החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

בית הנתיבות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 83 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

36.00

רכשו ספר זה:

"שדה התעופה היה בעיני רוחי הילדית הצטלבות מושלמת בין חיים ומוות. באותו מקום – שלאחר מכן למדתי כי קוראים אותו הטרמינל – נראה כי הנפש מתגלגלת גלגול נוסף, משילה מעליה נעליים וחגורה וז'קט לטובת כרטיס מעבר לעולם אחר הבא עליה. הנפש מתעופפת, בנתיבות שהוגדרו לה מן השדה הפתוח, ועוברת איזה סוף, עוד סוף, לקראת השלב הבא, לעבר הלידה המחודשת."

זמנים, גופים, לשונות ומקומות נשזרים ב'בית הנתיבות' אל מסע חייה של אישה צעירה. לצד ההווה, על אהבותיו ואכזבותיו, נחקר גם עבר משפחתי שבו עדיין פועמים בחוזקה חוויית ההגירה וכאב השפה שנולד ממנה. עמם נפרש גם עתיד אפשרי של המקום שבו היא חיה, המתגלם כבר עתה באתרי הבנייה ובאוטובוסים, על חוף הים, ברכבת הקלה ובהשתנוּת המתמדת של הנוף העירוני – ושל הנוף הנפשי. כל אלו משמשים מצע לחשיבה על הגוף האנושי, על אינטימיות ועל אלימות.

זהר אלמקייס
נולדה ב-1987 ברמלה,
חיה בין יפו לניו יורק.
חוקרת, כותבת ומתרגמת.

מקט: 4-31-9006799
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חשבתי על ערבית. צורות השפה ניחמו אותי, האופן שבו משפטים נבנים ומתרסקים. חשבתי על המשפט הוא פַאהְם עלי. משהו בו מתרחק ומתקרב בו בזמן. הוא אינו מבין אותי, אלא עליי. הוא מבין דבר־מה על אודותיי, הוא מבין על אודותיי דבר־מה שאיני מבינה בעצמי. מבין מתוך קרבה שהיא מרחק, מבין מתוך שהוא מזדהה עמי אבל גם צופה בי. הוא פאהם עלי.

אני מרגיש שאת משלימה אותי וגם דומה לי, אמר. איכשהו, אמר, והמילה שרטטה במדויק את דרכה של השפה לצייר דרך, מן המקום שבו הוא נוכח אל החוץ. המילה איכשהו נתפשטה כמו תמנון שזרועותיו חצים, מן היחיד העומד ניצב, ניצב בפינת הרחובות נווה שאנן וראש פינה, ניצב בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ואלנבי, ניצב בפתחו של בית הקולנוע, הלאה אל החוץ, דרך מעורערת, נלוזה.

וכך השתרטט בעיניי כי הוא פאהם עלי. מבין דרכי ועליי. מבפנים ומבחוץ.

היו זמנים אחרים, של שפע. זמני שפע שהגדישו עד כדי רטט והעמיסו את הסרעפת בפקעת ואקום משונה, תופחת אך חסרת מקום, כרית אוויר. הלכתי במעלה רחוב אברהם אבן שושן ביפו על אופניי. הרחוב היה בשיפוצים ועל כן, באופן הרגיל, באופן שבו פעימות הלב הבלתי סדירות הופכות למצב הסדיר, השגור, הרחוב הפך תלי חול. ירדתי מהאופניים והמשכתי ללכת איתן, הכידון מותיר איזה חותם ריח שמנוני על האצבעות. עצר אותי ילד, אולי בן ארבע או חמש, או שמונה. רוצה אופניים כמו שלך באלף שקל? בדיוק כמו שלך? ניסיתי להסביר את עקרון הבעלות, את האופניים האלה שכבר הם שלי, את הדברים שאין צורך ביותר מאחד מהם. הילד כמו הבין משהו מעבר לי, הבין משהו שנמצא מאחוריי, הבין משהו מבעד לי ואמר – רוצה עוד ממה שכבר יש לך? מדבריו הצטלל איזה היגיון שלא יכולתי להתחרות בו. רציתי עוד ממה שכבר היה לי ובה־בעת לא ידעתי מה היה לי.

