רומן נועז וחשוף על שלושה דורות של נשים, שזכה לשבחים מפליגים, תורגם לעשרות שפות ונמכר בעשרות מיליוני עותקים. רוּנג ג'אנג […]
1
"חבצלות זהובות קשורות רגליים" – פילגשו של הגנרל, אֵיל המלחמה
(1933-1909)
כשהייתה סבתי בת חמש־עשרה שנים, הייתה לפילגשו של גנרל איל מלחמה, מפקד המשטרה בממשלה הלאומית הרופפת של סין. הייתה זו שנת 1924, ובסין שרר תוהו־ובוהו. ברוב המחוזות במדינה, ובכללם מנצ'וריה, בה חיה סבתי, שלטו מושלים צבאיים, אילי מלחמה. ההתקשרות הוסדרה על־ידי אבי־סבתי, פקיד משטרה בעיר השדה אִיסִיאן שבדרום־מערב מנצ'וריה, כמאה ושישים קילומטרים צפונית לחומה הגדולה וכארבע־מאות קילומטרים צפונית־מזרחית לבייג'ינג.
אִיסִיאן, כמו רוב הערים בסין, נבנתה כמבצר. העיר הייתה מוקפת חומה, כעשרה מטרים גובהה וכארבעה מטרים רוחבה, שנבנתה בימי שושלת טאנג (907-618 לסה"נ). על חומה זו סוככה חומה זרועה אשנבי ירי, ששישה־עשר צריחים נבנו בה במרחקים קצובים, ושהייתה רחבה די הצורך למעבר רוכב על סוס. אל העיר הוליכו ארבעה שערים בעלי שערי מגן חיצוניים, מכל אחת מרוחות השמיים, והביצורים כולם היו מוקפים חפיר עמוק.
תו ההיכר הבולט ביותר של העיר היה מגדל פעמונים גבוה, מקושט ברוב פאר ובנוי מאבן חומה כהה, שנבנה במאה השישית לספירה עם הכנסת הבודהיזם לאזור. פעמוני המגדל צלצלו מדי לילה כדי לציין את השעה, וכאזעקה בעת שרפות ושיטפונות. אִיסִיאן הייתה עיר שוק משגשגת. המישורים שמסביבה הניבו כותנה, תירס, דורה, סויה, שומשום, אגסים, תפוחים וענבים. בערבות העשב ובגבעות שממערב לעיר רעו האיכרים צאן ובקר.
אבי־סבתי, יאנג רוּ־שאן, נולד בשנת 1894, כאשר על סין כולה משל הקיסר היושב בבייג'ינג. המשפחה הקיסרית הייתה משושלת מאנצ'ו, שהגיעה ממנצ'וריה וכבשה את סין ב־1644. משפחת יאנג הייתה שייכת לבני האן, הסינים המקוריים, ובניה הסתכנו ויצאו צפונה מתחום החומה הגדולה בחיפוש אחר הזדמנויות.
אבי־סבתי היה בן יחיד, מה שהקנה לו חשיבות עליונה בקרב משפחתו. רק בן יכול להנציח את שם המשפחה — בלעדיו ייקטע קו חיי המשפחה, דבר שהיווה בעיני הסינים את הבגידה הגדולה ביותר שיכול אדם לבגוד באבותיו. הוא נשלח לבית ספר טוב. המטרה שהוצבה בפניו הייתה לעבור את הבחינות הנחוצות כדי להיות למנדרין, פקיד ציבור, תפקיד שהיה שאיפתם של רוב הגברים הסינים באותם ימים. משרת פקיד העניקה עוצמה לנושאיה, והעוצמה הביאה עימה כסף. ללא עוצמה או כסף לא יכול שום סיני לחוש ביטחון מפני חמסנותה של הפקידות הרשמית או מפני אלימות אקראית. בסין מעולם לא הייתה מערכת משפטית כהלכתה. הצדק היה שרירותי, והאכזריות הייתה ממוסדת וגחמנית כאחד. פקיד ציבור בעל עוצמה היה החוק. עבור נער ממשפחה שאינה אצילה, משרת מנדרין הייתה הדרך היחידה להיחלץ ממעגל זה של אי־צדק ופחד. אביו של יאנג החליט שבנו לא יצטרף אליו לעסק המשפחתי של ייצור לֶבֶד, והקריב את עצמו ואת בני משפחתו למען השכלת הבן. הנשים קיבלו על עצמן עבודות תפירה עבור חייטים מקומיים ועבדו בהן עד שעת לילה מאוחרת. כדי לחסוך היו מנמיכות ככל האפשר את האור במנורות השמן שלהן וכך גרמו לעיניהן נזק שאין לו תקנה. מפרקי אצבעותיהן התנפחו משעות העבודה הארוכות.
כמנהג אותם ימים, נישא אבי־סבתי בגיל צעיר, ארבע־עשרה, לאישה המבוגרת ממנו בשש שנים. הייתה זו אחת מחובותיה של האישה לעזור בגידולו ובחינוכו של בעלה.
סיפורה של אשתו, אם־סבתי, היה אופייני למיליוני נשים סיניות באותם ימים. מוצאה היה ממשפחת בורסקאים בשם ווּ. מאחר שמשפחתה לא הייתה משכילה ולא החזיקה במשרה רשמית כלשהי, ומשום שהייתה ילדה, לא ניתן לה שם כלל. הואיל והייתה הבת השנייה, היא נקראה בפשטות "ילדה מספר שתיים", אֶר־יָא־טוֹ. אביה מת כאשר הייתה תינוקת, והיא גדלה בביתו של דוֹד. יום אחד, בהיותה בת שש, סעד הדוד עם חבר שאשתו הייתה בהיריון. בעודם אוכלים, הסכימו השניים שאם היילוד יהיה בן הוא יישא לאישה את האחיינית בת השש. שני הצעירים לא נפגשו מעולם לפני נישואיהם. למעשה, התאהבות נחשבה מבישה, כמעט חרפה למשפחה. לא מכיוון שהיה זה טאבּוּ — ככלות הכול, בסין הייתה מסורת מכובדת של אהבה רומנטית — אלא מפני שצעירים לא היו אמורים להיחשף למצבים שבהם יוכלו להתאהב זה בזה, במידה מסוימת משום שפגישה ביניהם הייתה לא מוסרית, ובמידה מסוימת מפני שהנישואים נחשבו קודם כול לחובה, הֶסדר בין שתי משפחות. עם מעט מזל יכול אדם להתאהב בבן או בבת זוגו אחרי החתונה.
