ד״ר חיים נגיד
עורך הוצאת ספרא וכתב העת גג, איגוד כללי של סופרים בישראל
אמנות רב–תחומית
על ״בחוגת האור״ מאת כרמלה טל ברון
״בחוגת האור״, ספרה החדש של כרמלה טל ברון הוא יצירה עתירת השראה, המשלבת מלים ומראות, יצירה מקורית וחדשנית שבה הליריקה החזותית מתכתבת עם דימויים לשוניים.
כרמלה טל ברון היא אמנית רב-תחומית המדברת בלשון מקורית ורב-ערכית: שפות הציור והצילום מתמזגות אצלה עם לשון השירה.
יצירתה ״קופסת האור: שבעת הצעיפים״, המופיעה על עטיפת הספר, אמנם נוצרה מחומרים מוחשיים – עץ, פלסטיק, צבע שמן, שקפים – אך גם מהאור הנשקף מתוכה, ומהשראה מוסיקלית, שנולדה מתפילת האשכבה של מוצרט. ״קופסת האור היא מצבור של אמנויות שבו השלם גדול מכל חלקיו. יצירה זו זכתה להכרה בינלאומית, והיא נכללה בתערוכות שונות ובתחילתה – בתערוכה ״משחקים שכוחים – אמנות בניית הקופסה״ – תערוכת הוקרה לאמן הסימבוליזם האמריקאי ג׳וזף קורנל בגלריה פוקסוורת, ניו יורק 1985. לא בכדי היא מופיעה בשער הספר החדש של כרמלה טל ברון. שכן, התמזגות זו של האמנות החזותית, המוסיקה והשירה יוצרת בספר זה תמהיל יחיד מסוגו ושאיפה כמו-דתית אל ״המעבר״. ״בחוגת האור״ הוא יצירה החותרת אל מבע אמנותי העוקף את המילה ואת הדברים המוחשיים.
כמו בשיר ״ברק״ הפותח את הספר:
כשהאהבה גוברת על מהירות האור
הרעם המתגלגל מאחר כמו
מחשבה שלאחר מעשה (עמ׳ 9)
בהקשר זה האהבה היא לא רק מילה, אלא היא ישות ה״גוברת על מהירות האור״.
גם האור עצמו יש לו מפתח לתיבת קסמים, המערבלת את כל החושים, לרבות חוש הטעם. כדברי השיר ״בחוגת האור״:
״כי טוב / להתעורר אל יום חדש. כשמתק / האור נח על העפעפים חוגג / האור הפנימי שתמיד, יש מאין / שב ומתגלה …״ (עמ׳ 10).
בדור המטיל ספק בכל, דור שאיבד כל אמון וכל אמונה, נוקטת כרמלה טל ברון גישה הכופרת ב״אל תאמין״. יוצרת מבע מסוג חדש השואף אל מה שנמצא ״מעבר״: כל מה שלא ניתן למימוש במלים ובשאר אברי החישה – נמצא ״שם״, באותו ״מעבר״ שיש המייחסים לו קדושה אלוהית.
״בחוגת האור״ הוא ספר חובה למי שמגלה עניין בשירה העברית העכשווית ובאמנות החזותית בת זמננו.
———————————————————————————————————————
דורון בראונשטיין
סופר, מחזאי ואמן
חי תרבות, 14 בפברואר 2021
״בחוגת האור״ מאת כרמלה טל ברון – שירים ומראות:
מן הספרים העבריים היפים והמשמעותיים ביותר של העת הנוכחית
רוחניותה הרב-מימדית, רבת המלאות, של כרמלה טל ברון, באה לידי ביטוי בספרה היפהפה, המעצים עד מאוד, ״בחוגת האור״, אשר ראה אור לאחרונה.
בשיריה עפים להם ניצוצות של גאונות, של תפישה ״אחרת״ אודות הקיום – הן הרגעי, הן הנצחי – ועבודותיה האמנותיות השזורות בספר מדייקות את מילותיה ואת רחשי ליבה לכדי דיוק מירבי.
זהו מן הספרים העבריים המרשימים והמשמעותיים ביותר שראו אור בעת הנוכחית, וכולי תקווה כי רבים ירכשו אותו וייחשפו לתובנותיה מעוררות המחשבה, הרגש והרוחניות של משוררת חשובה זו.