בלילה שבו שכבנו פרצה המלחמה. בלילה שבו פרצה המלחמה שכבנו, ושני האירועים נקשרו במוחי בדרכים שהן מיסטיות, בלתי נפרדות. אין צורך בדימויים. לא אומר כי גופך סגר עלי כסגור המטוסים על עזה הגוועת ברעב. פינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך. המרחב הלא־טבעי, המנכר. הצפון הישן. התחלנו ללכת. בזמן הסרט חשתי מחנק. ביני ובין הסרט עמד מרחק, ענן עכור, מתיש, ממסֵך. נאלצתי לצאת החוצה ולנשום אוויר, את החוץ חוויתי כשיכורה, כמותשת, בשירותי בית הקולנוע ראיתי את פניי האדומות משתכפלות במראות, אינני מכירה. ההליכה לביתך היתה מסויטת. מפחי האשפה צמחו רגלי האנשים אל האוויר, נעליהם השחורות הכבדות ישבו כמו ענני מלחמה נמוכים, כמה עשרות סנטימטרים מעל שפתותיהם של הפחים. הצוללים, אבי קורא להם. נשים מפולבלות עיניים, הריוניות, הלכו בחליפות ספורט תואמות שנתלו על גופיהן הרזים. העצמות הן קולבים. האנשים היו מוכי סם, וסכין נצנצה בידו של אחד. ערימות האשפה הצטברו ברחוב. ידיי רעדו. פחדתי פחד מוות. אני חזק, אמרת.

מאוחר יותר, בבית, היה עליי משקלך, אבל כשמתחת את ידיך המונחות משני צדיי, על המיטה, הרגשתי איך אתה מרחיק ממני. אחר כך הוא הפך בי וקיפל לכדי קערה הפוכה. הפנים שלי התקמר החוצה, בטני בלטה אל המזרן וראשי נמשך לאחור באיזה כוח בלתי נראה. במורד הגב נוצר קמט זמן־חלל אופקי, כמו גופי מתפרק לשניים, מתחלק לשניים בקו שיצרו הידיים שלו שאחזו משני צדיי, או שאולי כך דמיינתי.

ראי, הוא אומר, ומונה שלוש מורכבויות. כיף לי. מוזר לי. מין הוא דבר אינטימי.

בבת אחת התחוורה לי השגיאה, משקר עליי. באבחה הבנתי את כל הילדים העילגים, חצויי הלשון, שצעקו בחצר בית־ספר מענית מה אתה משקר עליי. פעולת השקר נעשתה דרכי, באמצעותי, הוא שיקר דרכי אל משהו שנמצא היכנשהו מאחוריי. באופן מוחשי האוויר בינינו התגלגל, התקפל כמו שמקפלים קמח אל בלילה, ונאגר אל תוך עצמו מאחורי העורף שלי. הוא משקר עליי.

ובינינו ישבו שכבות של לובן שכל אחד מאיתנו צבע את עצמו בסיד, שוב ושוב. כל שנה שכבה או שתיים, וכבר לא יכול היות המפגש הגרעיני בין אני בת השבע ואתה בן הארבע־עשרה.

אהיה שם ברצינות החמורה של גיל שבע, שיער שחור מיושר על הגבות, ואראה מבעד לגופך המתכבד על ספסל את מהותך האמיתית ואדע מי אתה.

בכל אופן, כעת כבר ישבו בינינו השכבות הללו, טמבוריה שלמה בינינו, וחוקי הריחוק הבלתי כתובים של השוכבים בפגישה הראשונה, וחוקי ההוויה הכמו־מסתורית (העאלק־מסתורית, הקאתלכ־מסתורית) של הנערות המתפשטות מהר מדי.

רציתי רק שתאמר לי את המילה ההיא שמדייקת את יופיה של אישה, מצניעה אותו ומהללת אותו. המילה של ההורים שלנו. ואז גבר עליי גבי המקומר עד כדי שבירה והתמסרתי לכאב המוזר וראיתי בבירור את עצמי בעיניך. אז רציתי רק שתאמר לי את המילים ההן ששמורות בשפה שלנו לנשים ההן שנכרעו תחת גורל סמיך ומשניק. מְקוּחָה. מַרְבּוּנָה. מַדְרוּבָּה. מַזְרוּבָּה. מַגְ'נוּנָה. מְעַאפְנָה. עָמָא. עַמְיָה. הַבְּלָה. מַסְכִּינָה. מַנְחוּסָה. מַכְלוּעָה. מַלְעוּנָה. מַשְׁמוּמָה.

כמו הילד מאבן שושן נחצתה לשוני לכל אורכה ושני חצאיה נאבקו זה בזה בפי, עתים שרו שיר אחד כמפלצת כפולת ראש, עתים ניסו לאכול זה את זה בקול צורם.

