אפרים ברודר רצה לעלות על הבמות ולשמח יהודים. הוא רצה את אהבת הקהל, את תשואותיו ואת כספו. אלא שבמקום לנסוע […]
חלק ראשון
א.
יש עוד סיפורים שצריך לספר. כולם מכירים את סיפור העלייה של יוסף חיים ברנר לארץ ישראל. כל העניינים על האונייה, כל ההשתטחויות על הסיפון, פעם אפיים ארצה ופעם אפרקדן. כתבו על זה גם בביוגרפיה הזאת והזאת, מיערי־פולסקין ועד בכלל. כתבו וכתבו וסיפרו וסיפרו. מה שלא סיפר ברנר בעצמו סיפרו אחרים. וזה טוב וזה נחוץ. ברנר הוא משורש נשמתנו. ברנר הוא ראשון לגדולים. קראו על שמו קיבוץ שלם, קראו אינספור בתי ספר ומוסדות חינוך, רחובות, כיכרות ונדמה לי שגם בתי מרחץ, ככה שאין תמה ואין פליאה על כך שדברי ימי הגעתו לארץ ישראל תועדו ונכתבו ושוב נכתבו.
אבל יש עוד סיפורים שצריך לספר. מה שלא ממש הוזכר שם, בכל דברי הימים האלה, הוא שעל אותה הספינה ועל אותו הסיפון, באותה הנסיעה עצמה מנמל טרייסט באיטליה אל הנמלים שבדופן המזרחי של הים התיכון, אלכסנדריה, פורט סעיד, יפו, חיפה, ביירות, כל ימי ההפלגה הלא קצרים האלה, ישב שם גם אפרים ברודר, בחור כבן עשרים ושתיים. לא כתבו גם שהבטן שלו עינתה אותו לאורך כל הנסיעה כמעט. זה לא היה ממש כאב, אלא יותר איזו דריכות במעיים. הכאב בטן הזה נולד מהמאכלים שאכל בנמל לפני שעלה לסיפון, כאלה שהעירו טעם זר בחך ותחושה משונה בקיבה. הכסף שהיה לו בכיס הספיק רק למה שמצא בזול. המאכלים האלה תפסו אצלו חצי אחד מהקיבה, והרעב תפס את החצי השני. היו שהעלו איתם לסיפון שימורי בשר ודגים וסעדו את ליבם. לאפרים ברודר היה בקושי ללחם וקצת גבינה שקנה בנמל. הכסף שהיה לו בניכוי כרטיס הנסיעה הספיק רק למזונות שמצא שם בדוכנים. אכל ולא הותיר ולא שבע. הוא רק תהה מה טוב יותר, בטן נפוחה ודואבת ממאכלים משונים או בטן ריקה שמזמרת שירי רעב. בגלל שהכיר גם את האפשרות האחת וגם את אחותה, חשב שהפשרה שמצא, דרך האמצע, היא הברירה הטובה יותר. אלא שככה יצא שהוא סבל כפליים: פעם אחת על שום חצי הקיבה הריקה שעינתה אותו ודרשה להתמלא, ופעם שנייה על שום החצי המלא, שדרש להתרוקן. וכל זה באמצע הסיפון.
הוא הצית לעצמו את הסיגריה האחרונה שנשארה לו בחפיסה, שאף את העשן החי לריאות, ואת העשן המת הפריח אל עבר השמיים שהיו תלויים מעליו בתכלת כהה. הוא חשב שיכול היה להיות גרוע יותר. כל מה שהיה לו בעולם היה צרור אצלו בתרמיל שלקח איתו. וזה היה מעט מאוד. הוא היה מה שנקרא עם הכותונת שלעורו ועם הדרכון שהיה ברשותו.
למעשה, הדרכון שהיה לו, הפספורט, תעודת המסע מטעם האימפריה האוסטרו־הונגרית, היה הרישום היחיד שקשר אותו אל איזה מקום ואל איזה עניין, אל איזו ישות. שם לו קרקע מתחת לרגליים. וגם כאן, לקח לו זמן ותחינות והשתדלויות עד שהצליח לקבל את התעודה הזו, הרשמית. אבל הוא רשום. הוא קיים. לפחות בין המסמכים הרשמיים של הקיסר. ופרט לכך כלום. ושוב פעם, כלום.
