בעולם המודרני כולם ממהרים. זמן הוא דבר יקר המציאות והוא תמיד חסר. לכן, קשה להתמיד בקריאת ספר בין מאות עמודים. […]
העולזים על פי הקבר
כאשר פונים אל אלוהים בתפילה נוהגים להביט למעלה. מדוע לא משפילים מבט מטה? הרי אנחנו קוברים באדמה לא באוויר
תורתנו מלמדת שלא מתאבלים על הנפטר אלא על האלמנות והיתומים שנותרו בחיים ונאלצים להתמודד בלעדיו. התורה אינה מצווה על אבלות לנפטר ואף אוסרת התנהגות בלתי רצויה (ספר דברים פרקים יא-טז. ראו “לא תתגודדו”).
עומדים שלושה דורות של משפחה ענפה לנוכח פני המצבה שעל קבר הוריהם ומתגלגלים מצחוק. עוברים ושבים בעיניים דומעות המשוטטים בין הקברים בבית העלמין נושאים עיניהם אל המחזה המקברי, מנענעים בראשם לאות סלידה וממשיכים ברגליים כושלות אל קברי יקיריהם. במקום של עולם רווי דמעות עומדת משפחה יוצאת דופן, וצחוק פי חבריה מהדהד בין הקברים.
יוסלה, בנם הבכור של ההורים ז”ל, חוזר בתשובה שגר על גבעת חז”ל עם החינדלה שלו וחמישה ילדים, פותח ואומר, “נו שוין, אני רואה שכולם הגיעו, אפשר להתחיל. משפחה יקרה, התכנסנו כאן שוב ביום השנה לפטירתם של אימא ואבא כדי לממש את צוואתם ולספר הלצות שמילאו את חייהם שמחה כדי שינוחו על משכבם בשלום. כך הבטחנו להם בימי זקנתם וכך אנו שבים ומקיימים את צוואתם מדי שנה בשנה. אני בטוח שעל כל מה שייאמר כאן היום יהיה להם מה להוסיף או לתקן, גם ממעמקי הקבר, כי רוחם שורה עלינו בכל פעם שאנו מתכנסים כאן לספר על האנקדוטות של חייהם.
ברשותכם אתחיל בתרגום הקדיש מארמית לעברית כדי שכולם יבינו את פשר המילים שרוב האנשים ממלמלים אותן ושוגים בהגייתן:
‘יתגדל ויתקדש שמו הגדול
בעולם שברא כרצונו
ותמלוך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו
בחייכם ובימיכם ובחייהם של כל בית ישראל
במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן
יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים
שמו של הקדוש ברוך הוא
למעלה מכל הברכות, השירות, התשבחות והנחמות
שאנו אומרים בעולם ואמרו אמן
יהא שלום רב מן השמים
וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן’.
סליחה ומחילה רבנו שבשמיים על הדברים שאני אומר היום, ואל ייפלא הדבר בעיניכם שאני לוקח חלק במושב הלצים הזה ביום שבו אנו מצווים להתאבל. כי כיבוד אב ואם, גם אם הם מתים, גובר על המשפט ‘ובמושב לצים לא תשב’. אני בטוח שנשמותיהם הברוכות של אימא ואבא יושבות עכשיו אצל הקדוש ברוך הוא, וכולם סביב השולחן שלו צוחקים ומרבים בשמחה אפילו שכבר עבר חודש אדר שבו אנו מצווים להרבות בשמחה. בוודאי כך קורה אצל הקדוש ברוך הוא במרומים, שם מרבים עוד יותר בשמחה בגלל שאימא ואבא מסובים אצל השולחן הקדוש ומספרים לאושפיזין דברי הלצה. אני עוצם לרגע את עיניי, מסתכל למרומים ורואה שאפילו המלאכהמוות שלא נותנים לו להיכנס שמה אצל הקדוש ברוך הוא, עומד מעבר לגדר ומציץ לשם ורועד מתוך צחוקים של הסיפורים של אימא ואבא והעצמות שלו משקשקות ככה מתחת לגלימה השחורה והיד שאוחזת בקלשון רועדת. אני בטוח שאימא רואה אותו צוחק וחושבת שכל זמן שהוא עומד שם וצוחק והקלשון עוד מעט נופל לו, אז הוא מזניח את העבודה שלו וכמה אנשים אצלנו למטה ניצלים עכשיו ממנו. דני, בבקשה, אמור את אשר על ליבך.”
