מעדן קליל וחמים על אהבת ספרים, על חברויות, ועל כל מה שביניהם. לפעמים רכבת החלומות חולפת על פנינו לפני שהגענו […]
פתח דבר
קורה לפעמים בחיים שמרגישים אבודים, מחוסלים. אנו מרגישים שהתנפצנו לאלפי רסיסים, שאנו מסתובבים במעגל ואיננו יודעים היכן להתחיל לאסוף אותם. אנו מנסים לבנות מחדש את מה שנשבר כדי שידמה ככל שאפשר למה שהיה קודם. אבל אנחנו לא מצליחים לאחות את הקרעים. הם בשום אופן לא משתלבים זה בזה. והם לא משתלבים מכיוון שלמעשה אינם שלנו.
כל השברים הללו הם למעשה עצות חכמות שפעלנו לפיהן במשך שנים, שנראו הגיוניות כל כך, אך הן הרחיקו אותנו מהאני האמיתי שלנו. אלה כל אותן החלטות שקיבלנו כי "כן, בסדר, יותר טוב ככה," אבל זה לא היה יותר טוב ככה, זה היה רק יותר נוח.
"זה עניין כל כך קטן, יש החלטות אחרות שהן החשובות."
וכך, עם עניין קטן ועוד עניין קטן, הגענו למצב שבו כל החיים שבנינו אינם שייכים לנו.
ואז, כשהכול קורס, אנו מתייאשים, בלי לקלוט שבעצם זה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, למזלנו. בזכות משברים אנו מבינים שטעינו, שהדרך שהחלטנו ללכת בה אינה הדרך הנכונה עבורנו. אם נצליח להבין זאת תוך כדי שאנו משבשים את חיינו, יהיה לנו סיכוי טוב להצליח.
כאן בדיוק מתחיל הסיפור שלי, בניסיון להכניס סדר בחיים נטולי סדר.
ייתכן שהסיפור ייראה לכם מגוחך, אבל אני אספר אותו בדיוק כפי שהתרחש, ולכן אתחיל מההתחלה, באותו יום שנראה כמו אחד מני רבים.
אבל לא היה כזה.
1
על דייטים הרסניים,
פגישות בלתי צפויות
ותקוות חדשות
בזמנים קשים כולנו צריכים לחלום חלומות קשים, חלומות אמיתיים, חלומות שיתגשמו אם נעבוד קשה.
קלאריסה פינקולה אסטס, "רצות עם זאבים"1
ההתחלה
אין ספק שבאותו בוקר היו לי עיגולים שחורים מעוררי אימה מתחת לעיניים.
ולא היה שום ספק שלא אבלה עוד ערב של תשוקה אפלטונית עם משוררים היפסטרים מתחזים כמו דמיטרי, הטיפוס שאיתו יצאתי. כבר הארוחה היתה אסון למחצה, ואחריה הבנתי שתקוותי לצאת עם מישהו שלא צריך להתאשפז במחלקה סגורה לא תתגשם. בשיר השלישי של צ'זארה פאבזה, שדמיטרי דקלם בעיניים עצומות, עברתי לנסיגה אסטרטגית בעזרת שיחת טלפון מדומה מחברה שננעלה מחוץ לבית.
לגמתי כוס אחרונה של ויסקי מעושן יקר מאוד, שהסריח כמו מרבץ גופרית, ממרתף היינות הפרטי של הדוד של דמיטרי, והבטחתי להתקשר שוב למחרת, אלא שחסמתי אותו בטלפון מיד כשיצאתי מביתו, כשאני מסתכנת בנחיתה בנהר הארנו עם האופניים.
ובכל זאת, המראה בחדר האמבטיה טענה שעל אף העיגולים השחורים, אני לא חורבה. השעון לעומת זאת טען שעלי להזדרז אם אני רוצה לפתוח את חנות הספרים בשעה סבירה.
בינתיים שמעתי מהמטבח את הפטפוט של שלוש הנשים שעמן חלקתי את שטח המחיה שלי.
"אבל מה זה אומר אם יוצא מוות? תסתכלי בספר כי אני לא זוכרת."
"אלוהים אדירים, אני לא בהיריון?"
"בנות, אתן לא יודעות שאי־אפשר להשתמש באותה חפיסה לכמה אנשים? אחרת הם מפסיקים לפעול."
"עזבי את השטויות של קלפי טארוט, אם את רוצה לדעת אם את בהיריון לכי לבית מרקחת ותקני בדיקה."