בעיירה שממנה בא, יותר נכון כפר, לא רחוק מטרנופול, כבר ישבו עליו שבעה, למרות שלא היה לו לא קבר ולא מצבה. במשפחה החליטו שמת, אז הוא מת. משפחה, גם כן משפחה לתפארת. האימא לא הייתה חכמה במיוחד ולא טיפשה במיוחד. אבל יופי היה לה כמו לאסתר המלכה ורשע כמו לזרש. כשהיה בן שש, היא התאלמנה והוא התייתם. אבל כשהיא שבה ונישאה אפרים עוד היה יתום. בפעם הזאת לא התחתנה עם לא יוצלח או שלימזל כמו בעלה הראשון אלא עם גביר של ממש, כמו שאישה יפה כמותה ראויה לו. אפרים היה בחור חכם. והייתה בו תועלת. הוא יכול היה גם לעזור בעבודות הבית וגם ללמד את האחים הקטנים שנולדו בינתיים (הגביר היה לא רק גביר אלא גם גברא רבא, והעמיד עם האלמנה היפה שנישא לה חמישה צאצאים, שלושה בנים לתפארת ושתי בנות בלי עין הרע). אל אפרים התנהג כמו אל בנו ויוצא חלציו שלו עצמו. לפיכך יכול היה להכות אותו ולהצליף בו ולצבוט בבשרו וכיוצא באלה, לא משהו שהיה יוצא דופן באותם הימים. שמו של הגביר היה ברוידא. וזה גם השם שניתן לאפרים לאחר המוות של אבא שלו, ששמו היה יעקב יגודה. ממנו גם כמעט שכחו לגמרי, אבל לו לפחות היה קבר שאפשר היה לפקוד. אבל קברים נכרים ומצבות קמות ומתייצבות ואפרים כבר בגיל צעיר הבין ששום דבר של ממש לא צומח מאלה ששוכבים מתחת לאדמה.
אם לסכם אפוא בקיצור נמרץ את תולדות חייו של אפרים ברודר עד לשלב הזה, אז אפשר לומר שהוא נולד אפרים יגודה, בגיל שבע הפך לאפרים ברוידא, וכשהלך אל נציגי הקיסר ירום הודו על מנת לקבל דרכון הפך לאפרים ברודר. זו הייתה טעות של אחד מלבלרי הקיר”ה, לבלרון, פקידון, מעתיק מסמכים. אלא שמבחינתו של אפרים יגודה שהפך אחר כך לברוידא, הטעות הייתה למהות. ומשני טעמים: הטעם הראשון היה שככה יכול היה להיפטר סוף־סוף מהשם ברוידא, שם שניתן לו על ידי אדון שלא אהב את אפרים ואפרים מצידו חש כלפיו תיעוב עמוק. והטעם השני היה כבר קצת יותר, מה שנקרא, לעומק. במשפחה שלו הסתובב איזה סיפור על קשר משפחתי כזה או אחר לברל ברודר.
ב.
עוד נחזור אל ברל ברודר ואל אותו הסיפור שהתרוצץ אצלו במשפחה בצד של אביו מולידו. אבל עכשיו אנחנו על הספינה שמובילה מטרייסט שבאיטליה אל ארץ ישראל, וכבר עברנו את אלכסנדריה ואת פורט סעיד עם הפסל היפה של פרדיננד מארי דה לספס, אדריכל תעלת סואץ, שבינתיים הותז מעל כנו ועכשיו יש שם גדם פסל, או שבינתיים שוחזר, אני לא לגמרי בטוח. אבל אפרים ברודר הספיק לראות את הפסל השלם בשיא תפארתו וגם להתרשם ממנו. ככל הנראה הייתה על הספינה עלמה אחת שהצטרפה אליו לסייר מעט ברחבי העיר, אבל אין לנו שום מידע נוסף על אודותיה. היא ככל הנראה ירדה בנמל יפו בעוד הוא המשיך לחיפה.