“אימא, אבא, מדבר אליכם עכשיו דני. תודה רבה ליוסלה אחינו היקר ובעל הדרשה, שאף על פי שעבר אצל עולם החרדים, עדיין לא פסה ממנו רוח הלצה מהגנים שהורשתם לו. עכשיו עלינו למלא את מצוותכם, הורינו היקרים, ולספר אנקדוטות מימי חייכם, כדי שנעלה חיוך על דל שפתותינו כמצוותכם.”
“תודה דני. חז”ל מלמדים אותנו שמטרת האבל אינה כאב על הפרידה מהמת, אלא אבל על כך שנשארו על אדמת הקודש אלמנות ויתומים. אי לכך הורינו היקרים, אנחנו לא מתאבלים היום על שעזבתם אותנו לאנחות ולא נשמע יותר את הסיפורים וההלצות שלכם ממקור ראשון. אנחנו מקיימים בזאת את צוואתכם לעלוז ולספר בשבחכם, שהרי הייתם קשורים בעבותות של אהבה ובאנקדוטות של ליצנות, ואנחנו שהיינו ינוקות שלכם עמדנו בצד וצחקנו ונהנינו מסיפוריכם, נאום בנכם הבכור, יוסלה.
כמצוות רבותינו, נהוג לקרוא פסוקים מתהלים המתחילים באות של שם הנפטר. אז אני, יוסלה, בנכם הבכור, אחרוג הפעם ממנהגי הדת ואקיים את מצוותכם באמירות באותיות שרה אימנו שיתאימו למעמד מכובד זה:
‘שין’ – שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים אצל אבינו שבשמיים כדי לשמח את לבבו שבאה אצלו אחת מיוחדת שכזו. ומן הראוי שייתן גם למלאכהמוות להקשיב לדבריה, שיעלוז ליבו גם הוא וישכח מלאכתו ויינצלו רבים מצאן מרעיתו.
‘ריש’ – ראשון לציון הנה הינם ולירושלים מבשר אתן, נאמר בישעיהו פרק מא פסוק כז. ישקיט וישמע הוד רוממותו אבינו שבשמיים בעצת עבדו, כי ימיו לא יהיו כתמול שלשום מרגע שהורינו ישהו לנצח במחיצתו. וכאשר ייעצב ליבו על עמו כי סרח יקרא אליו לאימא או לאבא או לשניהם לשעשעו ויחזור טוב ליבו.
‘הא’ – ‘הא לחמא עניא’ פותחת את ההגדה של פסח להזכירנו את לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. עכשיו שהורינו סועדים בצל קורתו ישתבח שמו, במטותא מכבודו, ישים לב שיהיו אוכלים בקרבתך אצל שולחן קודשך ובמחילה מכבודו שישגיח עליהם שלא יספרו הלצות בשעת הסעודה, פן יקדימו קנה לוושט ויהיו חס וחלילה צרודים ולא יצאו מפיהם דברי חוכמה והלצה.”
“הורים יקרים, מדבר אליכם שוב דני. תודה על דבריך, יוסלה, שאף על פי שעזבת אותנו לגור עם המתנחלים בגבעת חז”ל, לא שכחת את כור מחצבתך. אז כדי לקיים את מצוותם של הורינו היקרים, שציוונו לספר את האנקדוטות שלהם במעמד זה, אתחיל במשהו שהוא הזיכרון הראשון שלי מאימא. אתם זוכרים שאבא היה לוקח אותנו בטנדר וויליס לחוף פלמחים לאורך הנחל ותמיד ניסה להגיע עד החוף ובכל פעם היה שוקע בחול ואז היינו מבלים חצי יום בחפירה מתחת לגלגלים עד שיצא האוטו? אז ככה, פעם אחת כשאבא הצליח לעבור את החול, כי היה עקשן, כשבאנו לחוף הים ראינו שמישהו החליט להעמיד שם סוכה עם מציל והמציל היה זכריה שלנו משכונת התימנים.
הליצנים בשכונה סיפרו שזכריה לא ידע לשחות, ובכל זאת סידרו לו את התפקיד של מציל בים כדי שישתזף, כי לא יצא מספיק שחור בשביל התימנים, וגם ב’יזדמנות זאת שישב בחוף הים אולי גם יצא מעולם הפשע, ככה חשבו בעירייה. אז הסיפור יושב לי עדיין ככה בזיכרון כאילו שזה היה אתמול. הייתי אולי בן שש, שבע, אולי אפילו יותר צעיר, ואני הולך עם אימא לאורך החוף הלוך וחזור ואוסף צדפים. אז זכריה, המציל התימני שנהיה בינתיים קצת יותר שזוף מהכמה ימים שישב בחוף, צועק לאימא מהסוכה שלו, ‘שרה’לה,’ כי הכיר את אימא מהשכונה, ‘מה את מסתובבת עם הילד הלוך וחזור הלוך וחזור, תיכנסי למים, בשביל מה באת לפה?’ אז אימא צועקת לו ככה בחזרה, ‘זכריה יקירי, לשחות אני לא יודעת ולהשתין אני עוד לא צריכה. אתה יודע למה אני לא יודעת לשחות? כי כל הבחורים שניסו ללמד אותי לשחות השכיבו אותי על הבטן בים, אחזו לי בשדיים ביד אחת ובמפשעה בין הרגליים ביד השנייה ואמרו לי לעשות תנועות. זכריה, אז איך אפשר ככה ללמוד?’ וזה הזיכרון הראשון שלי מההלצות של אימא.”
