בקרוב האור יהיה מושלם הוא רומן מחוספס ורגיש, שובה וקורע לב על שני אחים מתבגרים בעיירה מוכת עוני בוורמונט. המספר, […]
1
על אנשים המרבים להזדיין אומרים שהם מזדיינים כמו שפנים; לפי דעתי צריך לומר שהם מזדיינים כמו חתולים — זה יהיה נכון יותר, לפחות מניסיוני האישי.
אחי מביא הביתה את החתול הראשון. זאת חתולה מנומרת עם עיניים ירוקות.
“מצאתי אותה ביער,” הוא אומר. “היא הייתה לבדה.” אחי מערסל את החתולה בזרועותיו. מעולם לא ראיתי אותו מחזיק משהו בעדינות כזאת. זה מפחיד אותי.
אמא שלי מפנה את ראשה מהבצל שהיא מטגנת במחבת ברזל. “היית צריך להשאיר אותה שם,” היא צוחקת. “שיהיה לזאבי הערבות מה לאכול.” היא נוטלת את הסיגריה הדולקת מהמאפרה הירוקה ויונקת ממנה.
“צריך לעקר אותה,” אומר אבא שלי. הוא יושב ליד שולחן המטבח הישן — שולחן פורמייקה משנות השמונים. אנחנו עומדים לתרום אותו לאישה מהכנסייה שבעלה האלכוהוליסט עבר לגור במונטריאול עם אישה שפגש בבר, והעמיס את כל רהיטי הבית על המשאית שלו לפני שנעלם. ההורים שלי לא מדברים איתנו על כך, אבל נערי המזבח בכנסייה כן מדברים. מבחינת ההורים שלי, תרומת השולחן היא יותר מסתם מעשה צדקה — היא אמורה לדרבן את אבא להתחיל לעבוד על השולחן החדש.
“איזה שם תיתן לחתולה?” אני שואל את אחי. הוא נועץ בי מבט נוקב האומר שלא אכפת לו מה אני חושב, כי זאת החתולה שלו. עדיין אין לו מושג מה עומד לקרות.
“מי ישלם את החשבונות של הווטרינר?” שואל אבא.
אחי מושך בכתפיו ולוקח את החתולה לחדרו.
ההורים מחליפים מבטים וחוזרים לעולמות שלהם. אמא לבישוליה ואבא לשרטוטים של השולחן החדש. אמא נראית בריאה. תעבור שנה בטרם ינבוט הסרטן בקיבתה. לעת עתה הוא רק גרגיר זעיר בתא, הממתין לשעתו.
כעבור ימים אחדים אני מביא הביתה את החתול השני, כי פאק, אם אחי מביא חתול, גם אני מביא. אני רוכב על אופניים ברחוב שלנו ורואה את טרוויס בוצ’ארד יושב על הדשא שלו עם ארבעה חתלתולים אפורים. אני מניח את האופניים לצד הכביש. “מאיפה השגת אותם?”
הוא שוכב על הגב ומניח לחתלתולים ללחך את לחיו. הוא צעיר ממני — רק בן עשר.
הוא אומר, “החתולה שלנו המליטה אותם בחניה המקורה. וסוף־סוף הם גדולים מספיק כדי להפריד אותם מאמא שלהם.”
“תן לי אחד,” אני אומר. אין לי מושג מניין לקחתי אומץ לדבר בתקיפות רבה כל־כך.
הוא מרים את ראשו ומביט בי. “אנחנו אמורים למכור אותם,” הוא אומר. “פרנק רוצה לעשות מהם כסף.”
פרנק הוא החבר של אמא שלו. הוא עבר לגור איתם בסתיו הקודם. יש לו זקן והוא אף פעם לא מסרק את רעמת השיער החומה שלו. שמעתי את אבא אומר שפרנק הוא עובד ניקיון במפעל, במשמרת הלילה. “אנחנו די בטוחים שפרנק הוא זה שגונב דברים משולחנות הכתיבה שלנו,” הוא אומר לאמא אחרי שפרנק עובר לגור בשכונה שלנו.
מאחורי טרוויס, הבית העלוב שלהם נאנח בחום של שמש יוני. בסתיו שעבר פרנק הסיר את לוחות העץ שציפו את הקירות מבחוץ ולא טרח להחליפם בחדשים. מעטפת הנייר של הבית נקרעה פה ושם וקרעיה מתבדרים ברוח החמה. השימוש בנייר כזה לציפוי חיצוני די שכיח בעיירה שלנו. זה לא חטא במקום שאני גר בו. רק לפני זמן קצר עברנו משכונת הקרוואנים הישנה שלנו לשכונה הזאת.