"אבל מה עם הטארוט, להעיף את הקלפים?"
אכן כן, אף שזה עתה מלאו לי שלושים עדיין גרתי בדירת שותפות. לא רק כי המינוס בחשבון הבנק שלי הבהב באדום כמו גרמני ביום הראשון שלו על שפת הים, אלא כי אהבתי בטירוף את הנשים האלה.
היינו רביעייה באותו בית. כמו בשיר של ג'ינו פאולי על ארבעה חברים שיושבים בבר ורוצים לשנות את העולם. רַקֵלֶה, ג'וליה, קרולינה והחתומה מטה, שהורי האלטרנטיביים החביבים חשבו שזה רעיון טוב לקרוא לי בְּלוּ. שמעתם נכון, בלו, בדיוק כמו צבע כחול, הברה אחת, שלוש אותיות. ב־ל־ו. בלי שום אפשרות לסיומת מתוקה או לכינוי חיבה, עם ילדוּת הרוסה ושנאה חשאית כלפי כל הנערות ששמן מכיל יותר משלוש אותיות.
ארוחת בוקר היתה הטקס שלנו: יכולנו לא להתראות במשך היום כולו, אבל את הקפה הראשון היינו חייבות לשתות יחד. ואני מבטיחה לכם ששתיית הקפה שהכינה קרולינה באותה מקינטה עתיקת יומין עם הפִּייה הפגומה, שתשעים אחוז מתכולתה נשפכו באופן קבוע על הכיריים, היתה הוכחה אמיתית לחברות אמיצה.
גם בבוקר שבו התחיל הכול הוא היה שם, כהה ובוצי, קורץ לי בערמומיות מהספלון שלי. היתה לי שיטה בדוקה להוריד אותו בלי להקיא, בלעתי אותו כמו את סירופ השיעול הנורא בילדות: לגימה אחת יבשה, מדויקת, כירורגית.
"בנות, ידעתן שאנריקו הגיע אתמול לנאפולי? הוא שלח לי את התמונה הזאת, נכון חמוד? אפילו סידרו לו מחדש את השיניים. הוא לא נראה כמו פעם, אבל הוא נראה מדהים בעיני."
קרולינה נופפה את הנייד שלה מול עינינו. למרות תואר בפסיכולוגיה בהצטיינות יתרה, לימודי פסיכותרפיה שהשלימה באופן מבריק וקריירה של פסיכולוגית שנסקה כמו טיל, היא לא היתה מחוסנת מפני התאהבויות פתאומיות ומפוקפקות. האחרונה שבהן היתה בבחור שהיה צעיר ממנה בעשר שנים. גם לה, כמו לי, מלאו שלושים אביבים. הוא עישן ג'וינטים כמו נער מתבגר, ואחרי תאונה שבה איבד את כל שיניו, יצא למסע רוחני על אופניים בדרום איטליה. ברור שהוא לקח הפסקה גם מהקשר עם קרולינה, אבל נראה שהיא לא הבחינה בכך.
"הייתי שמחה מאוד להישאר כאן כדי לדון בכוחות העל־טבעיים של קלפי טארוט ובשיניים התותבות היפהפיות של אנריקו, אבל יש לי חנות ספרים לפתוח," אמרתי כשפי עדיין מלא בטעם הנורא.
"אני ארד איתך, אחרת המטחנה תעשה ממני קציצות כשאגיע למשרד."
רקלה לקחה את המעיל ועקפה אותי בזריזות בדרך לדלת. כך עשתה כל דבר: אכלה, דיברה ולמדה במהירות מדהימה. מבין כולן היא היתה האהובה עלי ביותר: מקסימה מבלי דעת וחסרת רחמים במודע. היא מעולם לא הצליחה להסתיר דבר, גם את הדברים המבישים ביותר. והיה אפשר לסמוך עליה שלא תחסוך ממני דבר. היא לא טרחה להמתיק את הגלולה כשהיה עליה לומר לי שאני עושה שטויות, ובהיותה גם חכמה ביותר היא תמיד צדקה. למרות זאת סלחתי לה, כי גם אם היתה כלבה מדופלמת, ידעתי שבעומק לבה היא אוהבת אותי. הכרנו זו את זו במשך עשרים ושמונה שנים, גילה של רקלה, ולמעשה היינו כמעט אחיות. האבות שלנו היו חברים מאז ומעולם, ובכל פעם כשהגעתי בילדותי מליגוריה לפירנצה כדי לבקר את סבתא טילדה, רקלה ואני שיחקנו יחד. שתינו אהבנו ספרים ושתינו חלמנו להיות סופרות. בתקופות שבהן לא התראינו, סיפרנו הכול במכתבים ארוכים ומוצפנים שרק אנחנו הבנו. היינו מועדון אקסקלוסיבי מאוד.
