עד שנות החמישים של המאה העשרים הייתה פאלו אלטו עוד עיירה קטנה, פרבר ישנוני בסן פרנסיסקו, השוכנת לחופה המערבי של […]
פרק 1
החורף נחת על ירושלים, נושא בכנפיו רוחות עזות אשר חבטו בזעם על העומדים בדרכם. תרצה הביטה ברסס טיפות הגשם אשר נדמו לדמעות עגולות המתגלגלות על חלון חדרה, מחשבותיה נדדו למוזיאון ילדותה שהיה טבול בבדידות. “לאן נעלמתן, פיות טובות? איפה רותי, שכנתי לספסל הלימודים, שהייתה לי כאחות?” היא נזכרת איך בהפסקות הן היו יושבות על הספסל בחצר, חולמות לטוס אל מעבר לאוקיינוס. תרצה קינאה במשפחות גדולות המתכנסות בשבתות וחגים לבלות יחדיו סביב שולחן עמוס מכל טוב, כולם מושיטים זה לזה קערות עם מאכלי חג, משיקים כוסות, מתבדחים, מספרים מחוויות היום. ביום העצמאות, אחרי טקס המשואות בהר הרצל, הייתה צופה בהם מתלהבים מהזיקוקים מאירי השמיים, המסמנים את המעבר מאבל לשמחה ואת פתיחת אירועי יום העצמאות. יחד הם יוצאים העירה לשמוח עם ההמונים, לשיר, לרקוד, להצטופף ליד במות הבידור ולמוחרת היום, מבוקר עד שקיעת החמה, הם מבלים בפיקניק משפחתי באחד מיערות הקרן הקיימת.
תרצה הייתה נשארת לבד בחדרה, לא יוצאת לחוצות העיר לשמוח, להתהולל. לא היה לה עם מי להסתובב עם פטיש פלסטיק ביד. היא נולדה בעיר שהרים סביב לה, הטבולה בעבים של אדיקות דתית קיצונית, להורים שורדי שואה אשר איבדו את בני משפחותיהם בטבח האכזרי תוצרת היטלר. הם לא הזכירו את יתמותם אך כאבם על אובדן משפחותיהם חרק מכל פינה בבית. תרצה הכירה את הניואנסים בהתנהגותם וידעה מתי עליה להתרחק מהם, להסתגר בחדרה או לברוח לרחוב. כאשר קירות הבית העיקו עליה היא נהגה להסתובב בחוצות בוחנת את העוברים ושבים מנסה לקרוא את העובר בראשם. כבר בילדותה חושיה התחדדו בקריאת הבעות פנים ותנועות גוף. בימי סגריר אפורים, בעת שרוח מאיימת נשבה בחוצות, הייתה מסתובבת בחדרה כארי בסוגר עד שהייתה קורסת מעייפות על מיטתה, מושכת את השמיכה עד מעל לראשה ונרדמת.
היא גדלה על גבול שכונת רחביה בה התגוררו בעיקר יקים, פליטי גרמניה, מנהיגי העם ואנשי הפקידות הגבוהה. שנות נעוריה עברו עליה בבית הספר הגימנסיה העברית שנחשב לביתם של ילידי אצולת רחביה. יחס המורים לתלמידים היה בהתאם לייחוס הוריהם. מהר מאוד היא הבינה שבחיים יש מקובלים יותר ומקובלים פחות. בנות כיתתה התייחסו אליה כאל נטע זר, נערת שוליים. היא נשרכה אחריהן, חולמת להיות מלכת הכיתה. היא נאחזת במשפטה של אמה, 'הבנות אולי עשירות ממך אבל לא טובות ממך'.
באחת ההפסקות היא שמעה אותן מרכלות על מרינה, תלמידה שהגיעה מוורשה בירת פולניה.
"אמא שלה מכריחה אותה להתהדר בלבושה, "מקפידה שבתה תתנהג כליידי ולא תשלח עיניים לבנים כפוחזת רחוב", כך לעגו לה, והדירו אותה מחברתן.