דחוקה במרכזו של המושב האחורי במכונית, חבר סיפר לי על לבו השבור, הכלוא בין צלעות. מתחנו יחד חוטי תפירה אחדים בין התשוקה לגוף והתשוקה למזון (בשר, בשר), אני הרי מכירה את פעימות ופעמי הצייד אכול האשמה מן הפעם ההיא, אני על סף התשע־עשרה, אדם קרוב אליי, בפעם הראשונה אדם קרוב אליי, אחר כך באו אל הקץ חמש־עשרה שנים של צמחונות אצלי ולא צלחו עוד מילים להביא אותי לשובע.

הוא מדבר על דברים אחרים, נדמה לי, רק מתוך המלל מסתמנים משעולים של נרטיב, אני מכירה את הסיפור הזה, אני חושבת, אולי אני מספרת את הסיפור הזה עכשיו, אני חושבת, אולי אני מדברת מגרונו, אולי הוא מכיר אותי והיה אני אז, כשזה קרה לי, אותו הדבר, דבר דומה, איך המגע בעור אחר מביא את הבשר אל הפה.

מן המילים שמעתי הדים של עצמי ושל אחרים, הקצב של זרימת הדם נעשה מוגדר, מוגבר, חשבתי הוא יקר לי. כך הבנתי שהוא יקר לי. אחר כך נזכר לי קצב הדם וחשבתי הגוף עובד כשלא מרגישים אותו. כשמרגישים אותו הוא לא עובד ואני הרי הרגשתי תזוזה, דבר שיוצא מגדר הרגיל, דבר שזז בתוך הגדרות התחומות, דבר שהוא אל תוך עצמו שאני לא זוכרת אותו שרק פַּעַם פָּעַם בי. ובזיכרון, מתחתיי הרצפה הקרה של הבלטות הסטנדרטיות ארבע־עשרה סנטים על ארבע־עשרה סנטים של הדירה ברחוב שיבת ציון שתיים קומה ארבע על עמודים מימין, מתחתינו הילדה שאנל שהאכילה אותי עוגיות חג־מולד מצופות לבן ומתחתם קומה שתיים אבל בצד שמאל מהנדס העירייה לשעבר שהיו לו שני וידאואים והיה משכפל קלטות לכולנו.

הרצפה הקרה הזאת כן אני יושבת כן ורק קור ומולי מעברו השני של רוחב המסדרון הזה אמא בשירותים, בדלת פתוחה שתוכל לשמור עליי, והיא לובשת לבן ומשתינה ומספרת לי שבבטן שלה עוד ילדה, עוד כמוני.

המסדרון נהר זפת רותחת ואני עם הקור ואמא עם הלבן ובינינו רק רוך, רק רוך וזפת בינינו.

עשרים ושבע שנים אחר כך ברחוב בירושלים שקראו אותו ארץ־חפץ היו מרפסות שתלויות כמו כלובים מן הבניינים אל הרחוב, סורגים סורגים, ריבועים ריבועים, וכל מרפסת כלוב, ואל הכלוב אפשר לצאת, לארץ־חפץ, ואז לחזור, אז לחזור. ומן העבר השני אותיות מקובעות באבן – מוסדות הדרך הנכונה – ומן הכלובים נשים כמו שנטע הבטיח בשיר שלו, הן כולן שרות את השיר שלו, ומקוביית הזכוכית והמתכת הירוקה שהיא האוטובוס כל מה שאני רואה שוליים של חצאיות, כמו השכנה מעליי ברחוב אלברט קיוסו שהיתה יוצאת למרפסת מכוסה כולה שחורים ומורידה בחבל דלי למכולת. הייתי מסתכלת דרכה על השמש ודרך השמש עליה והעיניים כאבו לי וכל מה שראיתי זה את שולי הדבר שהיה האישה הזאת – המילה שוליים מטעה כי במובנה הראשון היא הדבר שחומק מאיתנו, שאינו נראה לעין ונשפך אל מחוזות שהם לא שלנו, שהם ארץ־חפץ. במובנה השני היא הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשים עליו את קצות האצבעות, שוליים פוגשים שוליים, ואפשר להדק ולהחזיק. ערבה אחותי שנולדה בסוף, עוד ילדה, עוד כמוני, היתה תוחבת אצבע אחת לפה וביד השנייה בין המורה והאמה מכניסה את שולי החולצות ולא היית יודעת בכלל ופתאום השוליים שלך אחוזים בשוליים שלה, ויש איזה קשר בל יתואר ובל יותר, אתן מלופפות זו בזו לעד.

עוד כמוני.

