החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בעקבות גורלה

מאת:
הוצאה: | נובמבר 2022 | 160 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

סימה, רופאה צעירה ואישה עצמאית ודעתנית, מחליטה לנטוש את חייה הנוחים בפולין ולצאת להרפתקה בארץ לא נודעת. בדרכה היא מוצאת אהבה מפתיעה, אבל  החיים בפלשתינה בשנות השלושים אינם נוחים ומלאי קשיים. ההתמודדות עם הקונפליקט בין החלום הציוני לבין הרצון לחיות חיים בורגניים באירופה, אינה קלה עבורה. בסופו של דבר היא בוחרת לעזוב את פלשתינה ולהפליג חזרה הביתה, לפולין.

רוחות הזמן הנושבות ברקע הופכות את הקריאה בספר לחוויה ספרותית והומניסטית מפעימה, שפועלת בשני רבדים: סיפור על תשוקה, אוטונומיה וחופש אנושי, אל מול ההיסטוריה המתהווה באירופה.

 

"בעקבות גורלה" הוא ספרו השני של ירון רשף.

מקט: 978-965-599-384-4
סימה, רופאה צעירה ואישה עצמאית ודעתנית, מחליטה לנטוש את חייה הנוחים בפולין ולצאת להרפתקה בארץ לא נודעת. בדרכה היא מוצאת […]

מפליגה לחיפה

כמה מוזר היה לתכנן הפלגה לפלשתינה, או כפי שאהבנו לקרוא לה ‘ארץ ישראל’, באונייה ששמה ‘פולוניה’. זו הייתה אחת מהאוניות שהפליגו מדי שבועיים מקונסטנצה אשר ברומניה לחיפה. בדרכה עגנה האונייה למספר שעות בקושטא, בפיראוס ולפעמים בקפריסין, והגיעה לחיפה לאחר שבוע ימים. אמרו שההפלגה בטוחה ביותר. “הים התיכון שקט, זה לא אוקיינוס,” חזר קרל גיסי על מה שאמרו כולם. אבל אני לא הייתי שקטה; בתחילת ינואר נקלעה האונייה לסערה ואחת מהנוסעות נפטרה, כך היה כתוב בעיתונים. “ים זה ים. היות שאין לי זימים וסנפירים, אני פוחדת,” כך הייתי משיבה לכולם.

התחלתי לשחק עם רעיון הנסיעה לפלשתינה עוד לפני שאבא נפטר, אבל ג’וניו, אחי הצעיר, הקדים אותי. הוא החליט לעזוב את צ’ורטקוב, נשבר לו מהכול; מהנדנודים של אימא, מלהיות הגבר היחיד בבית מלא נשים, מהקושי למצוא לקוחות עבור תכנון בתים ובנייתם, ובעיקר מסירובו של מנחם מנדל קרמר לתת לו את בתו מלצ’ה לאישה. לא היינו כנראה מספיק כשרים עבור החסידים האלה, או שמא לא מספיק עשירים, שהרי “אדריכלות היא לא משהו בתור פרנסה”. ואולי בכלל ההתנגדות הייתה מצד פראדל אשתו, כי בכל דבר היא הייתה המחליטה. היא זו שניהלה את בית המסחר של הקרמרים, והיה ידוע לכול שעל פייה יישק דבר. בזכותה בית המסחר שלהם פרח והם התעשרו. פראדל אכן הייתה אישה חכמה וסוחרת ממולחת.

בצעד מבריק ארגן ג’וניו לעצמו סרטיפיקט. הוא נרשם ללימודי הנדסת בניין ואדריכלות בטכניון שבחיפה. וביצירתיות האופיינית לו כתב קורות חיים שבהם שינה את הנתונים על לימודי האדריכלות שלמד בווינה כאילו היו אלו לימודים תיכוניים, וכך התקבל ללימודים בחיפה. בוקר אחד הוא עלה על הרכבת לקונסטנצה והפליג לפלשתינה.

כאשר אבא נפטר, החלטתי סופית לנסוע. הייתי זקוקה לאוורור, קצת גיוון. אימא הפנתה את כל ה’אנרגיות’ שלה כלפיי. התערבה בכל דבר קטן. כיוון שכבר לא יכלה לנהל את אבא, כנראה החליטה לנהל אותי: “למה את עובדת עד מאוחר בלילה? מדוע את לא מבלה יותר?” והגרוע ביותר היו ההצקות בנושא גברים, נושא רגיש לרווקה בת שלושים וחמש.

תמיד הייתי עצמאית והנסיעה למזרח לא הפחידה אותי. הייתי סקרנית לדעת איך ייראו חיי בפלשתינה אם אחליט להגר מפולין (או כפי שקראנו לה פולניה). האמת שהחיים בצ’ורטקוב פינקו אותי. הייתי מפונקת ומשועממת. מצד אחד היה נוח מאוד לגור בבית המשפחתי המרוחק רק מספר פסיעות מבית החולים ולחיות בשכנות לזלדה אחותי, לקרל גיסי, ולשני ילדיהם, אדם וזיגוש. הייתה לי גם קליניקה משלי וחוג פציינטים קבוע שהלך וגדל. מצד שני, הייתי נטולת אתגרים; צמצמתי את פעילותי הפוליטית בתנועת השומר הצעיר, הפסקתי ללוות קבוצות כרופאה, ואפילו הוויכוחים הפוליטיים עם ג’וניו חסרו לי. הוא היה רביזיוניסט וציוני גאה ואני הייתי סקפטית לגבי הציונות. טענתי שכל העסקנים הפוליטיים חד הם ושאין הבדל גדול בין הרעיונות הציוניים השונים – הם משקפים תפיסות אירופאיות עכשוויות ולא רעיונות מקוריים.

