בית בפורטוגל

מבוא לבית

מכל המוניות השחורות, המבהיקות כראי, שהמתינו בנמל התעופה של ליסבון, אצה לקראתנו ווקסהול מרופטת וצהובה, כאילו ארבה רק לנו. הנהג, גבר זקן, קיבל את הכתובת ודהר כמטורף בחום העז, בלי מזגן, חלונותיו פתוחים, מקלל את כל הנהגים. ‘לוקו’, צעק על כל מי שעקף אותו, עד שנתקענו בפקק. ‘טרפיק’, צחק. לא היה לו מושג איפה הסמטה שבה חיכה לנו החדר השכור ושעה ארוכה ניסה לברר עם נהגים אחרים. ואחר כך נהג מהר, מרקד בין רכבים, פקקים וכיכרות. ‘פאק’, ‘שיט’, צעק באנגלית רצוצה, טיפס במעלה תלול של הר ובלם בדרך נס, מול הבית ב–Rua de sao gens. כך נחתנו בבירת ארץ שטרם הכרנו, ושבה נתחיל, מהר יותר מכל מה שחלמנו, להקים את ביתנו, 400 קילומטרים צפונית מהלוקו, הטרפיק וליסבון, סמוך למקום שבו נשפך נהר המיניו אל האוקיינוס האטלנטי.

כשנה אחרי מסע ליסבון, אני כבר עומד על רצפת עץ בלב בית פורטוגלי ישן, ערוף גג, ומקלל את הקרפינטיירה. אין תשובה בנייד של הנגר ג’ורג’. אין קול ואין עונה. איפה לעזאזל גג העץ שהבטיח ג’ורג’ לפני הגשם? האדריכל ג’ילברטו, שמנהל את העבודה, פורש כפיו ופניו מלאי מצוקה רבה אף ממצוקתנו. כשגשמי הזעף של החורף קרבים וקירות הגרניט העתיקים שעוביים כמטר חשופים, אני חולם בלילות על בית שמעיין נובע מקירותיו. יש בו רצפות עץ ומטבח ישן, ארונות וקירות, דלתות וחלונות. אין גג, ובלי גג בית הוא כלום. הפקר לרוח ולגשמים.

ג’ילברטו אומר: ‘גם אם ירד קצת גשם על הבית, לא יקרה דבר. הגשם ישטוף אבק של מאה שנים.’ הוא מדבר על המים שירוו את העץ היבש, כאילו עמדנו בקִצן של מאה שנות בדידות של ג.ג. מארקס. האדריכל שלנו מוצא נחמה גם בצרות. זה חלק מהאופי המקומי: שהלקוח לא יכעס, שיחוש בנוח ואז גם למקומי יהיה נוח. אני מגלה לאט כי העיכוב הנמשך, היעלמות הנגרים והבטחות השווא, הן חלק מאותה נינוחות פורטוגלית והעדר חיפזון, כי ההווה הוא געגוע לעבר ואילו לגבי העתיד, נראה ביום שני, בשבוע הבא.

‘הנגרים נדירים כמו אסטרונאוטים’, אומר ג’ילברטו. רבים מהם עזבו בשנים הקשות שבהן לא היתה עבודה. חלקם היגרו לצרפת ועתה, כשיש ביקוש, קשה להשיג את אומני העץ שיודעים להכין את הקורות הגדולות, להקים גג מבודד של עץ ורעפים שיחזיק מעמד שנים רבות. ‘חלקם עובדים חצי חודש בצרפת וטסים הלוך ושוב כל כך הרבה, עד שמחלקת העסקים מלאה בנגרים פורטוגלים משודרגים.’

אני מחייך למחשבה על ג’ורג’ שלנו שנח עכשיו במחלקת עסקים, עד שאני נזכר כי גם איש הרעפים והאבן, סניור פרנקלין, מחכה שהנגרים יגמרו, ושבשורת בעלי המקצוע הפורטוגלים שלנו כולם מחוברים זה לעבודתו של זה כגלגלי שיניים: אחד מסיר, אחר מקים, וכולם מתחייבים לכמה בתים באותה עת ומדלגים ביניהם.

זהו נס אקלימי של סתיו מתמשך עם שמי תכלת קיציים. ספטמבר, אוקטובר, נובמבר קרב. נובמבר מגיע. בכל בוקר אני תולה עיני בשמי קנדמיל ומייחל שיישארו כחולים ויבשים, אבל אני יודע היטב כי בסוף נזדקק לבני מקצועו של יוסף הנגר, מעבר לנס עצירת הגשמים שמתחולל בנו. בסוף נובמבר, מתחיל גשם קל לרדת. השמש הגוועת חולפת דרך גפנים שמאבדות את עליהן. יופיה של השלכת הזהובה עוד נאחז רגע בענפים בטרם ייעלם, והעלים נפלאים כפרחי כיליון. קִצו המתמשך של הסתיו הוא גם זמן של חסד, אך אני נכסף לשמוע המולת בנייה, נקישות פטיש, מנגינה מרנינה של מסור חשמלי; את שירת המקדחה וחריקת המברג המכני.

בכל בוקר נפתח שער הברזל של החצר אל דממה. אני עובד שם לבדי כמו למלא את החסר. אני אדון הבית ופועלו היומי: אני שותל ונוטע בגינה קטנה שיצרתי בפתח מחסן, שיהיה לסטודיו, שהוא לבדו מתמלא חפצים והופך למקום חי. אני נוטע שתיל רך של בוגנוויליה שתטפס בבוא היום על הקיר. אני בא והולך, יום אחרי יום. עד שבוקר אחד, כמתוך כובעו של קוסם, צצה לה משאית הנגרים הלבנה של ג’ורג’.

היא עמוסה בקורת עץ אורן ארוכה כתורן וקורות קטנות ממנה. וג’ורג’ מופיע, כאילו תמיד היה בחצר, פורק עם אנשיו את המטען, נושא על כתפו את קורות העץ הכבדות. הנגרים גונחים תחת כובד העץ. הם מניחים במחסן חלק מהן לבל ייפגעו מן הגשם. כאילו הרגע גילו שהחורף קרב והם חרדים מאוד מנזקיו.

‘מחר נבוא’, אומר ג’ורג’ בלכתו.

מאז אותה הופעה, בכל בוקר כשאני נכנס לחצר, נתקלות רגלי בקורת העץ המהוקצעת, העצומה כאורך הבית, שמוטלת באלכסון. אחרות, קצרות ממנה, נחות במחסן. רק בראשית דצמבר, כשאני מגיע אחר הצהריים, חונים שני רכבי אופל קורסה ישנים ליד השער. נושא עיני אל פסגת הבית הערוף, אני רואה כי לכל אורכו מתוחה הקורה הגדולה, שִׁדרת הגג החדש, שמחברת בין שני משולשי הבטון של שוליו. תוך יומיים צומח כובע חדש לבית ופרנקלין שב עם פועליו לסיים את המלאכה. רק אז מגיע המבול ומציף יערות וחצרות, בתים פרוצים ללא גגות ודירי כבשים וכבישים.

והבית יבש.