החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בית הספר לַטוב ולַרע

מאת:
מאנגלית: רחל אהרוני | הוצאה: | 2015 | 417 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

יש רק דרך אחת ויחידה לברוח מבית הספר לַטוב ולַרע.

בלילה אפל אחד מתגשם חלומה של סופי, כשהיא נחטפת לבית הספר   המסתורי לַטוב ולַרע. לבית ספר זה נחטפים מדי ארבע שנים שני ילדים מן הכפר גָבַלדון, ובו הם לומדים כיצד להפוך לגיבורי אגדות – טובים ורעים. יחד עם סופי נחטפת חברתה הטובה אגתה, השונה ממנה מאוד.
סופי הבלונדינית המטופחת, עם שמלתה הוורודה, נעלי זכוכית ומסירותה למעשים טובים, בטוחה שתצטיין בבית הספר לַטוב ותסיים את לימודיה כנסיכה מהאגדות. לעומתה, אגתה כהת השיער והמוזנחת, שמגדלת חתול מרושע כחיית מחמד וסולדת מחֶברה, נראית כתלמידה האידיאלית לבית הספר לַרע. אבל כששתי הנערות מגיעות ליער הקסום שבו ממוקם בית הספר, הן מגלות שחלה טעות גורלית: סופי נזרקת לבית הספר לַרע כדי ללמוד שיעורי כיעור, קללות-מוות והצמחת גיבנת, ואילו אגתה מוצאת את עצמה בבית הספר לַטוב, בין נסיכים נאים ועלמות יפהפיות המתנכלות לה, ולומדת שיעורי מוסר, טיפוח ותקשורת עם בעלי חיים.

אך מה אם הטעות היא למעשה המפתח לזהותן האמיתית של סופי ואגתה?

בית הספר לַטוב ולַרע סוחף את הקוראים למסע פנטסטי בעולם חדש ומסחרר, שהדרך היחידה לצאת ממנו היא לעבור דרך אגדה. זהו סיפור מפתיע בשלל תהפוכות עלילתיות, רומנטי ומלא הומור, עשיר בדמויות ססגוניות ומסקרנות ששובות את לב הקורא מן השורה הראשונה.
הספר משובץ באיוריו של המאייר האיטלקי רב המוניטין יַקוֹפּוֹ בְּרוּנוֹ.
בית הספר לַטוב ולַרע זכה לשבחים רבים ולפרסים ותורגם לעשרים ושתיים שפות. חברת הסרטים יוניברסל רכשה את הזכויות לסרט.

מקט: 4-31-5930
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1
הנסיכה והמכשפה

סוֹפי ציפתה כל חייה להיחטף.

אבל כל ילדי גָבַלְדוֹן האחרים התפתלו הלילה בפחד במיטותיהם. אם מנהל בית הספר יחטוף אותם, הם לא יחזרו הביתה לעולם. לעולם לא יחיו חיים מלאים. לעולם לא ישובו לראות את המשפחות שלהם. הלילה חלמו הילדים האלה על פורץ בעל עיניים אדומות וגוף של חיה, שבא לשלוף אותם בכוח מבין הסדינים ולהחניק את זעקותיהם.
images.jpg

סופי, לעומתם, חלמה על נסיכים.

היא הגיעה לטירה, לנשף שנערך לכבודה, וגילתה שהאולם מלא במאה מחזרים, ואין בו אף נערה אחרת מלבדה. בפעם הראשונה בחייה היא רואה נערים ראויים לה, חשבה סופי כשעברה בין השורות. שיער שופע מבהיק, שרירים מתוחים מתחת לחולצות, עור חלק ושזוף… נערים יפים ואדיבים כראוי לנסיכים. אבל בדיוק כשחלפה על פני אחד מהם שנראה טוב יותר מאחרים, בעל עיניים כחולות נוצצות ושיער לבן כמו רוח רפאים, האחד שנראה לה מושלם ל”באושר ועושר לעד”… פרץ פטיש דרך קירות האולם וריסק את כל הנסיכים לרסיסים.

עיניה של סופי נפקחו אל בוקר. הפטיש היה אמיתי. הנסיכים לא.

“אבא, אם אני לא ישנה תשע שעות, העיניים שלי נראות נפוחות.”

“כולם מספרים מעשיות שיחטפו אותך השנה,” אמר אביה והצמיד במסמרים קרש עקום לחלון חדר השינה שלה, שהיה עכשיו כבר חסום לגמרי במנעולים, בדוקרנים ובברגים. “אומרים לי לגלח את שיער הראש שלך, למרוח בוץ על הפנים שלך, כאילו שאני מאמין לכל השטויות האלה של האגדות. אבל הֵנה אף אחד לא ייכנס הלילה. זה בטוח.” כאישור תקיף לדבריו, הִכה בפטיש בחבטה מחרישת אוזניים.

