החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

במרחק נשימה

מאת: , ,
מאנגלית: אמנון כץ | הוצאה: | 2019 | 248 עמ'
זמינות:

27.60

רכשו ספר זה:

איך אפשר לאהוב מישהו שנגיעה בו עלולה לסכן את חייך?

סטלה חולה במחלת ריאות קטלנית. רוב חייה עוברים עליה בבית החולים ועתה היא מועמדת להשתלת ריאות.
במחלקה היא פוגשת את וויל שחולה אף הוא באותה מחלה וזוכה לטיפול במסגרת ניסוי יוקרתי.
שני הצעירים שונים מאוד באופיים: סטלה מאורגנת ומקפידה לשלוט גם בטיפול במחלתה; לוויל לא אכפת, הוא מפר את הכללים, מחכה שעוד מעט יהיה בן שמונה־עשרה ויוכל לעזוב את בית החולים ולטייל בעולם.
ההיכרות הראשונית, המלֻוָה בעימותים על רקע האופי השונה, מתפתחת לאהבה. אך אהבה וקוץ בה: וויל וסטלה חייבים לשמור ביניהם מרחק של שישה צעדים שמא יידבקו זה מזה בזיהום שיסכן את חייהם.
איך אוהבים כשאי־אפשר אפילו לנסוע יחד במעלית? ומה יקרה אם יגנבו רק צעד אחד?

'במרחק נשימה' הוא סיפור אהבה סוחף, מריר־מתוק שתורגם בעשרים ושש מדינות. הספר והסרט כבשו לבבות ברחבי העולם. לאוהבי 'אשמת הכוכבים'.

מקט: 4-31-6721
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1
סְטֵלָה

אני עוברת באצבע על קווי המִתאר של הציור שציירה אחותי – ריאוֹת שעוצבו מהמוני פרחים. כל ריאה היא אליפסה, ומראשה בוקעים עלי כותרת בגווני ורוד, לבן וכחול־סגול. איכשהו, לכל פרח יש את הייחוד שלו, וכולם יחד מקרינים תנועה וחיוניות, כאילו יפרחו לנצח. חלק מהפרחים עדיין לא נפתחו, ואני מרגישה תחת משקל אצבעי את הבטחת החיים הגלומה בניצנים הזעירים, המייחלים להיפתח. אותם אני הכי אוהבת.

אני תוהה, לעתים קרובות מדי, איך זה לחיות עם ריאות בריאות כל־כך, ריאות חיות ומתַפקדות. אני נושמת נשימה עמוקה, מרגישה את האוויר נאבק לפלס לו דרך לתוך הגוף שלי והחוצה.

אצבעותַי זזות הלאה, מְעֲלֵה הכותרת האחרון של הפרח האחרון, מרפרפות על פני הרקע הזרוּע כוכבים, וכל נקודה זעירה של אור שֶׁאֶבִּי ציירה כמו מנסה ללכוד את האינסוף. אני משתעלת, ומעבירה את ידי מהציור אל תצלום של שתינו שמונח על המיטה. חיוכים זהים מציצים מתחת לצעיפי צמר עבים, אורות החג הצבעוניים בפארק שמעבר לרחוב מנצנצים מעל ראשינו, בדיוק כמו הכוכבים בציור שלה.

היה משהו קסום ברגע הזה. הזוהַר הרך של פנסי הרחוב בפארק, השלג הלבן שנאחז בצמרות העצים, השקט מסביב. כמעט קפאנו בגלל התמונה הזאת בשנה שעברה, אבל זו הייתה המסורת שלנו: אֶבִּי ואני מתעלמות מהקור והולכות יחד לראות את אורות החג.

התצלום הזה תמיד מזכיר לי את ההרגשה שלי ברגע ההוא. יציאה להרפתקה עם אחותי, רק שתינו, והעולם נפרשׂ לפנינו כמו ספר פתוח.

אני לוקחת נעץ ומצמידה את התצלום לקיר, ליד הציור, ואז מתיישבת על המיטה ולוקחת מחברת ועיפרון מהשידה. העיניים שלי נודדות לאורך רשימת המשימות הארוכה שהכנתי הבוקר, שמתחילה ב:

“1. לעשות רשימת משימות”.

שורה שעליה כבר מתחתי קו מרוצה מעצמו, ויורדת עד:

“22. לחשוב על החיים שאחרי המוות”.

סעיף 22 נראה לי ברגע זה קצת שאפתני מדי לשעת אחר צהריים של יום שישי, אבל לפחות עכשיו אני יכולה למחוק גם את סעיף 17: “לקשט את הקירות”.

אני סוקרת את קירות החדר שהיו עירומים כשקיבלתי אותו, ושאת רוב שעות הבוקר ביליתי בניסיון להפוך לשלי. שוב. בפעם המי־יודע־כמה. עכשיו הקירות מכוסים בציורים שֶאֶבִּי נתנה לי במשך השנים, פיסות צבע וחיים על רקע לבן של בית־חולים. כל ציור כזה הוא תוצר של עוד אשפוז.

אני עם עירוי בזרוע, שקית העירוי מקושטת בפרפרים בשלל צבעים, צורות וגדלים; אני עם צינורית חמצן באף שמפותלת בצורת סימן אינסוף. אני עם מכשיר האינהלציה שלי, האֵדים העולים ממנו יוצרים הילה ערפילית. והציור הכי מיוחד בעינַי: טורנדו של כוכבים שהולכים ודוהים לקראת קצה המשפך. את הציור הזה היא ציירה באשפוז הראשון שלי פה.

יש משהו בוסרי בציור הזה. הוא לא מלוטש כמו העבודות המאוחרות שלה, אבל איכשהו זה גורם לי לאהוב אותו יותר.