“אימא, אבא, כאן שוב יוסלה. אקיים גם אני את מצוותכם. אתם זוכרים שהקימו את בית החרושת לאופניים בבית שמש וקראו לו אופני ICM?
אז היה להם רעיון שיווקי מדליק שאמר ככה: אם הטלפון מצלצל ומרימים את האפרכסת ודבר ראשון אומרים ‘אופני ICM שלום’, אם במקרה צלצלו מהמפעל ושמעו את הסלוגן הזה, אז זוכים באופניים, ובאותם ימים קיבלו טלפון רק בפרוטקציה, ולאבא כנראה הייתה פרוטקציה וסוף־סוף קיבלנו טלפון. לנו היה הטלפון היחיד בשכונה, כולם היו משתמשים בו עד שלאבא נמאס והוא שם ליד הדלת פעמון כזה גדול כמו שהיה למוכר של הנפט עם הסוס, וליד הפעמון שם פתק שאומר, ‘כל מי שרוצה לצלצל מוזמן לשקשק בפעמון שליד הדלת ואחר כך ילך הביתה’.
אז לענייננו, בכל פעם שהטלפון צלצל בבית, אימא הייתה מרימה ואומרת את הסיסמה הזו, ‘אופני ICM שלום.’ אבא היה משתגע מזה שבכל פעם שהוא מצלצל מהעבודה סתם ככה כדי לראות שהטלפון באמת עובד היה שומע מאימא את הסיסמה של האופניים. הוא היה כועס עד השמיים. אבל מה, לא עזרו לו התחנונים שאימא תפסיק עם זה. גם כשהיה בבית וגם כשהיה מתקשר הביתה אימא הייתה מכריזה בקול גדול, ‘אופני ICM שלום,’ ואבא כהרגלו היה מתעצבן מזה. לאט־לאט נמאס לה מהנדנודים שלו, ואחרי כחודש אימא החלה לפספס פה ושם את הסיסמה. יום אחד אבא החליט לעשות לזה סוף אחת ולתמיד. הוא ביקש מאחת הפקידות במשרד לצלצל הביתה כאילו היא מדברת מאופני ICM. רצה הגורל ובאותו בוקר אימא פספסה את הסיסמה ואמרה לאפרכסת, ‘בוקר טוב, מדברת שרה’לה.’ אז הפקידה של אבא אמרה לה, ‘אוי, כמה חבל, גבירתי, אני מצלצלת מאופני ICM וחבל שלא אמרת את הסיסמה שלנו ‘אופני ICM שלום’ כי יכולת לזכות באופניים.’ אימא כמעט התעלפה והתחננה שהיא תמיד אומרת ‘אופני ICM שלום’ ורק הפעם בגלל בעלה היא הפסיקה והתפספס לה והיא מבקשת מאוד סליחה ושייתנו לה עוד צ’אנס. אחרי תחנונים רבים הפקידה אמרה שהיא נשמעת אישה נחמדה ולכן תנסה לשכנע את המנהל שייתנו לאימא עוד צ’אנס. אימא הייתה הרוסה מההחמצה. נו, נו. כאשר אבא שב בערב הביתה הוא קיבל מנה גדולה של צעקות שבגללו לא יהיו לי אופניים לבר־מצווה.
נו טוב, עברו כמה ימים ואימא חזרה שוב לסורה והכריזה בנאמנות את הסיסמה בקול גדול בכל פעם שהטלפון צלצל. אבא כמובן חזר להשתגע מזה. אחרי שלושה ימים חזרה הפקידה של אבא והתקשרה אלינו הביתה כנציגה של אופני ICM. אימא הרימה את האפרכסת והכריזה כהרגלה, ‘אופני ICM שלום.’ הפקידה שמחה מאוד ואמרה לאימא שבגלל שהיא הייתה כל כך נחמדה בשיחה הקודמת המנהל החליט לתת לה עוד צ’אנס ועכשיו היא זכתה באופניים תוצרת ICM. אימא הייתה בעננים ומיד התקשרה לאבא לבשר לו על הזכייה ולומר לו בהזדמנות זאת שטוב שהיא לא שומעת בקולו. הנה עכשיו זכינו באופניים.