סופי שִפשפה את אוזניה ושלחה מבט זועף לעבר מה שהיה פעם חלון נחמד, ועכשיו הפך למשהו שרואים רק במאוּרות של מכשפות. “מנעולים. למה אף אחד לא חשב על זה קודם?”

“חוץ מזה, אני לא יודע למה כולם חושבים שזאת את,” אמר אביה. שערותיו הכסופות הבהיקו מזיעה. “אם הברנש הזה, מנהל בית הספר, מחפש מישהי טובה, הוא יחטוף את הבת של גוּנילְדָה.”

סופי נדרכה, “את בֶּל?”

“הילדה הזאת מושלמת,” אמר. “מביאה לאבא שלה לטחנת הקמח ארוחות צהריים ביתיות. נותנת את השאריות לזקנה שבכיכר.”

סופי שמעה את נימת הכעס בקולו של אביה. היא אף פעם לא בישלה לו ארוחה מלאה, אפילו לא אחרי שאמא שלה מתה. ברור שהייתה לה סיבה טובה, השֶמֶן והעשן עלולים לסתום את נקבוביות העור שלה, אבל היא ידעה שזאת נקודה רגישה. זה לא אומר שאבא שלה נשאר רעב. היא הכינה לו במקום זה את המאכלים האהובים עליה: מחית סלק, מרק ברוקולי, אספרגוס שלוק, תרד מאודה. בניגוד לאבא של בל, הוא לא התנפח כמו כדור פורח, בדיוק מהסיבה שהיא לא הביאה לו לעבודה נזיד כבש וסוּפְלֶה גבינה מהבית. ואם מדברים על הזקנה שבכיכר, המכשפה הזאת שמנה, למרות התלונות היומיומיות שלה על רעב. ואם לבֶּל יש חלק בזה, אז היא בכלל לא טובה, אלא רעה מהסוג הכי גרוע.

סופי חייכה אל אביה. “כמו שאמרתָ, זה הכול שטויות,” היא קמה בתנופה מהמיטה, וטרקה את דלת השירותים מאחוריה.

סופי בחנה את פניה בראי. ההשכמה האכזרית גבתה את מחירה. מִשַּׂערה הזהוב שהגיע עד המותניים נעדר הברק האופייני לו. עיניה הירוקות כאבן ירקן נראו דהויות, ושפתיה האדומות החושניות היו יבשות במקצת. אפילו הזוהַר של עור השמנת האפרסקי שלה התעמעם. ובכל זאת נסיכה, חשבה. אבא שלה לא יכול לראות שהיא מיוחדת, אבל אמא שלה יכלה. “את יפה מדי בשביל העולם הזה, סופי,” אמרה כשנשמה את נשימותיה האחרונות. אמא שלה עברה למקום טוב יותר, ועכשיו הגיע תורהּ.

הלילה היא תיחטף ליערות. הלילה היא תתחיל חיים חדשים. הלילה היא תחיה את האגדה שלה.

ועכשיו היא צריכה להיראות בדיוק כפי שהאגדה מחייבת.

ראשית שִפשפה את עורה בביצי דגים. היה להן ריח של כפות רגליים מסריחות, אבל הן טִשטשו כתמים. אחר כך עיסתה את הפנים במחית דלעת, שטפה אותן בחלב עיזים, ומרחה עליהן מסכה מזרעי מֶלון וחלמון ביצי צבים. כשחיכתה שהמסכה תתייבש, דִפדפה בספר אגדות, ושתתה מיץ מלפפונים כדי לשמור על הרכות המִשְיית של עורה. היא דילגה עד לחלק האהוב עליה בסיפור, שבו המכשפה הרעה מתגלגלת במדרון ההר בתוך חבית שנעוצים בתוכה מסמרים חדים, עד שבסוף נשאר ממנה רק צמיד עשוי מעצמות ילדים. כשסופי הִרהרה בצמיד הנוראי, גילתה שמחשבותיה נודדות למלפפונים. ומה אם אין מלפפונים ביער? ומה אם נסיכות אחרות חיסלו את המלאי? בלי מלפפונים! היא תנבול, היא תצטמק, היא…

פירורי מֶלון יבשים נפלו על הדף. סופי הסתובבה לראי וראתה קמטי דאגה על מצחה. קודם שינה הרוסה, ועכשיו קמטים. בקצב הזה היא תהפוך עד אחר הצהריים למכשפה זקנה. היא שִחררה את המתח משרירי הפנים וגירשה מראשה מחשבות על ירקות.