חשבתי איך מסעוד היה אומר לאמא אנחנו נשלח אותך לקיבוץ, אנחנו נחזיר אותך למרוקו וניקח משם את רחל השנייה שהשארנו שם. ואותי לא יכלו לקחת לשום מקום ואת אחותי לא יכלו להחליף בי כי היינו דבר אחת.

שבוע אחרי שהיא נולדה אבא התהפך במשאית הסמיטריילר שנהג בה ושכח אותנו לכמה זמן. כשמצאנו אותו שוב הוא היה בבית־חולים אסף הרופא והיה בו שלג, פעם ראשונה שלג, היה לי מעיל אדום ודודה שלי נתנה לי שקית לבנה־אדומה של הסופר פארם לשים בה את השלג שאמצא. שמתי והוא היה נמס, מקצה המסדרון הלך לעברנו חצי איש, הגוף קמור כמו ירח דק אל הצד, רגל אחת נגררת אחור ועל הפנים צלקת גדולה, מתחתיה חיוך מוזר, הוא הלך לאט ואני בכיתי ואמרתי אל תיתנו לו להתקרב אליי זה לא אבא שלי. כל הציורים באותה השנה: אני, אמא וחצי איש.

שנים אחר כך חלמתי בלילה על אבא שלי שוכב מת מכורבל בחדר ואני רוצה להיכנס ודודה שלי צועקת אל תיתנו לה להיכנס לשם, אל תיתנו לה להתקרב אליו, אתם משוגעים. אולי בין אלף תשע מאות תשעים אחת ואלפיים ואחת־עשרה אבא ואני כל כך לא־התקרבנו אחד לשני עד שהגחנו בסוף מן העבר השני של ההתרחקות, מצאנו שאנחנו דבר אחת. בל יתואר, בל יותר.

רק האח שלי עדי כל הקודים שלו סודיים וכל התקתוקים לא ניתנים לפענוח והאותיות הירוגליפים שהיה כותב פעם ביד ימין פעם ביד שמאל. כשראיתי אותו בתוך טבעת אש בטקס סיום התיכון הבנתי אח שלי אולי הוא משהו אחר.

נולדתי עם עיניים פקוחות שעקבו ממורד עמוד האינפוזיה ועד מעלותיו. בלידתי נפערו השקרים הראשונים ביני ובין עולם החוץ, השקרים המכוננים. אותו זמן כבר הוכרע זמן אחר, שבו אסע במורד דרך יפו בדרך אל הבית האמיתי. אותו זמן כבר הוכרע הזמן שבו אספר עצמי לדעת, כי יש תנופה נכונה, כי יש אהבה חדשה, כי הכאב – כוס אמו – יפה.

אותו זמן כבר הובטחו ההבטחות.

בת ארבע ולא הסכמתי שילוו אותי אל הגן וממנו. הגן בראש גבעה שאליה מוביל הרחוב. אבי מגיע לכאן ובחשאי מבקש מהגננת שתשחרר אותי ללכת הביתה לבדי. גנב־בלש, הוא עומד בגן ומביט בי מתרחקת אל עבר הבית. בכל פעם הוא הולך כמה מטרים מאחוריי, מאפשר לעצים, גדרות ועמודים להפריד בינינו. הוא מביט בגבי המתרחק ממנו אל עבר הבית, מאפשר לי להתרחק, מתקרב שוב. אני אינני מודעת לטנגו המוזר הזה בינינו, למרדף־חיזור שלי ושל אבי. אולי שם ננסך בי הרעיון של השגחה אלוהית, כיום מצומצם לכדי חוט אדום קשור על פרק ידי הימנית, מתת מאחותי ששמה נפרש מלוח ועצוב מעבדת ועד אילת.

כשהיינו ילדים בנווה דוד הישנה אלוהים היה בפינו כמו מטבע. יכולנו לשלשל אותו אל חריצי המילים והוא היה הופך דברים לחשובים. הוא ישב על הלשון כמו מכריז על אמיתות המילים שעמדנו להגיד ומאיר אותן באור זהב מטיל מורא (משפט שמתחיל באלוהים תמיד נגמר באמת האחת הצרופה), או שהיה מוסתר מתחת ללשון ואז נשלף כמו נשק, מטבעות קדימה, ידיים למעלה.

תישבע. באמתהתורה בספרהתורה באדוניי. אתה משקר עליי. מה את נותֶת לי אם אני אומר תאמת? יאללה יאללה לך תְּגַוָּוד. משקלי השפה יושבים בפי כמו תבנית ברזל כבדה, הכופה את לשוני להושיב את האותיות בסדר התנועות הנכון, לנקדן.

הרי אני יודעת הדברים הללו מבטן ומלידה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.