מתחת לכל היופי הזה נמצאת… ערימת המכשור הרפואי שלי, ולידה כיסא בית־חולים רגיל, מכוער, עם ריפוד ירוק דמוי־עור שכיסאות זהים לו יש בכל חדר בבית החולים סֵיְינְט גְרֵיְיס. ליד הכיסא ניצב עמוד עירוי ריק, ואני מביטה בו, יודעת שבעוד שעה ותשע דקות בדיוק אקבל את הראשון בסדרת עירויי האנטיביוטיקה שלי לחודש הקרוב. איזה כיף.

“הנה, זה פה!” אני שומעת קול קורא מחוץ לחדר שלי, ומסתכלת אל הדלת שנפתחת לאיטה. ברווח הקטן מופיעות שתי פנים מוכּרות. קַמִילָה ומָאיָה ביקרו אותי פה כבר מיליון פעמים בעשור האחרון, ועדיין הן לא מסוגלות למצוא את הדרך מהכניסה אל החדר שלי בלי לבקש הנחיות מכל מי שמסתובב בבניין.

“טעות בחדר,” אני אומרת, ומחייכת למראה הבעת ההקלה שעולה על פניהן.

מאיה צוחקת ופותחת את הדלת. “איזה מזל. המקום הזה היה ונשאר מבוך מטורף.”

“נו, מה קורה, מתרגשות?” אני קופצת מהמיטה כדי להתחבק איתן.

קמילה מתרחקת קצת כדי להסתכל עלי, ואז מעקמת את הפרצוף והבעת הפנים שלה נעשית עגמומית וקודרת כמו השיער החום־כהה שלה. “טיול שני ברציפות בלעדייך.”

זה נכון. זאת לא הפעם הראשונה שמחלת הסִיסְטִיק פִיבְּרוֹזִיס שלי שולפת אותי ממסלול השִגרה, מאמצע הכנות לטיול שנתי, חופשה בחוף שטוף־שמש או אירוע בבית הספר. כמעט שבעים אחוז מהזמן אני מנהלת חיים נורמליים לגמרי: הולכת לבית־ספר, נפגשת עם קַמִילָה ומָאיָה, עובדת על האפליקציה שלי. אני פשוט עושה הכול עם הריאות החצי־מתַפקדות שלי. אבל בשלושים האחוז הנותרים, מחלת הסי־אף שולטת בחיי. וזה אומר שכשאני צריכה להתאשפז בבית־חולים לצורך טיפול תחזוקתי – נקרא לזה כך – אני מפסידה דברים כמו סיור כיתתי במוזיאון לאמנות או, כמו עכשיו, טיול שכבת הבוגרים לעיירת הנופש קָאבּוֹ סַן לוּקַאס. במקסיקו. על החוף.

מטרת האשפוז הנוכחי היא להפציץ אותי באנטיביוטיקה כדי שאפטר סוף־סוף מכאבי גרון וחום עקשניים שלא עוזבים אותי.

וגם בגלל החמרה בתפקוד הריאות הכושל ממילא שלי.

מאיה מתיישבת על המיטה שלי, נשענת לאחור ונאנחת בדרמטיות. “זה רק שבועיים. את בטוחה שאת לא יכולה לבוא? זה הטיול השנתי של הבוגרים, סְטֵלָה!”

“אני בטוחה,” אני אומרת בנחרצות, והן יודעות שאני מתכוונת לזה. אנחנו חברות מבית־ספר יסודי, והן יודעות מניסיונן שכשמדובר בתוכניות, הסִי־אֵף תמיד אומרת את המילה האחרונה.

זה לא שאני לא רוצה לצאת לטיול. זה עניין של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. אני לא יכולה לנסוע למקסיקו, או לשום מקום אחר, ולקחת את הסיכון שלא אחזור משם. אני לא יכולה לעשות את זה להורים שלי. לא עכשיו.

“אבל השנה היית ראש ועדת תכנון!” קמילה אומרת. “את לא יכולה לבקש מהם לדחות את הטיפולים בשבועיים? לא בא לנו שתהיי תקועה פה,” היא מחווה בידה סביב חדר בית החולים שאותו התאמצתי כל־כך לקשט.

אני מנענעת את הראש. “עדיין יש לנו את חופשת האביב! שאותה נבלה יחד. ורק להזכירכן, לא הפסדתי אף סוף־שבוע של החבורה שלנו בחופשת האביב מאז כיתה ח’, כשחטפתי צינון!” אני מעבירה את המבט שלי בין שתיהן, מחייכת באופטימיות. אף אחת מהן לא מחזירה לי חיוך, שתיהן עדיין נראות כאילו רצחתי את חיית המחמד שלהן.

אני שמה לב שהן מחזיקות את שקיות בגדי הים שאמרתי להן להביא, ובניסיון נואש לשנות נושא אני חוטפת לקמילה מהיד את השקית. “היי, כמה בגדי ים! בואו נבחר את הכי יפים!” מאחר שאני לא אשתזף בשמש החמה של קָאבּוֹ סַן לוּקַאס בבגד ים שאבחר לעצמי, לפחות אנסה לחוות משהו מזה, דרך בחירת בגדי הים לחברות שלי.

זה מוציא אותן מהדיכאון. אנחנו שופכות בהתלהבות את תכולת השקיות על המיטה, יוצרות בלגן של פרחים, נקודות וצבעים זוהרים.

אני בוחנת את הערימה של קמילה, ומרימה פריט אדום שלא ברור אם הוא חלק תחתון של ביקיני או חוטיני, ושאין לי ספק שהיה של אחותה הגדולה, מֵיְיגֶן.

אני זורקת אותו אליה. “זה. זה לגמרי את.”

העיניים שלה נפערות, היא מניחה אותו על המותניים, ואז מיישרת את המשקפיים הדקיקים שלה בהבעת הפתעה. “נכון שקו השיזוף יהיה מדהים, אבל – ”

“קמילה,” אני שולפת מהערימה ביקיני עם פסים כחולים־לבנים, כזה שברור שיתאים לה בדיוק. “צחקתי. הנה. זה מושלם.”