עבר שבוע, עברו שבועיים ואופניים לא הגיעו. חיפשה אימא בספר הצהוב השמן את מספר הטלפון של המפעל בבית שמש והתקשרה לשאול למה לא שלחו לה את האופניים. נו, לך תסביר לאישה שרוצה אופניים שאף אחד במפעל לא שמע את השם שרה’לה ושהיא לא זכתה באופניים. באותו ערב הייתי מציע לאבא לא לחזור הביתה כי ליד הדלת ממתינה לו אימא אחת כועסת שקוראים לה שרה’לה עם המקל שדופקים על השטיחים כדי שיצא ממנו האבק.”
“אימא, אבא, כאן שוב דני. כשראשון צמחה והפכה לעיר, קשה היה למצוא מקום חניה במרכז שעדיין כונה על ידי הוותיקים מרכז המושבה. לאימא שלנו לא הייתה בעיה של חניה כלל וכלל. היא הייתה מחנה את החיפושית האדומה שלה, פרת משה רבנו, כפי שכינו אותה חברותיה, בחניה של ראש העיר ולא עזר לאף אחד להזיז לה את האוטו או למנוע ממנה לחנות שם. אף אחד לא עמד כנגד הטענה שלה שכשהייתה ילדה קטנה שנולדה בראשון, המקום הזה של החניה היה שדה של קוצים שלא היה שייך לאף אחד, עד שבאה העירייה ושמה שם כורכר ואחר כך זפת והפכה את המקום למגרש חניה לראש העיר. לכן זה מקום ציבורי וכל מי שמגיע ראשון מותר לו לחנות שם.
אגב ככה היא גם עשתה עם החניה הפרטית של עובדי הסופרמרקט. בנו סופרמרקט חדש ברחוב ז’בוטינסקי ליד ביתם אבל לא היו מספיק מקומות חניה שם לציבור. אז הנהלת הסופרמרקט סגרה בשרשרת קטע של חניה עבור העובדים, עד שאימא הגיעה לשם. הסתובבה בחניה הגדולה שבחזית ולא מצאה מקום פנוי באזור המיועד לציבור הקונים. נו טוב. מישהו יכול לעצור את שרה’לה עם הבימבה שלה שרוצה לחנות בחניה של העובדים? סיפרו שאימא הגיעה עד השרשרת שסגרה את חניית העובדים, לקחה את החיפושית שלה, הלוא היא הבימבה שלה, הידועה כפרת משה רבנו, קצת אחורה, נתנה גז והעיפה את השרשרת לשמיים. מאז לא סגרו את המקום בשרשרת. ואגב בחניה של ראש העיר אף פקח לא הסכים לרשום לה דוח כי חשבו שהיא צודקת.”
“אימא, אבא, כאן ציקי, בתכם הקטנה. החיפושית האדומה, פרת משה רבנו, הפכה לשם דבר בראשון. סיפרו אנשים שמכירים אותה שפעם עצר אותה שוטר כאשר נסעה בכיוון של אין כניסה באחד הרחובות בראשון. אמר לה השוטר, ‘גבירתי, את לא רואה שאין כאן כניסה?’ האנשים שהלכו על המדרכה עצרו מלכת והתבוננו לראות מה יקרה עם שרה’לה. שמעו אותה אומרת לשוטר כך, ‘אדוני השוטר, מה זאת אומרת אין כניסה? אתה לא רואה שנכנסתי? תמיד אני נכנסת מכאן. עובדה.’
אחר כך אימא סיפרה לי שבכל פעם שהיא נכנסה עם המכונית בכיוון הזה, אנשים צפצפו ונופפו לה בידיים ואף פעם היא לא הבינה למה מצפצפים לה רק במקום הזה ולמה כל המכוניות באות מולה ולמה הכביש כל כך צר כאן. היא גם אמרה לשוטר שכאשר הייתה קטנה תמיד היו נוסעים כאן בעגלות ותמיד הייתה כניסה.
נו, אז השוטר בדק את הניירות שלה, הבין עם מי יש לו עסק ונתן לה להסתובב ולחזור בכיוון התנועה אחרי שהבטיחה לו שיותר לא תיכנס מהצד של האין כניסה.”