שִגרת טיפוח היופי של סופי יכלה למלא תריסר ספרי אגדות (די לומר שהיא כללה נוצות אווז, תפוחי אדמה בחומץ, פרסת סוס, קרם מאגוזי קשיו ובקבוקון מלא בדם פרה). כעבור שעתיים של טיפוח קפדני יצאה סופי מהבית בשמלה ורודה קלילה ובנעלי עקב נוצצים מזכוכית, שערותיה קלועות בצמה מושלמת. נשאר לה יום אחד בלבד עד לבואו של מנהל בית הספר, והיא תִכננה לנצל כל רגע כדי להזכיר לו למה היא ־ ולא בֶּל או טַבּיתָה או סברינה או כל מתחזה אחרת ־ חייבת להיחטף.

החברה הכי טובה של סופי התגוררה בגְרֵייבְס היל, גבעת בית הקברות של הכפר. בתור מישהי שחשה סלידה למראֶה כל דבר עצוב, אפור ואפלולי, אפשר היה לצפות מסופי שתזמין את החברה שלה אליה, או תמצא חברה הכי טובה חדשה. אבל במקום זה היא טיפסה בכל יום השבוע אל הבית שבראש הגבעה, מקפידה לחייך, כי בסופו של דבר זה העיקר כשעושים מעשה טוב.

כדי להגיע לשם היה עליה ללכת מרחק של יותר מקילומטר ברגל, לעבור ליד האגם על פני הבקתות הבהירות בעלות המרזבים הירוקים והצריחים צרובי השמש שעל גגותיהן, ולהגיע עד קצה היער הקודר. קולות פטישים הִדהדו בסמטאות בין הבקתות כשחלפה ליד אבות שחסמו דלתות בקרשים, אִמהות שמילאו דחלילים בסמרטוטים, וילדות וילדים שרכנו במרפסות כניסה לבתים, טומנים את ראשיהם בספרי אגדות. מראה הילדים לא היה יוצא דופן, כי ילדי גָבַלְדוֹן לא עשו בדרך כלל כמעט שום דבר חוץ מלקרוא בספרי אגדות. אבל היום הִבחינה סופי שעיניהם פראיות, סורקות בטירוף כל דף כאילו חייהם תלויים במה שכתוב שם. לפני ארבע שנים ראתה סופי את אותו ייאוש שבניסיון להתחמק מהקללה, אבל אז עוד לא הגיע תורה. מנהל בית הספר חטף רק את אלה שעברו את גיל שתים־עשרה, אלה שכבר לא יכלו להתחזות לילדים קטנים.

עכשיו הגיע תורהּ.

כשטיפסה בכבדות במעלה גרייבס היל ובידה סלסלת פיקניק, חשה צריבה בירכיים. האם הטיפּוס על הגבעה גרם לרגליה להשמין? לכל הנסיכות בספרי האגדות יש מידות מושלמות; ירכיים רחבות לא באות בחשבון, בדיוק כמו שלא מתקבל על הדעת אף נִשרי או כפות רגליים גדולות. כדי להסיח את דעתה מתחושת החרדה, החלה סופי להזכיר לעצמה את המעשים הטובים שלה מן היום הקודם. ראשית האכילה את האווזים באגם בתערובת של עדשים וכרֵשה (משלשל טבעי, כדי לאזן את נזקי הגבינה שזרקו להם ילדים מטומטמים). אחר כך נידבה תרחיץ פנים לימוני תוצרת בית לבית היתומים העירוני (כי, כפי שהתעקשה להגיד לאחראי הנדהם, “טיפוח נכון של העור הוא המעשה החשוב ביותר”). לבסוף תלתה ראי בשירותים של הכנסייה, כדי שאנשים יוכלו לחזור למושביהם כשהם נראים במיטבם. האם די במעשים אלה כדי להתחרות באפיית עוגות ביתיות ובמתן שאריות אוכל לזקנות חסרות בית? סופי שמה לב שמחשבותיה נודדות בעצבנות למלפפונים. אולי היא תוכל להגניב מלאי פרטי ליער. יש לה עדיין הרבה זמן לארוז לפני רדת הלילה. אבל אולי המלפפונים כבדים מדי? אולי מנהל בית הספר ישלח משרתים? אולי כדאי שהיא תעשה מיץ מהמלפפונים לפני שהיא…

“לאן את הולכת?”

