החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בניטו סרנו ושני סיפורים

מאת:
מאנגלית: לאה פרייליך-ילינק | הוצאה: | 2019 | 178 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

באמצע שנות החמישים של המאה ה- 19 פנה הסופר האמריקני הגדול, הרמן מלוויל, לז'אנר הסיפור הקצר, כמוצא מהמבוי הסתום שאליו הגיעה הקריירה הספרותית שלו. לאחר הפופולאריות שידע בשנות הארבעים של המאה, דבק בסופר בן ה-33 חותם הכישלון: הרומן 'מובי דיק' [1851] התקבל בהסתייגות צוננת, והרומן 'פייר' [1852] – ברתיעה בוטה. בשנים הבאות הוא פרסם קובץ סיפורים בשם 'סיפורי הפיאצה', ששלושה מתוכו מובאים כאן; רומן פיקארסקי בשם 'ישראל פוטר' [1855]; ולבסוף – את הרומן 'איש האמון' [1857], שגם הוא נדחה הן על ידי הביקורת והן על ידי קהל הקוראים. הייתה זו יצירת הפרוזה האחרונה שראתה אור בחייו. אחר כך פרצה מלחמת האזרחים [1861], ובמקביל, עד יום מותו שלושים שנה מאוחר יותר, הפך מלוויל לסופר נשכח.

מקט: 4-128-96
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בניטו סֶרֶנוֹ
Benito Cereno

בשנת 1799 הקפטן עֲמָשָׂא דֵלָנוֹ מדַקְסְבֵּרִי שבמסצ’וסטס, המפקד על ספינה גדולה לציד כלבי־ים[1] ולסחר כללי, הטיל עוגן עם מטענו היקר בנמל סנטה מריה – אי קטן נידח ולא מיושב, הנוטה אל הקצה הדרומי של חוף צ’ילה המוארך. הוא עצר שם כדי להצטייד במים.

למחרת, זמן לא רב לאחר עלות השחר בעודו מוטל על יְצוּעוֹ, הגיע למטה החובל הראשון שלו והודיע שמפרשית זרה נכנסת אל המפרץ. שלא כבימינו, לא רבות היו אז הספינות בים ההוא. הוא קם, התלבש ועלה אל הסיפון.

הבוקר היה אופייני לחוף ההוא. הכול היה דומם ורגוע. הכול אפור. הים, למרות שנגול בגיבועים[2] שהתמתחו על־פני מרווחים רחבי־ידיים,[3] נראה קפוא ופניו מלוטשות כגל של עופרת שהתקררה ונתקבעה בתבנית היציקה. השמיים דמו לאדרת אפורה. מעופו הנסער של עוף אפור, ידיד וָרֵעַ למעופם הנסער של ערפילים אפורים שבתוכם הסתחרר, גלש לסירוגין נמוך על־פני המים כסנוניות על־פני שדות בטרם סערה. צללי ההווה בישרו את בואם של צללים מעובים מהם.

לתמיהתו של קפטן דלנו הזרה שניבטה אליו מבעד למשקפת לא הניפה שום דגל, למרות שהנוהג הזה בעת כניסה לנמל היה מקובל על מלחים שוחרי שלום בני כל הלאומים, גם אם חופיו ריקים מאדם, ולו למען ספינה יחידה שעשויה הייתה לעגון בו. בהתחשב בבדידותו של המקום, בהיותו שטח הפקר, ובטיב הסיפורים שנפוצו אז על הים ההוא, תמיהתו של קפטן דלנו עלולה הייתה להתגלגל בחשש כלשהו, לולא היה אדם בעל טבע רגוע במיוחד ולמעט בעתות של סערת נפש חריגה, וגם אז במידה מזערית, הוא לא היה חשדני ולא נטה להתמסר לחרדות, שתדיר גם טופלות על הזולת רוע זדוני. לאור מה שהאנושות מסוגלת לעולל, האומנם מעידה תכונה זו לא רק על טוּב־לב, אלא גם על הבחנה אינטלקטואלית מהירה וחדה מהרגיל? את זאת ייוותר לחכמים לקבוע.