הספינה יצאה מיפו ושטה לה לחיפה. השמיים שהיו קודרים החלו להתחייך דווקא ולהאיר פנים כלפי הבאים, ובשעת הצהריים כבר היה חמים ונעים. כשעמדו הנוסעים ונשענו על מעקה הסיפון שפנה מזרחה, אפרים פשט את החולצה שלבש, הכותונת, ועמד בפלג גוף עליון חשוף. בגלל שלא אכל ארוחה הגונה כבר ימים לא מעטים, העור אצלו נתלה על העצמות ואפשר היה לראות את השלד מציץ אצלו מבעד לעור הדק. באופן כללי, אפרים ברודר היה בחור נאה. היו לו רעמת שיער בהירה, עיניים חולמניות, עצמות לחיים גבוהות, חתימת שפם וזקן תיש שבאו להתריס ולקרוא תיגר, אצבעות ארוכות. נאה, בלי ספק. השכמות שלו, לא בטוח שנועדו לעבודה בפרדסים ובכרמים, והעיניים החולמניות, לא בטוח שהיה בהן כדי להטיל מורא על גנבים וליסטים ופורעי פרעות, כמו למשל עיני הפחם הבורקות של השומרים צבי בקר ויחזקאל ניסנוב.
כך או כך, אם קודם ישב ונשען על המעקה כשרק הכותונת לעורו, עכשיו עמד כשעורו תלוי על עצמותיו והביט אל החוף. הוא ראה גבעות של חול. ועוד חול. ועצים בודדים שלא ידע את שמם. אחר כך, ככל שהתקדמה הספינה אל עבר חיפה, יכול היה לראות את גאון הכרמל, ואת בתיהם של איכרי זכרון יעקב שנימרו את קו הרכס. כשהתקרבה הספינה לנמל והעור שלו כבר נצרב מעט, הוא חזר ולבש את החולצה, תלה את התרמיל הקטן שלו על השכם ובדק שתעודת המסע שלו, הדרכון, עדיין בכיס המכנסיים.
ג.
כאמור וכידוע, ברנר ירד מאותה הספינה ובאותו הנמל וצעד דרומה לחדרה. גם אפרים ברודר ירד מהספינה בחיפה. להבדיל מברנר הוא לא היה צריך לשטות באף אחד. אף אחד, אף לא אחד. אף אחד לא הכיר אותו ואף אחד לא ציפה לו ואף אחד לא ציפה לדבר ממנו. אולי אותה האישה הצעירה שהתהלך איתה לאורך הנמל ולפני בית המכס בפורט סעיד, אבל ככל הנראה גם היא לא. ועד כמה שידוע, אפרים ברודר לא פגש בה שוב מעולם או שפגש בה ולא ידע שזו היא. כך או כך, אנחנו לא יודעים את שמה.
לעומת זאת, אנחנו יודעים שבילה שבועיים ימים בחיפה. יודעים שגם היה כאן איזה עניין. הוא שכר חדר במלון צנוע בדרך יפו. נדמה לי שזה במקום שבו עומדת היום האכסניה הגרמנית. העניין הוא שכעבור שני לילות, או אולי אפילו לילה אחד, כבר לא היה לו כסף לשלם. מי שלא היה לו מספיק כסף לאכול במסעדה ראויה שמגישה מאכלים ראויים בטרייסט, הלך ושכר לו חדר, שאי אפשר אולי לקרוא לו חדר מפואר, בטח לא בסטנדרטים של היום, אבל בהחלט חדר נאה שהיה הרבה מעל ליכולת של חלוץ עולה בעלייה השנייה. אלה היו צריכים להיות שמחים בלינה על מצע של חציר. תחת חופת כוכבים. לא בתוך כרים וכסתות. פלא שנגמר לו הכסף. מה שקרה שם בעקבות זאת, בימים הראשונים לעלייתו לארץ, לא ממש קשור לסיפור שאנחנו באים לספר, אבל בכל זאת יש בו איזה דבר שאפשר ללמוד ממנו על אפרים ברודר.