סופי הסתובבה. רָאדְלִי חייך אליה בלסתות מעוקמות. היה לו שיער ג’ינג’י דהוי. הוא לא התגורר ליד גרייבס היל, אבל אימץ לעצמו הרגל לעקוב אחריה בכל שעות היום.

“לבקר חברה,” אמרה סופי.

“למה את חברה של המכשפה?” שאל.

“היא לא מכשפה.”

“אין לה חברים והיא מופרעת. זה מה שעושה אותה למכשפה.”

סופי נמנעה מלהגיד לו שזה מה שעושה גם אותו למכשפה. במקום זה היא חייכה כדי להזכיר לו שאם היא סובלת אותו, סימן שכבר עשתה את המעשה הטוב שלה להיום.

“מנהל בית הספר יחטוף אותה לבית הספר של הרעים,” אמר ראדלי. “ואז תצטרכי חברה אחרת.”

“הוא לוקח שני ילדים,” אמרה סופי והידקה את לסתותיה.

“לבית הספר השני הוא ייקח את בל. אין אף אחת טובה כמו בל.”

החיוך של סופי התנדף.

“אבל אני אהיה החבר החדש שלך,” אמר ראדלי.

“רשימת החברים שלי מלאה כרגע,” אמרה סופי בכעס.

צבעו של ראדלי הפך לאדום פטל. “אה, טוב… רק חשבתי ש…” הוא ברח כמו כלב שחטף בעיטה.

סופי עקבה במבטה אחר שערו המדובלל המתרחק במורד הגבעה. אוי, עכשיו באמת פישלת, חשבה. חודשים של מעשים טובים וחיוכים מאולצים ועכשיו היא הרסה הכול בגלל ראדלי המפגר. למה היא לא עשתה לו את היום? למה היא לא ענתה לו פשוט, “זה יהיה כבוד גדול בשבילי אם תסכים להיות חבר שלי!” ולא העניקה לאידיוט הזה רגע שיחיה בזיכרונו שוב ושוב שנים רבות? היא ידעה שזה היה הדבר החכם לעשות, כי מנהל בית הספר בטח משגיח עליה מקרוב ושופט אותה כמו סנטה קלאוס לפני ליל חג המולד. אבל היא לא יכלה לעשות את זה. סופי הייתה יפה, ראדלי מכוער. רק נָבָל היה מַשְׁלֶה אותו. אין ספק שמנהל בית הספר יבין זאת.

סופי פתחה את השער החלוד של בית הקברות. עשבים שרטו את רגליה. בראש הגבעה היו פזורות באי סדר מצבות מכוסות עובש בין ערמות עלים מתים. כשפילסה לה דרך בין הקברים הקודרים והענפים המדולדלים, ספרה סופי בתשומת לב את השורות העקומות. אף פעם לא הביטה בקבר של אמא שלה, אפילו לא בלוויה, והיא לא תתחיל בזה היום. כשעברה את השורה השישית מיקדה את מבטה בעץ ערבה, והזכירה לעצמה איפה תהיה ביום המחרת.

במרכז קבוצת הקברים הצפופה מאוד של גרייבס היל עמד בית מספר 1. הבית לא היה חסום בקרשים או במנעולים ובריחים כמו הבקתות שליד האגם, אבל העובדה הזאת לא עשתה אותו למושך יותר. המדרגות שהובילו למרפסת הכניסה הבהיקו מירוקת. ענפים מתים של תרזה וגפן הזדחלו סביב לוחות העץ הכהים של הקירות, והגג המחודד, השחור והצר, רכן מעליהם ונראה כמו כובע של מכשפות.

כשעלתה במדרגות הכניסה החורקות ניסתה להתעלם מהריח, תערובת של שום ושל חתול רטוב, והפנתה את מבטה מהציפורים כרותות הראש שהיו מפוזרות סביב, ללא ספק קורבנות של החתול.

היא הקישה בדלת והתכוננה לקרב.

“תסתלקי,” בקע קול צרוד מהבית.

“ככה לא מדברים אל החברה הכי טובה,” לחשה סופי ברוך.

“את לא החברה הכי טובה שלי.”

“אז מי כן?” שאלה סופי, תוהה אם בֶּל עשתה איכשהו את כל הדרך עד גרייבס היל.

“לא עניינך.”

סופי נשמה עמוק. היא לא הייתה מעוניינת בעוד תקרית ראדלי. “היה לנו כזה כיף אתמול, אַגָּתָה. חשבתי שנחזור על זה גם היום.”

“צבעת את השערות שלי בכתום.”

