הילד זאב ז'בוטינסקי היה שובב גדול. הוא גדל באודסה ולא אהב את בית הספר, אבל נמשך לשירה, לספרות ולשפות, הִרבה […]
פתח דבר
כשהייתי בת חמש־עשרה שמעתי לראשונה על זאב ז’בוטינסקי. השנה הייתה 1964, והימים ימי חילופי משמרות בראשות ממשלת ישראל: דויד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, התפטר מתפקידו ופרש לשדה בוקר, ולוִי אשכול, מראשי מפא”י, בא במקומו.
באותן שנים היה מנחם בגין ראש האופוזיציה בכנסת. בפגישה שהתקיימה בין ראש הממשלה החדש לבינו, הניח בגין על שולחנו של אשכול את צוואתו של זאב ז’בוטינסקי, מורו ורבו, מייסד התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. בצוואה זו נאמר:
רצוני שיקברוני או ישרפו את גווייתי (אחת היא לי) בו במקום שימצאני המוות; ואת עצמותיי (אם איקבר מחוץ לארץ־ישראל) אין להעביר לארץ־ישראל, אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום.
הממשלה היהודית לא קמה בימיו של אשכול, היא קמה חמש־עשרה שנה לפני כן. מדוע אם כך, לא הועלו עצמותיו של ז’בוטינסקי מייד עם הקמתה? מדוע לא כובדה צוואתו?
שאלות אלו, ועוד רבות שנבעו מהן, פרנסו מאמרים וכתבות בעיתונות ובכתבי עת, וכך הפגישו אותי עם זאב ז’בוטינסקי, מפקד ההגנה הראשון בירושלים, מייסד הגדודים העבריים ומראשי התנועה הציונית. התברר לי שמאז הקמת המדינה ביקשו תלמידיו לקיים את צוואתו, אולם פניותיהם אל בן־גוריון הושבו ריקם. “הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתים!” טען בן־גוריון.
מיהו האיש, שאפילו עצמותיו כמו איימו על יריביו הפוליטיים? שאלתי את עצמי. איזה ילד היה? אילו ספרים קרא? מי היו חבריו? מי היו מעצבי דרכו? מה סוד כוחו? מאין שאב את עוצמתו?
העלאת ארונותיהם של זאב ז’בוטינסקי ושל רעייתו יוענה (יוהנה) מניו יורק לירושלים רק הגבירה את סקרנותי. מאות אלפים השתתפו בלוויה, וביניהם הייתי גם אני, נערה בת חמש־עשרה, שרק עתה התוודעה אל ראש בית”ר המנוח.
שנים חלפו, ושינויים רבים חלו. זאב ז’בוטינסקי זכה למנוחת עולם בהר הרצל, לצידו של בנימין זאב הרצל; ראש האופוזיציה מנחם בגין היה לראש ממשלה. עכשיו כבר לא מתעלמים מתרומתו של זאב ז’בוטינסקי לתנועה הציונית ולתקומת עם ישראל בארצו.
ובכל זאת, האם יודעים תלמידיו הרבים של ז’בוטינסקי, ואלה ששמו נישא בפיהם, להשיב על השאלות שהציקו לי כאשר הייתי נערה? האם יודעים שהיה ילד שובב, תלמיד מפריע ומחזר נלהב אחרי נערות? האם יודעים שהיה הרפתקן, חובב מושבע של ספרי בלשים והמתרגם הראשון של עלילות שרלוק הולמס לעברית?
‘באור ובסתר’ איננו ספר ביוגרפיה, ואיננו מתיימר להיות כזה. זהו ניסיון להביא לקוראים בדרך עלילתית פרקים מחייו של אדם מופלא – ילד מיוחד במינו, נער מבריק, משורר ייחודי, חייל שהתגייס כטוראי לגדוד שהוא עצמו הקים, מפקד שזכה בדרגות קצונה בלי שעבר קורס קצינים, לוחם נמרץ למען תחייתה של השפה העברית, נואם ומנהיג שסחף המונים וביניהם מתנגדים מוצהרים.
זהו סיפורו של זאב ז’בוטינסקי, כפי שהצטייר לי, כאשר באתי לסגור מעגל אישי שנפתח לפני עשרים וחמש שנה, בעומדי דום עם כל ההמונים שחלקו כבוד לראש בית”ר השָב דוּמם למולדת.
הספר ‘באור ובסתר’ ערוך בשני חלקים. חלקו הראשון – “הדר” – הוא סיפורו של ווֹלודיה, או בשמו המלא ולדימיר – הילד, הנער והעיתונאי – חלק שבו היחיד עומד במרכז.
מלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה עברה ארץ־ישראל מידי התורכים לידי האנגלים, מהווה לגבי ולדימיר זאב ז’בוטינסקי ציון דרך, ועל כן בחרתי בה כנקודת סיום לחלק הראשון. זוהי גם נקודת הזינוק לפרק חייו של ז’בוטינסקי הציוני, המנהיג, הנואם, יוזם הגדודים העבריים וראש בית”ר, פרק שבו האומה עומדת במרכז והיחיד מקריב לה את חייו.
חילופי השמות מוולדימיר בחלק א’ לז’בוטינסקי בחלק ב’ – “תגר” – באו להדגיש את השינוי שחל במעמדו הציבורי ובהתייחסות הסביבה כלפי ראש בית”ר.
גלילה רון־פדר־עמית
ירושלים, תש”ן
1
אודסה, תחנת הרכבת, דצמבר 1886
במחלקה השנייה של הרכבת, שהגיחה בצפירה מתוך הערפל החורפי, ניסתה אישה חיוורת להעיר משנתו ילד בן שש, שראשו נח על ברכיה ועיניו עצומות.
“הגענו,” אמרה חרש.
הילד מלמל משהו מתוך שינה, ועיניו לא נפקחו.
“הגענו,” אמרה האישה שנית. “אנחנו צריכים לרדת, ווֹלוֹדְיָה.”
הילד שלח יד קטנה ושפשף את עיניו העצומות. היו לו שיער כהה ומתולתל ושפתיים עבות.
האישה הביטה בו, אחר הביטה במזוודה המונחת לצידה, קשורה בחבלים, ואז שלחה מבט עייף אל החלון שבעדו נשקף רציף התחנה. לפני שנתיים, כשעזבה את העיר הזאת, הייתה אווה ז’בוטינסקי אשתו של סוחר תבואות רם מעלה בחברה הרוסית לספנוּת ולמסחר, ולא חסר לה דבר. עכשיו, בשוּבה, היא אלמנה חסרת נכסים, אֵם לשני ילדים יתומים, שאביהם נפטר לאחר חודשים ארוכים של מחלה קשה ונקבר אי־שם בעיר אלכסנדרובסק אשר על גדות הַדְּנְיֶיפֵּר.
היא ליטפה את שערותיו של הילד. “אנחנו באודסה, ווֹלודיה,” אמרה, מנסה להעיר אותו בשלישית. “חזרנו הביתה.”
גלגלי הרכבת חרקו לעצירה סופית. הילד התרומם והתיישב, תקע את ידיו בכיסי מעילו הכהה והצמיד את פניו לשמשת החלון.
שום מרירות לא הייתה בקולו כששאל בתמימות, “הביתה?” אך אווה חשה כעין צביטה בלב. כאילו פקפק הילד ביכולתה לבנות בית שאפשר לבטוח בו, כאילו לא האמין שיהיה בכוחה להקנות לו ולאחותו את כל אותם דברים שהיו מובנים מאליהם בעבר, כשהמשפחה הייתה שלמה ומבוססת.
היא קמה ומשכה אליה את המזוודה. “בוא,” אמרה. “נראה אם דודך אברהם מחכה לנו.”
לשיבה הביתה לא הייתה משמעות רבה בעיניו, מפני שאת אודסה לא זכר. בן ארבע עזב אותה, ומאז נע ונד בחוץ לארץ. בחורפים בילה עם הוריו בברלין, ובקיץ הסתובב בחברת אומנת גרמנייה בחוצות עיר המרפא אֵיימְס שעל גדות הריין. הוא קשקש בגרמנית, השליך אבנים למים, האזין לתזמורת שניגנה לפני הקזינו וחיקה את תנועות המנצח במקל קטן שהחזיק.
למצבו הנואש של אביו לא היה מודע, וגם כשאחותו טניה ניסתה להסביר לו שאבא חולה מאוד ואולי לעולם לא יירפא ממחלתו, לא תפס את משמעות הדברים.
אחר כך, כשאזל רוב הכסף, ואימו נואשה מן הרופאים הגרמנים, חזרה המשפחה לרוסיה, לעיר קִייֵב. מקייב נדדו לחרקוב ומחרקוב עברו לאלכסנדרובסק. אימו אמרה שכאן, במקום זה, בילה אביו את שנות ילדותו. אך גם לזה לא הייתה משמעות רבה בעיניו של ולדימיר. אלכסנדרובסק הייתה בעיניו עוד תחנה בשרשרת הנדודים, הפעם גם בלי טניה, שנשארה בבית הספר שלה לסיים את שנת הלימודים.