היא לוקחת ממני את הביקיני בהבעה גלויה של הקלה. אני פונה לערימה של מאיה, ומגלה שהיא יושבת על כיסא בית החולים הירוק ומקלידה הודעות בטלפון שלה כשחיוך גדול מרוח על פניה.

אני מוציאה מתוך הערימה בגד ים שלם שיש לה מאז שלמדנו שיעורי שחייה בכיתה ו’, ובחיוך מלאכותי מחזיקה אותו מולה. “איך זה, מאיה?”

“מהמם! נראה מעולה!” היא אומרת, מקלידה במרץ.

קמילה מגחכת, מחזירה את בגדי הים שלה לשקית ומשגרת לעברי חיוך ערמומי. “בְּרוּק ומֵיְיסוֹן נפרדו,” היא מסבירה.

“אני לא מאמינה! אין מצב!” אני אומרת. אלה חדשות מדהימות. ממש!

טוב, לא בשביל בְּרוּק. אבל מאיה דלוקה על מֵיְיסוֹן מאז שלמדה איתו יחד אנגלית עם המורָה וִוילְסוֹן בכיתה י”א, כך שהטיול זאת ההזדמנות שלה לעשות סוף־סוף את הצעד.

זה מבאס שלא אהיה שם כדי לעזור לה לתכנן תוכנית קטלנית בת עשרה שלבים ל”רומן קָאבּוֹ סוחף עם מייסון”.

מאיה מניחה מידה את הטלפון, מושכת כתפיים באדישות ועושה את עצמה מסתכלת בציורים שעל הקירות. “זה לא כזה סיפור. נפגוש אותו ואת טיילור מחר בבוקר בשדה התעופה.”

אני תוקעת בה מבט והיא מחייכת חיוך ענקי. “אוקיי, זה קצת כזה סיפור!”

כולנו צווחות בהתרגשות, ואני מרימה בגד ים שלם מנוקד וחמוד, בסגנון וינטג’, שמתאים לה בדיוק. היא מהנהנת, לוקחת אותו ומחזיקה אותו לפני הגוף שלה. “כל־כך קיוויתי שתבחרי את זה.”

אני רואה שקמילה מגניבה מבטים עצבניים בשעון, וזה לא מפתיע. היא אלופת הדחייניות ורוב הסיכויים שהיא עדיין לא ארזה, אפילו לא פריט אחד.

חוץ מהביקיני, כמובן.

היא רואה שקלטתי אותה ומחייכת בביישנות. “אני עוד צריכה לקנות מגבת חוף.”

אופייני לקמילה.

אני קמה, מרגישה מועקה בלב כי תכף הן ילכו, אבל אני לא רוצה לעכב אותן. “טוב, אתן צריכות להתחיל לזוז! הטיסה שלכן יוצאת נורא מוקדם בבוקר.”

מאיה מסתכלת על החדר במבט עצוב, קמילה מסובבת מסביב ליד שלה את השקית עם בגדי הים. שתיהן מקשות על המצב יותר מכפי שציפיתי. אני מדחיקה את רגשות הצער והאשמה שמבעבעים בי. אפשר לחשוב שהן אלה שמפסידות את הטיול למקסיקו. לפחות שתיהן יהיו ביחד.

אני מחייכת אליהן חיוכים רחבים, וממש מושכת אותן אחרַי אל הדלת. הלחיים כואבות לי מכל החייכנות המזויפת הזאת, אבל אני לא רוצה להרוס להן.

“נשלח לך המון תמונות, טוב?” קמילה אומרת ומחבקת אותי.

“חסר לך שלא! ותכניסי אותי בפוטושופ לכמה מהן,” אני אומרת למאיה, שהיא אשפית בתוכנת עיצוב גראפי. “בסוף בכלל לא תרגישו שאני לא שם!”

הן מתעכבות בדלת, ואני מגלגלת עיניים בהגזמה ודוחפת אותן בקלילות החוצה. “קדימה, עופו מפה. ושיהיה לכן טיול מדהים.”

“אוהבת אותך, סטלה,” כל אחת מהן קוראת אלי והן מתרחקות לעבר המעלית. אני מביטה בהן, מנופפת ביד עד שהתלתלים הקופצניים של מאיה נעלמים בקצה המסדרון, ופתאום תוקף אותי חשק עז ללכת איתן, לארוז בִּמקום לפרוק.

החיוך נמחק לי מהפרצוף מיד כשאני סוגרת את הדלת ורואה את התמונה המשפחתית הישָנה שנעוצה בה.

היא צולמה לפני כמה שנים, במרפסת הקדמית של הבית שלנו, בזמן מסיבת ברביקיו בארבעה ביולי. אני, אֶבִּי, אמא ואבא, כולנו נתפסנו עם חיוכים מטופשים על הפנים. אני מוצפת בנחשול של געגועים ובדמיוני שומעת את החריקות של מדרגת העץ הרעועה כשארבעתנו נדחקים עליה לצילום. אני מתגעגעת להרגשה ההיא, כולנו ביחד, מאושרים ובריאים. כמעט.

טוב, זה ממש לא עוזר. אני נאנחת ומנתקת את עצמי מהפינה הזאת, מפנה את מבטי אל עגלת התרופות.

אני יכולה לומר, בכל הכנות, שנחמד לי פה. זה ביתי השני מאז שהייתי בת שש, כך שאני לא שונאת להיות פה. אני מקבלת את הטיפולים שלי, לוקחת את התרופות שלי, שותה מילקשייקים בכמויות, פוגשת את בָּרְבּ ואת ג’וּלי, ועוזבת עד להתפרצות הבאה. בחיי. אבל הפעם אני מודאגת, חרֵדה אפילו. הפעם אני לא רק רוצה להבריא, אני חייבת להבריא. למען ההורים שלי.