“אבל אחר כך תיקנתי את זה, לא?”

“את תמיד מנסה עלי את כל הקרמים והשיקויים שלך, רק כדי לראות איך הם עובדים.”

“לא בשביל זה יש חברות?” שאלה סופי. “בשביל לעזור זו לזו?”

“אני לא אהיה אף פעם יפה כמוך.”

סופי ניסתה למצוא משהו נחמד להגיד. זה לקח לה יותר מדי זמן והיא שמעה נקישות נעליים מתרחקות.

“זה לא אומר שאנחנו לא יכולות להיות חברות!” קראה סופי.

חתול מוּכָּר, קירח ומקומט, הביט בה בזעם מהקצה האחר של מרפסת הכניסה. בתנועה מהירה היא הסתובבה שוב אל הדלת, “והבאתי עוגיות!”

נקישות הנעליים פסקו. “עוגיות אמיתיות או כאלה שאת אופה בדרך כלל?”

סופי התכווצה למראה החתול המתגנב.

“פריכות וחמאתיות, בדיוק כמו שאת אוהבת.”

החתול השמיע קולות נשיפה זועמים.

“אגתה, תני לי להיכנס…”

“את תגידי שאני מסריחה.”

“את לא מסריחה.”

“אז למה אמרת בפעם הקודמת?”

“כי אז הסרחת! אגתה, החתול יורק עלי…”

“אולי הוא מריח כוונות נסתרות.”

החתול חשף ציפורניים.

“אגתה, תפתחי את הדלת!”

החתול זינק לעבר הפנים שלה. סופי צווחה. יד נתחבה ביניהם והשליכה את החתול בחבטה לארץ.

סופי הרימה את מבטה.

“לריפֶּר שלי נגמרו הציפורים,” אמרה אגתה.

פקעת השיער המזעזעת על ראשה של אגתה נראתה כאילו נטבלה בשמן. השמלה השחורה המגושמת שלה, חסרת הצורה, שנראתה כמו שק תפוחי אדמה, לא יכלה להסתיר עור חיוור מוזר ועצמות זוויתיות. עיני חיפושית עגולות בלטו מפניה הנפולות.

“חשבתי שנצא לטייל,” אמרה סופי.

אגתה נשענה על משקוף הדלת. “אני עדיין מנסה להבין למה את מנסה להיות חברה שלי.”

“כי את מתוקה וכיפית,” אמרה סופי.

“אמא שלי אומרת שאני ממורמרת ורגזנית,” אמרה אגתה. “אז אחת מכן משקרת.” היא הושיטה יד אל הסלסלה שבידי סופי, הסירה את כיסוי הבד וגילתה עוגיות סובין יבשות נטולות חמאה. היא שלחה אל סופי מבט כבוי ונסוגה אל תוך הבית.

“אז אנחנו לא יכולות לצאת לטיול?” שאלה סופי.

אגתה התחילה לסגור את הדלת, אבל אז ראתה את פניה המאוכזבות של סופי. כאילו סופי ציפתה בכיליון עיניים לטיול שלהן כמו שהיא ציפתה.

“טיול קצר,” רטנה אגתה, פסעה בכבדות וחלפה על פני סופי. “אבל אם תגידי משהו שחצני או מתנשא או שטחי, אז אני אגיד לחתול המכסח שלי שיעקוב אחרייך עד שתגיעי לבית שלך.”

סופי רצה אחריה. “אבל זה אומר שאני לא יכולה לדבר!”

לאחר ארבע שנים הגיע הערב של היום האחד־עשר בחודש האחד־עשר שכולם פחדו ממנו. עם אור אחרון הפכה הכיכר לכוורת של הכנות לקראת בואו של מנהל בית הספר. הגברים השחיזו חרבות, הניחו מלכודות, וארגנו את משמרות הלילה. הנשים העמידו את הילדים בשורה והחלו בעבודתן: פרעו את השיער של היָפים, השחירו את השיניים שלהם, הלבישו אותם בסמרטוטים. את המכוערים רחצו, הלבישו בצבעים בהירים ובצעיפים תואמים. אמהות הפצירו בבנים הכי מנומסים שיקללו את אחיותיהם, או יבעטו בהן. אחר כך שיחדו את הבנים הכי פרועים שילכו להתפלל בכנסייה. שאר הילדים, שהיו רגילים, לא יפים ולא מכוערים, עמדו בשורה ופצחו בשירת ההימנון של הכפר: “ברוכים אתם הרגילים”.