כשהחלטתי לעבור לפירנצה, היא כרעה על ברכיה והתחננה לאמה שתרשה לה לגור איתי.
"מתי תחליטי להחליף את הקטנוע הזה?" שאלתי אותה. "לא רק שלא ראיתי בחיים משהו יותר מכוער, הבגדים שלך גם מסריחים מדלק בגללו, וחוץ מזה את יודעת כמה זיהום פולט מנוע שתי פעימות? את קונה בשמים צרפתיים שעולים הון ואז רוכבת על הגרוטאה הזאת."
"תקשיבי, מוכרת ספרים אקולוגיים מהתחת, את רוצה לקנות לי קטנוע חדש? אני לא מסתובבת על אופניים עם תיק ארוג מפרו. וחוץ מזה, מה יש לך נגד בֵּקוֹ? הוא פריט נפלא. הוא… וינטג'!"
בקו, הקטנוע של רקלה, היה ליברטי מודל 1999 בצבע ברונזה מזעזע, שהמגן הקדמי נתלש ממנו בניסיון גניבה בלתי מוסבר. היא לא נשברה, ובשוויון הנפש המהולל שלה אטמה את החור באמצעות שקית אשפה שחורה, ואחר כך השלימה את העבודה בעזרת מגן נוסף שסחבה ממגרש גרוטאות נטוש בשולי העיר. מישהו כתב על הטלאי בֵּקוֹ, כלומר מַקוֹר, בטוש סגול – סביר להניח שזה קרה אחרי שרקלה חנתה בחדווה על המדרכה בערב של ניקוי רחובות.
"אני אתעלם מהעלבון לתיק שלי. אני הולכת לעבודה, נתראה בערב. אהה, הכנת לי משהו לקרוא?"
רקלה השפילה את מבטה ועטתה מיד הבעה ביישנית. תמיד נדהמתי לראות אותה ככה, מעולם לא התרגלתי לגרסה הזאת שלה. מאז שהעבודה בעיתון מקומי פקחה את עיניה למציאות של חיים כעיתונאית אלמונית, היא החליטה להוריד הילוך מלימודי התקשורת באוניברסיטה ולבדוק אפיקים אחרים. אבל התשוקה הפראית שלה לכתיבה נותרה בעינה והיא מעולם לא נטשה את החלום להיות סופרת. כמעט בכל הערבים, לאחר שמונה שעות עבודה, היא אכלה משהו מול המחשב בספרייה, כתבה סיפורים ושלחה לכל תחרות ספרותית שמצאה.
לא מזמן החליטה לנסות את כוחה ולכתוב את הרומן הראשון שלה, אשר עליו ביקשה את חוות דעתי לפני חג המולד. הכתיבה היתה גם דרך להסיח את דעתה מהמצב במשפחה שלה, שנעשה קשה בשנים האחרונות. הוריה היו תמיד אמידים ויותר מכך, אבל אחרי קריסת החברה המשפחתית, כמעט כל הירושה התנדפה על כיסוי החובות של אביה. כל הסיפור המכוער הזה דרדר אותה למחסור שלא היה מוכר לה. את העבודה בטוֹרָל, סוכנות לגביית חובות, מצאה במודעה ברשת, והיא אפשרה לה לשלם את דמי השכירות של החדר, שעד אותו רגע אביה הפקיד בדייקנות בהעברה בנקאית. היא שנאה את עבודתה, אבל בינתיים השלימה איתה והמתינה למשהו שלא יהיה טיגון תפוחי אדמה בדוכן מזון מהיר, אף שכדי לא לחזור לבית הוריה היתה מוכנה לעשות גם את זה.
"חשבתי ששכחת," מלמלה בעודה מחטטת בתיק העור הרך בצבע חום, שהתאים להפליא לגוֹן הבז' של מעילה. "הנה, אלה שני הפרקים הראשונים. אני מזהירה אותך, אל תעשי לי הנחות. את צריכה להיות חסרת רחמים כמו שלא היית אף פעם בחיים."