“אני אתן לך דולר,” אני אומר. “לא תצליח לקבל יותר מדולר תמורת החתולים האלה.”
“פרנק אומר עשרים דולר כל אחד,” אומר טרוויס. הוא מתיישב ומביט בי. “עשרים, זה מה שאנחנו דורשים.” קרוב לוודאי שהמילים של פרנק מדברות מגרונו.
“דולר היום,” אני אומר, “והשאר בפעם אחרת.” כל הכסף שלי זה שטר אחד של דולר, שאני מחזיק בגרב כדי שאחי לא יגנוב לי אותו. אני מוציא את השטר מהנעל ומנפנף בו באוויר. אין לי מושג איך אשיג את שאר הכסף, אבל אני משוכנע שתמורת דולר אצליח לקחת היום את אחד החתולים האלה הביתה. לגבי שאר הכסף, אני כבר אחשוב על משהו. אני עוד לא יודע את זה עכשיו, אבל בבגרותי אגלה שחלק גדול ממדינתנו נבנה על הבסיס הרופף של כלכלת מעמד פועלים מהסוג הזה.
“אני לא יודע,” אומר טרוויס. “החתולים האלה הם מסוג שנטילי־טיפאני. לפחות האמא היא כזאת. אנחנו לא יודעים מי האבא.” החתלתולים קופצים לחיקו. חתלתול אחד, קטן מהשאר ועם עיניים צהובות, מנתר ונושך את האף של טרוויס. טרוויס פולט יללה וסוטר לחתול על ראשו. טיפת דם מבצבצת על אפו.
“את זה,” אני אומר. “את זה תמורת דולר.”
“השאר מאוחר יותר?” שואל טרוויס.
“השאר מאוחר יותר,” אני אומר.
הוא אוחז בפרווה שבעורפו של החתול ומושיט לי אותו.
עכשיו יש לנו שני חתולים. אבא שואל, “מי לוקח את החתולים האלה לעיקור?” אבל אף אחד לא עונה לו.
עם בוא הסתיו, החתולה של אחי משמינה במותניים.
“החתולה הזאת בהיריון,” אומרת אמא. שמה של החתולה הוא סוּפה והיא מכורבלת בחיקה של אמי. אמא מלטפת את הכרס התופחת. לסופה יש חיבה מיוחדת לאמא שלי, ובפרט מאז תחילת ההקאות של אמא, שהן משהו חדש. הרופאים אמרו לה שזה אולקוס, ושיש צורך בניתוח.
בטלוויזיה יש קליטה טובה היום. אנחנו צופים בקריין החדשות אומר למצלמה שמלחמה במדבר היא רק עניין של זמן. על המרקע עולה תמונה של גבר עם כומתה צבאית ושפם.
“תראה מה החתול שלך עשה לחתולה שלי,” אומר אחי.
“החתולה שלך רצתה את זה,” אני עונה לו.
“שמור על הפה שלך,” אומרת אמא וממשיכה ללטף את הבטן של סופה.
אבל זה נכון. סופה התייחמה בתשוקה מפחידה. היללות החרישיות שלה התגברו מדי יום עד שצווחותיה הצורמות דמו לזעקה של ילד הקורא, הצילו! הצילו!
נתתי לחתול שלי את השם יוחנן המטביל כדי לשמח את הוריי, למרות הידיעה הברורה שהם אינם רוצים אותו. בקיצור קראתי לו י”ם. ראיתי איך הוא חג במעגלים סביב סופה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי תאוות בשרים. הרגשתי איך החיה זעה בתוכי, וידעתי שאת הדבר הזה אני צריך להסתיר, כי זה מה שהאב בריאן מכנה “חטא התאווה”.
טנק חום־צהבהב מתגלגל בחולות על מסך הטלוויזיה. אבא נכנס לחדר המגורים, מחזיק בידו את שרטוטי השולחן שעליו הוא מתכוון להתחיל לעבוד באביב. מאז שאמא חלתה, הוא מרבה לשהות בחניה המקורה של הבית, טורח על שולחן הנגרים שלו.