שהתגרשו, וקלקלו הכול. ואחרי שהם איבדו זה את זה, הם לא יהיו מסוגלים לאבד גם אותי. הם לא יעמדו בזה, זה ברור לי.

אם המצב שלי ישתפר, אולי…

אבל כל דבר בעתו. אני ניגשת אל ברז החמצן שבקיר, מוודאת שמד הזרימה מכוון, מאזינה לצליל החלש הקבוע של החמצן שנפלט ממנו ואז מושכת את הצינור, מעבירה אותו סביב האוזניים ומחדירה את קצות הצינוריות לנחיריים. אני נאנחת, נשכבת על מזרן בית החולים הלא נוח, ונושמת נשימה עמוקה.

כדי להעסיק את עצמי, אני לוקחת את המחברת שלי כדי לקרוא את הסעיף הבא ברשימה:

“18. לצלם סרטון ליוּ־טְיוּבּ”

אני לוקחת את העיפרון ונושכת את הקצה, מביטה במילים שכתבתי קודם לכן וחושבת. מוזר, פתאום נראה לי קל יותר לחשוב על החיים שלאחר המוות.

אבל רשימה זאת רשימה, לכן, באנחת השלמה אני שולחת יד אל השולחן שלצד המיטה, לוקחת את המחשב הנייד ומתיישבת בשׂיכול רגליים על השמיכה הפרחונית החדשה שקניתי אתמול בחנות טָארְגֶט, בזמן שקמילה ומאיה קנו בגדים לטיול. בכלל לא הייתי צריכה שמיכה חדשה, אבל הן כל־כך רצו לעזור לי לבחור משהו לקראת האשפוז, ולא היה לי נעים להגיד לא. לפחות היא מתאימה לקירות שלי, עכשיו כשהם כל־כך צבעוניים ומקושטים.

אני מקישה על המקלדת, ובוחנת את ההשתקפות שלי במסך בזמן שהמחשב עולה, ועושה פרצוף כשאני רואה את השיער המבולגן שלי. אני מעבירה אצבעות בשיער בניסיון להחליק אותו אבל זה לא עוזר. אני מורידה את הגומייה שכרוכה על פרק היד שלי ומסתפקת בקוקו מרושל בניסיון להיראות פחות או יותר נורמלית בסרטון הזה. אני לוקחת מהשולחן את הכרך העבה של “תִכְנוּת שְפַת גָ’אוַוה לטלפונים מבוססי אנדרואיד” ומניחה עליו את המחשב הנייד בניסיון למנוע סנטר כפול וכדי להשיג זווית צילום קצת יותר מחמיאה.

אני מתחברת לחשבון “יוּ־טְיוּבּ לָיְיב” שלי, מכווננת את מצלמת הרשת, ומוודאת שציור הרֵיאות של אֶבִּי, שנמצא בדיוק מאחורי, נכנס לתמונה.

זאת תפאורת הרקע המושלמת.

אני עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה, שומעת את הצפצוף המוכּר של הריאות שלי, שמתאמצות באופן נואש להתמלא באוויר שמתקשה לחדור מבעד לים של ליחה. אני נושפת באיטיות, דופקת חיוך מושלם ורק אז פותחת את העיניים ולוחצת על ‘אנטר’ ומתחילה את השידור החי.

“היי, כולם. אני מקווה שאתם נהנים מבְּלֵאק־פְרַיְידֵי מוצלח. אני התאכזבתי מהשלג שלא הגיע!”

אני מביטה בזווית העין אל פינת המסך ומפנה את המצלמה אל חלון בית החולים. השמַים מעוננים, אפורים, העצים בצִדה השני של הזגוגית עירומים לגמרי. אני מחייכת למראֶה מוֹנֶה הצפיות בשידור החי שכבר עבר את ה־1,000 וממשיך לעלות בהתמדה. זה רק מיעוט מקרב 23,940 העוקבים של ערוץ היו־טיוב שלי שהתחברו לראות איך מתקדם הקרב שלי נגד הסיסטיק פיברוזיס.

“אז, הייתי אמורה להתכונן לעלות על מטוס לקָאבּוֹ סַן לוּקַאס, לטיול שנתי, אבל במקום זה, הודות לכאב גרון קל, אני הולכת לבלות את החופש בביתי השני.”

חוץ מזה יש לי חום גבוה. בבוקר, כשהגעתי, מדדו לי חום, ואני זוכרת את הספרות המהבהבות על המסך הקטן: 38.8. אבל זה לא משהו שאני רוצה לציין כי בטוח שההורים שלי יצפו בזה אחר־כך.

כל מה שידוע להם זה שיש לי צינון מציק.

“מי צריך שבועיים של שמש ושמים כחולים וחופים, כשמציעים לך חודש של פינוקים שני מטר מהבית?”

“בואו נראה,” אני מונה את ההטבות באצבעותי. “יש לי שירותי שוער עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, פודינג שוקולד בלי הגבלה ושירות כביסה חינם. אה, והפעם בָּרְבּ שכנעה את ד”ר הַאמִיד להרשות לי לשמור את כל התרופות ואביזרי הטיפול שלי בחדר! קולטים?!”

אני מפנה את המצלמה אל מצבור הציוד הרפואי שלי ומשם אל עגלת התרופות שלצדי, שאותה כבר ארגנתי בקפידה לפי סדר אלפביתי וגם כרונולוגי בהתאם למינונים ולתזמונים שהזנתי לאפליקציה שפיתחתי. סוף־סוף היא מוכנה להרצה!

זה היה סעיף 14 ברשימה שלי להיום, ואני די גאה בתוצאה.