ערפל סמיך של פחד אפף את גָבַלְדוֹן. הקצב והנפח החליפו ביניהם ספרי אגדות וחיפשו רמזים שיצילו את בניהם. שתי אחיות ערכו רשימה של שמות הנבלים באגדות כדי לגלות את המשותף ביניהם; חבורת נערים כבלה את עצמה בשרשראות; וילד במסכה קפץ מבין השיחים כדי להפחיד את אמו, ובו ברגע חטף סטירה. אפילו הזקנה חסרת הבית נכנסה לפעולה, קיפצה לפני מדורה דועכת, וקִרקרה: “תשרפו את ספרי האגדות! תשרפו את ספרי האגדות, וכך תצילו את הילדים שלכם!” אבל אף אחד לא הקשיב לה, ואפילו ספר אחד לא נשרף.

אגתה פערה פה, לא מאמינה למראה עיניה. “איך יכולה עיירה שלמה להאמין בסיפורי מעשיות?”

“כי הם אמיתיים.”

אגתה נעצרה. “את לא באמת מאמינה שהאגדה אמיתית.”

“ברור שאני מאמינה,” אמרה סופי.

“שמנהל בית הספר חוטף שני ילדים, לוקח אותם לבית ספר שבו האחד לומד איך להיות טוב והאחר איך להיות רע, וכשהם מסיימים את בית הספר הם הופכים לדמויות בסיפורי אגדה?”

“זה בערך מה שקורה.”

“תגידי לי כשתראי תנור.”

“למה?”

“אני רוצה להכניס את הראש שלי לתוכו. ומה, אם תואילי לגלות לי, מלמדים שם בדיוק בבית הספר הזה?”

“טוב, אז בבית הספר של הטובים מלמדים נערות ונערים כמוני איך להפוך לגיבורים ולנסיכות, איך לשלוט בצדק בממלכות, איך למצוא את ה’באושר ועושר’,” אמרה סופי. “בבית הספר של הרעים מלמדים איך להפוך למכשפות רעות ולטרולים גיבנים, איך להטיל קללות וכישופים אכזריים…”

“כישופים אכזריים?” צִחקקה אגתה. “מי המציא את זה? ילד בן ארבע?”

“אגתה, ההוכחה הרי נמצאת בספרי האגדות! את יכולה לראות שם את האיורים ולזהות את ילדי הכפר הנעדרים! ג’ק, רוז, רפּונזל ־ לכל אחד מהם יש אגדה משלו.”

“אני לא רואה שום דבר, כי אני לא קוראת אגדות מטומטמות.”

“אז למה יש לך מדף מלא ספרי אגדות על יד המיטה?” שאלה סופי.

אגתה הביטה בה בזעם. “תראי, מי אומר שֶמה שכתוב בספרים זה אמיתי? אולי זאת מין המצאה של מוכרי הספרים. אולי זאת הדרך של המבוגרים להרחיק ילדים מהיער. לא חשוב מהו ההסבר, אין שום מנהל בית ספר וכישופים אכזריים.”

“אז מי חוטף את הילדים?”

“אף אחד. כל ארבע שנים מתגנבים שני אידיוטים ליער, מקווים להפחיד את ההורים שלהם, ושם הם תועים והולכים לאיבוד, או נטרפים על ידי זאבים. זה הכול, והאגדה נמשכת.”

“זה ההסבר הכי מטופש ששמעתי.”

“אני חושבת שלא אני כאן הטיפשה.” אמרה אגתה.

היה משהו בכינוי “טיפשה” שהרתיח את סופי.

“את פשוט פוחדת,” אמרה.

“בדיוק.” צחקה אגתה. “ולמה אני צריכה לפחד?”

“כי את יודעת שאת באה אִתי.”

אגתה הפסיקה לצחוק. ואז נדד מבטה אל מעבר לסופי, אל הכיכר. אנשי הכפר הביטו בהן כאילו הן היו הפתרון לתעלומה. הטובה בוורוד. הרעה בשחור. הזוג המושלם למנהל בית הספר. אגתה התבוננה בעשרות העיניים הנישאות אליה. המחשבה הראשונה שצצה בראשה הייתה שאחרי מחר היא וסופי יוכלו סוף סוף לטייל בשלווה. סופי שעמדה לידה התבוננה בילדים שניסו לקבוע בזיכרונם את תווי פניה למקרה שדמותה תופיע יום אחד בספר אגדות. המחשבה הראשונה שצצה בראש שלה הייתה – האם הם הסתכלו גם על בֶּל באותו אופן שבו הם מסתכלים עליה?

ואז, בתוך ההמון, היא ראתה אותה.