“אנחנו ייצרנו פעם את הטנקים האלה,” הוא אומר. “במפעל. הם מכונות יעילות מאוד. מר ויטאקר חושב שאם תפרוץ מלחמה, אולי נקבל שוב את החוזים.” על הקיר מאחוריו תלויה כרזה ממוסגרת עם תמונת הלב הקדוש של ישו. עיניו של ישו עוקבות אחרינו לכל מקום שאנחנו הולכים אליו בחדר המגורים.
לפעמים אחי צוחק ואומר בקול לגלגני, “ישו תמיד משגיח עליך.”
הליטופים האטיים של אמא על בטנה של סופה מושכים את עיניו של אבא. “החתולה הזאת בהיריון,” הוא אומר.
אחי אומר, “זה באשמת יוחנן המטביל. החתול שלו קלקל את החתולה שלי.” י”ם בחוץ, זוחל על הדשא במעקב אחרי אדום החזה, מוכן לזנק על הציפור.
סופה ממליטה שבעה גורים בחג ההודיה. אנחנו אוכלים את ארוחת החג בביתנו ללא בני משפחה נוספים כי אמא מקיאה יותר. הניתוח של האולקוס היה אמור להפסיק את ההקאות. הם פתחו לה את הבטן, חתכו מה שחתכו וסגרו אותה בחזרה בשורה עקומה של עשרים וחמש סיכות.
אחי מוצא את סופה בעיצומה של ההמלטה. הוא קורא לנו. אנחנו מצטופפים על סף ארון הבגדים ומביטים בסופה שמנקה את הגורים השמנוניים.
“היא הרסה את החולצות שלי,” אומר אחי. נוזל צהוב סמיך מכתים את החולצות המלוכלכות. סופה מלקקת את הנוזל, ואני חושב שתכף אקיא. ריח תרנגול ההודו הנצלה בתנור מתערבב בריח ההמלטה החמוץ. למרות מחלתה, אמא עמדה על כך שהיא תבשל את הארוחה, אם כי זו כללה רק תרנגול הודו צלוי, מחית תפוחי אדמה ורוטב חמוציות מקופסת שימורים.
“זה מקסים,” מצליחה אמא לומר. היא מצמידה אותי אליה.
“יש לנו תשעה חתולים,” אומר אבא.
בחג המולד סופה שוב בהיריון ורק אחד מהחתלתולים אומץ. אף אחד לא רוצה את החתולים שלנו. בפרט לא אבא.
אמא ישנה על הספה עכשיו כדי שאבא לא יתעורר כשהיא קמה להקיא בלילה. סופה ישנה על הבטן של אמא. הרופאים לא מבינים מדוע מצבה של אמא לא משתפר.
אבא מעלה את אשוח הפלסטיק מהמרתף, ובזמן שאמא שוכבת על הספה ומלטפת את סופה, אנחנו מכינים את הקישוטים. אני מסדר את סצנת הולדתו של ישו עם פסלוני הקרמיקה של מריה, יוסף, ישו התינוק ושלושת האמגושים באבוס שאבא בנה מעץ לבוד לפני שנים.
החתלתולים מזדנבים אחרינו בחדר המגורים. הם גדלו מאוד. הם משוטטים בבית, מתפרקדים על הרהיטים, קופצים על כרכוב האח, רובצים על דלפק המטבח, שורטים את הטפטים, מחרבנים מתחת למיטות, מטפסים על הכתפיים שלנו כשאנחנו צופים בטלוויזיה, מכרסמים את נעלי הספורט שלנו. אנחנו מתנהגים כאילו איננו רואים אותם.
אחרי שהעץ הוצב במקומו והנורות הצבעוניות נשזרו בענפיו המלאכותיים, אבא אומר לי, “כבה את המנורה.” זה חלק מהמסורת שלנו. אני מכבה את האור בחדר המגורים. למשך רגע כולנו עומדים בחושך. השמש שקעה כבר לפני שעות. בחוץ, הרוח מטיחה פתיתי שלג רכים בחלונות.
“הנה מגיע הרגע,” אבא אומר. הוא מתכופף ומכניס את התקע של הכבל החשמלי לשקע. חדוות החג בוקעת מבעד לעצבות שנחה עלינו כמו שכבת אבק על החלון.
פצפוצים נשמעים כשהחשמל זורם לשיניים המתכתיות של הנורות הזעירות ואורות חג המולד נדלקים. האורות הצבעוניים מתנצנצים על המחטים הזעירות של האשוח המלאכותי.