צלצולים קצרים שעולים מהמחשב מעידים על תגובות שמתחילות להתקבל. באחת מהן אני מזהה את שמה של בָּרְבּ ולצִדו כמה אימוג’ים של לב. הצופים מתים עליה לא פחות ממני. מאז האשפוז הראשון שלי כאן לפני יותר מעשר שנים, היא המטפלת הנשימתית הבכירה במחלקה. היא גם זאת שמגניבה ממתקים לי ולשאר הסִיאֵפְנִיקִים, כמו שותפי לפשע, פּוֹ. והיא זאת שיושבת איתנו ומחזיקה לנו יד כשאנחנו סובלים מכאבי תופת.

את סרטוני היו־טיוב האלה אני יוצרת ומעלה כבר חמש שנים בערך, כדי להעלות את המוּדעוּת לסיסטיק פיברוזיס. לאורך השנים המון אנשים, הרבה יותר מכפי שהעליתי בדעתי, בחרו לעקוב אחרי הניתוחים והטיפולים והאשפוזים שלי בבית החולים סֵיְינְט גְרֵייס, עברו איתי את השלב המביך של הגשר בשיניים והכול.

“תפקוד הריאות שלי ירד לשלושים וחמישה אחוזים,” אני אומרת ומפנה את המצלמה בחזרה אלי. “ד”ר האמיד אומרת שאני מטפסת בהתמדה אל ראש רשימת ההשתלות, אז אני הולכת להיות פה חודש, לקחת אנטיביוטיקה, לדבוק בתוכנית הטיפול שלי…” העיניים שלי נודדות אל הציור שמאחורי, הריאות הבריאות ניצבות מעל ראשי, כמעט בהישג־יד.

אני מהנהנת ומחייכת, ואז מתכופפת הצִדה ולוקחת מעגלת התרופות בקבוק. “זה אומר לקחת את התרופות בזמן, לעשות פיזיותרפיה לניקוז הליחה מהריאות, ו…” אני מרימה את הבקבוק, “לצרוך המון מהמזון הנוזלי הזה כל לילה דרך הפֶּג שלי – צינורית ההזנה. אז, גבירותי, אם מישהי מכן מתה לצרוך חמשת אלפים קלוריות ביום ועדיין לשמור על גוף חטוב לחופי מקסיקו, אני מוכנה להתחלף.”

המחשב שלי משמיע צלצולים בלתי פוסקים, תגובות מגיעות בקצב מטורף. אחרי שקראתי כמה, אני מחליטה לאפשר לחיוביוּת לגרש את כל השליליוּת שהרגשתי קודם.

חזקי ואמצי, סטלה! אנחנו אוהבים אותך.

תתחתני איתי!

“ריאות חדשות עשויות להגיע כל רגע, כך שאני חייבת להיות מוכנה!” אני אומרת את המילים כאילו שאני ממש מאמינה בהן. האמת היא שאחרי כל־כך הרבה שנים כבר למדתי לא לטפח יותר מדי תקוות.

דינג! עוד הודעה.

יש לי סִי־אֵף ואת תמיד מזכירה לי לשמור על גישה חיובית. חיבוקים ונשיקות.

זה מחמם את הלב, ואני משגרת חיוך גדול אחרון למצלמה, למען אותו אדם שנלחם באותה מלחמה כמוני. הפעם זה אמיתי. “אוקיי, חברים, תודה שצפיתם! צריכה לעשות עכשיו בדיקה חוזרת של תרופות אחר הצהריים וערב. אתם כבר מכירים אותי. שיהיה לכולם שבוע נפלא. ביי!”

אני מסיימת את השידור החי, נאנחת בהקלה וסוגרת את הדפדפן. תמונת שומר המסך עולה: קמילה, מאיה ואני, מחייכות, שלובות זרועות, כולנו עם אותו אודם אדום בוהק שקנינו יחד בחנות האיפור. קמילה רצתה ורוד מבריק, אבל מאיה שכנעה אותנו שאדום הוא הצבע שאנחנו צריכות. אני עדיין לא בטוחה לגבי זה.

אני נשכבת על המיטה, לוקחת את הדובי פנדה המרוט ששעוּן על הכרית שלי ומחבקת אותו. פאץ’,[1] זה השם שאחותי, אֶבִּי, נתנה לו. ואיזה שם מתאים. השנים שעברו עליו באשפוזים ושחרורים מבית־חולים נתנו בו את אותותיהן. טלאים צבעוניים נתפרו מעל קרעים שמתוכם המילוי נשפך החוצה, בכל פעם שחיבקתי אותו חזק־חזק בזמן טיפולים כואבים.

נשמעת דפיקה בדלת, שמיד נפתחת, ובָּרְבּ שועטת פנימה, ידיה עמוסות בגביעי פודינג שנועדו להקל עלי את בליעת התרופות. “חזרתי! משלוח!”

בכל מה שקשור לבָּרְבּ, לא הרבה השתנה בחצי השנה האחרונה, או בעשר השנים האחרונות. בקיצור, היא עדיין מספר אחת. אותו שיער מתולתל קצר. אותם מדי צוות־רפואי צבעוניים. אותו חיוך שמאיר את כל החדר.

בעקבותיה נכנסת ג’ולי, נושאת שקית עירוי ו… הריונית מאוד־מאוד.

וואו. זה שינוי ענק מלפני חצי שנה.

אני מסתירה את התדהמה שלי ומחייכת אל בָּרְבּ שמניחה את גביעי הפודינג על קצה המיטה כדי שאני אסדר אותם על עגלת התרופות שלי, ואז שולפת רשימת תרופות ומתחילה לוודא שכל מה שאני צריכה לקחת נמצא על העגלה.

“מה הייתי עושה בלעדייך?” אני שואלת.

“היית מתה,” היא קורצת לי.

ג’ולי תולה את שקית העירוי המלאה באנטיביוטיקה על העמוד שלצדי, והבטן שלה מתחככת לי ביד. למה היא לא אמרה לי שהיא בהריון? אני מתקשחת ומחייכת חיוך קטן בזמן שאני מביטה בבטן הבולטת שלה ומנסה, בעדינות, להתרחק ממנה. “הרבה השתנה בחצי שנה!”