עם הזמן הלך החוג החברתי שלי והצטמצם, רוב חבריי וחברותיי התחתנו, וכשהוזמנתי לאירוע על ידי זוג חברים קרוב או בני משפחה, לא אהבתי להיות ‘גלגל שלישי’. שונה היה הדבר בחברת זלדה וקרל, תמיד נהניתי בחברתם. אהבתי מאוד להיות עם אדם. “ילד פלא” קראתי לו, ילד שידע בעל פה ספרים רבים בפולנית ובלטינית. כולנו ניבאנו לו עתיד גדול.

על רקע זה, כאשר שמעתי לראשונה שב- 32 באפריל 6391 יתקיים בתל אביב הקונגרס הארץ ישראלי הראשון לרופאים יהודים, החלטתי מיד לנסוע לשם.

היה לי ברור שבטווח הארוך אין לכולנו עתיד בפולין. המצב הכלכלי נעשה קשה מיום ליום והאנטישמיות גברה. אומנם מצבנו בצ’ורטקוב היה טוב יחסית; לא היינו חשופים לעוני המחפיר ולמגפות שהיו באזורים אחרים ובערים הגדולות, אבל חוסר השקט החל מבעבע מתחת לקרקע, במיוחד לאחר מותו במאי 5391 של מי שקראנו לו “סבא”, הוא המרשל יוזף פילסודסקי, מייסד הרפובליקה הפולנית השנייה ומנהיגנו האהוב.

“סבא” היה חסיד הרעיון שפולין היא מדינה רב-לאומית ושאנו היהודים הם אחד מלאומיה. כך גם אני התחנכתי להאמין ב”עליונות המדינה על הלאום”. זה מה שאפשר לדעתי את החיים בצ’ורטקוב שאוכלוסייתה הייתה מורכבת משליש פולנים, שליש אוקראינים ושליש יהודים. אהבה רבה לא שררה בין הלאומים השונים, אולי נכון יותר לומר שנאה – גם בין האוקראינים לפולנים (האוקראינים הרגישו מקופחים כי נשלטו על ידי הפולנים), וגם בין שני לאומים אלו אלינו, היהודים.

מול מפלגתו של “סבא”, ששמה “ההבראה”, ניצב מחנה הלאומיים. הם היו נוראים כלפינו; שילוב קטלני של לאומנות ואנטישמיות. רבים ראו בנו, בשלושה וחצי מיליון היהודים שחיים בפולין, זרים וכסיבה העיקרית לכל צרותיהם. הם היו פשוט פשיסטים שרצו להיפטר מאיתנו בכל דרך אפשרית. מנהיג המחנה הלאומני האנטישמי היה טיפוס נאלח, רומן דמובסקי, שהאמין שעצם קיומנו בפולין הוא אסון לחברה. אני זוכרת בבהירות את דבריו: “הם קטלניים לחברתנו וחייבים להיפטר מהם כדי שפולין לא תהפוך ל”יודיאו־פולניה.” הוא, כמו אנטישמים רבים, דימה אותנו ל”להקת ארבה מאורגנת היטב הזוללת כל חלקה פולנית טובה”, ונהג לומר, “צריך להראות להם את הדלת כדי שפולין תיוותר ללא יהודים.” נחרדתי מהתהליך שבו תורת הגזע הנאצית קנתה לה תומכים נלהבים בפולין. את התהליך הפשיסטי הזה הובילו המנוולים ממחנה האנדנציה. הם ראו את פעולות המשטר הנאצי הגרמני כצעדים נכונים לפתרון “הבעיה היהודית” לא רק בגרמניה, אלא גם בפולין. יורשיו של פילסודסקי, אימצו את הדעה שיש הכרח בהגירת יהודים כדי “להבריא” את פולין. הפחד היה כאשר החלו לחפש אחר טריטוריות שאליהן יועברו “עודפי היהודים”.

זו האווירה שעזרה לי לקבל החלטה להפליג לפלשתינה ולנסות לחיות בה תקופת מה.

מצא חן בעיניי הרעיון לסמן מטרה שתחייב אותי לשהות בפלשתינה תקופה מוגדרת מראש, ולכן התלהבתי מהרעיון להשתתף בקונגרס הרפואי באפריל שנה הבאה. חשבתי שיהיה לי מספיק זמן להסתגל לחיים במזרח, ולא שיערתי אילו קשיים צפויים לי במסע.

בחירת אונייה לא הייתה דבר פשוט. קו הנוסעים בין קונסטנצה לחיפה הפך פופולארי מאוד לאחרונה. רבים הפליגו בקו זה; רובם מהגרים שקראו לעצמם “עולים” כאילו הם עולים לרגל למדינת היהודים. ייתכן שאני נשמעת צינית באומרי זאת, אבל ימי ההגירה לפלשתינה מטעמים אידאולוגיים וציוניים חלפו כנראה מהעולם. רוב המהגרים היו אלה שנמלטו מהקשיים הנוראיים בפולין או בארצות השכנות. זה לא היה פשוט להגר לפלשתינה באותם ימים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעקבות גורלה”