בעת נישואיו היה אבי־סבתי בן הארבע־עשרה, שחי חיים מוגנים מאוד, לא יותר מילד. בלילה הראשון לא רצה להיכנס לחדר הכלולות. הוא שכב לישון בחדרה של אימו, והיה צורך להביא אותו אל כלתו לאחר שנרדם. אולם אף־על־פי שהיה ילד מפונק ועדיין נזקק לעזרה כדי להתלבש, הוא ידע איך "לשתול ילדים", כדבריה של אשתו. סבתי נולדה כשנה לאחר הנישואים, ביום החמישי של החודש החמישי, בתחילת קיץ 1909. מצבה היה טוב יותר מזה של אימהּ, מפני שלה ניתן שם של ממש: יוּ־פַאנג. יוּ, אבן הירקן, היה השם של בני דורה, השם שניתן לכל הצאצאים בני אותו דור, ופאנג פירושו "פרחים ריחניים".
העולם שלתוכו נולדה היה לגמרי לא־צפוי. קיסרות המאנצ'וּ, ששלטה במדינה במשך מאתיים ושישים שנים, הלכה והתפוררה. בשנים 1895-1894 תקפה יפן את סין במנצ'וריה וגרמה לסין תבוסות הרסניות ואובדן שטחים. בשנת 1900 דוכא "מרד הבוקסרים" הלאומני בידי שמונה צבאות זרים, שחלק מגייסותיהם נשארו אחר כך בארץ, מהם במנצ'וריה ומהם לאורך החומה הגדולה. בשנים 1905-1904 ניהלו רוסיה ויפן מלחמה קשה במישורי מנצ'וריה. ניצחונה של יפן במלחמה זו עשה אותה לכוח החיצוני השליט במנצ'וריה. ב־1911 הופל קיסר סין בן החמש, פּוּ יִי, והוקמה רפובליקה שבראשה עמדה לזמן קצר אישיות כריזמטית — סוּן יאט־סֶן.
עד מהרה קרסה ממשלת הרפובליקה החדשה, והמדינה התפצלה לאחוזות פיאודליות. מנצ'וריה במיוחד הייתה לא נאמנה לרפובליקה, בהיותה מחוז מולדתה של שושלת המאנצ'ו. כוחות זרים, ובעיקר יפן, הגבירו את מאמציהם לחדור לאזור. תחת לחצים אלה התמוטטו מוסדות הממשל הישנים ונוצר חלל ריק של כוח, מוסר וסמכות. רבים ניסו לפלס את דרכם לצמרת על־ידי שיחוד בעלי שררה מקומיים במתנות יקרות ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים. אבי־סבתי לא היה עשיר דיו לקנות לעצמו משרה רווחית בעיר גדולה, ובהיותו בן שלושים לא הצליח לעלות מעבר לדרגת פקיד בתחנת המשטרה של עירו אִיסִיאן, הבִּיצה הפרובינציאלית. אבל היו לו תוכניות. והיה לו נכס יקר ערך אחד — בִּתוֹ.
*
סבתי הייתה יפהפייה. היו לה פנים סגלגלים, לחיים ורודות ועור זוהר. שערה השחור, הארוך והמבריק, נקלע לצמה ארוכה שהשתלשלה עד למותניה. היא ידעה להפגין שקט וענווה כשהנסיבות דרשו זאת, כלומר רוב הזמן, אך מתחת לחיצוניותה השלווה והמיושבת בעבע מרץ עצור. היא הייתה קטנת־קומה, כמטר ושישים, בעלת גזרה דקה וכתפיים משתפלות, מה שנחשב אז לאידיאל היופי הנשי.
אבל הנכס הגדול ביותר שלה היה כפות רגליה הקשורות, הקרויות בסינית "חבצלות זהובות קשורות רגליים", (סאן־צוּן גין לְיָאן, בתרגום מילולי "חבצלות זהב באורך עשרה סנטימטרים"). היא הלכה "כנצר ערבה רך ברוח אביב קלילה", כפי שנהגו להגדיר זאת סינים בעלי טעם משובח בנשים. למראיה של אישה המקרטעת על כפות רגליים קשורות הייתה אמורה להיות השפעה ארוטית על גברים, במידת־מה מפני שפגיעותה עוררה בלב הצופה רצון להגן עליה.
כפות רגליה של סבתי נקשרו כשהייתה בת שנתיים. אימהּ, שגם כפות רגליה שלה היו קשורות, כרכה בתחילה רצועת בד באורך של כשישה מטרים סביב כפות הרגליים, מכופפת את כל האצבעות, מלבד הגדולה ביותר, לעבר העקב. אחר כך הניחה אבן גדולה על הכף, כדי למחוץ את הקשת. סבתי צרחה בייסורים והתחננה בפניה שתפסיק. אימהּ נאלצה לתחוב חתיכת בד לפיה שתפסיק לצרוח. סבתי התעלפה שוב ושוב בשל הכאב.
התהליך נמשך כמה שנים. אפילו לאחר שהעצמות נשברו היה הכרח להשאיר את כפות הרגליים קשורות בבד עבה יומם ולילה, מפני שברגע ששוחררו הן נטו לחזור למצבן המקורי. במשך שנים סבלה סבתי כאבים עזים ללא־הרף. כאשר התחננה בפני אימהּ שתתיר את התחבושות, הייתה האם פורצת בבכי ואומרת לה שכפות רגליים לא קשורות תהרוסנה את כל חייה, ושהיא עושה זאת למען אושרה בעתיד.
באותם ימים, כשאישה נישאה, הייתה משפחת החתן בודקת קודם כול את רגליה. בכפות רגליים גדולות, כלומר נורמליות, ראו הכול בושה לבית הבעל. החמות נהגה להרים את אִמרת חצאיתה הארוכה של הכלה, ואם היה אורך כפות הרגליים יותר מכארבעה־עשר סנטימטרים, הייתה שומטת את השמלה למקומה במחווה של בוז ומסתלקת מהמקום, מותירה את הכלה חשופה למבטיהם הביקורתיים של אורחי החתונה, שהיו לוטשים את עיניהם ברגליה וממלמלים מילים של סלידה. לפעמים היו רחמיה של האם נכמרים על בתה, והיא הייתה מסירה את התחבושות; אך כאשר גדלה הילדה והיה עליה לשאת את הבוז של משפחת בעלה ואת ביקורתה של החֶברה, היא הייתה מגנה את אימהּ על שהייתה חלשה מדי.