היא מלטפת את הבטן, והעיניים הכחולות שלה בורקות כשהיא מחייכת אלי. “רוצה להרגיש אותה בועטת?”

“לא,” אני עונה, קצת מהר מדי. אני מרגישה לא נעים כשהיא מביטה בי בתדהמה, מופתעת מהבוטות שלי, והגבות הבלונדיניות שלה מתרוממות בפליאה. אני פשוט לא רוצה שמשהו מהמזל הרע שלי ידבק בתינוקת הבריאה, המושלמת הזאת.

למזלי, העיניים שלה נודדות אל תמונת שומר המסך שלי. “אלה תמונות מנשף החורף שלך? ראיתי כמה באינסטגרם!” היא אומרת בהתרגשות. “איך היה?”

“היה מדהים!” אני אומרת בהתלהבות ומרגישה את המבוכה מתפוגגת. אני פותחת תיקיית תמונות במחשב. “השתוללתי על רחבת הריקודים במשך שלושה שירים שלמים. נסעתי בלימוזינה. האוכל לא היה מגעיל. ו… רק בעשר וחצי התעייפתי, שזה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי! מי צריך שיגידו לו באיזו שעה לחזור הביתה כשהגוף עושה את זה בשבילך?”

בזמן שהיא מחברת אותי לעירוי ובודקת לחץ דם ורמות חמצן בדם אני מראה לה ולבָּרְבּ תמונות שצילמנו בבית של מאיה לפני המסיבה. אני זוכרת שפחדתי ממחטים ומזריקות, אבל עם כל שאיבת דם וכל עירוי, לאט־לאט הפחד התפוגג. עכשיו אני אפילו לא ממצמצת. כל דקירה רק גורמת לי להרגיש חזקה יותר, כאילו אני מסוגלת להתגבר על כל דבר.

“אוקיי,” בָּרְבּ אומרת כשהן מסיימות את כל הבדיקות ואת כל קריאות ההתלהבות למראה שמלת הערב הכסופה הנוצצת שלי וזֵר היד עם הוורדים הלבנים. קמילה, מאיה ואני החלטנו להחליף בינינו את זרי היד וששלושתנו נלך לנשף בלי בני זוג. לא רציתי ללכת עם בן – לא שמישהו הציע. היה סיכוי גבוה שאני אצטרך להבריז מכל היום הזה, או שארגיש לא טוב באמצע הנשף, וזה היה לא הוגן כלפי מי שהייתי הולכת איתו. שתיהן לא רצו שאני ארגיש חריגה, אז במקום ללכת לנשף עם בני זוג אמיתיים, הן החליטו ששלושתנו נלך יחד. אבל עכשיו, בגלל ההתפתחויות בגזרת מֵיְיסוֹן, לא נראה לי שהסידור הזה יהיה תקף גם בנשף הסיום.

בָּרְבּ מצביעה על עגלת התרופות, מציבה את ידהּ השנייה על המותן. “אני אמשיך לבדוק שהכול תקין, אבל נראה לי שאת שולטת בחומר.” היא מרימה בקבוקון. “תזכרי, אֶת הכדור הזה את חייבת לקחת עם אוכל,” היא מחזירה את הבקבוקון למקום ומרימה אחד אחר. “ותוודאי שאת לא – ”

“הבנתי, בָּרְבּ,” אני אומרת. היא בסך הכול מתנהגת בסגנון האִמהי הרגיל שלה, אבל עכשיו היא מרימה ידיים לאות כניעה. היא יודעת שאני מסתדרת מצוין.

אני מנופפת לשתיהן לשלום כשהן הולכות אל הדלת, ובעזרת השָלָט שליד המיטה מגביהה מעט את החלק האחורי, כדי שאוכל לשבת זקופה.

“דרך אגב,” בָּרְבּ מסתובבת אלי בעוד ג’ולי יוצאת מהחדר. עיניה מצטמצמות והיא נועצת בי מבט שיש בו חביבות וגם אזהרה. “אני רוצה שתסיימי קודם את האינפוזיה שלך, אבל רק שתדעי שֶפּוֹ נכנס עכשיו לחדר 310.”

“מה? באמת?” העיניים שלי נפערות ואני מתכוננת לזנק מהמיטה וללכת לראות אותו. אני לא מאמינה שהוא לא סיפר לי שהוא יהיה פה!

בָּרְבּ רצה אלי, תופסת אותי בכתפיים ודוחפת אותי בעדינות חזרה אל המיטה עוד לפני שאני מספיקה לעמוד זקוף. “איזה חלק מ ‘אני רוצה שתסיימי קודם את האינפוזיה שלך’ לא הבנת?”

אני מביטה בה בחיוך מבויש, אבל איך היא יכולה להאשים אותי? פּוֹ הוא החבר הראשון שהיה לי בבית החולים, הכרתי אותו כשהתאשפזתי בפעם הראשונה. הוא היחיד שבאמת מבין הכול. עשור שלם אנחנו נלחמים יחד בסִי־אֵף. כלומר, יחד ממרחק בטוח.

אסור לנו להתקרב זה לזה יותר מדי. בשביל חולי סיסטיק פיברוזיס, הידבקות הדדית בזנים מסוימים של חיידקים מהווה סיכון עצום. מגע אחד בין שני סִיאֵפְנִיקִים עלול לגרום לשניהם למות.

הפרצוף הכועס שלה מתחלף בחיוך לבבי. “תתמקמי. תנוחי. קחי כדור הרגעה.” היא מלכסנת מבט משועשע אל עגלת התרופות. “אל תיקחי אותי ברצינות.”

אני מהנהנת, ופורצת בצחוק משוחרר. הבשורה שפו נמצא פה ממלאת אותי בתחושת הקלה.

