החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בעקבות מפות המדבר

מאת:
הוצאה: | 2010 | 360 עמ'
זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

איתן בן ה-14 עמד על סיפון האונייה המצרית הקטנה והביט בחרדה אל בתי קהיר המתקרבים אט אט. מתחת לבגדיו הסתיר מפות נדירות שקיבל מאביו הכלוא ביפו, כדי להבריחן אל הגנרל האנגלי אלנבי שנמצא במדבר.
היו אלה מפות יקרות מפז ששרטט אהרון אהרונסון, איש מחתרת ניל"י. במפות מצוינים כל מאגרי המים והבארות שבמדבר – מידע חיוני העשוי לחרוץ את גורל הקרב שעמד להתחולל במדבר בין האנגלים לתורכים.
איתן הידק את המפות לגופו, כשלפתע הבחין בשתי דמויות חשודות שעמדו בפתח הנמל וסקרו בדקדקנות את כל יורדי הספינה…

האם הצליח הנער הישראלי להתגבר על כל המכשולים, לחמוק מהמתנכלים ומהמרגלים ולהעביר את המפות היקרות ליעדן?
האם הצליח גנרל אלנבי לסלק מארץ ישראל את השלטון התורכי האימתני ולהיכנס כמנצח לירושלים?

ספר מתח היסטורי נוסף בסדרה שכבשה את לבם של ילדי הארץ. הפעם מתרחשת העלילה בשנת 1917. באירופה משתוללת מלחמת העולם הראשונה, ובפלשתינה – הנשלטת זה 400 שנה בידי השלטון העות'מאני – מנסה הצבא האנגלי להכריע את הצבא התורכי. באותה עת מנהלים ד"ר ויצמן, אהרון אהרונסון והברון רוטשילד מערכה מדינית קדחתנית בלונדון כדי לקבל את הצהרת בלפור שתעניק ליהודים בית לאומי בארץ ישראל.

מקט: 1-1120-20
מסת"ב: 978-965-7629-19-2
ביקורת על הספר
הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון
שכונת תל אביב הקטנה

28 במרס 1917, תשעה ימים לפני ליל הסדר

"איתן!" נשמעה קריאה רמה ובעקבותיה שריקה חדה.

איתן, נער כבן ארבע־עשרה, גבה קומה ובהיר שיער, פתח את חלון חדרו שפונה אל הרחוב והביט למטה. מתחת למרפסת ביתו ראה את יוסקה, חברו לכיתה, כששתי אצבעות תחובות בין שפתיו והוא מתכונן לשריקה הבאה.

"מה קרה?"

"כולם מחכים רק לך!"

"מה מחכים?" שאל איתן מופתע.

"שכחת? הולכים לסרט בסינמה עדן! כל הכיתה כבר שָׁמה!"

"יוּוּוּ! לגמרי ברח לי מהראש!" אמר איתן והכה בידו על מצחו. "חכה לי, אני כבר יורד!"

איתן חזר לחדרו, סגר במהירות את המחברת ובה שיעורי הבית, הסיר מהקולב את מעילו ורץ אל דלת היציאה.

"לאן?" קרא אחריו אביו.

"לסינמה עדן!"

"לסינמה? מה, הוא כבר פועל?"

"בטח! לא שמעת? פתחו שוב את בית הראינוע."1

"וכסף?"

"לא צריך, אתה יודע…" חייך איתן, "נשאר לי עוד קצת בקופה."

"אה," חייך אביו צבי וליווה את בנו אל דלת היציאה.

איתן ירד בדילוגים את כל גרם המדרגות ופרץ אל הרחוב.

"לא לחזור מאוחר!" הספיק עוד לשמוע את קולו של אביו ממרום המרפסת, "אסור להישאר בחוץ אחרי תשע בלילה!"

"בטח! זוכרים!" ענו כבר יוסקה ואיתן יחד.

יוסקה הושיט את ידו לאיתן, זה תפס אותה בלחיצה אמיצה ויחד צעדו לעבר שכונת נווה צדק הקרובה, כשמימינם נפרש הים הכחול וממרחק נראים צריחי המסגדים של העיר יפו.

לא חלפו דקות אחדות ורגליהם דרכו בשכונת נווה צדק, על בתי האבן וגגות הרעפים האדומים שלה. מכל קיר פרצו מרפסות עגולות, מעקות ברזל מפורזלים ותריסי עץ ירוקים. שני החברים הוסיפו ללכת כשלבם הולם מהתרגשות לקראת החוויה החדשה המסעירה: סינמה בתל אביב!

דקה נוספת חלפה ולמולם צץ אולם בית הראינוע המהודר שמעליו התנוסס השלט: סינמה עדן.

סביב פתח הכניסה התגודד קהל גדול של נוער ומבוגרים. מבטם היה נעוץ במודעה שהכריזה על פתיחתו המחודשת של בית הראינוע. בקצה התור עמדו שתי ילדות לבושות שמלות לבנות בעלות צווארון תחרים מכווץ.

"איתן! יוסקה!" קראו השתיים בשמחה ונופפו בידיהן.

"הֵי, דינה! אלישבע! גם אתן כאן?"