בחדר נשמע רק קול נשימותיה האטיות העמוקות של אמא — היא עושה את זה במאמץ לא להקיא. העיניים שלי מסתגלות לאפלולית השוררת בחדר. הצלליות של החתולים מתקרבות לעץ המואר. בזה אחר זה הם נמשכים אל האור. הכול שקט עד שאחד החתולים, כנראה פטרוס — נתַנו לכל החתלתולים את שמותיהם של שליחי ישו — מרים את כפתו וחובט באורות. שאר החתולים מצטרפים אליו עד שהעץ מתחיל להתנדנד.
“תסתלקו מכאן,” צועק אבא ומסתער על החתולים. “קישטה.” הם מתפזרים לכל עבר. אפילו סופה ההריונית נבהלת, היא יורדת בקפיצה מאמא ונעלמת במסדרון החשוך.
אני מוצא שוב את סופה בארון של אחי, פולטת גופים חלקלקים של גורים. היא משמיעה גניחות חרישיות. הפעם אני צועק למסדרון שהיא ממליטה, ואחי בא לחדרו רק כדי לבדוק מה שלום הבגדים שלו. למוד ניסיון מהפעם הקודמת, הוא פינה את הארון בזמן.
הוא הודף אותי אל הקיר. “החתולים האלה נולדו באשמתך.”
סופה המליטה שישה גורים, ועכשיו יש לנו ארבעה־עשר חתולים בבית.
אני מנסה לתת את אחד החתולים לטרוויס שגר ברחוב שלנו. אני נושא אותו לשם מתחת למעיל שלי. השלג יורד באלכסון, הפתיתים צורבים את פניי. אני מקווה לפרוע בעזרת החתול את חובי לטרוויס ולפרנק. אולי הם יצליחו למכור אותו, אבל מניסיוני אני יודע כי איש אינו קונה חתולים.
אני מקיש על הדלת הקדמית וטרוויס פותח אותה. הוא אומר, “אתה חייב לי תשעה־עשר דולר. פרנק מתחיל להתעצבן.” אני התחמקתי מטרוויס במשך כל החורף.
“מה דעתך שאתן לכם ארבעה־עשר חתולים ונסגור עניין,” אני אומר. “או אולי רק אחד.” אני מוציא את החתול האפור מהמעיל ומניף אותו באוויר, והיללות שלו אינן רמות יותר מלחישה.
ברקע אני שומע את פרנק צועק על משחק פוטבול המשודר בטלוויזיה.
“אני צריך את הכסף,” אומר טרוויס. “פרנק יודע שאתה חייב לנו.”
“החתול ההוא לא היה שווה עשרים דולר,” אני אומר.
“פרנק רוצה את הכסף.”
טרוויס סוגר את הדלת ואני ממשיך לעמוד רגע על המדרגות הקדמיות. השלג נערם על כתפיי. אני מחזיר את החתול אל מתחת למעיל. מעטפת הנייר של הבית צולפת בקירותיו בצינת פברואר.
אנחנו לא יכולים להימלט מהחתולים. אני רוצה להתקלח ומוצא שני חתולים באמבט. חתולים מתחבאים במרתף מאחורי מכונת הכביסה המקולקלת. הם מטיילים להנאתם על שולחן הנגרים של אבא בחניה המקורה. זוחלים על דלפקי המטבח. משתינים במסדרון. מייללים בלילה.
המצב של אמא מחמיר. היא לא רוצה שנדע, ופותחת את הברז בכיור חדר האמבטיה כדי שלא נשמע את ההקאות שלה, אבל אנחנו שומעים בכל זאת. אחי ואני עומדים מאחורי הדלת הסגורה של חדר האמבטיה והחתולים מסתובבים לנו בין הרגליים ונועצים את ציפורניהם בבהונות שלנו. הקרע המתרחב ביני לבין אחי נעלם רק ברגעים שבהם אנחנו מצמידים את אוזנינו לדלת חדר האמבטיה ומקשיבים להקאותיה של אמנו.
השלג מתחיל להפשיר רק באפריל. זה היה חורף קשה. באמצע הלילה אני מתעורר לקול סירנה של אמבולנס — אורות אדומים מבזיקים על קירות חדרי.