ועכשיו – אודסה. כמורגל בנסיעות ובחניות זמניות, הגיע ולדימיר ראשון אל מדרגות הרכבת וקפץ אל הרציף, משתדל כמו גבר קטן לעזור לאימו להוריד את המזוודה הגדולה. אווה ירדה אחריו, הניחה את המזוודה על הרציף ונעמדה על קצות בהונותיה, מתבוננת ומחפשת דבר־מה מעל לראשי המצטופפים.
מישהו צעק מרחוק: “אווה!” ומייד אחרי כן פרץ אליהם גבר חבוש מגבעת שחיבק את האֵם והניף את הילד אל־על. “כמה גדלת, ווֹלודיה,” אמר מי שלפי הסיפורים היה צריך להיות אברהם ז’אק, דודו העשיר, אחיה הבכור של אימו.
ולדימיר שתק, מנסה לזכור אם הוא מכיר את האיש הזה או לא.
אברהם ז’אק הביט סביבו. “איפה טניה?” שאל. “היא לא הגיעה איתכם?”
אווה קינחה את אפה ומחתה דמעות שהתקבצו בזוויות עיניה. “טניושה תגיע באביב,” אמרה חרש. “לא רצינו להוציא אותה מבית הספר באמצע שנת הלימודים.”
“היו לכם ימים קשים, אני מתאר לעצמי,” אמר אברהם ז’אק.
“נשארנו בלי פרוטה,” אמרה אווה. “בקושי נותר לנו כסף לחזור הביתה.”
הוא חיבק את כתפיה. “נמצא דרך לעזור לכם,” הבטיח.
“אני אוכל לעבוד,” אמרה אווה. “רק נתארגן, ואמצא כבר דרך להתפרנס.”
אברהם ז’אק תפס בידו של ווֹלודיה ומשך אותו אחריו. “הזמנתי עבורכם כרכרה,” הוסיף. “כולם מחכים לכם בבית.”
אווה נשענה על זרועו של אברהם ומשכה בעקבותיה את המזוודה. כל הכוח שהיה בה במשך השנתיים האחרונות, שבהן טיפלה בבעלה והתרוצצה בין הרופאים, נסעה ומכרה ומשכנה רהיטים, נשאה ונתנה עם קונים כדי לממן את הטיפול בו ואת ההשגחה על שני הילדים, נמוג ונעלם באחת, בשנייה שבה נתלתה על זרועו של אחיה.
עכשיו בלטו העיגולים השחורים שהסתמנו תחת עיניה, והחיוורון והעייפות והחולשה לא הוסתרו עוד. היא נגררה אל הכרכרה, כמו רגליה אינן נושאות אותה עוד. כאילו אזלו כוחותיה להילחם.
אבל כעבור חצי שעה, בחדר האורחים של בית משפחת אברהם ז’אק, שוב הייתה אווה זקופה וחזקה. היא גמעה מהתה שהגישה לה המשרתת וסיפרה מעט מתלאות השנתיים האחרונות. מפעם לפעם פזלה אל ולדימיר, שישב בצד ובהה, חולם בהקיץ.
כל בני הבית התכנסו לכבודה, וכולם רצו לעזור. סיכוייה של אלמנה חסרת רכוש לקיים שני ילדים קטנים ולהעניק להם חינוך ראוי לשמו נראו בעיניהם קלושים.
אך במוחו של מאיר, הצעיר בבניו של אברהם ועורך דין מצליח בזכות עצמו, עלה פתרון: “אולי תשלחי את הילדה ללמוד תפירה?” אמר לאווה. “ואת הילד תשלחי ללמוד נגרוּת?”
בחדר נפלה דממה.
עיניה של אווה, שננעצו בפניו של בן אחיה, האדימו. היא הייתה בתו הצעירה של סוחר יהודי אמיד ומכובד, גדלה בבית שנוּהל בידי משרתים ואומנות ולמדה בבית ספר אירופי מודרני. משפחתה הייתה שומרת מצוות ותרבותית, ובעיני יהודים אלה נחשבו בעלי מלאכה פחותי ערך. הרעיון לשלוח ילד יהודי ללמוד נגרות היה לא רק בלתי אפשרי, אלא גם משפיל. השכלת הילדים הייתה בראש סולם העדיפויות, הרבה מעל הצרכים החומריים. באוכל אפשר להצטמצם, בבגדים אפשר לחסוך, אבל בחינוך ובהשכלה – בשום פנים לא!
הדממה הייתה מביכה.