אבל כל חשד שעלול היה לצוץ במבט הראשון בזרה, היה מתפוגג לבסוף במוחו של כל ימאי כמעט, בראותו שהספינה המנתבת דרכה לנמל, מתקרבת אל החוף עד כדי סכנה משום שונית שקועה שבצבצה לצד החרטום שלה. נראה היה לפיכך שהיא אכן זרה לא רק לספינתו של קפטן דלנו אלא גם לאי, ולכן אי־אפשר שתהא זו ספינה פיראטית המורגלת באוקיינוס ההוא. בסקרנות לא קטנה המשיך קפטן דלנו לעקוב אחריה, מעשה שלא סייעו לו במיוחד הערפילים שהליטו חלקית את גוף הספינה, ושדרכם נבע מתוך התא שלה אור־השחר הרחוק, שהיה מתעתע למדי ודי דומה לשמש, שבאותה שעה התמתחה לה כסהר בשולי האופק, ונראתה כמי שנכנסת לנמל בחברת הספינה הזרה, ומשנתעטפה כמוה באותם עננים נמוכים ומזדחלים, לא הייתה בלתי־דומה לעין האחת הזדונית של תככנית[4] מבנות לימה, הסוקרת את מלוא הפיאצה מבעד לחרך האינדיאני בסָיָה־אִי־מַנְטָה[5] הקודרת שלה.

אולי היו אלה רק הערפילים המתעתעים, אבל ככל שהתארכה הצפייה בזרה, נראו תמרוניה מוזרים יותר ויותר. עד מהרה קשה היה להחליט אם בכוונתה להיכנס לנמל או לא, מהו רצונה ומה כוונתה. את הספקות המטרידים הללו באשר למהלכיה הגבירה הרוח, שאמנם בלילה נשבה קמעה אבל עכשיו הייתה קלה הרבה יותר ומתעתעת. מששיער לבסוף שספינה זו עלולה להיות במצוקה, ציווה קפטן דלנו להוריד למים את הסירה לציד לווייתנים,[6] ולמרבה החשש של החובל הראשון ולמרות מחאתו, עמד הקפטן לעלות עליה כדי לפחות לנתב אותה בדרכה.

בלילה הקודם יצאה חבורת דיג מקרב מלחיו אל עבר סלעים נידחים הרחק מטווח הראייה של הספינה, ושבה שעה־שעתיים טרם שחר עם יבול לא מבוטל. בהניחו שהזרה השתהתה זמן רב במים העמוקים, שם הקפטן הטוב בסירתו כמה סלי דגים למנחה ויצא לדרכו. הואיל והספינה הזרה המשיכה לנוע קרוב מדי לשונית השקועה, והואיל וחשב שהיא נתונה בסכנה, הוא המריץ את אנשיו והזדרז ככל יכולתו כדי להבהיר את המצב לנמצאים עליה. אבל זמן קצר לפני שקרבה הסירה ליעדה שינתה הרוח את כיוונה, ולמרות שהייתה כה קלה, הסיטה את כלי השיט מדרכו וגם קרעה חלקית את הערפילים שליפפוהו.

במבט מרוחק פחות, הספינה – שעכשיו נראתה בבירור בקצה הגיבועים שעינם כעופרת, כשקרעים בלואים של ערפל פרוותי עוטפים אותה פה ושם – דמתה למנזר לבן לאחר סופת רעמים התלוי על צוק קודר בפירנאים. אבל לא דמיון שווא הוא שכמעט גרם עכשיו לקפטן דלנו לחשוב לרגע שזו שלפניו היא אכן ספינה עמוסה בנזירים. הצצה אל עבר מעקיה גילתה את מה שמבעד למרחב הערפילי נראה באמת כהמוני גלימות כהות, וגם מבעד לאשנביה הפתוחים ניתן היה מדי פעם להבחין במטושטש בדמויות כהות אחרות, הנעות כאחים השחורים[7] באכסדראות שלהם.