בראש מגולח ובשמלה מטונפת. בל כרעה בתוך הרפש, ומרחה בטירוף את פניה בבוץ. סופי הסמיקה מרוב הפתעה. כי הסתבר לה שבל היא בדיוק כמו האחרים. רוצה להתחתן עם מישהו רגיל, עצלן ותובעני, שיְגַדֵּל כרס. רוצה לחיות יום אחרי יום חיים משעממים של בישול, ניקיונות ותפירה. רוצה לגרף זבל מהדיר ולחלוב כבשים ולשחוט חזירים צווחים. רוצה להירקב בגָבַלְדוֹן עד שהעור שלה יהיה מכוסה כולו בכתמי זִקנה והשערות שלה ינשרו. מנהל בית הספר לא ייקח את בל לעולם, כי בל היא לא נסיכה. היא… אפס.

בתחושת ניצחון, שלחה סופי מבט קורן לעבר אנשי הכפר העלובים, סופגת לתוכה בתענוג את מבטיהם כאילו היו מראות נוצצות.

“בואי נלך,” אמרה אגתה.

סופי הסתובבה. עיניה של אגתה היו נעוצות בהמון.

“לאן?”

“רחוק מהאנשים.”

כשהשמש הפכה לכדור אדום ישבו שתי נערות, אחת יפה, אחת מכוערת, זו ליד זו, על שפת אגם. סופי ארזה מלפפונים בשקית משי, ואגתה הקפיצה באצבעותיה גפרורים דולקים למים. אחרי הגפרור העשירי נעצה בה סופי מבט קודר.

“זה מרגיע אותי,” אמרה אגתה.

סופי ניסתה למצוא בשקית מקום למלפפון האחרון.

“למה מישהי כמו בל רוצה להישאר כאן? מי הייתה בוחרת את זה במקום סיפור אגדה?”

“ומי הייתה בוחרת לעזוב את המשפחה שלה לתמיד?” גיחכה אגתה.

“חוץ ממני, את מתכוונת,” אמרה סופי.

הן השתתקו.

“את לפעמים שואלת את עצמך לאן אבא שלך נעלם?” שאלה סופי.

“אמרתי לך. הוא עזב לפני שנולדתי.”

“אבל לאן הוא הלך? אנחנו מוקפים יערות מכל צד! להיעלם ככה פתאום…” סופי הסתובבה. “אולי הוא מצא דרך לתוך אגדה! אולי הוא מצא שער קסמים! אולי הוא מחכה לך בעולם האחר!”

“או אולי הוא חזר לאשתו, והעמיד פנים שאני הייתי משהו שלא קרה בכלל, והוא מת לפני עשר שנים בתאונת עבודה בטחנת הקמח?”

סופי נשכה את שפתה וחזרה להתעסק במלפפונים.

“אמא שלך אף פעם לא בבית כשאני באה לבקר אותך.”

“היא הולכת לכפר עכשיו,” אמרה אגתה. “אין לה מספיק מטופלים בבית. כנראה בגלל המיקום.”

“אני בטוחה שזאת הסיבה,” אמרה סופי. היא ידעה שאף אחד לא יסמוך על אמא של אגתה שתטפל בפריחת חיתולים, שלא לדבר על מחלות. “אני חושבת שבית קברות הוא מקום שאנשים מרגישים בו לא כל כך נוח.”

“לבתי קברות יש יתרונות משלהם,” אמרה אגתה. “אין שכנים חטטנים. אין ביקורים של סוכני מכירות. אין ‘חברוֹת’ מפוקפקות, שמעמידות פנים, ובאות אלייך עם עוגיות דיאטטיות ואומרות לך שיחטפו אותך לבית ספר לרע שנמצא בארץ האגדות.” היא הקפיצה גפרור דולק בהנאה.

סופי הניחה את המלפפון מידה. “אז עכשיו אני כבר חברה מפוקפקת.”

“מי ביקש ממך לבוא אלַי? היה לי טוב מאוד לבדי.”

“את תמיד נותנת לי להיכנס.”

“כי את תמיד נראית כזאת בודדה.” אמרה אגתה. “ואני מרחמת עלייך.”

“מרחמת עלי?” עיניה של סופי נצצו. “יש לך מזל שיש מישהי שבאה אלייך, כשאף אחד אחר לא בא. יש לך מזל שמישהי כמוני מוכנה להיות חברה שלך. יש לך מזל שמישהי כמוני היא אדם טוב כל כך.”

“ידעתי!” התפרצה אגתה. “אני ‘המעשה הטוב’ שלך! רק כלי משחק פשוט בפנטזיה המטופשת שלך!”