אני יוצא מהחדר עם החתול שישן לי על החזה. כל האורות בבית דולקים. אמא שוכבת על אלונקה בחדר המגורים. מסכת חמצן מכסה את פניה. אבא עומד לידה ואחי יושב שחוח על הספה מאחוריהם. חתולים מטיילים על כרכוב האח, על השטיח, על הספה. יש לנו עכשיו חתולים רבים כל־כך, שאנחנו כבר לא נותנים להם שמות. אחד מהם קופץ על האלונקה ונשכב על עצם החזה של אמא.
פרמדיקית עם זנב סוס מהודק מורידה את החתול מאמא ומניחה אותו על הרצפה. אחר תופס את מקומו. הפרמדיקית מורידה גם אותו. היא מביטה באבא ואומרת, “אתם מגדלים כאן חתולים או מה?”
אבא שלי בוכה. הוא מביט בה. “איזה חתולים?” הוא אומר.
מוטרדת מתשובתו, היא חוזרת לטפל באמא. למשך רגע אני רואה את חיינו מבעד לעיניים שלה. כל חתול מופיע לנגד עיניי. האישה מחליפה מבטים עם הפרמדיק השני, בחור צעיר, אולי בן עשרים, עם כפות ידיים גדולות שעסוקות בקשירתה של אמי לאלונקה. הוא מביט בי.
“החתולה הזאת בהיריון,” הוא אומר. אני מביט בחתולה השחורה שבזרועותיי ומעביר את אצבעותיי על בטנה. אני חש פרכוסי חיים קצת למטה מצלעותיה.
אני מניח את החתולה על השטיח ופורץ בבכי. אמא מביטה בי מבעד לערפל התרופות האופף אותה. היא מחייכת ומנסה לדבר, אבל מסכת החמצן לא מאפשרת לה.
הפרמדיקים מגלגלים אותה החוצה, אל הלילה האביבי. דלת הכניסה נסגרת בטריקה חזקה.
“תתלבשו,” אומר אבא. “אנחנו נוסעים לבית החולים להיות עם אמא שלכם.”
שנינו לא זזים. החתולים שורצים סביבנו.
“תתלבשו,” חוזר אבא ואומר. “אנחנו צריכים לצאת מהבית הזה.”
בחדר ההמתנה של בית החולים אחי מתיישב בכורסה ושוקע בשינה בפה פעור. אבא מדפדף במגזין בלי לקרוא בו. אני נרדם ומתעורר חליפות על הספה לצדו.
“לא הייתי צריך להזמין אמבולנס,” אומר אבא ובוהה במגזין שבידיו. “זה יקר מדי. יכולתי להסיע אותה הנה.” הוא הופך את הדפים המבריקים של המגזין בכוח רב מדי וכמעט קורע אותם. הוא מקפיץ את ברכיו במהירות; התנועה מרטיטה את הספה.
אבא מעיר אותי כשהרופא בא לקחת אותנו. הוא מוביל אותנו לחדר שבו אמא ישנה עם צינורות מחוברים לזרועותיה. אחי משפשף את עיניו כאילו נדמה לו שהוא עדיין ישן בחדר ההמתנה.
“מצבה יציב עכשיו,” אומר הרופא. “זה רק אירוע קטן, לא סכנת חיים, אבל אנחנו יודעים עכשיו למה היא עדיין סובלת מההתקפים האלה.”
“למה?” שואל אבא.
“אנחנו חושבים שיש לה סרטן,” אומר הרופא. “אבל צריך לערוך עוד בדיקות.”
המכונה שאמא מחוברת אליה משמיעה צפצוף רם. אמא זעה כעומדת להתעורר, אבל היא רק נאנחת וחוזרת לישון.
עד שהסרטן של אמא מבשיל לכלל אבחון, כבר מתרוצצים בבית שלנו שלושים וארבעה חתולים. אסור לנו לדבר עליהם — על הסרטן ועל החתולים — עם אף אחד. לאחי ולי כבר לא מרשים להביא חברים הביתה. כאילו שאלמלא האיסור היינו מביאים. אחי מכנה את הבית שלנו חוות החתולים. אבא שונא את הכינוי הזה. אמא לא מבינה אותו. היא מקבלת תרופות נגד כאבים ומתכוננת לתחילת הטיפולים הכימותרפיים.