"בטח. כל הכיתה באה. אפילו המורֶה לזמרה חנינא קַרְצֶ'בְסְקִי בא."

"מזל שהגעתם," אמרה דינה ופינתה להם מקום בתור. "נשארו כרטיסים רק בשורה הראשונה."

"יהיה בסדר," הרגיע אותה יוסקה בחיוך צופן סוד, "לא נישאר בחוץ…"

מעל הקופה הודבקו מודעות גדולות שהכריזו:

הערב יוקרן הסרט: "ימי פומפי האחרונים"

תרגום לעברית בגוף הסרט!

על המדרכה המרוצפת אבנים גדולות ומחוספסות עמדו תושבי השכונה החדשה תל אביב והמתינו לתורם להיכנס. ביניהם היה אפשר להבחין בקצינים תורכים בעלי שפמים שחורים עבים ולראשם תרבושים אדומים, ובקצינים גרמנים במדי צבא מבהיקים עטורי מדליות וסרטים. ההתרגשות אפפה גם אותם. מבטם הקורן הסגיר את התרגשותם: יש סינמה בתל אביב! זה אמיתי!

החשמל שפלט הגנרטור של מכונת ההקרנה הֵזין את הנוּרה שבראש עמוד החשמל היחיד שהאיר את הרחבה, ונידב מאורו גם לרחובות הסמוכים. רחובות נווה צדק לא זכו עד כה להיות מוארים בלילה באור חשמל.

"איך ניכנס?" לחש איתן ליוסקה.

"דרך בית השימוש."

"מה? לא!"

"למה לא?" קרץ יוסקה ולקח את איתן בידו, "בוא אחרי, אני מכיר שם את כל החלונות."

שני הילדים עקפו בצעדים מהירים את מבנה הסינמה הגבוה והגיעו עד לחלונות האחוריים הקטנים. דקה ארוכה המתינו עד שלא נראה איש בסביבה ואז, בכוחות משותפים, הדפו את החלונות פנימה ובזה אחר זה נכנסו לחדרון הקטן. הם עמדו רגע במקומם כדי להתרגל לחשיכה ואז פרצו בריצה אל תוך האולם. הכותרות המקדימות כבר נראו על המסך הגדול, מכונת ההקרנה טרטרה בקול ובצד המסך הוקרן התרגום לעברית באותיות גדולות, בכתב יד עגול.

שני הבנים נצמדו לקיר הגובל בשורה האחרונה ושתו בעיניהם את המראות הראשונים, אשר סיפרו על אסון העיר העתיקה באיטליה, פּוֹמְפֵּי, שנחרבה בהתפרצות הר הגעש וֶזוּב.

הקהל ישב מרותק, שבוי בקסם התמונות הרצות על המסך. לפתע הוחשך המסך. שנייה חלפה, האולם הואר ועל הבמה עלה בצעדים כבדים שוטר תורכי. בטנו איימה לפרוץ מבעד למעיל רב הכפתורים והכיסים, ומתרבושו השתלשלו פְרַנזים כשל וילון.

24378.png

הוא הניף את ידו וקרא בקול תקיף, בתערובת של תורכית ואנגלית: "אין סינמה. די! להפסיק! ללכת הביתה! חאללאס!!!"

קולות זעם עלו מכל פינות האולם.

"מה קורה כאן?" שאל איתן והביט אל יוסקה בדאגה.

"חכה, הוא בטח יסביר."

הקצין התורכי, בטוח בעצמו, לא התרשם מהצעקות. הוא הצביע על מכונת ההקרנה שניצבה ליד החלון הצופה אל הים וצעק, "זאת לא מכונת סינמה! זאת מכונת שידור!"

"איך? מה פתאום?" קראו כולם בכעס.

השוטר המתין עד שהקולות יירגעו ואז הצביע החוצה, אל הים: "אתם רואים את האונייה הזאת?"

כולם נשאו את מבטם אל החלון שמבעדו נראו אורותיה של אונייה קטנה ששייטה לאִטה.

"זאת אונייה אנגלית!" הרעים הקצין בקולו, "אנחנו יודעים הכול! והמכונה הזאת כאן היא מכונת אלחוט שמשדרת לאונייה ומכוונת אותה!"

רחש של תדהמה עלה מהקהל ההמום ולאחריו קולות גיחוך. נדמה היה שזו הלצה, אך השוטר התורכי היה איתן בדעתו: "אני מחרים את המכונה. כולם הביתה!"

"לא!" נשמעו קולות מאוכזבים מכל עבר.

אך הקצין התורכי סובב את המכונה כלפי הקהל וחשף כתובת באותיות לועזיות.

"מה כתוב כאן? תגידו אתם! רואים? דינמו! זה דינמו? זה דינמיט! חומר נפץ. אני סוגר את הסינמה! יאללה, הביתה!"

ממורמרים וכעוסים קמו כולם ממקומם והחלו לצאת החוצה, והחיילים התורכים זירזו אותם בפראות.

הדלתות ננעלו, האורות כבו והקהל יצא אט־אט לדרכו.

"אוף!" קראה אלישבע ושלחה מבט עורג אל האולם, "התורכים האלה כל כך מטומטמים!"