"תסמכי עלי, יש לי שניים־שלושה חשבונות לסגור איתך."
"בנושא הזה…" חיוך קטן ומרושע צץ על שפתיה, שבאותו יום היו משוחות בשפתון בצבע חמרה, גם הוא בהתאמה לתיק ולמעיל. לעזאזל איתה, איזו בחורה אופנתית! "איך הלך אתמול עם החנון שנדבק אלייך? אני מנחשת שלא טוב, אם הייתי חייבת להציל אותך בשיחת טלפון מזויפת."
לא התחשק לי לדבר על הביזיון בערב הקודם, ולכן חתכתי.
"אני מאחרת לעבודה. זזתי."
היא נעצה בי את המבט העוקצני ששימש אותה כשידעה שתפסה אותי בקלקלתי. כשפתחה את ארגז המטען של הקטנוע כדי להוציא את הקסדה, התפעלתי כרגיל משערה הכהה הנפלא שגלש בגלים רכים על גבה. השיער שלי לא היה מבריק גם אם הייתי חופפת אותו יום־יום במים מינרליים, ואני בטוחה בכך מפני שתקופה מסוימת, אחרי שקראתי ב"ואניטי פייר" ששגרת הטיפוח של דמי מור כוללת חפיפה כזאת, ניסיתי אותה גם אני, והתוצאות היו דלות.
"ביי, בּלוּטֶה, נתראה בערב."
היא הפריחה לעברי נשיקה והשאירה מאחוריה ענן עשן שחור.
הבטתי בעצמי לרגע דרך עיניה של רקלה. אני לא חושבת שההופעה שלי היתה מרושלת במיוחד באותו יום. לבשתי ג'ינס שחור, סוודר גולף בצבע שמנת עם פונפונים תואמים ופונצ'ו בצבע ירוק בקבוק, שהתאים להפליא לצבע עיני, ונעלתי את מגפי הפרווה שהתחלתי לנעול בנובמבר ולא החלפתי עד מאי. לא הייתי בחורה אופנתית, אבל לפחות ניסיתי. הבטתי למטה על התיק: נכון שהוא היה גדול וססגוני, אבל לא קניתי אותו בשוק אתני כמו תיקים רבים אחרים שלי, אלא בתערוכת אוּמנות אותנטית, עבודת יד של מעצב יפני. באותו יום, אחוזת התלהבות, קניתי מאומנית אפריקאית גם את הטורבן המי־יודע־כמה, שכמובן מצא את מקומו במגירה יחד עם עוד שלל כיסויי ראש שמעולם לא חבשתי. זה היה עניין קבוע במשך שנים: ראיתי את הבחורות עם המטפחות הססגוניות על הראש וחשבתי שהן מגניבות, יפהפיות, אלטרנטיביות. קניתי מטפחת, הגעתי הביתה, חבשתי אותה, ובמקום מלכה אפריקאית נראיתי כמו סתם ביצת פסחא שלא בעונה. הסיבה שמטפחות הראש איבדו את קסמן ברגע שיצאתי ממתחם היריד היתה במקום כלשהו באמצע הדרך בין משולש ברמודה לסטונהנג'.
בעת שרכבתי על האופניים בדרך מביתנו שבשכונת סנטו ספיריטו אל חנות הספרים, הרהרתי שוב בדבריה של רקלה ובמסתורין שבמטפחות הראש.
האור הנפלא של אותו יום רביעי, חמישה־עשר בינואר, הציף את הרחובות הצרים והמרוצפים של מרכז העיר ולרגע, למרות הקור הצורב, הרגשתי שלמה עם עצמי.
נהניתי מאותו רגע, כמו שנהניתי מכל אותם רגעים שבהם נראה כי הדברים נמצאים בדיוק במקומם, כשאפשר לעצום את העיניים ולתאר כל פנייה וכל מצב ויודעים מצוין היכן נמצאים ומרגישים בטוחים, גם אם רק לרגע קט.
אם באותו רגע היה מישהו מבקש ממני לפרט את חמשת הדברים האהובים עלי ביותר, לא היה לי כל ספק לגבי הסדר ולגבי הזוכים. אני אוהבת לישון בצהריים שינה רצינית של שעתיים לפחות. שינה שכאשר אני מתעוררת ממנה, אני לא יודעת באיזה עידן גיאולוגי אני נמצאת. שינה שאני מתעוררת ממנה כל כך רעבה, שאני מוכנה לטרוף ברצון גם פרוסת פסטרמה הודו איומה, פריט חובה בכל דיאטת חלבון שמכבדת את עצמה, או חזה עוף צלוי סיבי. אני משוכנעת לחלוטין שמי ששוכב לנוח וכעבור עשר דקות בלבד של שינה מרגיש רענן חייב להיות בעל כוחות על־טבעיים.