בכנסייה, אחרי המיסה, האב בריאן, הכומר הצעיר שהועבר לפני זמן לא רב לקהילה שלנו, דורש בשלומה של אמנו. אנחנו בשלהי האביב, כשהאוויר מתחמם והדבורים עמלות בפרחי הלילך שבגינת הבניין.
“שלומה טוב,” משקר אבא.
“טוב לשמוע,” אומר האב בריאן. “ומצאתם בתים לכל החתולים שלכם?”
אחי מתחיל לדבר, אבל אבא קוטע אותו. “כן, תודה.”
בבוקר הטיפול הכימותרפי הראשון של אמא, אבא מכתר את כל החתולים — חלק מהחתולות שוב בהיריון — ודוחס אותם בסלי כביסה. הוא סוגר את פתחי הסלים במכסים מעץ לבוד ומהדק אותם בכבלים קפיציים. הוא דורש מאחי וממני לעזור לו. אנחנו מכניסים את הגופים המתפתלים לסלי הפלסטיק הלבנים והכחולים. החתולים השבויים מייללים במקהלה.
“אני רוצה שכולם ייעלמו,” אבא אומר. הוא מביט מעבר לנו יותר מאשר בנו. אנחנו סורקים את הבית ומחפשים עוד חתולים.
אין כל אפשרות לספור את החתולים המתנועעים בתוך הסלים. אנחנו לא בטוחים שמצאנו את כולם. תגרות פורצות בכלובים הצפופים, אבל אנחנו מתעלמים מהצווחות.
“כולם כאן?” שואל אבא. הוא מתאמץ להכניס חתול מתחת למכסה בלי לאפשר לאחרים להימלט.
“נראה לי שכן,” אני אומר.
“זה לא מספיק טוב,” הוא אומר.
אחי ואני עוברים שוב בכל חדרי הבית, מחפשים מתחת למיטות, בתוך הארונות, מאחורי המדפים, בעליית הגג שמעל לחניה. כל אחד משנינו חוזר אל אבא עם חתול בידו.
“אני חושב שזה יספיק,” אומר אבא. “אם נשארו עוד כמה נטפל בהם מחר.”
אבא מניח סל פלסטיק אחד על המושב האחורי של מכוניתו. הצווחות של החתולים בלתי נסבלות.
אחי פונה לשוב לבית. “לא,” אומר אבא. “שניכם התחלתם בזה. אז אתם באים איתי לבית המחסה לבעלי חיים.”
לפני שאחי מספיק לזוז, אומר קול בקצה שביל הגישה שלנו, “זה הוא?” ואצבעו העבה של פרנק מצביעה עליי.
טרוויס בוצ’ארד יושב על האופניים הדפוקים של החבר של אמו. “זה הוא,” אומר טרוויס.
“מה העניין?” שואל אבא.
“הבן שלך חייב לי תשעה־עשר דולר על החתול שלקח בקיץ שעבר,” אומר פרנק.
אבא נועץ בי מבט זועם מעל למסגרת הפלסטיק של משקפיו.
אני לא מספיק להוציא מילה מהפה ופרנק חוזר ואומר, “תשעה־עשר דולר.”
“פרנק,” אומר אבא, “אנחנו באמצע משהו. אני אטפל בזה אחר־כך.”
“לא,” אומר פרנק. “עכשיו.”
אבא מביט בי שוב. איך יכולת לעשות דבר כזה? אומר מבטו. החתולים מייללים בסלי הכביסה.
אבא פונה אל פרנק. “אולי פשוט תיקח חתול?” הוא מצביע על הסל המונח על הקרקע. “כמו שאתה יכול לראות, יש לנו המון. קח כמה שאתה רוצה.” אני רוצה לומר לאבא שכבר ניסיתי את הדרך הזאת, אבל אני שותק.
פרנק פוסע בשביל הגישה. החצץ נכתש תחת הסוליות העבות של נעלי העבודה הכבדות שלו.
“רק תן לי את הכסף.”
“אני חושב שכבר קיבלת מספיק,” אומר אבא.
“מה זאת אומרת?” שואל פרנק. הוא מתקרב עוד כמה צעדים. כתפיו רחבות, חזהו השרירי וכרס הבירה שלו בולטים מתחת לחולצת הטריקו הלבנה.
“כולנו יודעים שזה אתה,” אומר אבא. הוא מניח עוד סל מלא חתולים על המושב האחורי של המכונית ולא מביט בפרנק. מעולם לא ראיתי את אבי מתווכח עם אדם מבוגר אחר. “במפעל,” מוסיף אבא.