ממבט קרוב אף יותר השתנה המראה והתברר טיבו האמִתי של כלי השיט – ספינת סוחר ספרדית מהמעלה הראשונה, שהייתה שייכת בעבר לצי המלחמה, ועכשיו נשאה מנמל קולוניאלי אחד למשנהו עבדים שחורים ומטען יקר ערך אחר. בשעתו היה זה כלי שיט גדול ונאה מאוד, מאותם שנקרו אז לפרקים בנתיב ההוא, ושלעתים החליפו את ספינות צי האוצר של אקפולקו[8] או את הפריגטות המיושנות של צי מלך ספרד, וכמו הארמונות האיטלקיים הישנים ששליטיהם ירדו מגדולתם, הוא עדיין שמר על סממני מעמדו הקודם.

כשהסירה הלווייתנית התקרבה עוד ועוד, התגלו ההזנחה והלכלוך שפשו בזרה והקנו לה את גּוֹן החרסית המשונה. התרנים, החבלים וחלק ניכר מהמעקים נראו צמריריים כמו לא ידעו במשך זמן רב שופין, עטרן ומברשת. נדמה היה שלאחר שהונחה השדרית שלה וצלעותיה חוברו לה יחדיו, היא שוגרה מבקעת העצמות היבשות של יחזקאל.

בהשוואה לדגם פְרוּאסָר[9] המקורי של אניית מלחמה, נראה היה שהעסקים הנוכחיים של הספינה לא חוללו שינוי ממשי בתבניתה הכוללת ובציוד שלה. רובים לעומת זאת לא נראו לעין.

הַדּוּכָנִיּוֹת[10] היו רחבות וגדורות סביב במה שהיו פעם רשתות מתומנות, ועכשיו כולן כאחת היו מרופטות ומשמימות. דוכניות אלו היו תלויות למעלה כשלושה כלובי ציפורים חרבים, ועל שלב בסולם שבאחת מהן נראה ‘שוטה לבן־נוצה’,[11] עוף מוזר ששמו נגזר מטבעו הסהרורי־ישנוני, עד שלא אחת נתפס בים בכף־היד.

עליית החרטום[12] המבוצרת הייתה כה חבוטה ומעופשת, עד שנדמתה לטירה כלשהי שנכבשה אֵי־פַּעַם בסערה, ואז ננטשה והופקרה לרקב. שני יציעים גבוהים בירכתיים, שאזוב־ים יבש ודליק כיסה פה ושם את מעקיהם, נפערו מתוך טרקלין מפואר וריק שאשנביו, שנועדו למזג־אוויר נוח, נסתמו ונאטמו הרמטית. יציעים שוממים אלה נתלו מעל הים כאילו היה ה’גרנד קאנאל’ של ונציה. אבל השריד העיקרי לגדולה שדהתה היה קישוט־הירכתיים, סגלגל וגדול ודמוי־מגן. שלטי נסיכויות קסטיליה ולֵאון[13] היו חקוקים עליו מעשה חושב, ועמם ציבורים־ציבורים של ציורים מיתולוגיים וסמליים, שהעליון והמרכזי שבהם היה סטיר שחור עוטה מסכה, המציב את רגלו האחת על צווארה של דמות שרועה ומתפתלת – עוטה מסכה גם היא.

האם חרטום הספינה היה מקושט בצלמית[14] או שהיה עירום? עניין זה לא היה ברור מפני שיריעת קנבס הסתירה אותו – אולי בגלל שיפוצים, ואולי כדי להסתיר כמתבקש את הריקבון שפשה בו. מתחת לקצה הקנבס, בחזיתו של כעין מדף, היה רשום המשפט Seguid vuestro jefe, ‘לך בעקבות מנהיגך’, כמין קשקוש בגיר של מלח פּוֹחֵחַ. סמוך לְשָׁם על־פני הלוחות הקדמיים המזוהמים, הופיע שם הספינה ‘סן דומיניק’ באותיות דפוס גדולות, שֶׁאֵי־פַּעַם היו מצופות בזהב ועכשיו כרסמו בהן פסי חלודה שזלגה ממסמרי הנחושת. ובקצב אחד עם גוף הספינה המיטלטל כארון מתים, נסחבו בעצלתיים על־פני אותיות שם הספינה, הלוך וחזור, שרשראות של עשב־ים כהה ורירי – כמו היו סרטי אבל שחורים.