“אני זוכר שאימא תמיד התלוננה על הצמחים במרפסת שהיא קראה לה גזוזטרה. פעם אחת היא הזמינה את הגנן שעבד בגינה כדי שיבדוק למה הפיקוסים שבעציצים לא מתפתחים טוב אפילו שהיא משקה אותם בכל שבוע וגם מנגבת להם את האבק מהעלים.
אז הגנן יצא מזה לא רע אחרי שמישש את העלים והכריז, ‘שרה’לה, הפיקוסים שלך עשויים מפלסטיק ולא יעזור גם אם תמשיכי להשקות אותם בנאמנות בכל שבוע.’
עכשיו אני אספר לכם משהו שאף פעם לא סיפרתי. יום אחד, זה היה בשבת אחר הצהריים, הייתי אולי בן שמונה ואני זוכר את זה טוב מאוד כאילו זה קרה אתמול, שמעתי קולות מהחדר של אבא ואימא אז הצצתי מהחור של המנעול לראות מה הם עושים, כי המיטה שלהם הייתה בדיוק מול הדלת. אז ראיתי את אבא שוכב על אימא וחשבתי שהוא מנסה ככה להרדים אותה. לא הבנתי איך הוא ירדים אותה כאשר היא נאנחת שאין לה אוויר לנשום כשהוא שוכב עליה. אז כעסתי מאוד על אבא וברחתי מהבית. אני חושב שחזרתי רק בלילה אחרי שהסתובבתי בשדה וחשבתי איזה מין אבא רע יש לנו שככה הוא עושה לאימא. כשחזרתי ראיתי שאימא דווקא בסדר והיא אפילו קצת שמחה והייתה במצב רוח טוב.”
“אתם זוכרים את הסיפור של ההגרלה? אימא שלנו, הידועה בכל ראשון בשם שרה’לה, הייתה מכורה להגרלות של מפעל הפיס. בכל שבוע הייתה הגרלה של הפיס ביום חמישי וברדיו היו מכריזים בערב על המספרים הזוכים והפרס הגדול היה חמישים אלף לירות. זה היה כמובן בתקופה של האין טלוויזיה. כמובן האובססיה שלה עם ההגרלה, והשיחות שלה בכל יום חמישי לקראת ההגרלה נסבו על מה היא תעשה אם נזכה בכל כך הרבה כסף. כל הדברים האלה הוציאו את אבא מדעתו, עד שהחליט לעשות מעשה ולחסל את העניין הזה של ההגרלה. אימא כזכור לכם הייתה מניחה את הכרטיסים שרכשה מתחת לזכוכית של הטואלט בחדר השינה. אז בערב יום חמישי אחד היא הלכה להתקלח והשביעה את אבא שיאזין לרדיו וירשום את מספרי הכרטיסים שזכו. אז האבא הממזר שלנו העתיק את אחד המספרים מהכרטיסים של אימא ורשם מהרדיו את כל מספרי הכרטיסים שזכו על באמת וגם רשם את סכום הפרס ליד כל אחד מהמספרים וכך עשה גם עם המספר שהעתיק מהכרטיס של אימא. אבל ליד המספר של אימא, בשורה השנייה, הוא רשם עשרים אלף לירות כי חשב שאם ירשום חמישים אלף היא תתעלף ותתפגר ולכן קצת ריחם עליה. את הפתק עם מספרי הזוכים הניח על השולחן במטבח. נו, אימא שלנו יוצאת מהמקלחת ודבר ראשון שואלת את אבא, ‘רשמת את המספרים שזכו?’ והוא עונה לה באדישות, ‘כן, רשמתי, הפתק על השולחן במטבח.’ לוקחת אימא את הפתק והולכת לחדר השינה לבדוק אם המספרים שלה זכו. את צעקות השמחה שלה שמעו בכל המושבה. ‘זכינו, זכינו בעשרים אלף לירות! אתה רואה? אמרתי לך שבסוף אנחנו מוכרחים לזכות ואתה מיררת לי את החיים.’
אז עוד באותו הערב הבשורה עברה במושבה מפה לאוזן כמו אש בשדה קוצים, ‘שרה’לה זכתה בעשרים אלף לירות בהגרלה של מפעל הפיס.’ אף פעם לא ראו בראשון מישהו שזכה בפיס. יכול להיות שלא ראו באף מקום כי המספרים הזוכים היו כנראה פיקציה. לא הייתה מאושרת ממנה בכל המזרח התיכון. ואבא המסכן שידע על הזכייה המזויפת ושתק, זכה לכמה ימים של הטפת מוסר בסגנון של ‘אתה רואה, אמרתי לך שיום אחד אני אזכה, אתה רואה שדווקא יש לי מזל. אתה רואה ואתה רואה ואתה רואה.’ ושרה’לה, אימא שלנו, הייתה עסוקה בימים שלאחר הזכייה בארגון של רשימת רכישות בסכום הכולל של אולי מאה אלף לירות.