———————————————————————————————————————-
יערה בן–דוד
משוררת, מבקרת ספרות ואמנית
עיתון 77, גליון 430, 2023
בין אור לאור
על ״בחוגת האור״, מאת כרמלה טל ברון, ספרא 2020
לפחות מהפורמט האלבומי המוקפד ומכותרת המשנה ״שירים ומראות״ של ״בחוגת האור״ מאת כרמלה טל ברון, ניכר שהספר הוא פרי יצירתה של אמנית רב תחומית, ששיריה נולדים מן המראות ושבים אליהם בתנועה דו-סיטרית. עבודות האמנות האקספרסיביות והצילומים הנהדרים המלווים את השירים מקרינים עליהם, מתכתבים איתם ומופרים גם מן הצד הנוסף המוסיקלי הנלווה. כך הלבוש הוורבלי בשיר ״בחוגת האור אלומה״ שמתכתב חלקית עם שם הספר ממחיש את התנועה הזורמת של עבודת האמנות לצידו שמעוררת אסוציאציה מצלילי פעמונים טיבטניים ״שג׳וזפה כה הפליא לנגן / באותה שעת בין ערביים קסומה, / בחדר המוסיקה שלו / באביב האחרון שלי בעיר הגדולה״….
כבר במפגש ראשון עם השירים מתקבל הרושם שברובם עובר פס של אור כמו מעולם אחר, עם השתקפויות והדהודים. מציאות קונקרטית נמהלת בדמיון עשיר ובצבעוניות חושנית. השירים שופעים אהבה ופתיחות לעולם המראות, לצבעיו המתחלפים, לקולותיו, לטעמיו, לריחותיו ולמגעיו. תמונות וצלילים מתערבלים בסינסתזיה חושית. הזיכרון מויטה, האחות הקטנה שנולדה עם תסמונת דאון ונפטרה, מתקשר בעיקר לעובדה שהיא ״ידעה לצייר אהבה במעגלים מתרחבים ומתפשטים על ניירות״ ולחוש ״בקרינה המיוחדת העולה מצבעים וצורות״.
האור סובב הולך בכל נקודות המגע האפשרויות, פרוייקציה של פעימות לב, ערגת הנפש, אור פנימי. כך השאלה ״מה עושה הלבנה כנגמר לה״ פותחת אופק לתשובות שונות, שמתלכדות בסופו של דבר לסיום הרמוני ואופטימי מתוקף המחזוריות הקבועה שהלבנה היא חלק ממנה… נראה שהשיר הזה הוא בין אלה הממחישים את רוח המובאה מקארל יונג בפתח הספר: ״אדם אינו מגיע להארה באמצעות דימוי של צורות מוארות אלא באמצעות תהליך שהופך את האפלה למודעת״….
על עטיפת ספרה של טל ברון יצירה מרהיבה שלה – ״קופסת האור: שבעת הצעיפים״, שנוצרה לדבריה בהשראת תפילת האשכבה של מוצרט. היצירה מורכבת מחומרים שונים: עץ, פלסטיק, צבע שמן, שקפים, והאור הנשקף מתוכה הוא מרכיב דומיננטי בה….
בשירים יש מגע סוריאליסטי ומעברים תמונתיים בין מציאות לחלום ולדמיון המושפע מאגדות. כך ״מפלץ השלג ופיית הקשת בענן״, המתכתב עם הצילום היפה לצידו: ״את יפה ומרהיבה בצבעייך״, אמר מפלץ השלג / הזוחל על אריחי המרצפת בגן / ותלה מבטו בפיית הקשת בענן… / אך לפני שזו, הצפונה בגווניה, השיבה / היא לפתע פתאום התנפצה והיתה / לרסיסי סבון שנחתו על ראשו של המפלץ״.
לפעמים חלום פוגש חלום, גם בהקיץ, כאשר ״עין הבלהות של האוצר / יוצאת באישון ליל מתוך גלגל עינו / מתוך בועת חלומו / יחפה מגששת דרכה העין / ומופיעה בחלומי״.