“על מה אתה מדבר?”
“אתה גונב משולחנות הכתיבה שלנו כשאתה מנקה את המשרד בלילה.” אני רואה את אבי קופץ את כפות ידיו לאגרוף. “אז לך עכשיו ונסגור חשבון.”
פרנק מתנפל בנהמה על אבי ושניהם נופלים על המדשאה הקדמית. החתולים צווחים בסלי הפלסטיק שלהם. אחרי שהם מתגלגלים זה על זה כמה פעמים, אבא מניח את ברכיו על החזה של פרנק ומרתק אותו לקרקע. פרנק חובט בכתפיו של אבי עד שאבא מרתק את זרועותיו לדשא הלא מכוסח.
“תסתלק מהבית שלי,” צועק אבא. “אני צריך לטפל בחתולים האלה, ואחר־כך אני צריך לקחת את אשתי לבית חולים לטיפול כימותרפי.”
אחי ואני מחליפים מבטים נדהמים. טרוויס נמלט על אופניו לאורך הרחוב.
פרנק שוכב על הקרקע בלי נוע. אבא רועד מזעם מעליו. פרנק עוצר את נשימתו לרגע, ואז יורק בפניו של אבי. אבל אבא לא נרתע. הוא מתנהג כאדם אחוז דיבוק — אני תוהה אם כך נראה מי שרוח הקודש נכנסה בו.
“אני אשחרר אותך עכשיו, ואתה תלך הביתה.” אבא מבטא לאט כל מילה.
פרנק מפנה את ראשו ומביט ברחוב. הוא לוחש, “בסדר.”
אבא יורד מפרנק ונעמד. פרנק קם לאט. הוא פוסע בשביל הגישה בלי להביט לאחור. הוא יורק על החצץ, אבל ממשיך להתרחק ברחוב.
“כיסחת אותו כהוגן,” אומר אחי.
“אל תשתמש במילה הזאת.” זה כל מה שאבא אומר. הוא מנגב את פניו ואת משקפיו בחולצה שלו. החתולים נכנסו להלם והשתתקו. אבא מעמיס את הסל האחרון על המושב האחורי וסוגר את הדלת. “תיכנסו למכונית.”
אחי ואני מצטופפים על המושב הקדמי. אני יושב באמצע. שנינו המומים מהמחזה שהיינו עדים לו זה עתה. אבא מתניע את המכונית ואומר, “אתם יודעים, הם לא יצליחו למצוא בית לכל החתולים האלה — ” הוא לא מסיים את המשפט. אנחנו לא מגיבים.
“תצטרכו להתוודות על זה בכנסייה,” הוא אומר.
אנחנו מסכימים איתו. זה מחיר פעוט לשלם על הדבר שנטלנו בו חלק.
החתולים מייבבים בסליהם כשאנחנו נוסעים ברחובות העיירה בלי להדליק את הרדיו. זהו יום אביב בהיר. אור השמש מבזיק מהמדליון של תדיאוס הקדוש שאבי הדביק על לוח המחוונים שלו. אנחנו לא מדברים בינינו. אבא משפשף את מפרקי האצבעות בידו הימנית. אני בוהה בכתמים האדומים שנותרו על לחיו במקום שבו פרנק שרט אותו. אני חושב על אבי בן השלושים וחמש כעל אדם זקן, אבל כעת, שנים מאוחר יותר, אני מבין שהוא עדיין היה גבר צעיר למדי.
חתול מפוספס מנתר מעל גב המושב ונוחת לי על הברכיים. אנחנו מביטים בו בתדהמה. אבא סוטה לשולי הכביש לפני שהוא מצליח לייצב את המכונית. בעקבות החתול הראשון מגיעים עוד חתולים, ולבסוף ברכינו מכוסות בחתולים. אני מביט לאחור — המכסה של אחד הסלים מונח על רצפת המכונית. שני חתולים מתכרבלים על לוח המחוונים. חתול אפור מתחכך ברגלו של אבא, סמוך לדוושת הדלק. אנחנו ממשיכים בדרכנו לבית המחסה לבעלי חיים בלי להוציא הגה מפינו, ואילו החתולים האלה, עשרה או חמישה־עשר מהם, רובצים בנחת על הירכיים שלנו ביום הטיפול הכימותרפי הראשון של אמא.
אין עדיין תגובות