אמנות חבישת כפות הרגליים הובאה לסין לפני כאלף שנים, לפי המסורת על־ידי אחת מפילגשיו של הקיסר. לא רק מראה הנשים המהדסות על כפות רגליים זעירות נחשב ארוטי, גברים התרגשו גם מן המשחק בכפות הרגליים הקשורות, שהוחבאו תמיד בנעלי משי רקומות. נשים לא יכלו להסיר את התחבושות אפילו בבגרותן, מפני שכפות רגליהן היו מתחילות מייד לגדול שוב. רק בלילה, במיטתן, יכלו הנשים לשחרר את כפות רגליהן לזמן־מה, ואז היו נועלות נעליים רכות סוליה. רק לעיתים נדירות ראו הגברים כפות רגליים עירומות, כי מתחת לתחבושות נרקב הבשר והעלה צחנה עזה. כילדה אני זוכרת את סבתי סובלת כאבים בלתי פוסקים. כשהיינו חוזרות הביתה מקניות, נהגה ראשית כול להשרות את רגליה בקערת מים חמים, כשהיא נאנחת בהקלה. אחר כך הייתה ניגשת לגזירת פיסות של עור יבש. הכאב נבע לא רק מהעצמות השבורות אלא גם מציפורני האצבעות, שגדלו לתוך בשר הרגל.
למעשה, כפות רגליה של סבתי נקשרו בדיוק בזמן שהמנהג הלך ונעלם לתמיד. כאשר נולדה אחותה, בשנת 1917, כבר נעלם המנהג כמעט כליל, כך שהיא ניצלה מהעינוי.
על כל פנים, בילדותה ובנעוריה של סבתי בערים קטנות כאִיסִיאן עדיין רווחה הדעה שכפות רגליים קשורות הן תנאי הכרחי לנישואים טובים — אם כי הן היו רק ההתחלה. אביה תכנן להכשירה לתפקיד של רעיה מושלמת או לחלופין — זונת צמרת. הוא התעלם מהדעה המקובלת בזמנו — שאישה חסודה מהמעמד הנמוך צריכה להיות בורה גמורה — ושלח אותה לבית ספר לנערות שהוקם בעיר ב־1905. היא למדה גם לשחק שח סיני, מָה־ג'וֹנג, וגוֹ. והיא למדה ציור ורקמה. הדוגמה האהובה עליה ביותר הייתה ברווזי מנדרין (המסמלים אהבה, מפני שתמיד הם שוחים בזוגות), והיא נהגה לרקום אותם על הנעליים הזעירות שתפרה לעצמה. כגולת הכותרת להישגיה נשכר עבורה מורה פרטי, שלימדהּ לנגן בצ'ין, כלי נגינה הדומה לסיטאר.
סבתי נחשבה ליפהפיית העיר. בני המקום אמרו שהיא מתבלטת "כעגור בין תרנגולות". בשנת 1924 הייתה בת חמש־עשרה, ואביה החל דואג שמא הוא הולך ומאבד את הנכס האמיתי היחיד שלו — ואת הסיכוי היחיד שלו לחיי רווחה. באותה שנה הגיע לביקור בעיר הגנרל ס'וּאֶה גְ'ה־הֶנְג, המפקח הכללי של משטרת בייג'ינג, בירת ממשלת הגנרלים.
*
ס'וּאֶה גְ'ה־הֶנְג נולד בשנת 1876 בנפת לוּלוּנג, כמאה ושישים קילומטרים מזרחית לבייג'ינג ומעט דרומה מן החומה הגדולה, במקום שבו נעצרים מישוריה הנרחבים של צפון סין לרגלי ההרים. הוא היה הבכור מבין ארבעת בניו של מורה כפרי.
הוא היה נאה למראה וניחן בנוכחות רבת עוצמה, שהרשימה כל מי שפגש בו. כמה מגידי עתידות עיוורים שמיששו את פניו ניבאו שיגיע לעמדת כוח רמה. הוא היה קליגרף מוכשר, כישרון שהוערך כנעלה ביותר, ובשנת 1908, כשמושל צבאי בשם ואנג הוּאי־צ'ינג ביקר בלוּלוּנג, הוא הבחין בכתב־היד הנהדר שבו נכתבה לוחית הקיר שמעל לשער המקדש המרכזי וביקש לפגוש את האיש שכתב אותה. ס'וּאֶה בן השלושים ושתיים נשא חן בעיני הגנרל ואנג, שהזמין אותו להיות לו לשליש.
ס'וּאֶה התגלה כיעיל ביותר, ועד מהרה הועלה לדרגת אפסנאי. תפקיד זה היה כרוך בנסיעות רבות, והוא התחיל לרכוש לו חנויות מזון משלו בסביבות לוּלוּנג ומעברה האחר של החומה הגדולה, במנצ'וריה. עלייתו המהירה הואצה עוד יותר לאחר שסייע לגנרל ואנג לדכא מרידה במונגוליה הפנימית. בתוך זמן קצר ביותר צבר הון, ואז תכנן ובנה לעצמו משכן פאר בן שמונים ואחד חדרים בלוּלוּנג.
בעשר השנים שלאחר נפילת הקיסרות לא הצליחה שום ממשלה לבסס את סמכותה ברוב שטחה של סין. עד מהרה החלו אֵילי מלחמה רבי־עוצמה להיאבק ביניהם על השליטה בממשלה המרכזית שבבייג'ינג. סיעתו של ס'וּאֶה, שבראשה עמד גנרל בשם ווּ פֵּיי־פוּ, שלטה בממשלה הרשמית שבבייג'ינג בראשית שנות העשרים. בשנת 1922 מונה ס'וּאֶה לתפקיד המפקח הכללי של משטרת הבירה וראש מחלקת העבודות הציבוריות בבייג'ינג. הוא פיקד על עשרים אזורים משני צידי החומה הגדולה, ולמעלה מעשרת־אלפים שוטרים, רכובים ורגליים, סרו לפקודתו. תפקידו במשטרה העניק עוצמה; משרתו במחלקת העבודות הציבוריות נתנה בידו את הכוח לפרוש חסות.
נאמנות הייתה מושג הפכפך. בחודש מאי 1923 החליטה סיעתו של ס'וּאֶה להיפטר מהנשיא, לי יוּאן־הוֹנג, אותו העלתה לשלטון שנה אחת בלבד קודם לכן. ס'וּאֶה כרת ברית עם גנרל בשם פֶנג יוּ־שְׁיאנג — אֵיל מלחמה נוצרי שהסיפור כיצד הטביל לנצרות את כל חייליו גם יחד בעזרת זרנוק־כבאים הפך אותו לאגדה, ובעזרת עשרת־אלפים אנשיו כיתר את בניין הממשלה המרכזית בבייג'ינג בתביעה לקבל תשלומים שהממשלה פושטת הרגל הייתה חייבת לאנשיו. מטרתו האמיתית הייתה להשפיל את הנשיא לִי ולאלץ אותו לעזוב את משרתו. לי סירב להתפטר, על כן ציווה ס'וּאֶה על אנשיו לנתק את אספקת המים והחשמל לארמון הנשיאות. כעבור כמה ימים הפכו החיים בארמון בלתי נסבלים, ובליל 13 ביוני נטש הנשיא לִי את מעונו המצחין ונמלט מעיר הבירה לנמל טיאנג'ין, מאה קילומטרים דרומית־מזרחית משם.