מאיר ז’אק נע על כיסאו באי נוחות, מתאמץ לחייך. “מה יש?” אמר, מנסה לרכך מעט את דבריו. “יש מספיק משכילים במשפחה שלנו, לא נורא אם מישהו יפרוץ פעם את המעגל וילך להיות נגר.”
אווה קמה. “רעיונות יפים יש לבן שלך, אברהם,” אמרה לאחיה בחוּמרה, “לָמה אתה לא מציע לו לנסות ליישם אותם על בניו, ולהניח לי לחנך את הילדים שלי כמו שאני מבינה?”
אברהם ניסה לעצור אותה, אבל אווה הייתה תקיפה. היא פסעה לעבר ולדימיר, שישב עכשיו מול החלון והתבונן בנעשה בחוץ, ומשכה אותו בזרועו. “בוא, ווֹלודיה,” אמרה. “אנחנו הולכים!”
“חכי רגע,” ביקש אחיה. “מאיר לא התכוון לפגוע, הוא רק ניסה לייעץ.”
“אני לא ביקשתי עצות מאף אחד,” אמרה. “אני מסוגלת לנהל את חיי בכוחות עצמי.” נטלה את המזוודה הגדולה ביד אחת ואת ולדימיר בידה השנייה, ויצאה אל הרחוב האודסאי המתנכר והקר.
בחוץ, באמצע הדרך, עצר ולדימיר והוציא את ידו הקטנה מידה של אימו. “מה קרה?” שאל. “לָמה הלכנו?”
“מאיר פגע בנו,” אמרה אווה בטון יבש.
הילד תלה בה זוג עיניים תמהות. “לָמה?” שאל.
“כי מי שבא ממשפחה כמו שלך, לעולם לא ילך להיות בעל מלאכה,” אמרה אווה. “סבא שלך היה יהודי משכיל ומלומד, והוא דאג שגם ילדיו יהיו כמוהו. אצלנו בבית קראו ספרים ולמדו עברית ושמרו מצוות. נכד למשפחה כזאת ימשיך ללכת בדרכיה, ממש כמו שעושה מאיר בעצמו.”
ולדימיר תקע את ידיו בכיסי מעילו וקימט את מצחו, כאילו ניסה לרדת לעומקם של דבריה. “מה אנחנו?” שאל פתאום. “חסידים?”
אווה חייכה. “ומה חשבת?” שאלה. “שאנחנו ‘מתנגדים’?”
הוא משך בכתפיו. “אני לא יודע,” אמר.
אווה חיבקה אותו. “אתה תהיה משכיל ומכובד על אפו ועל חמתו של מאיר,” אמרה. “אבל עד אז, וגם אחר כך, הוא לא יזכה לראות את כף רגלי דורכת על מפתן ביתו.”
“כל כך נורא ליהודי להיות בעל מלאכה?” שאל ולדימיר.
“יש גם יהודים בעלי מלאכה,” אמרה לו אווה. “אבל הם שונים מאיתנו. אצלנו אין דבר חשוב יותר מרכישת השכלה.” היא חזרה והרימה את המזוודה, ודרבנה את הילד ללכת עימה.
הם הלכו כברת דרך נוספת, וּולדימיר ניסה להתעמק בדברים שאמרה. הם לא היו ברורים לו, אבל הוא חש שיש משהו שונה אצל מי שהוא יהודי. משהו אחר, שלא ברור אם הוא יתרון או חיסרון, אם הוא לטובה או לרעה.
ואז נזכר שפעם אחת, כשיצא לטייל עם האומנת הגרמנייה בעיר איימס, חלף על פניהם אדם גבה קומה שבירך אותם לשלום בניד ראש. באותו רגע רעדה ידה של האומנת שהחזיקה בידו. כששאל אותה ולדימיר מי זה ולמה רעדה כשחלף על פניהם, אמרה האומנת כי האיש שחלף זה עתה על פניהם הוא קיסר גרמניה, וכבוד גדול הוא לילד יהודי כמוהו לפגוש ככה את הקיסר ועוד לזכות בברכתו.
ולדימיר עצר שוב. “אימא,” אמר.
“כן?” אמרה אווה.
“אימא,” אמר שוב. “האם גם לנו היהודים תהיה פעם מלוכה, ויהיה לנו קיסר שיטייל ברחובות ויברך אנשים לשלום?”
אווה חייכה, הפעם בפה מלא. “ודאי שתהיה, טיפשון שכמותך,” אמרה. “מה אתה חושב, שלעולם נישאר כך ללא ארץ משלנו?”
אין עדיין תגובות