לבסוף, כשמחרטום הספינה תפסו בסירה וקשרו אותה כשפניה אל הכבש שבתווך, השִׁדְרָה שלה שאמנם הייתה מרוחקת כדי כמה אינץ'[15] מגוף הספינה, חרקה נמרצות כאילו עלתה על שונית שקועה של אלמוגים. התברר שמצבור שבלולים ענק ומתכדרר נדבק כמו שְׂאֵת[16] לצד הספינה שמתחת למים, עדות למשבים סוערים ולימים באפס־רוח[17] שעברו עליה אֵי־שָׁם במים ההם.

מיד כשטיפס על הדופן שלה הוקף האורח בהמון נסער של לבנים ושחורים, אלא שהאחרונים עלו במספרם על הראשונים למעלה מהמצופה מספינה המובילה כושים, כפי שאמנם הייתה הזרה שבנמל. אבל בלשון אחת וכמו בקול אחד תינו הכול אותו סיפור תלאות, וגברו על כולם זעקות השבר של הכושיות, שלא מעטות היו. הצפדינה והקדחת קטלו את מרביתם, ובמיוחד את הספרדים. ליד כֵּף הורן הספינה כמעט נטרפה, ואחר כך, בהיעדר כל משב רוח, הם שכבו מעולפים ימים על ימים. המזון היה זעום. המים כמעט אזלו. שפתותיהם בשלב ההוא כבר היו חרוכות.

בד בבד עם כל הקולות הבהולים הפונים אליו, לכדה עינו של קפטן דלנו במבט יחיד ובהול את כלל הפרצופים וכלל העצמים שמסביבו.

מאז ומתמיד הרושם שמותירה עלייה ראשונה אל ספינה גדולה ועמוסה באנשים הנמצאת בלב־ים, במיוחד כשהיא זרה והצוות שלה שגרתי כאנשי לַסְקַרְס או מנילה,[18] שונה באופן מוזר מזה הנוצר בכניסה לבית זר, בארץ זרה, שזרים יושבים בו. שניהם, הבית והספינה – הראשון על־ידי קירותיו ותריסיו, השנייה על־ידי מעקיה הגבוהים כסוללות – מצפינים את עולמם מעין עד הרגע האחרון. אבל לגבי הספינה ישנה תוספת זו: בניגוד לאוקיינוס השומם המקיף אותה, למחזה החי בקרבה כשהוא נחשף לפתע במלואו יש כוח מכשף כלשהו. הספינה נראית לא אמִתית. התלבושות המוזרות האלה, המחוות והפנים אינן אלא תמונה קפואה[19] שעלתה מן המעמקים, אשר חייבים לשוב ולקבל את מה שהעניקו, ומיד.

אולי השפעה כלשהי מאותו מין שהיה כאן ניסיון לתארו, היא אשר פעלה על תודעתו של קפטן דלנו והקצינה את מה שעלול היה להיראות משונה גם בבחינה קפדנית ושקולה. מדובר היה במיוחד בדמויות הבולטות של ארבעה כושים קשישים ומאפירים, שראשיהם היו כנופהּ של ערבה שחורה ונרעדת, ושבניגוד מרשים להמולה שמתחתם רבצו כפסלי ספינקס: אחד על קורת־הירכתיים מימין, האחר משמאל, והזוג הנוסף – פנים אל פנים על שני המעקים המנוגדים שמעל דוכני הצד.[20] בידי כל אחד מהם היו פיסות של חבלים ישנים ופרומים, ובמין מתינות סטואית הם ליקטו את סיביהם וערמו אותם לערֵמות קטנות שנחו לצדם. את מלאכתם ליוו בזמר שקט מונוטוני ומתמשך, מזמזמים ומזרזפים כנגנים קשישים רבים כל־כך בהשמיעם מרש של אבל בחמת־חלילים.