“יש לך פיזיותרפיה נשימתית אחר־כך. אני אקפוץ לעזור לך ללבוש את הוֵוסְט,” בָּרְבּ זורקת לעברי ויוצאת מהחדר. אני חוטפת את הטלפון ושולחת הודעה מהירה בִּמקום לדפוק ריצה מטורפת במסדרון אל חדר 310.

אתה פה? גם אני. דבר איתי.

לא עוברת שנייה והמסך שלי נדלק עם התשובה שלו: בְּרוֹנְכִיטִיס. פשוט קרה. אני אשרוד. בואי תנופפי לי אחר־כך. הולך לישון עכשיו.

אני נשענת לאחור על המיטה, פולטת את האוויר מהריאות באיטיות ובאריכות.

האמת, האשפוז הזה מלחיץ אותי.

תפקוד הריאות שלי צנח לשלושים וחמישה אחוז בזמן שיא. ועכשיו, מה שמטריף אותי עוד יותר מהחום ומכאב הגרון, זה שאני הולכת להיות פה בבית החולים חודש שלם ולעבור ים של טיפולים כדי לבלום את ההידרדרות, בזמן שהחברות שלי רחוקות מפה. שלושים וחמישה אחוז זה נתון שמשאיר את אמא שלי ערה בלילות. היא לא תגיד את זה, אבל המחשב שלה אומר. חיפוש אחרי חיפוש בנושאי השתלות ריאה ואחוזי תפקוד ריאה, צירופים חדשים, ניסוחים חדשים – אבל זה תמיד אותו רעיון: איך להשיג לי עוד זמן.

זה מפחיד אותי יותר מאי־פעם. אבל אני לא פוחדת בגללי. כשיש לך סי־אף, את מתרגלת לרעיון שתמותי בגיל צעיר. לא, אני פוחדת בגלל ההורים שלי. פוחדת ממה שיקרה להם אם הנורא מכול יתרחש, עכשיו כשאין להם אחד את השני.

אבל עם פו כאן איתי, מישהו שמבין, אני יכולה לעבור את זה. אחרי שאוכל לפגוש אותו.

שאר היום עובר באיטיות.

אני עובדת על האפליקציה שלי, מוודאת שוב שפתרתי את שגיאת התִכנות שעלתה כל הזמן כשניסיתי להריץ אותה בטלפון. מרחתי פּוֹלִידִין על האזור הכואב בעור סביב הפֶּג שלי, בניסיון להפוך אותו לפחות אדום־כבאית וליותר ורוד שקיעת־שמש־קיצית. אני בודקת ובודקת שוב את מערך בקבוקוני הכדורים של “לפני השינה”. אני עונה להודעות מההורים שמגיעות כל שעה עגולה. לפנות ערב, כשאני מביטה החוצה מהחלון אני רואה זוג בגילי בערך, צוחקים ומתנשקים בזמן שהם נכנסים לבית החולים. לא כל יום רואים זוג מאושר נכנס לבית־חולים. הם מחזיקים ידיים ומביטים אחד בשני בערגה, ואני חושבת לעצמי איך זה יהיה אם מישהו יביט בי ככה. אנשים תמיד מסתכלים על צינורית החמצן שלי, על הצלקות, על צינור ההזנה שלי, לא עלי.

זה לא גורם לבנים לעמוד בתור ליד הלוֹקֶר שלי.

בשנה הראשונה שלי בתיכון “יצאתי” עם טָיְילֶר פּוֹל. זה נמשך חודש שלם, עד שחטפתי זיהום והייתי צריכה להתאשפז בבית־חולים למשך כמה שבועות. תוך כמה ימים תדירוּת ההודעות שלו ירדה, ואני החלטתי לגמור איתו. חוץ מזה, איפה טָיְילֶר פּוֹל ואני ואיפה הזוג הזה בכניסה לבית החולים. כפות הידיים של טיילר היו תמיד לחות מזיעה כשהחזקנו ידיים, ובכל פעם שהתחבקנו כמעט נחנקתי מהדיאודורנט “אָקְס” שהוא ריסס על עצמו בכמויות וגרם לי התקפי שיעול איומים.

כיווּן המחשבה הזה לא מהווה בדיוק הסחת דעת מועילה, עד כדי כך שאני נותנת צ’אנס לסעיף 22 ברשימה שלי: “לחשוב על החיים שלאחר המוות”, וקוראת קצת בספר חיים, מוות, נצחיות: מסעה של הנפש.

אבל די מהר אני סוגרת את הספר ופשוט שוכבת על המיטה, מביטה בתקרה ומקשיבה לחרחורי הנשימה שלי. אני שומעת את האוויר נאבק לחדור מבעד לליחה שממלאת את הריאות שלי. אני מחליטה לעזור להן, מתהפכת על הצד ופותחת בקבוקון של פְלוֹבֵנְט. אני מוזגת את הנוזל לתוך מכשיר האינהלציה שנמצא ליד המיטה שלי, המכונה הקטנה שהופכת נוזל לתרסיס מתעוררת לחיים ואדים בוקעים מתוך הפִּייה.

אני יושבת, מתבוננת בציור הריאות ונושמת. נושמת ונושפת.

נושמת ונושפת.

נושמת ונושפת.

אני מקווה שכשההורים שלי יבואו לבקר בימים הקרובים, הנשימה שלי תהיה קצת פחות מאומצת. בבוקר אמרתי לכל אחד מהם שהשני מסיע אותי לבית החולים, כשלמעשה נסעתי הנה במונית שאספה אותי מפינת הרחוב של הבית החדש של אמא שלי. אני לא רוצה שאף אחד מהם יצטרך לראות אותי פה שוב במצב הזה. עדיף שהם יבואו אחרי שמצבי ישתפר.

גם ככה אמא שלי נראתה מודאגת מאוד כשראתה שאני נאלצת להשתמש בבלון החמצן הנייד שלי כדי לארוז.