הסמכות הכרוכה במִשרה ציבורית בסין אינה נתונה רק בידי האוחז במִשרה אלא גם בחותָמים הרשמיים. שום מסמך, אפילו כזה הנושא את חתימתו האישית של הנשיא, לא היה תקף ללא החותם הנשיאותי. הנשיא לִי, שידע שאיש לא יוכל להשתלט על כס הנשיאות בלי החותמים, השאיר אותם בידי אחת מפילגשיו, שבאותה עת החלימה בבית חולים שנוהל בידי מיסיונרים צרפתים.
כשהתקרב הנשיא לִי לטיאנג'ין, עצרו שוטרים רכובים את הרכבת שבה נסע ודרשו ממנו למסור את החותמים. בתחילה סירב לומר היכן החביא אותם, אולם כעבור כמה שעות נכנע. בשעה שלוש לפנות בוקר הלך הגנרל ס'וּאֶה לבית החולים הצרפתי כדי לקחת את החותמים מהפילגש. כאשר הופיע לצד מיטתה, סירבה האישה אפילו להביט בו ואמרה ביוהרה: "איך אמסור את חותמי הנשיא לשוטר פשוט?" אבל הגנרל ס'וּאֶה, הזוהר במלוא תפארת מדיו, הטיל עליה אימה רבה כל כך שעד מהרה נתנה בידיו את החותמים בהכנעה.
במשך ארבעת החודשים הבאים השתמש ס'וּאֶה במשטרה שתחת פיקודו כדי להבטיח שהאדם שסיעתו ביקשה לראות על כס הנשיאות, צָאוֹ קוּן, ינצח במה שהתפרסם כאחת ממערכות הבחירות החופשיות הראשונות בסין. לשם כך היה צורך לשחד את כל שמונה־מאות וארבעה חברי בית הנבחרים. ס'וּאֶה והגנרל פֶנג הציבו שומרים בבניין הפרלמנט והפיצו שמועה שגמול נאה צפוי למי שיצביע נכון, שמועה שגרמה לנציגים רבים למהר ולחזור מהמחוזות המרוחקים. כאשר הושלמו כל ההכנות לבחירות, נמצאו בבייג'ינג חמש־מאות חמישים וחמישה מחברי בית הנבחרים. ארבעה ימים לפני הבחירות, לאחר מיקוח ארוך, קיבל כל אחד מהם חמשת אלפים יואן של כסף, סכום נאה למדי. ב־5 באוקטובר 1923 נבחר צָאוֹ קוּן לנשיא סין ברוב של ארבע־מאות ושמונים קולות. כגמול על חלקו בכך הועלה ס'וּאֶה לדרגת גנרל. גם שבעה־עשר "יועצים מיוחדים" — פילגשיהם האהובות ביותר של כמה מושלים צבאיים — זכו לגמול הולם. מקרה זה נכנס להיסטוריה של סין כדוגמה ידועה לשמצה של עיוות בחירוֹת. אנשים עדיין משתמשים בו כטיעון לכך שדמוקרטיה אינה מתאימה לסין.
בשנה שלאחר מכן, בראשית הקיץ, ביקר הגנרל ס'וּאֶה באִיסִיאן. אמנם לא הייתה זו עיר גדולה, אך הייתה לה חשיבות אסטרטגית. זה היה גבול שלטונה של הממשלה היושבת בבייג'ינג. באזור שמעבר לעיר היה השלטון בידי המושל הצבאי הגדול של צפון־מזרח המדינה, ג'אנג דזה־לין, שנודע בכינוי "המרשל הזקן", באופן רשמי הגנרל ס'וּאֶה ערך סיור ביקורת, אך היו לו גם כמה אינטרסים אישיים באזור. הוא היה הבעלים של אסמי הגרעינים העיקריים של החנויות הגדולות ביותר באִיסִיאן, ובכללם בית עבוט שתפקד גם כבנק והדפיס כסף משלו, שהיווה הילך חוקי בעיר ובסביבותיה.
עבור אבי־סבתי הייתה זו הזדמנות בלתי חוזרת, הפעם היחידה בחייו שזכה להיות בקרבה כה גדולה לאח"ם אמיתי. הוא תמרן כך שהשיג לעצמו את תפקיד המלווה של הגנרל ס'וּאֶה, ואמר לאשתו שהוא מתכוון לנסות ולהשיא לאיש את בתם. הוא לא ביקש את הסכמתה של אשתו, רק הודיע על החלטתו. זה היה הנוהג באותם ימים, וללא שום קשר לכך, אבי־סבתי גם תיעב את אשתו. היא בכתה, אך לא אמרה דבר. הוא אסר עליה לומר מילה על כך לבתם. התייעצות עם הבת לא עלתה כלל על הדעת. נישואים היו עסקה, לא עניין לרגשות. יודיעו לה כאשר ייקבע מועד הנישואים.
אבי־סבתי ידע שעליו לפנות אל ס'וּאֶה בדרך עקיפין. הצעה מפורשת של יד בתו תמעיט מערכה, והייתה גם אפשרות שתידחה. יש להניח לגנרל ס'וּאֶה הזדמנות לראות "במקרה" את המוצע לו. באותם ימים לא היה אפשר להציג נשים מכובדות בפני גברים זרים, על כן היה על יאנג ליצור הזדמנות שבה יוכל הגנרל ס'וּאֶה לראות את בתו. המפגש חייב היה להיות מקרי.
באִיסִיאן היה מקדש בודהיסטי מרהיב בן תשע־מאות שנה, בנוי מעץ יקר ערך, שהתנשא לגובה של שלושים מטרים. המקדש ניצב בלב מתחם מהודר, עטור שדרות ברושים, שהשתרע על שטח של כשלושה קילומטרים רבועים. בתוך המקדש ניצב פסל עץ של בודהה, צבוע בצבעים עזים, שגובהו כעשרה מטרים, ופנים המקדש היה מעוטר כולו בציורי קיר מעודנים המתארים את חייו. היה זה מקום שמקובל להראותו לאורח חשוב מאוד. והמקדשים היו בין המקומות הבודדים שאליהם יכלו נשים ממשפחות טובות ללכת לבדן.