מאחור התרומם הסיפון אל עבר סיפון־ירכתיים[21] גבוה ונרחב, שעל שוליו הקדמיים ישבו בשורה וברווחים קבועים זה מזה דמויות שלובות רגליים של שישה כושים אחרים. בדומה למלקטי הסיבים, הם היו מורמים כשמונה רגל[22] מעל ההמון. בידו של כל אחד מהם נתון היה גרזן חלוד, שהושחז בעזרת שבר לבנה וסמרטוט כמעשה נערי המטבח. במקביל, בין כל שניים מהם הייתה מונחת ערֵמה קטנה של גרזנים, שלהביהם החלודים פנו קדימה כממתינים לתורם. למרות שלעתים ארבעת מלקטי הסיבים פנו קצרות לְאֵי־מִי או לאחדים מן ההמון שלמטה, ששת משחיזי הגרזנים לא דיברו עם איש ואפילו לא התלחשו בינם לבין עצמם, אלא היו שקודים על מלאכתם. לא כן בהפסקות, כשמתוך אהבתם המוזרה של הכושים לשלב עבודה בהנאה – פנו זה אל זה, שניים־שניים, והיכו בגרזניהם כבמצלתיים מתוך המולה ברברית. בניגוד לכלל השחורים היה לכל השישה אותו מראה גס האופייני לאפריקאים פרימיטיביים.

אבל אותו מבט ראשון ומקיף שסקר את עשר הדמויות עם עשרות אחרות הבולטות פחות, אותו מבט נח על פניהן רק לרגע, משום שהאורח קצר־הרוח מהמולת הקולות, פנה לבקש את זה שהיה אמור לפקד על הספינה, יהא אשר יהא.

אבל כאחד שאינו חפץ למנוע מהטבע[23] להפיץ את בשורתו בקרב מטענו המיוסר, או כאדם שהתייאש לפי שעה מכל מאמץ לרסן אותו, הקפטן הספרדי בעל המראה המאופק של ג’נטלמן ואיש צעיר למדי בעיניו של זר, שהיה לבוש בהידור מיוחד אבל נושא סימנים ברורים של חרדות וטרדות מדירות שינה, עמד לו בקרבת מקום חסר־מעש: נשען על התורן הקדמי, שולח לרגע מבט משמים ושווה נפש באנשיו הנסערים, ובמשנהו – מבט אומלל באורח שלו. לצדו עמד שחור נמוך־קומה, שכמו כלב רועים שִׁרְבֵּב מדי פעם אל תוך פני הספרדי את פניו הגסים והאילמים, שיגון וחיבה נמהלו בהם במידה שווה.

כשהוא מפלס את דרכו בקרב ההמון ניגש האמריקני אל הספרדי, הביע בפניו את אהדתו והציע כל עזרה שיש ביכולתו לתתהּ. על כך לא השיב הספרדי לפי שעה אלא בהכרת תודה רשמית וחמורת־סבר, כשעל גינוני הטקס האופייניים לבני עמו האפיל הלך־רוח קדורני שמקורו בחולי.

אבל קפטן דלנו, שלא השחית זמנו בדברי נימוסין גרידא, שב אל כבש האנייה והורה להעלות את סלי הדגים, ומכיוון שהרוח הייתה עדיין חלשה ולמצער כמה שעות תחלופנה לפני שיהיה אפשר להביא את הספינה אל הנמל, הוא ציווה על אנשיו לשוב אל ספינתם ולחזור מצוידים במים ככל שתוכל הסירה הלווייתנית לשאת, ובלחם ככל שימציא הכַּלְכַּל ובכל הדלועים שנותרו, וגם בארגז סוכר ובתריסר מבקבוקי הסיידר הפרטיים שלו.