בכיתה היא ישבה בקצה החדר ליד החלון, ממנו ניתן לה לבהות החוצה באין מפריע, להאזין למשק כנפי ציפורים ולציוצן, לחלום על היותה חופשייה, כמותן לנדוד למרחקים. היו ימים שהיא רצתה לברוח אך לא היה לה לאן. אמריקה הייתה רחוקה. היא חלמה בהקיץ על ימים טובים יותר שבהם יכירו כולם את אישיותה וירצו בקרבתה. אך אז הייתה חוזרת למציאות העגומה של שיעורי ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך אשר שיעממו אותה כל כך. עם זאת, בקפדנות אין קץ היא שיננה את החומר הנדרש ליום מבחן. לשעות מעטות ציוניה הגבוהים השביעו נחת את הוריה, והשכיחו מהם את צער השכול.
היא נזכרה שלמדו על הגיבור יוסף טרומפלדור. המורה להיסטוריה הדגישה את אמירתו לפני מותו: "טוב למות בעד ארצנו". תרצה, שמעולם לא העזה להרים אצבע ולבקש את רשות הדיבור כיוון שידעה שהמורה תתעלם ממנה, לא יכלה להתאפק.
"המורה, עדיף לחיות, אני לא רוצה למות". לקריאתה השתררה דממה מוחלטת בכיתה. רק זמזום זבובים מרחפים נשמע בחלל החדר. המורה כחכחה בגרונה, בחנה את תרצה דרך משקפיה, הזעיפה פנים וצווחה: "תרצה, תפסיקי עם ההערות המטופשות שלך". נזיפתה של המורה העלתה סומק עז על לחייה של תרצה ונשמתה צרבה. התלמידים פרצו בצחוק לגלגני והיא לא ידעה היכן להסתיר את עצמה מלעגם. נרעשת היא קמה ממושבה, לקחה את תיקה, נשאה רגליה וברחה לביתה. כשהגיעה הביתה התפרצה למטבח. אמה הביטה בה מופתעת.
"את מרגישה לא טוב? יש לך חום? מדוע את בוכה? מי הכה אותך?" היא שאלה.
תרצה גיהקה, ניגבה את עיניה בכפות ידיה.
"המורה העליבה אותי. התלמידים התפוצצו מצחוק. ברחתי מהכיתה. אני לא אשוב לבית הספר", היא ייללה. אביה, שהיה עסוק באכילת ארוחת הצוהריים שמע את דבריה.
"את לא נשארת בבית. את חייבת לשוב ללימודים", הוא הכריז בפסקנות.
"אין לי חברות. רע לי. בהפסקות אני יושבת לבדי על ספסל בחצר", היא ייללה.
"מה את חושבת, שהחיים הם רצף של אושר ורצונות אישיים?" הטיח בה.
"תרצה, זאת חובתך כפוף לחוק חינוך חובה לשוב לבית הספר. ידע הוא פתח לקיום נאות, השכלה נרכשת היא נכס אישי שאין באפשרות האחר לקחת ממך", אמרה אמה.
"אתם לא מבינים אותי", היא פרצה שוב בבכי קורע לבבות. אמה ניגשה אליה, חיבקה אותה והגישה לה פרוסת עוגה מתוקה.
"כשאת מרגישה מושפלת – הרימי ראש גבוה. תדמייני שאת מלכה", לחשה לה. "הבנות האלה הן לא טובות ממך בשל מעמדם של הוריהן או עושרם. כולנו נולדנו ילדים של אלוהים ואת כולם הוא אוהב".
"כשכל הכיתה צחקה לרחל בת כיתתי בשנה שעברה, הוריה העבירו אותה לבית ספר אחר", היא סיפרה בדמעות.
"רחל לא מעניינת אותי, אלא את. עלייך להיות חזקה בכל מצב".
"אני רוצה להיות כבר גדולה, להיפטר משנות הילדות האלה," היא מלמלה בדרכה לחדרה.
למוחרת, בפרצוף של תשעה באב, צעדה בראש חפוי לעבר מושבה שבירכתי הכיתה. היא תלתה את ילקוטה על מסעד הכיסא, התיישבה כאשר פניה נשואים לרקיע, מתעלמת מלחשושי התלמידים ומבטי הבוז שלהם. המורה הבחינה בה בוהה דרך החלון.
"תרצה, מה את מחפשת שם בחוץ?" היא שאלה.
התלמידים צחקו, היא לא השיבה ולאט חזרה אל אלמוניותה. "התימהונית" קראו לה התלמידים.
בהפסקות היא המשיכה להסתובב בגפה בחצר המרוצפת של בית הספר, מתבוננת בבנות היושבות יחדיו על ספסל, מסתודדות, צוחקות, מצביעות לעברה.
אין עדיין תגובות