בחדר הסמוך לחדרו של אפרים ברודר התיישבה אישה אחת צליינית, שבאה לכאן במצוות הכנסייה, או שבמצוות מסדר הטמפלרים. היא הייתה למעשה נזירה, אבל לנזירה הזו בא ונכנס דיבוק, שד, ואת השד הזה יכול היה להשביע רק בחור יהודי צעיר. מי שהשביע את רעבונו של השד הזה היה אפרים ברודר. ממש עם בואו לארץ ישראל. מסתבר שהייתה תופעה כזאת. ושהייתה כנראה נפוצה אז, בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, בחלקים מסוימים של אירופה. רמזים לתופעה הזו אפשר למצוא בסיפור “מעשיות” של י”ל פרץ. כך או כך, הם נפגשו בחצר האכסניה או המלון, או שאולי נפגשו בזמן שאפרים עמד על המקח עם בעל המלון, או שאולי הציע לו לשלם בהקפה, אבל בעל המלון לא הסכים. או שהסכים וכנגד התשלום בהקפה ביקש לשמור ברשותו את תעודת המסע של אפרים, את הפספורט. אפרים סירב. כאמור, תעודת המסע הזו הייתה לא רק רכושו היחיד עלי אדמות, אלא העדות היחידה לעצם היותו.
מי שבאה וחילצה אותו מתוך כל העניין הייתה הגברת, הנזירה. אחר כך למד שלא הייתה נזירה של ממש אלא עובדת כנסייה, אבל מכיוון שלבשה מדים של עובדת אלוהים, הוא לא ממש יכול היה לדעת, אחרי הכול מה יכול כבר יהודי פשוט ממזרח אירופה לדעת על גבירה נוצרייה מארצות אשכנז. בכל אופן, אותה גבירה או נזירה או עובדת כנסייה פרעה את יציאותיו של אפרים ברודר והזמינה אותו לחדרה. כמו שכבר אמרנו, זה לא היה בחינם.
ד.
כאמור, כשהיה בן חמש־עשרה, או שבעצם בן שש־עשרה, עזב את הכפר ונסע לטרנופול. שם התפרנס איזו תקופה בתור שוליה של רצען. שם גם החל להימשך אל החסידות. בתור מי שנולד באמצע שנות השמונים של המאה התשע־עשרה הוא לא זכה לחזות במלחמת האור והחושך, בין חסידים ומתנגדים, לא ראה מסירות ורדיפות וחטיפות והלשנות. כל אלה היו מנת חלקם של עשורים אחרים ומשונים ושל יהודים משונים עוד יותר. בשנות השמונים, שאז נולד אפרים ברודר, יהודי כבר היה יהודי. יהודי סתם. חסיד או מתנגד. ליטאי או גליצאי. חסידות כבר הפכה לחומר בידי חכמי האומה, פרץ, ברדיצ’בסקי, דובנוב, גרץ. דווקא אז החליט להיכנס לעומקו של פרדס האמונה הזה. הרוחות שנשבו אז היו כבר רוחות אחרות. בזמן שבני גילו קראו את שיריו המוקדמים של ביאליק ואת “התועה בדרכי החיים”, הנער הצעיר ברוידא־ברודר שיקע עצמו בשבחי הבעש”ט, תולדות יעקב יוסף, שיחות הר”ן, נועם אלימלך ועוד ועוד. ולא פחות מששיקע עצמו בקריאה ובלימוד, שיקע את עצמו בתפילה, בתעניות, בצומות וכיוצא באלה.
בפורים של שנת 1904, החליט שהוא צריך להתקרב יותר למקום הולדתו של הבעש”ט וסבר אז כי ר’ ישראל בן אליעזר נולד בקמניץ־פודולסקי. ככל הידוע לנו זה לא לגמרי נכון. מה שכן חשוב לענייננו הוא שאפרים יגודה־ברוידא, רגע אחד לפני שהפך לאפרים ברודר, הגיע לבית הכנסת בקמניץ־פודולסקי בפורים שהתרחש ביום א’. מכיוון שהיה בדרכים ובקושי הצליח להגיע לעיר בשבת, פרח מזיכרונו יום תענית אסתר, ובמקום לצום הוא ישב וסעד את ליבו, והתייצב בבית הכנסת עם קיבה מלאה בדיוק בזמן לאמירת “עננו”.
אין עדיין תגובות