"נכון," הסכימה איתה דינה, "כל כך רציתי לראות את הסרט! עד שזה מגיע, עד שאוספים כסף…"

"ועד שהצלחנו להתגנב…" לחש יוסקה.

"די, שיעיפו מכאן את התורכים האלה!" אמר איתן, "נמאסו כבר על כולם."

"בסוף זה יִקרה," אמרה אלישבע בטון של יודעי דבר, "הצבא האנגלי שנמצא במצרים הדף את ההתקפות של התורכים על תעלת סואץ ומתכונן לקרב על עזה."

"עזה?!" קראו כולם בהתפעלות, "הם מתכוננים לכבוש את עזה?"

"כן. תארו לעצמכם. ואם זה יקרה, הדרך שלהם תהיה פתוחה ישר לכאן."

"מאיפה את יודעת את כל זה?" שאל יוסקה.

"מאיפה? שמוליק אחי קצין בצבא התורכי."

"באמת?!" שאל יוסקה בפליאה. "יהודי בצבא התורכי?"

"בטח," אמרה אלישבע, "אל תגידו לי שאתם לא יודעים שיש גם יהודים בצבא התורכי."

"לא, לא ידעתי," אמר איתן. "למה שיהודים יסכימו להיות בצבא התורכי?"

"לא שואלים אותם," השיבה אלישבע, "התורכים פשוט מכריחים להתגייס. מי שלא מסכים מגרשים אותו מהארץ על המקום."

"וככה גייסו את אחיך?" שאלה דינה.

"בדיוק. אל תשאלו איזה אסון זה היה, שמוליק קיבל צו גיוס ופשוט לא היתה לו ברירה, או גיוס או גלות! הורַי נבהלו נורא. הם לא הסכימו, אבל הבינו שאין דרך אחרת. הוא העדיף להתגייס מאשר להיות מגורש מכאן לארץ אחרת. חצי מהגימנסיה התגייסה. כלום לא עזר – תחינות, קשרים, בקשיש,2 מה לא ניסינו."

"נורא," מלמל יוסקה.

"איום ונורא," נאנחה אלישבע. "זרקו אותו ישר למלחמה. הוא מצא את עצמו נלחם עם התורכים והגרמנים, ונגד מי? נגד הצרפתים, נגד האנגלים…"

"סיוט," מלמל איתן והביט בחמלה אל הילדה היפה. הוא כל כך רצה ללטף את ראשה ולעודד אותה, אבל לא העז.

"סיוט זה לא מילה. הוא רובץ חודשים בחפירות בצרפת בבוץ, בגשם. אמא שלי לא יְשֵׁנה בלילות מרוב דאגה. זוועה חיה."

"אז האנגלים באמת מתכוננים לפלוש הנה?" שאל יוסקה בעיניים נוצצות.

"ועוד איך," לחשה אלישבע. "חבר של שמוליק לפלוגה נפצע קשה וחזר הביתה. הוא סיפר לנו הכול. לא סתם התורכים בלחץ."

"אז את רוצה להגיד לנו שהאוניות האנגליות האלה ששטות שם בים באמת בודקות דרך לפלוש הנה?"

"בדיוק."

"אוֹהוֹ!"

הילדים נשאו את עיניהם אל האוניות הרחוקות ששייטו בים. פתאום הן נראו להם חביבות, ידידותיות ונושאות תקווה. עוד דקות ארוכות עמדו כך מול הים והתקשו להינתק מהמראה המעודד. הלילה ירד, אפילה כיסתה את שכונת נווה צדק והרוח החלה להציק ולדקור. אך הילדים לא משו ממקומם. הרעיון שהאנגלים יפלשו לתל אביב דרך הים ויגרשו את התורכים השנואים האכזריים נראה טוב מכדי שיהיה אמיתי.

אט־אט החלו פונים לעבר שכונת תל אביב הקטנה, כשהם שולחים בעיניהם ברכת הצלחה לאונייה האנגלית שהלכה ונעלמה. ואז השתרכו באטיות לאורך שפת הים, עד הגיעם לגימנסיה הרצליה, בית הספר שבו למדו.

"כבר עשיתם שיעורים?" שאלה דינה.

"אני עשיתי," ענה יוסקה.

"אז להתראות מחר בכיתה," אמרה דינה, "אני צריכה עוד לגמור את השיעורים בחשבון."

"ואל תשכחו, יש מבחן במולדת," אמרה אלישבע. היא ניתקה את עצמה מהחבורה וצעדה לעבר ביתה המרוחק.

איתן עקב אחריה, היסס לרגע ואז צעק: "אני יכול ללוות אותך הביתה? כבר ממש חשוך!"

אלישבע עצרה והביטה לאחור. היא הסיטה לאחור את אחת מצמותיה ושלחה אליו את חיוכה המתוק: "בטח!"

1 שמו של הקולנוע בתקופתו הראשונית, כאשר הסרטים היו אילמים, ללא קול.

2 שוחד (סלנג) – מונח שרווח בארץ בתקופת השלטון התורכי וגם הרבה אחריה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעקבות מפות המדבר”