שעה ארוכה לא אמרה סופי דבר. “אולי באמת נעשיתי חברה שלך כדי להרשים את מנהל בית הספר,” הודתה סופי לבסוף. “אבל עכשיו זה יותר מזה.”

“כי אני חשפתי אותך,” רטנה אגתה.

“כי אני מחבבת אותך.”

אגתה הסתובבה אליה.

“אף אחד לא מבין אותי כאן,” אמרה סופי, מביטה בכפות ידיה. “אבל את כן. את מבינה מי אני. זאת הסיבה לכך שאני באה הנה כל הזמן. את כבר לא ‘המעשה הטוב’ שלי, אגתה.”

סופי הרימה אליה את מבטה. “את חברה שלי.”

צווארה של אגתה האדים.

“מה קורה?” קימטה סופי את מצחה.

אגתה התכווצה בתוך השמלה. “זה פשוט, הממ… אני… אני, הממ, לא רגילה שיש לי חברות.”

סופי חייכה ולקחה את ידה. “טוב, אז עכשיו נהיה חברות בבית הספר החדש שלנו.”

אגתה נאנקה ומשכה את ידה. “נניח שאצלול לרמת האינטליגנציה שלך ואעמיד פנים שאני מאמינה בכל העסק הזה. למה אני אהיה זאת שתלך לבית הספר של הנבלים? למה כולם בחרו בי להיות המלכה של הרעים?”

“אף אחד לא אומר שאת רעה, אגתה,” נאנחה סופי. “את רק שונה.”

אגתה צִמצמה את עיניה. “שונה, במה?”

“טוב, קודם כול, את לבושה תמיד בשחור.”

“כי זה לא מתלכלך.”

“את אף פעם לא יוצאת מהבית שלך.”

“אנשים לא מסתכלים עלי כשאני בבית.”

“בתחרות כתיבת אגדות, כתבת בסוף הסיפור שלך ששלגייה נטרפת על ידי נשרים ושסינדרלה מטביעה את עצמה באמבטיה.”

“חשבתי שזה סוף מוצלח יותר.”

“נתת לי ליום הולדת צפרדע מתה.”

“כדי להזכיר לך שכולנו נמות ונירקב מתחת לאדמה והתולעים יאכלו אותנו, ושבגלל זה אנחנו צריכים לשמוח בימי ההולדת שלנו כל עוד יש לנו ימי הולדת. חשבתי שזאת מתנה מקורית ומתחשבת.”

“אגתה, בחגיגה של ליל כל הקדושים, כשכל הילדים יצאו לרחובות בתחפושות מפחידות, את התחפשת לכלה.”

“חתונות זה דבר מפחיד.”

סופי הסתכלה בה בפה פעור.

“בסדר,” אמרה אגתה. “אז אני קצת שונה,” היא נעצה בסופי מבט נוקב. “אז מה?”

סופי היססה. “טוב, אז באגדות, השונה הוא בדרך כלל הממ… הרע.”

“אז את אומרת שאני הולכת להיות סוג של מכשפת־על,” אמרה אגתה, נעלבת.

“אני אומרת שלא משנה מה יקרה, תהיה לך אפשרות בחירה,” אמרה סופי בלחש. “שתינו נבחר את הסוף של האגדות שלנו.”

אגתה לא אמרה דבר במשך כמה דקות. אחר כך נגעה בידה של סופי. “למה את כל כך רוצה לעזוב את המקום הזה? כל כך רוצה, שאת מוכנה להאמין בסיפורים שאת יודעת שהם לא נכונים.”

סופי הביטה בעיניה הגדולות והרציניות של אגתה. בפעם הראשונה נשמעה בדבריה נימה של היסוס.

“כי אני לא מסוגלת לחיות כאן,” אמרה בקול חנוק. “אני לא יכולה לחיות חיים רגילים.”

“מוזר,” אמרה אגתה. “זאת בדיוק הסיבה שאני מחבבת אותך.”

סופי חייכה. “כי גם את לא מסוגלת?”

“כי את גורמת לי להרגיש רגילה,” אמרה אגתה. “וזה הדבר היחיד שתמיד רציתי להיות.”

דִנדון קודר הִדהד בעמק, היה זה שעון המגדל שצִלצל שש, אולי שבע פעמים. הן איבדו את תחושת הזמן. וכשההדים גוועו והתמזגו ברחש שעלה מהכיכר המרוחקת, הביעו שתיהן, סופי ואגתה, משאלה. שביום המחרת הן עדיין יישארו יחד.

לא משנה איפה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית הספר לַטוב ולַרע”