כך עברו להם הימים ואימא המתינה בסבלנות שהפרס יגיע. עבר שבוע, עברו שבועיים, לא פרס ולא בטיח, אז היא החליטה להתקשר למפעל הפיס. נו, הייתי רוצה לראות את הפרצופים שלהם כאשר אימא התחילה לצעוק ולקלל אותם בגלל שהפרס עוד לא הגיע כמו שהם הבטיחו בפרסומת המחורבנת שלהם.
גם באותו ערב כשאימא חיברה אחד לאחד וירד לה האסימון כמו שאומרים, הייתי ממליץ לאבא לא לחזור הביתה, אבל הוא חזר והיה צריך להתמודד עם המקל של האבק, אה… הנבוט שהמתין לו בסבלנות ליד הדלת.”
“אני זוכר שאבא היה מגויס למילואים, אני הייתי אולי בן שבע ויוסלה היה כבר בן שתים־עשרה או שלוש־עשרה וכנראה עשה טסט אצל אבא שלימד אותו לנהוג, אחרת אני לא יודע איפה למד לנהוג בגיל הזה. אז יוסלה ישב באוטו בלילה וחשב איך יוצאים מהחצר בלי שאימא תשמע. פתאום עבר מעל הבית מטוס כזה שעושה הרבה רעש ויוסלה ניצל את ההזדמנות, הכניס לרוורס ויצא מהחצר עם האוטו. בדיעבד התברר לנו אחר כך שיוסלה שלנו שעכשיו הוא ירא שמיים ויש לו זקן ארוך ופאות והארבע כנפס מציצים לו מהחולצה למטה, עשה סיבוב בראשון ואסף כמה בנות מהכיתה ונסע להסתובב באזור. הסתובב השייגץ עם האוטו והבנות בראשון, נסע לנטעים ובית עובד ואחרי חצות חזר לראשון, הוריד את הבנות ונסע הביתה. בדרך עמד שוטר ליד בית הכנסת הגדול, הרים יד לתפוס טרמפ הביתה לשיכון המזרח, ויוסלה עצר לו בנונשלנטיות טבעית. מה חשבתם? עומד שוטר שרוצה טרמפ אז שיוסלה לא ייקח אותו? נכנס השוטר לאוטו, הסתכל על הילד שנוהג חצי בעמידה כי לא ממש הגיע לפדלים למטה וצריך גם להסתכל קצת על הדרך. והשוטר היה בהלם. ‘בן כמה אתה?’ שואל השוטר והילד העומד כאן לידינו במלוא מחלצותיו עונה, ‘בן שתים־עשרה.’ ‘ושל מי האוטו?’ ‘של אבא שלי, הוא במילואים וגנבתי לו,’ משיב לו יוסלה.
בכל אופן אני מתעורר באמצע הלילה מדפיקות חזקות בדלת, אימא מתעוררת גם כן, צועדת אל הדלת ואני מתחבא מאחוריה. הדלת נפתחת ושוטר עומד בפתח. ‘שלום, זה הילד שלך?’ יוסלה מציץ מאחורי השוטר ואימא מאשרת שזה הילד שלה. ‘והאוטו כאן בחצר הוא שלכם?’ ממשיך השוטר לשאול. ‘כן, של בעלי, הוא במילואים.’ ‘אז איך זה שהילד שלך מסתובב עם האוטו ברחובות ראשון בשתיים בלילה? דווקא נוהג טוב מאוד. אני רושם לך הזמנה שאבא שלו יבוא למשטרה לסדר את העניין במהלך השבוע.’ אז אבא חזר ממילואים אחרי יומיים ונסע למשטרה עם ארגז תפוזים ובזה נגמר העניין.”
“אני זוכרת שבקיץ היינו נוסעים עם אבא לפרדס לפתוח את המים של התותחים הגדולים שהיו משפריצים מים בזרם אדיר על העצים מלמעלה. אבל מה? בדרך העפר ליד הפרדס הייתה תמיד שלולית גדולה שנוצרה מהתותחים של המים. אפשר היה לעקוף את השלולית דרך השדה. אבל אבא שלנו לא יעקוף שלולית, בכל שבוע היה נוסע לסגור את המים והיה שוקע עם האוטו בבוץ ואף פעם לא הצליח לעבור את השלולית, אבל התעקש כמו פרד לחצות אותה. אנחנו ממתינים באוטו כי לא יכולים לצאת בבוץ העמוק ואבא הולך ברגל כולו מלוכלך בבוץ להזעיק את בעל הטרקטור די־פור. בקיצור, אימא כבר ידעה שהאיש שלה יחזור בערב עם בוץ מכף רגל עד ראש, והוא היה מקבל את המנה הקבועה, ‘למה לעזאזל אתה מתעקש לעבור בתוך השלולית? מתי כבר תלמד?”