אני אוהבת פיצה, נדוש להחריד אולי, אבל הדבר יוצא הדופן הוא שעל פיצה אני מסוגלת לאכול דברים שבחיי היומיום מגעילים אותי, אבל ממש מגעילים אותי, כמו צלפים וגורגונזולה.
אני אוהבת ללגום כוס יין לבן קפוא על הספסל בפיאצה דלה פַּסֵרָה. בואו נודה באמת, בימים קשים במיוחד אני אקבל בברכה גם יותר מכוס אחת. אני אוהבת ערבי קיץ, עם צרצור צרצרים וספר טוב לשקוע בו, וכאן משתלבת שנת הצהריים שהוזכרה כבר ומתאימה לאווירה כמו גבינה למקרוני.
נשמע שמעבר לאכילה, לשתייה ולבטלה אני לא אוהבת לעשות דבר, אבל זה דווקא לא נכון.
הנה התפנית בעלילה, שבה בחורה יושבת בית שמצליחה לאכול פיצה עם צלפים, גורגונזולה ושלושה סוגי נקניק, ומורידה אותה עם בקבוק יין כדי להשתחל מיד אחר כך למיטה בדרך שלא תבזבז אפילו חלקיק שומן שעשוי להתנחל בתחת, נהפכת לאזרחית אחראית שלא מזהמת את הסביבה ואוהבת לדווש. כלומר, בסופו של דבר אני אוהבת לרכוב במרכז פירנצה בבוקר, ברגע שהעיר המנומנמת מתעוררת, על רקע רחש המוכרים שמטאטאים את המדרכה ופטפוט התגרנים בשוק בעת שהם מעמידים את הדוכנים.
כן, די נחמד לי ללהק את עצמי בתפקיד גיבורת הסרט "אָמֵלי", אף על פי שאני נראית זוועה בפוני קצר בדיוק כמו במטפחת טורבן אפריקאית.
דמיינו אותי על אופניים חבוטים, בקור כלבים של ינואר, שיכורה מעשן של משאית זבל עירונית ומעמידה פנים שאני פריזאית קוסמופוליטית ומלוטשת שמדלגת לביסטרו ברפרוף חינני כשפירית. אני מעוררת בכם רחמים? אהה, צודקים.
בעודי שקועה כמיטב יכולתי בגילום דמותה של אמלי, כמעט דרסתי תיירת, להערכתי שוודית לפי צבע השער, היא קפצה לאמצע הכביש בלי להציץ ולבדוק מי מגיע מהכיוון הנגדי.
הזיגזוג בין עוברי אורח פזורי דעת נהפך במשך השנים כמעט לשעשוע.
תיירת גרמנייה עם בירקנשטוק ותרמיל של דקטלון בשעה עשר – פנייה ימינה. יפני עם דלקת אוזניים, כובע מצחייה ותיק גוצ'י שאני, על כל המטר שמונים ושניים שלי, הייתי יכולה להיכנס אליו, בשעה שש – היצמדות לקיר וצלצול בפעמון.
באותו בוקר, למרות כל הטריקים הקטנים שהפעלתי כדי להסתיר מעצמי את העובדה ששום דבר בחיי לא מתקדם בכיוון הנכון, הרגשתי צביטת עצב שכיווצה לי את הבטן. הטיוטה שזה עתה מסרה לי רקלה פתחה פצע ישן שעדיין לא הגליד, אף שעברו כמעט שנתיים: הפיטורים מבֵּניני. כשאת מאבדת את עבודת החלומות שלך, התחושה היא כמו כשגבר שאת אוהבת ורצית לחלוק עמו את חייך עוזב אותך. את תשפטי את כל הגברים האחרים בהשוואה אליו, והם תמיד יובסו בהשוואה.