סבתי הצטוותה ללכת למקדש ביום מסוים. מתוך הערצה וכבוד לבודהה רחצה באמבט מבושם ועסקה שעות במדיטציה מול מקל קטורת בוער במקדש קטן. כדי להתפלל במקדש הגדול היה עליה להגיע לשלווה מרבית, ולהשתחרר מכל הרגשות המפֵרים את האיזון הפנימי. היא יצאה לדרך, מלוּוָה במשרתת, במרכבה שכורה רתומה לסוס. היא לבשה מעיל כחלחל, כצבע ביצת הברווז, ששוליו רקומים בחוט זהב כדי להדגיש את פשטות גזרתו, עם שורה של כפתורי פרפר בצד ימין. מתחת למעיל לבשה חצאית קפלים ורודה, רקומה כולה פרחים זעירים. שערה השחור הארוך היה קלוע בצמה אחת. ממרומי ראשה הציץ פרח אדמונית שחור־ירוק ממשי, הסוג הנדיר ביותר. היא לא הייתה מאופרת, אך הייתה מבושמת בנדיבות, כיאה לביקור במקדש. כשנכנסה פנימה, מיהרה לכרוע ברך אל מול פסלו הגדול של בודהה. היא קדה כמה פעמים לפני דמות העץ ונשארה כורעת לפניה, ידיה שלובות בתפילה.
בעודה מתפללת, הגיע למקום אביה ועימו הגנרל ס'וּאֶה. שני הגברים התבוננו בה מהמעבר האפל. תוכניתו של אבי־סבתי עלתה יפה. התנוחה שבה כרעה סבתי חשפה לא רק את מכנסי המשי שלה, ששוליהם היו רקומים זהב כמו המעיל, אלא גם את רגליה הזעירות בנעלי הסאטן הרקומות.
כאשר סיימה להתפלל, קדה סבתי לבודהה שלוש פעמים. כאשר קמה על רגליה, איבדה לרגע את שיווי־המשקל, דבר שלא היה קשה לאישה העומדת על כפות רגליים קשורות. היא שלחה יד לזרוע המשרתת כדי לייצב את עצמה. הגנרל ס'וּאֶה ואביה אך זה החלו צועדים קדימה. היא הסמיקה והרכינה את ראשה, ואז פנתה ללכת, כפי שהיה עליה לעשות. אביה פסע קדימה והציג אותה בפני הגנרל. היא החוותה קידה, ראשה מושפל כל הזמן.
כיאה לאדם במעמדו, הגנרל לא אמר מילים רבות על הפגישה באוזני יאנג, שהיה כפוף לו ובדרגה נמוכה למדי, אך אבי־סבתי ראה שהוא מוקסם. הצעד הבא היה ארגון פגישה ישירה יותר. כמה ימים לאחר מכן שכר יאנג, תוך הסתכנות בפשיטת־רגל, את התיאטרון הטוב ביותר בעיר והעלה בו הצגת אופרה, אליה הזמין את הגנרל ס'וּאֶה כאורח הכבוד. התיאטרון, כרוב התיאטראות בסין, היה רחבה מרובעת, לא מקורה, שמבני עץ סוגרים אותה משלושת צדדיה; בצד הרביעי הייתה הבמה, שהייתה חשופה וריקה לחלוטין, ללא מסך או תפאורות. המבנים המיוחדים לקהל דמו יותר לבתי קפה מאשר לתיאטרון מערבי. הגברים ישבו סביב שולחנות שניצבו ברחבה הפתוחה, אוכלים, שותים ומדברים בקול רם במשך כל ההופעה. בצד, מעט גבוה יותר, היה אגף הנשים, בו ישבו הגבירות בענווה מסביב לשולחנות קטנים יותר, כשהמשרתות ניצבות מאחוריהן. אבי־סבתי ארגן את מקומות הישיבה כך שהגנרל ס'וּאֶה יוכל לראות בקלות את בתו.
הפעם הייתה סבתי לבושה בפאר רב יותר מאשר במקדש. היא לבשה שמלת סאטן עשירה ברקמה וענדה תכשיטים בשערה. היא גם הפגינה את שמחת החיים והמרץ הטבעיים שלה, כשצחקה ופטפטה עם חברותיה. הגנרל ס'וּאֶה כמעט שלא הסתכל בבמה.
לאחר ההצגה התקיים משחק סיני מסורתי, שנקרא "חידות־הפנס". המשחק נערך בשני אולמות נפרדים, אחד לגברים ואחד לנשים. בכל חדר היו עשרות פנסי נייר מעוטרים, אליהם הודבקו פיסות נייר ועליהן חידות בחרוזים. המנחש את המספר הגדול ביותר של תשובות נכונות זכה בפרס. מבין הגברים ניצח הגנרל ס'וּאֶה, כמובן. מבין הנשים ניצחה סבתי.
בדרך זו אִפשר יאנג לגנרל ס'וּאֶה להעריך את יופייה של בתו ואת תבונתה. נותר לו עוד להפגין את כישוריה האמנותיים. שני לילות לאחר הצגת התיאטרון הוא הזמין את הגנרל לביתו לסעודת הערב. היה זה לילה בהיר וחמים, ליל ירח מלא — תפאורה קלאסית להאזנה לנגינת הצ'ין. אחרי הסעודה ישבו הגברים במרפסת הפתוחה, וסבתי נקראה להנעים להם בנגינתה. היא ישבה מתחת לסבכה, ניחוח הלילך בישם את האוויר, ולב הגנרל ס'וּאֶה נשבה בקסם הופעתה. מאוחר יותר אף אמר לה שנגינתה באותו לילה היא ששבתה את ליבו. כאשר נולדה אימי, הוא העניק לה את השם באו־צ'ין, "סיטאר יקר־ערך".
הוא ביקש את ידה עוד באותו הערב — לא ממנה, כמובן, כי אם מאביה. הוא לא הציע נישואים, אך ביקש שסבתי תהיה לו לפילגש רשמית, יאנג, מצידו, לא ציפה ליותר מכך. משפחת ס'וּאֶה הסדירה לגנרל נישואים ההולמים את מעמדו החברתי עוד זמן רב קודם לכן. ומכל מקום, משפחת יאנג הייתה נחותה מכדי להציע אישה חוקית לגנרל. עם זאת, היה מקובל שאדם כגנרל ס'וּאֶה ייקח לו פילגשים. רעיות חוקיות לא נועדו לענג — זה היה תפקידן של הפילגשים. פילגשים היו עשויות לצבור מידה לא מבוטלת של עוצמה, אך מעמדן החברתי היה שונה ממעמדן של רעיות. פילגש הייתה מעין זונה רשמית, שהגבר רכש או השליך מעל פניו כרצונו.