הקונפליקט בין אור לאור עובר אם כן בשירי הספר ומכתיב את גווניו השונים ונימותיו המתחלפות, מן הפרטי אל הקולקטיבי. בין ״גדות דיזנגוף והים האחרון״ לבין ״גדות נהר בבל אשר בגלות מנהטן״, סוקרת המשוררת במבט מפוכח את כברת הזמן מיום הכיפורים ההוא ליום הכיפורים הזה שבו ״נחיל זועם בהמונו זורם מהר הבית / אל שיפולי תהום / מקום טוב ממנו ניתן להשקיף על / השאלה הגדולה המפרפרת במלתעות / הסאטירה הקיומית אשר האפירה את רוח החג / ונעלה שער ביופ פתיחתו״.
הספר נחתם במבט אישי ״על הרצף החזותי״. כרמלה טל ברון מתייחסת לחווית האור כאנטיתזה ל״רק האבק ליווה אותי״ של דליה רביקוביץ, האבק שהוא חלק מהנוף הים תיכוני, כנגד נוכחות האור המרפאת ונוסכת השראה, שלדבריה היא מלווה אותה מינקות. היא מספרת שדוד אבידן הושפע מרישומי הפילים שיצרה בעקבות ביקוריה בגן החיות הישן בתל אביב. הוא הבחין באור השופע מעיני הפילים, ובהשראתם הוא כתב את ״אור של פיל״, איורים מילוליים (1967).
הספר ״בחוגת האור״ מזמן לקורא ולמתבונן חוויה של אור במובנים ובהקשרים שונים, פרי עבודתה של יוצרת רב תחומית ייחודית ומעניינת.
————————————————————————————————————————
יעל רן
משוררת ועורכת הדף עט לשירה
בחוגת האור – ביקורת על ספרה החדש של כרמלה טל ברון
ספרה של כרמלה טל ברון ״בחוגת האור״, כשמו כן הוא – אור יקרות באפלת החדר.
כרמלה, משוררת ואמנית רב תחומית בוגרת בצלאל, פרסמה את שיריה במוספים ספרותיים רבים ובאנתולוגיות לשירה, וכן את יצירותיה האומנותיות בארץ ובחו״ל.
ספר זה הינו השלישי במספר, ובו מוצגים כתביה לצד יצירות אומנות, המשתרגים ומשתלבים זה בזה. ״בחוגת האור״, כמצבת זיכרון לסבה, איש חזון ציוני, שלא זכה לעלות ארצה, הוא ובני משפחתו נספו בשואה. מפרולוג זה המובא בראשיתו, לא פלא הדבר שבהמשך יתגלו בשיריה רבדים רבים מעולם היהדות. כך, ניתן למצוא באופן קוהרנטי שירים על חגי השנה (״כשירח תשרי הולך ומתמעט אני מתמלאת לחנים ותקווה ליש מאין״), המתכתבים בין הקיים למה שאינו ״מיום כיפורים ההוא עד יום כיפורים הזה, שלא בא עלינו לטובה מה נאמר שלא אמרנו מה אמרנו ולא שיערנו מה שיערנו ולא אמרנו בקפה תמר או דיצה על גדות דיזנגוף והים האחרון״), תוך התייחסות מתמדת לעולם הטבע (״כשירח תשרי הולך ומתמעט, היקום שר מחרוזת מתמשכת של צבעי סתיו״).
בלט במיוחד לעיניי השיר על ״ויטה״. בשיר זה מתארת כרמלה את דמותה של אחותה, אשר נולדה עם תסמונת דאון: ״שידעה לאהוב על אף שלא ידעה לעיין בערך אהבה היא ידעה בחוש שהוא מעבר למילים״, ״אהבה אילמת״ בדרכה שלה ״הרבה יותר מאותם אנשים האומרים אהבה אהבה ואין אהבה״. ולא אוסיף כל פרשנות נוספת כי זו תגרע מעוצמתו.
כחוט השני שוזרת כרמלה את מוטיב האור לאורך שיריה, והוא כאלומת מגדלור, מנווט, ומכוון, ומזכיר כי גם בעת ״תהום מצולה״ ״מתוק הוא לעיניים״ ומאפשר בתוכנו מקום טוב אחר.
אין עדיין תגובות