בבּניני, הוצאה לאור שמתמחה בטקסטים דתיים, התזה שלי בספרות קלאסית היתה אמורה להיות מפתח הקסמים למשרה קבועה. אבל לאחר חודשים על גבי חודשים של מסירות, עבודת לילה בשכר נמוך, עבודת יום בשכר נמוך, הקרבה ובליעת צפרדעים חיות, הם בחרו במישהי אחרת. הם שכרו את פדריקה. את פדריקה ריצ'י הכלבה. מכוערת כמו תאונה בכביש המהיר, כולה נופת צופים, אבל מעשנת כבדה. ברור שבכל סביבת עבודה נורמלית לא היה בכך שום פסול, אבל עישון נחשב בהוצאה פשע נגד האנושות. לא פעם הרחתי ריח מוזר מבגדיה ויום אחר תפסתי אותה על חם, מעשנת מאחורי דוכן העיתונים שליד המערכת. נשענתי על הקיר ונעצתי בה את מבטי, ציפיתי לרגע שבו תבחין בי. כשהבחינה בי, עם חיוך של חתול צ'שייר מרוח על פני, היא כמעט התפגרה. היא ירדה על הברכיים בתחנונים שאשתוק. עמוק־עמוק בלב ריחמתי עליה והסכמתי. כידוע, מלשינים הם לא בדיוק קדושים מעונים, ובבניני העריכו קדושים מעונים. בהמשך, אחרי ששכרו את פדריקה וזרקו אותי, בלו הקטנה והמסכנה, שלא נשאר בשבילה עוד תקן של עורכת, גיליתי שהמעשנת בשרשרת ריכלה עלי מאחורי הגב באוזני הבעלים ומנתה אחד לאחד את כל המנהגים המתירניים שלי שהיו עלולים להרוס את המוניטין של ההוצאה. כמו למשל כוס יין לפנות ערב או העובדה שאני עדיין לא נשואה.
בזמנו, ברחוב קמפוצ'ו, התקבלה הידיעה על פיטורי בשתיקה מלאכית מצד רקלה ובנזיפות מצד שתי דיירות האחוזה הנוספות.
"אבל מה אכפת לך," אמרה ג'וליה, "בכל מקרה לא אהבת את העבודה. הם עשו לך טובה ענקית כשפיטרו אותך. עכשיו את יכולה לעשות מה שאת באמת אוהבת."
בטח, רק חבל שהעבודה בהוצאה היתה מה שאני באמת אוהבת.
"אבל בכל זאת, משכורת קבועה וביטחון זה לא משהו שאפשר לזלזל בו היום," התנגדה קרולינה, שהיתה תמיד המעשית ביותר מבין החברות שלי.
והיא צדקה, היה לנו מעט מאוד ביטחון בבית.
מסיבה זו או אחרת יצרנו רביעייה בעלת חתך אנושי מרשים. כולנו בנות שלושים או קרובות לשלושים, שונות במוצאנו, במעמדנו החברתי ובמבנה האישיות שלנו, אבל יחד, היינו מדריך נוירוזות יוצא דופן, שהיה יכול לספק לפרויד חומרים לכתיבת עוד ארבעה מאמרים אילו עדיין היה בין החיים. לעתים יצרנו רושם קבוצתי כאילו יועדנו ללא ידיעתנו למעין ניסוי חברתי.
מעין "המופע של טרומן" של חסרות המזל, שבו זוכה בפרס הגדול מי שמצליחה לעמוד בפיתוי להחליף את טיפות הוולריאן בגלולה חביבה של קסנקס 500, או בעבודת חלומותיה, או בגבר שאינו קוקטייל של פרנויה וחוסר ביטחון.
ייתכן שכוחנו היה טמון דווקא ביכולתנו להיות מאוחדות בתוך חיים שונים כל כך. לפני פתיחת חנות הספרים אמרה לי ג'וליה: "תנסי, ואם זה ייגמר רע, נבכה יחד."
הנקמה הקטנה והעלובה שלי הגיעה כעבור שנה: פדריקה פוטרה ונאלצה לפתוח תיק עוסק מורשה כי בניני לא יכלו להרשות לעצמם יותר מעובד אחד במשרה מלאה. הייתי שמחה אילו יכולתי להתגנב אליה הביתה ולכתוב לה על המראָה בשפתון אדום:
"ברוכה הבאה לעולם של דיווחי מס, מותק".