“כשהייתי בכיתה ד’ והייתי תלמיד גרוע ותמיד בורח מבית הספר, חזרתי יום אחד ממה שאתם קוראים ‘בית הספר’ ואמרתי לאימא שאני הכי טוב בכיתה. אז היא התיישבה והתחילה לבכות מרוב אושר שהתכשיט שלה שהיה הכי גרוע בכיתה הוא עכשיו הכי טוב. כשאבא חזר בערב היא סיפרה לו שאני הכי טוב בכיתה. אבא קרא לי ושאל, ‘במה אתה הכי טוב בכיתה?’ אז אמרתי לו, ‘בגולות ובפורפרות. אני מרוויח לכולם את הגולות והפורפרות.’ רק גמרתי לספר לו וחטפתי סטירה שסובבה לי את הראש. מאותו יום של כיתה ד’ יותר לא סיפרתי לאימא שאני הכי טוב בכיתה, כי גם לא הייתי בכיתה.”
“אני זוכר שיוסלה היה מסתובב בלילות עם החברים שלו ואף פעם לא רצה לקחת אותי איתו, אלא רק במקרים מיוחדים שהיו צריכים מישהו קטן שיביא להם משהו. באותם ימים של תום, בחודשי הקיץ, היינו ישנים בחלונות פתוחים. בלילות יוסלה היה מסתובב עם החברים שלו. כאשר נזקק לשירותיי היה עולה על עץ הצאלון שהיה סמוך לבית ובמקל ארוך היה דוקר אותי במיטה דרך החלון הפתוח כדי להעיר אותי שאצא החוצה. כמובן תמיד שמחתי על האפשרות להסתובב בלילה עם הגדולים. הייתי יוצא אליו ומשאיר את הדלת לא נעולה. לפעמים היו לוקחים אותי לבית של סבתא של דניאל, חבר של יוסלה, ועל כך אני רוצה לספר לכם. בתוך הגג של הבית היו מקננות וישנות בלילה יונים ואפשר היה לאסוף אותן בקלות כי יונים לא עפות בלילה. היו מרימים אותי על הכתפיים ומשחילים אותי עם שק דרך החלון הקטן שבגג, כדי לאסוף יונים ולהביא להם לעשות קומזיץ. אחרי כשעה של איסוף יונים בגג הייתי מוריד להם שק מלא יונים, חוזר למיטה וישן שנת ישרים. אימא הייתה מגיעה בבוקר להעיר אותי והייתה מגלה שהילד הקטן שלה מלא נוצות וחריוני יונים וישן ככה במיטה שלו. ‘מה קרה’? שאלה תמיד בתדהמה, ‘למה אתה מלא חרא של יונים ונוצות?’ האליבי שלי היה תמיד מוכן, ‘זה בגלל שהחלון היה פתוח אז בלילה נכנסו לכאן יונים ובאו לישון אצלי במיטה וחרבנו עליי.’ נו טוב, התוצאה הייתה שאימא שיגעה לאבא את השכל שהוא צריך לתקן את התריס בחדר שלנו כי נכנסות בלילה יונים.”
“אימא, אבא, מדברת אליכם שוב ציקי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה סידרו לי פלטה לשיניים ואימא הכריחה אותי לישון עם הפלטה. אז בלילה היא הייתה צועקת מחדר השינה, ‘ציקי, את עם הפלטה בפה?’ ודני היה עונה במקומי במילים לא מובנות של מי שיש פלטה בפיו, ‘בסח אני יסנה עם בלאטה,’ ואימא הייתה נרגעת שהילדה שלה ממושמעת. אגב, בגלל שלא אהבתי את הפלטה, השיניים שלי עדיין עקומות. אימא, תסלחי לי.”