סבתי שמעה בפעם הראשונה על ההתקשרות המתוכננת כמה ימים לאחר מכן, כאשר בישרה לה אימהּ את הידיעה. סבתי הרכינה את ראשה ובכתה. היא לא רצתה להיות פילגש, אבל אביה כבר הגיע לכלל החלטה, והתנגדות להורים לא עלתה כלל על הדעת. הטלת ספק בהחלטתו של הורה נחשבה להתנהגות "שאינה יאה לצאצא" — התנהגות הרחוקה רק כפסע מבגידה במולדת. גם אם הייתה מסרבת להיענות לרצונו של אביה, איש לא היה מתייחס אליה ברצינות; סירובה היה מתפרש כביטוי לרצונה להישאר בבית הוריה. הדרך היחידה שבה יכלה לסרב, ושסירובה יזכה להתייחסות רצינית, הייתה ליטול את נפשה בכפה. סבתי נשכה את שפתיה ושתקה. למעשה, לא יכלה לומר דבר. אפילו הסכמה מפורשת הייתה נחשבת כהתנהגות שאינה הולמת גברת, מאחר שהייתה מתפרשת כלהיטות רבה מדי לעזוב את בית ההורים.
אימהּ של סבתי, שראתה עד כמה היא אומללה, התחילה להסביר לה שזהו השידוך הטוב ביותר עבורה. בעלה סיפר לה מה רב כוחו של הגנרל ס'וּאֶה: "בבייג'ינג אומרים, 'כאשר הגנרל ס'וּאֶה רוקע ברגלו, כל העיר רועדת'." למען האמת, בעיני סבתי מצאו חן נוהגו הצבאי של הגנרל ויפי תוארו, ודברי ההערצה שאמר עליה לאביה, עליהם חזרו באוזניה בתוספת קישוטים ושיפורים, החניפו לה מאוד. איש מהגברים באִיסִיאן לא היה מרשים כמו המושל הצבאי. לנערה בת החמש־עשרה לא היה כל מושג מה פירוש הדבר להיות פילגש, והיא חשבה שתוכל לזכות באהבת הגנרל ולחיות באושר.
הגנרל ס'וּאֶה אמר שתוכל להישאר באִיסִיאן, בבית שהתעתד לקנות במיוחד בשבילה. פירוש הדבר היה שתוכל להישאר קרוב להוריה, וגם — חשוב עוד יותר — שלא תיאלץ לחיות במעונו הרשמי, שם תהיה כפופה לסמכות האישה החוקית והפילגשים האחרות, שכולן קודמות לה בסדר החשיבות. בביתו של בעל שררה כמו הגנרל ס'וּאֶה היו הנשים אסירות לכל דבר, וחייהן היו רצופים מריבות ותככים בלתי פוסקים, שרובם נבעו מתחושת חוסר הביטחון. הביטחון היחיד שלהן היה חסדו של הבעל. הצעתו של הגנרל ס'וּאֶה להעניק לה בית משלה הייתה חשובה מאוד לסבתי, וכך גם ההבטחה שנתן לה, שיקדש את הקשר שביניהם בטקס נישואים כדת וכדין. פירוש הדבר היה שהיא ומשפחתה יזכו למידה לא מבוטלת של כבוד. ושיקול אחרון שהיה חשוב לה ביותר: כעת, כשאביה שבע רצון, אולי יתחיל להתייחס יותר יפה לאימהּ.
הגברת יאנג סבלה ממחלת הנפילה, ובשל כך הרגישה שאין היא ראויה לבעלה. תמיד הייתה כנועה כלפיו, והוא זלזל בה ולא גילה כל דאגה לבריאותה. במשך שנים הטיל בה את האשמה על שלא נתנה לו בן זכר. אחרי שילדה את סבתי, עברה אם־סבתי שורה של הפלות טבעיות ורק בשנת 1917 ילדה שוב, ושוב הייתה זו בת.
אבי־סבתי היה אחוז תשוקה לצבור מספיק כסף כדי שיוכל לקנות לעצמו פילגשים. ה"נישואים" אפשרו לו להגשים את שאיפתו, מפני שהגנרל ס'וּאֶה הרעיף על המשפחה מתנות אירוסין לרוב, שרובן נועדו לאבי־סבתי. המתנות היו נהדרות, בהתאם למעמדו של הגנרל.
ביום הנישואים הופיע בפתח ביתה של משפחת יאנג כיסא־אפיריון מרופד בבדי סאטן ומשי כבדים ורקומים, בצבעי אדום עליזים. לפני האפיריון צעדה תהלוכה של נושאי ניסים, כתובות ופנסי משי מצוירים בתמונות עוף־החול הזהוב, הסמל הנאדר ביותר לאישה. טקס הנישואים נערך בערב, כצו המסורת, ופנסים אדומים זהרו בחשכה היורדת. תזמורת של תופים, מצלתיים וכלי נשיפה צווחניים ניגנה מוזיקה עליזה. הקמת רעש רב נחשבה לחלק הכרחי מטקס נישואים מוצלח, מאחר ששמירה על שקט הייתה מתפרשת כרמיזה לכך שיש משהו מביש באירוע. סבתי הייתה לבושה בגד נהדר, רקום בשלל צבעים, וצעיף אדום כיסה את פניה ואת ראשה. שמונה גברים נשאו אותה לביתה החדש באפיריון. בתוך האפיריון שררו מחנק וחום כבד, והיא הסיטה בצנעה את הווילון כמה סנטימטרים. בהציצה מבעד לצעיפה, התענגה למראה האנשים שעמדו ברחובות וצפו בתהלוכה. הדבר לא דמה כלל להובלת פילגש פשוטה באפיריון קטן, מרופד בבד כותנה פשוט בצבע האינדיגו הלא־זוהר, נישא בידי שני גברים או ארבעה, לכל היותר, ללא תהלוכה וללא מוזיקה. היא נישאה מסביב לעיר כולה, עברה ליד כל ארבעת השערים, כנדרש בטקס מלא, כשמתנות החתונה היקרות שלה מוצגות לראווה בפני כל העיר, היא הגיעה לביתה החדש, מעון רחב ידיים ומסוגנן. סבתי הייתה מרוצה. הטקס והפאר גרמו לה לחוש שזכתה ליוקרה ולהערכה. איש מתושבי אִיסִיאן לא זכר שבעיר התרחש אי־פעם אירוע שכזה.