דפיקה בדלת, ואני מפסיקה לבהות בקיר בתקווה שזה פו שבא להגיד לי שלום מרחוק. אני מורידה את פיית המשאף ואז בָּרְבּ מכניסה את הראש פנימה ומניחה מסיכת מנתחים וכפפות לֵטֶקְס על שולחן ליד הדלת.

“אחד חדש למעלה. עוד רבע שעה שם?”

הלב שלי מזנק.

אני מהנהנת, והיא מחייכת אלי ויוצאת. אני מחזירה את המשאף לפה ולוקחת שאיפה ארוכה, ממלאת את הריאות בכמה שיותר אדי פְלוֹבֵנְט לפני שאני מתחילה להתרוצץ. אני מכבה את מכשיר האינהלציה, לוקחת את בלון החמצן הנייד שלי שנמצא בהטענה ליד המיטה, לוחצת על כפתור ההפעלה העגול במרכזו ותולה את הרצועה על הכתף. אחרי שאני מחדירה את הצינורית לאף, אני פונה אל הדלת, שמה עלי את כפפות הלֵטֶקְס הכחולות וכורכת את רצועות המסיכה סביב האוזניים.

אני מחליקה לתוך נעלי האוֹלְסְטַאר הלבנות שלי, פותחת את הדלת ויוצאת אל המסדרון הצבוע בלבן, ומחליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לעבור ליד החדר של פו.

אני עוברת ליד תחנת האחיות שבמרכז המחלקה, מנופפת לשלום לאחות מתלמדת ששמה שרה, שמחייכת אלי מעבר למחיצה המתכתית, המבהיקה, של המשרד החדש.

תחנת האחיות שופצה לפני האשפוז הקודם שלי, שהיה לפני חצי שנה. המשרד היה באותו מפלס, אבל עשוי מעץ שחוק ובלוי שהיה שם מאז שבית החולים נבנה, לפני איזה שישים שנים. אני זוכרת שהייתי קטנה ויכולתי לעבור במסדרון לפני התחנה אל החדר של פו בלי שיראו אותי. הראש שלי היה נמוך בכמה סנטימטרים מהדלפק.

עכשיו הדלפק בגובה המרפק שלי.

אני ממשיכה ללכת במסדרון, ומחייכת כשאני רואה דגל קולומביה קטן שמודבק על צִדה החיצוני של דלת, שסקייטבורד הפוך שעוּן עליה ומחזיק אותה חצי פתוחה.

אני מציצה פנימה ורואה את פו שוכב על המיטה, ישן שינה עמוקה, מכורבל בתנוחה עוברית ונראה קטן כל־כך מתחת לשמיכה המשובצת שלו. על הקיר, בדיוק מעל המיטה, מודבק פוסטר של גוֹרְדוֹן רֵמְזִי,[2] עם חיוך המיליון דולר שלו, כאילו שומר על פו.

אני מציירת לב על הלוח המחיק שהוא הדביק על הדלת שלו, כדי שיידע שהייתי פה, וממשיכה במסדרון לעבר דלתות העץ הכפולות המובילות אל האגף המרכזי של בית החולים, שם אעלה במעלית, אחצה את אגף ג’, אעבור בגשר אל בניין 2, ואכנס ישר אל מחלקת טיפול נמרץ ילודים.

אחד היתרונות של האשפוזים הרבים שלי פה בעשור האחרון, הוא שאני מכירה את בית החולים כמעט כמו את הבית שלי. כל מסדרון מתפתל, גרם מדרגות נסתר או קיצור דרך סודי התגלו ונחקרו שוב ושוב.

אבל לפני שאני מגיעה אל הדלתות הכפולות, דלת של חדר נפתחת לידי, ואני מפנה את הראש בהפתעה ורואה את צד גופו של נער גבוה ורזה שאותו לא ראיתי לפני כן מעולם. הוא עומד בפתח חדר 315, מחזיק ביד אחת מחברת וביד השנייה עיפרון פחם. על פרק היד שלו כרוך צמיד בית־חולים לבן, זהה לשלי.

אני עוצרת במקום.

השיער שלו, בצבע חום־שוקולד מריר, פרוע בדיוק במידה הנכונה, כאילו הרגע יצא מצילומי דוגמנות ונחת היישר באמצע בית החולים סיינט גרייס. העיניים שלו כחולות, וכשהוא מדבר הזוויות שלהן מצטמצמות.

אבל יותר מכל דבר אחר לוכד את עינַי החיוך שלו. חצי־חיוך עקום כזה, ומקסים, שמקרין חמימות ממגנטת.

הוא כל־כך חמוד עד שאני מרגישה שתפקוד הריאות שלי יורד בעוד עשרה אחוז.

מזל שאני עם מסיכה על הפנים, כי מפגשים עם בנים חמודים פה במחלקה לא היו בתוכנית שלי לאשפוז הזה.

“למדתי את לוח הזמנים שלהם,” הוא אומר ותוחב את העיפרון באדישות מאחורי אוזנו. אני מתכופפת מעט שמאלה ורואה שהוא מדבר עם הזוג שנכנס קודם לבית החולים. “אז, אם לא תלחצו בטעות על לחצן המצוקה, אף אחד לא יטריד אתכם לפחות שעה. ו… אחי, אל תשכח, אני צריך לישון על המיטה הזאת.”

“חשבנו על הכול.” אני רואה את הנערה פותחת את התיק שלה ומראה לו מצעים.

רגע… מה?

החמוד שורק. “תראו מה זה. מאורגנת כמו חניכה בצופים.”

“אנחנו לא חיות, בנאדם,” החבר שלה מחייך אליו חיוך ענקי.

לא ייאמן. מגעיל. הוא נותן לחברים שלו לעשות את זה בחדר שלו, כאילו שזה איזו מלון לזוגות.

בפרצוף נגעל אני ממשיכה ללכת במסדרון אל דלתות היציאה, מרחיקה את עצמי כמה שיותר ממה שזה לא יהיה שקורה שם.

חמוד. ממש…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “במרחק נשימה”