“שמעתי פעם את אימא מספרת לחברות שלה את הסיפור הבא בטלפון, כי כידוע לכם מהניסיון, מאז שהמציאו את הטלפון יש מספר אחד בעולם הגדול שלנו שהוא תמיד תפוס וזה המספר של אימא. אז ככה: יום אחד העוזרת שלנו הגיעה לעבודה מאוד עצובה ואימא זיהתה מיד שאין לה מצב רוח. ‘למה את עצובה’? ‘רבתי עם בעלי,’ השיבה העוזרת. ‘בסדר, בסדר, כולנו רבים עם הבעלים שלנו… אבל על מה הפעם?’ ‘הוא חזר הביתה עם פנס בעין, ולפני ששאלתי מי הרביץ לו, סיפר לי מה קרה ונשבע שככה בדיוק קרה: הוא ישב באוטובוס בדרך הביתה ולידו עמדה אישה שהחצאית שלה הייתה תפוסה לה בתחת, אז לא היה לו נעים שיצחקו עליה והוא משך לה את החצאית מהתחת, ככה בעדינות, הוא סיפר לי,’ אומרת העוזרת והמשיכה בסיפור, ‘אז האישה הרגישה שמשכו לה בשמלה, הסתובבה ונתנה לו בוקס בפנים. בגלל שהוא נשבע לי אני האמנתי לו על הסיפור הזה.’ ‘נו אז הכול בסדר,’ אמרה אימא. ‘לא, לא בסדר,’ השיבה העוזרת. ‘למה? מה לא בסדר?’ השיבה אימא. ‘כי יום אחרי זה הוא חזר עם פנס בעין השנייה ואמר לי ככה, ונשבע שזה אמיתי: הוא ישב כרגיל באוטובוס בדרך הביתה ועמדה לידו במעבר בדיוק אותה אישה עם שמלה אחרת אבל גם כן תקועה לה בתחת, אז האיש שישב לידו משך לה את השמלה מהתחת, ויצחקלה שלי, שידע בדיוק מה יכול לקרות לאיש שמשך לה את השמלה מהתחת וגם ריחם עליו, נהיה פתאום כזה רחמן ודחף לה את השמלה בחזרה לתחת כדי שלא תרביץ לאיש שישב לידו. אז הפנס השני זה מאותה אישה רעה. בגלל זה רבנו, ואני אמרתי לו שהוא לא צריך להתערב במה שאנשים אחרים עושים באוטובוס, זה לא עניינו. בסוף של הריב סיכמנו שיצחקלה שלי ייסע רק במוניות כי הוא מפחד שיפגוש בקו שלו באוטובוס את אותה אישה שתמיד עומדת במעבר עם שמלה תפוסה בתחת שלה ומרביצה לו.'”
“כולנו יודעים שלאימא שלנו, הצברית שנולדה ביקב של ראשון, היה כישרון לשפות. היא ידעה, ברמה טובה מאוד, בנוסף לעברית, ערבית, אנגלית, צרפתית, יידיש וקצת איטלקית וספרדית. בשנה האחרונה היא התחילה ללמוד פולנית. אני לא יודעת מה גרם לה ללמוד פולנית אבל שמעתי אותה אומרת כמה משפטים וזה נשמע אורגינלי לגמרי. אחת השיטות שלה ללמוד שפה הייתה דרך שירים. אז היא השמיעה לי שיר מצחיק בפולנית שהיא גם תרגמה באופן חופשי לעברית ברוח שלה. בפולנית זה נשמע ככה (המנגינה ידועה למחבר):
איטם זלסם
צויש בליסקה זדלה
אגנה ציגאנוף
אוגניסקו פאלה
בומס רדי רדי בומס רדי רדי בומס רדי רה…
בומס רדי רדי בומס רדי רדי בומס רדי רה…
והתרגום לעברית של אימא שלנו, הולך ככה:
אי שם ביער
הלכה לה נערה
עד שבא קוזק
ותקע לה…
בומס רדי רדי בומס רדי רדי בומס רדי רה…
בומס רדי רדי בומס רדי רדי בומס רדי רה…
“אימא, אבא, כאן שוב יוסלה מסכם את מושב הלצים של ילדייך שמילאו אחר בקשותיכם ביום השנה. הורינו היקרים, נוחו על משכבכם בשלום, תמשיכו לבדר את היושבים במרום באנקדוטות מבית אבא, וגם אם המלאכהמוות מציץ לראות מה השמחה בגן עדן ומאזין מאחורי הגדר, אז שיאזין גם הוא ויתמהמה במלאכתו. בשמם של ילדייך, ציקי, דני ואני יוסלה, ובשם חברותייך וכל בני המשפחה, אנחנו מבטיחים לכם שנחזור לספר הלצותיכם ביום הזיכרון הבא כבכל שנה. והיות שרוחך כאן עדיין נמצאת עימנו, תמסרי ד”ש חמה לאבא שאת חלקו לא קיפחנו וסיפרנו גם קמצוץ מתעלוליו. אנחנו מודים לכל הנוכחים שבאו לשמוח בשמחתנו זו ומקווים לראותכם גם באזכרה בשנה הבאה.”
לא יוצאים בחיים מהעולם הזה.
אין עדיין תגובות