כאשר הגיעה לבית, חיכה לה הגנרל ס'וּאֶה, בחליפת מדים מושלמת לכל פרטיה, מוקף בנכבדי המקום. נרות אדומים ומנורות גז מסנוורות האירו את מרכז הבית, חדר ההסבה, שם קדו השניים בטקסיות לפני לוחות הקיר המוקדשים לשמיים ולארץ. אחר כך קדו זה לזה, ואז פרשה סבתי לחדר השינה לבדה, בהתאם למנהג, והגנרל ס'וּאֶה יצא למשתה הוללות בזבזני בחברת הגברים.
בשלושת הימים הבאים לא יצא הגנרל ס'וּאֶה מהבית. סבתי הייתה מאושרת. היא חשבה שהיא אוהבת אותו, והוא הפגין כלפיה מעין חיבה זעופה. אבל הוא כמעט שלא שוחח איתה על נושאים רציניים, כפי שקבעה האמרה המסורתית: "נשים שערן ארוך ובינתן קצרה." הגבר הסיני אמור לשמור על איפוק ועל ריחוק נעלה גם בחוג משפחתו. על כן היא שמרה על שתיקה, והסתפקה בעיסוי אצבעות רגליו לפני שקמו ממיטתם בבוקר, ובנגינה בצ'ין לפניו לעת ערב. כעבור שבוע אמר לה פתאום שהוא נוסע. הוא לא אמר לאן — והיא ידעה שלא יהיה זה רעיון טוב לשאול אותו כל כך. מחובתה להמתין לו עד שיחזור. היה עליה לחכות לכך שש שנים.
בספטמבר 1924 פרצו בצפון סין קרבות בין שתי סיעות הגנרלים העיקריות. הגנרל ס'וּאֶה קוּדם לתפקיד המפקד על חיל המצב של בייג'ינג, אך בתוך שבועות מספר נטש את סיעתו בעל בריתו הוותיק, הגנרל פנג, המושל הצבאי הנוצרי. ב־3 בנובמבר אולץ להתפטר צָאוֹ קוֹן, שהגנרלים ס'וּאֶה ופנג הושיבו על כס הנשיאות בשנה הקודמת. באותו יום פוזר חיל המצב של בייג'ינג, וכעבור יומיים פורקה משטרת העיר. הגנרל ס'וּאֶה נאלץ לעזוב את הבירה בחיפזון. הוא פרש לבית שהיה בבעלותו בעיר טיאנג'ין, בתחום המנדט הצרפתי, שם נהנה מחסינות אקסטריטוריאלית. לאותו מקום עצמו נמלט שנה קודם לכן הנשיא לי, כאשר ס'וּאֶה אילצוֹ לנטוש את ארמון הנשיאות.
בינתיים נלכדה סבתי במערבולת הקרבות שהתחדשו. השליטה בצפון־מזרח סין הייתה חיונית לסיעות המושלים הצבאיים, והערים הנאבקות ביניהן, שלאורך מסילת הברזל, ובעיקר צמתים כמו אִיסִיאן, היוו מטרות מועדפות. זמן קצר לאחר שהגנרל ס'וּאֶה עזב את אִיסִיאן הגיעה הלחימה ממש עד לחומות העיר, וקרבות יזומים נערכו ליד השערים. חברת תחמושת איטלקית אחת פנתה אל המושלים הצבאיים, שקופתם הייתה ריקה תמיד, והודיעה שתסכים לקבל כערבויות "כפרים הניתנים לביזה". אונס היה דבר יום ביומו. כמו נשים רבות אחרות נאלצה גם סבתי להשחיר את פניה בפיח כדי שתיראה מכוערת ומטונפת. למרבה המזל, נחלצה הפעם אִיסִיאן בלא פגע. בסופו של דבר הוסט מוקד הקרבות דרומה, והחיים חזרו למסלולם.
עבור סבתי, החזרה לחיים רגילים פירושה היה למצוא דרכים להעביר את הזמן בביתה הגדול. הבית נבנה בסגנון צפון סיני טיפוסי, בצורת ח', שפתחה הפונה לדרום סגור בחומה המתנשאת לגובה של למעלה משני מטרים ובה שער ירח, הנפתח לחצר חיצונית, שגם היא סגורה בשער כפול ועליו מקש נחושת עגול.
בתים אלה נבנו כדי לעמוד בתנאי מזג־האוויר הקיצוניים של האקלים הקשה והאכזרי, שהתחלפו בו חורפים קפואים וקיצים לוהטים, ללא עונות ביניים, אביב או סתיו. בקיץ היו הטמפרטורות עולות לעיתים על שלושים ושש מעלות צלזיוס, אבל בחורף ירדו עד כשבע מעלות מתחת לאפס, עם רוחות מייללות שהגיעו מסיביר וסערו על פני המישורים. האבק חדר לעיניים ושרט את העור רוב השנה, ולעיתים תכופות היה על האנשים להגן על פניהם וראשיהם בברדסים. כל חלונות החדרים הראשיים נפתחו דרומה, אל החצר הפנימית של הבית, כדי להכניס לחדרים אור שמש רב ככל האפשר, ואילו הקירות הצפוניים ספגו את פגיעת הרוח והאבק. באגף הצפוני של הבית היו חדר אירוח וחדר השינה של סבתי; שני האגפים שמצדדיו יוחדו למשרתים ולכל שאר הפעילויות. רצפות החדרים העיקריים היו מרוצפות, וחלונות העץ כוסו בנייר. הגג המחודד כוסה ברעפים שחורים וחלקים.
במושגי המקום היה זה בית פאר — טוב בהרבה מבית הוריה — אך סבתי הייתה בודדה ואומללה. היו לה כמה משרתים, ובכללם שוער, טבח ושתי משרתות. תפקידם לא היה רק לשרת, אלא גם לרגל ולשמור. לשוער ניתנה הוראה שלא להרשות לסבתי לצאת לבדה מהבית בשום פנים ואופן. לפני שנסע, סיפר הגנרל לסבתי מעשה שקרה לאחת מפילגשיו האחרות, כאזהרה. הוא גילה שהיא מנהלת פרשת אהבים עם משרת ממין זכר, על כן קשר אותה למיטה ותחב סמרטוט בפיה. אחר כך טפטף אלכוהול גולמי על הבד וכך חנק אותה למוות, לאט לאט. "מובן שלא יכולתי להרשות לה את העונג שבמיתה מהירה. בגידה בבעל היא ההתנהגות הנבזית ביותר האפשרית לאישה," אמר. גבר כמו הגנרל ס'וּאֶה שנא את האישה הלא־נאמנה הרבה יותר מאשר את הגבר שעימו בגדה. "במאהב שלה פשוט יריתי," הוסיף ואמר כבדרך אגב. סבתי לא ידעה מעולם אם הדברים הללו אכן התרחשו, אבל כנערה בת חמש־עשרה היא התאבנה מפחד, כמצופה.