לאכזבת הכול, דקות לא רבות לאחר שיצאה הסירה לדרכה שככה הרוח, ומועד הים[24] שהתחלף החל לסחוף את האנייה חסרת־האונים אחורה אל לב־ים. אבל קפטן דלנו אשר היה בטוח שמצב זה לא יארך וביקש לעודד את הזרים בתקוות נאות, חש סיפוק לא קטן כשבמשבר הזה יכול היה לשוחח עמם בשפתם[25] די בחופשיות הודות למסעותיו התכופים בים הספרדי.[26]

משנשאר עמם לבד לא איחר להבחין בכמה עניינים שנטו לחזק את רשמיו הראשונים. אבל תימהונו התמוסס בחמלתו הן על הספרדים והן על השחורים, אשר אלה כאלה נחלשו מחמת המחסור במים ובמזון. אבל, נראה היה כמו כן שהסבל הממושך חשף את הצדדים הפחותים בטבע הנאה של הכושים, ובד בבד ערער בקרבם את סמכותו של הספרדי. אבל בנסיבות הקיימות צפוי היה בדיוק מצב עניינים כזה. בצבאות, בציים, בערים או במשפחות – בבריאה עצמה – אין כסבל כדי לקעקע את הסדר הטוב. ובכל זאת קפטן דלנו לא נמנע מן המחשבה, שלו היה בניטו סרנו אדם נמרץ יותר לא יכולה הייתה ההפקרות להגיע לדרגתה הנוכחית. אבל תשישות מוּלֶדֶת או ילידת תלאות, תשישות הגוף והנפש של הקפטן הספרדי, הייתה כה ניכרת שלא ניתן היה להתכחש לה. מכיוון שהיה טרף לייאוש ממושך – כאדם שימים רבים הֵתֵלָּה בו התקווה מכדי שישתעשע בה אפילו כעת, כשכבר חדלה מלעגהּ – הוא לא נראה מעודד במיוחד מהסיכוי שביום הזה, או לכל היותר בערבו, ישליך עוגן עם שפע מים המזומן לאנשיו, כשלצדו אחיו הקפטן להיוועץ בו ולהתרועע עמו. נדמה היה שנפשו מעורערת, ואולי אפילו לוקה בצורה חמורה יותר. כמי שכלוא בין לוחות אלון אלה וכבול לשגרת הפיקוד היחידה והמשמימה, שנמאסה עליו בנחרצות שבה, הוא התהלך לאִטו כאב־מנזר היפוכונדרי:[27] עוצר פתאום מפעם לפעם, נרעד או בוהה, נושך את שפתו, כוסס את ציפורניו, מסמיק, מחוויר, ממולל בזקנו ומגלה שאר מיני תסמינים של פיזור דעת או דכדוך. נפש רופפת זו שכנה בתבנית רופפת, כנרמז למעלה. הוא היה גבוה למדי אבל נראה שמעולם לא היה חסון, ועתה עם חולי עצבים זה כמעט הפך לשלד. נראה היה שנטייה כלשהי למחלת ריאה התאשרה לאחרונה. קולו היה אופייני לאלה שריאותיהם כמעט נָמוֹטוּ – קול לחש צרוד עמום וניחר. אין תֵּמַהּ אפוא שכשהיה מתנודד כך אנה ואנה, עקב אחריו המשרת האישי שלו בדאגה. לעתים הושיט זרוע לאדוניו או הוציא עבורו את המטפחת שבכיסו, והדְּבֵקוּת הרחומה שבה ביצע משימות אלה ודומות להן הפכה אותן, הגם שהיו נחותות כשלעצמן, למחוות של נאמנות אינטימית, זו אשר הקנתה לכושי מוניטין של משרת נלבב שאין בלתו, כזה שהאדון לא חייב להקפיד עמו על ריחוק ועל כללים נוקשים, אלא ניתן לו להתייחס אליו באמון ובקרבה – יותר כאל בן־לוויה מסור מאשר אל משרת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בניטו סרנו ושני סיפורים”