הייתי שקועה לגמרי במחשבות וכמעט נתקעתי בתריס הגלילה מברזל של חנות הספרים שלי. ברור, לא הייתי מרוצה מהניסיון הגרוע שרכשתי בהוצאה לאור והייתי מודעת היטב למשכורות הדלות בתחום, אבל לא רציתי לוותר על החלומות שלי. לאחר הפיטורים מבניני, במסירות של נזיר קרטוזיאני ורוח הקרבה שרק סמוראי יפני היה מתעלה עליה, עניתי על כל מודעות העבודה האפשריות וההזויות הקשורות לעולם ההוצאה לאור ומצאתי גם משרות שנראו תפורות במיוחד עבורי. מלאת אמונה, שלחתי קורות חיים במשך לא פחות מחצי שנה והייתי זמינה לשיחות מכל מוקד טלפוני בעולם. מפחד שאחמיץ את השיחה החשובה, עניתי אפילו לשיחות שידעתי שהן בוודאות ספאם, אבל אף אחד לא פנה אלי בקשר לעבודה.
בינתיים, מכיוון שהייתי צריכה להזין את עצמי במשהו מספק יותר מקרפים קפואים מהסופרמרקט בטעם עגבניות ומוצרלה – ארבע חתיכות ב־1.29 אירו – ניסיתי את כוחי בעבודות שונות ומשונות, החל בקופאית בחנות של מציאות וכלה בתסריטאית בקורסי הכשרה מקצועית. המשרה היחידה שמצאתי בסוף והיה לה קשר לקורות החיים שלי היתה מוכרת ברשת חנויות הספרים הגדולה "קוראים יחד".
התייצבתי לריאיון נחושה להשיג את המשרה, דמיינתי לעצמי חיים יפים בין מדפיה של חנות ספרים. כשטלפנו לומר לי שהתקבלתי, הייתי ברקיע השביעי, חשבתי שיהיה נחמד להתנסות בחיים מצדו האחר של המתרס. נכשלתי בטעות הנדושה שרבים נכשלים בה, כלומר האמנתי שחנויות ספרים הן מקום עבודה קסום, שבו הולכים לאיבוד בין המדפים עם ניחוח הנייר בנחיריים. כבר דמיינתי את עצמי עם רשימת הספרים המועדפים שלי בהישג יד כדי להמליץ לקוראים – היא תהיה מגוונת למדי ותוכל להשביע כל טעם ספרותי, מהמתוחכם ועד הקליל. אציע, כך חשבתי, את הספרים הקרובים ללבי, שנבחרו בקפידה, לאנשים שללא ספק יעריכו אותם כראוי.
אז זהו, שלא.
במציאות גיליתי במהרה ובדרך הקשה שאם היו נותנים לי למכור גבינות ונקניקים, זה היה פחות או יותר אותו הדבר. לא היה שום דבר ספונטני במה שעשיתי, הייתי רק אחת מאותן מוכרות שנואות שרוצות בכוח למכור גם גרביים ושרוכים נוסף על הנעליים. יתרה מכך, עכשיו כשאני יודעת מה הן עוברות, אני רואה אותן באור אחר: בהרבה כבוד ואחווה לאחיותי, אשר מנהלות מלחמה אבודה.
"גברת, תראי, אם אהבת את הספר של צילי, יש לנו את הספר אחרון של גילי ב־9.90 אירו בלבד! ואם תקני ביותר מ־39.90 אירו, אני אתן לך גם קופון נהדר שתוכלי להשתמש בו ברכישות הבאות שלך! מה את אומרת, נוסיף גם עיפרון? מחברת? את המניפה המתקפלת החמודה? תרגישי כמה היא מרעננת. אהה?"
ומי שלא מצליחה להגיע למטרות שנקבעו במטה החברה, שהן כמובן מופרזות, מסומנת כחסרת יכולת.
הערה לקוראים: בדו־שיח הבא תוכלו לדמיין את מנהלת האזור שלי בדמות הפיה הרעה מָליפיסֶנט מ"היפיפייה הנרדמת". אני כמובן אורורה, הפרגית הפתיה שמסתובבת עם סל נצרים, מסלסלת ציוצים ומוצאת – כדי להידקר ממנו אחר כך – את הכישור היחיד שנותר ללא פגע בעולם כולו.
"אבל איך את לא מצליחה למכור חמישים ושבעה עותקים ביום של 'פיצות ופיצפיצות לילדים'? תראי, ליזה מהחנות במרכז המסחרי אטלנטיס מוכרת שישים עותקים ביום. אין ספק שיש משהו לא נכון בדרך שאת מציעה ללקוחות לקנות ספרים."
אין עדיין תגובות