מאותו רגע ואילך חיה בפחד מתמיד. מאחר שכמעט לא היו לה הזדמנויות לצאת מהבית, היה עליה ליצור לעצמה עולם משלה בין ארבעת הקירות. אבל אפילו בביתה היא לא הייתה הגבירה האמיתית, והיה עליה להקדיש זמן רב לקניית אהדתם של המשרתים, מחשש שמא ימציאו סיפורים נגדה — נוהג זה היה כה נפוץ עד כי הדבר נחשב לכמעט בלתי נמנע. היא העניקה להם מתנות לרוב וגם ארגנה תחרויות מָה־ג'וֹנג, מפני שהמנצחים גמלו תמיד למשרתים בתשרים נדיבים.
כסף לא חסר לה מעולם. הגנרל ס'וּאֶה העניק לה קצבה קבועה, שהועברה אליה מדי חודש על־ידי מנהל בית העבוט שבבעלותו, שגם שילם את הפסדיה בתחרויות המָה־גוֹנג.
העיסוק בארגון תחרויות מָה־גוֹנג היה חלק מחייהן של פילגשים בכל רחבי סין. וכך גם עישון האופיום, שהיה קל להשגה ונתפס כאמצעי שבעזרתו אפשר להפוך אנשים כמוה שבעי רצון — על־ידי סימומם — ותלויים בזולתם. פילגשים רבות התמכרו לסם כאשר ניסו להתמודד בעזרתו עם בדידות. הגנרל ס'וּאֶה עודד את סבתי לאמץ לעצמה את המנהג, אך היא דחתה אותו.
האופרה הייתה אחד המקומות הבודדים שאליהם הורשתה לצאת. מלבד זאת היה עליה לשבת בבית כל היום, כל יום. היא קראה הרבה, בעיקר מחזות ורומנים, וטיפלה בפרחים האהובים עליה — בושמת הגינה, היביסקוס, לילנית שכיחה וּורדים שגידלה בעציצים בחצר, שם גם טיפחה עצים ננסיים. הנחמה האחרת בכלוב הזהב שבו חיה היה חתול.
היא הורשתה לבקר את הוריה, אך אפילו על ביקורים אלה הביטו בעין לא יפה, והיא מעולם לא הורשתה להישאר ללון בביתם. אמנם הוריה היו האנשים היחידים שעימם יכלה לדבר, אך הביקורים אצלם היו לה למעמסה. בזכות קשריו של הגנרל ס'וּאֶה הועלה אביה לדרגת סגן־מפקד המשטרה המקומית, ורכש אדמות ונכסים. בכל פעם שהעזה לומר כמה היא אומללה, היה הוא מתחיל בהטפת מוסר ואומר לה שעל אישה צנועה וחסודה לרסן את רגשותיה ולא לרצות דבר שאינו כלול בחובותיה כלפי בעלה. מותר לה להתגעגע לבעלה, זו מעלה צנועה וחסודה, אבל היא לא אמורה להתלונן. למעשה, לאישה טובה לא צריכות להיות דעות והשקפות כלל, ואם יש לה, בוודאי אסור לה לגלות חוצפה ולבטא אותן בקול. הוא נהג לצטט את האמרה הסינית: "אם את נשואה לתרנגול, צייתי לתרנגול; אם את נשואה לכלב, צייתי לכלב."
*
שש שנים חלפו, בהתחלה עוד הגיעו כמה מכתבים, אחר כך השתררה שתיקה מוחלטת. סבתי, שלא הייתה לה כל אפשרות לפרוק את המרץ העצבני שלה או את תסכולה המיני, ושבגלל כפות רגליה הקשורות לא הייתה מסוגלת אפילו לפסוע אנה ואנה בצעדים רחבים ומהירים, נאלצה להסתפק בטפיפה ברחבי הבית. בתחילה עוד ציפתה לידיעה כלשהי, ושוב ושוב הייתה חוזרת בעיני רוחה על התקופה הקצרה שחלקה עם הגנרל. אפילו כניעותה הגופנית והנפשית חוזקה מכוח הגעגועים הללו. היא התגעגעה אליו מאוד, אם כי ידעה שהיא רק אחת מפילגשיו הרבות, שקרוב לוודאי פזורות על פני סין כולה, ומעולם לא העלתה בדעתה שתחיה לצידו כל חייה. בכל זאת התגעגעה אליו, מפני שהוא ייצג את הסיכוי היחיד שלה לחיים הראויים לשמם.
אולם השבועות הפכו לחודשים, והחודשים — לשנים. געגועיה קהו. היא הבינה שהייתה עבורו רק צעצוע, אותו ייקח שוב כאשר יהיה לו נוח לעשות כן. שוב לא היה לה במה למקד את חוסר מנוחתה, שנכפת בכתונת־משוגעים. לעיתים, כשהיה המתח הזה מתעורר, היא הייתה כה נסערת עד כי לא ידעה מה לעשות בעצמה. לפעמים הייתה מתמוטטת על הרצפה, מחוסרת הכרה. התעלפויות כאלה פקדו אותה מאז ועד סוף ימיה.
אך יום אחד, שש שנים לאחר שיצא כבדרך אגב מהבית, שב "בעלה" והופיע. פגישתם לא דמתה כלל וכלל לזו שעליה חלמה בתחילת פרדתם. אז הגתה בדמיונה איך תתמסר לו לחלוטין וברוב להט, אבל כעת לא יכלה למצוא בעצמה יותר מאשר רגש חובה מרוסן. היא גם הייתה אכולת חרדות שמא פגעה במי מהמשרתים, או שמא ימציאו עליה סיפורים כדי לשאת חן בעיני הגנרל ויהרסו את חייה. אבל הכול התנהל על מי מנוחות. הגנרל, שעבר כבר את גיל החמישים, נראה כמו התרכך במקצת, וגם לא נראה כה אומר־הוד כמו בעבר. כמו שציפתה, הוא לא הזכיר ולו במילה אחת היכן היה, מדוע עזב בפתאומיות שכזו ומדוע חזר, והיא גם לא שאלה. היא לא רצתה שיגער בה על שהיא סקרנית מדי, וחוץ מזה, פשוט לא היה לה אכפת.
אין עדיין תגובות