החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בית על מים רבים

מאת:
הוצאה: | 2016-03 | 288 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

יואל בלום הוא סופר ישראלי מצליח בארץ ובעולם.
ביקור באמסטרדם זורק אותו למציאות היסטורית ורגשית שבה ייחשף בפניו, לראשונה בחייו, הסיפור שלא הכיר ולא שיער: סיפורו שלו.
בבית על מים רבים מתרחקת אמונה אֵלון מהמחוזות הגיאוגרפיים והסוציולוגיים שבהם התחוללו עלילות ספריה הקודמים, אבל גם הפעם היא ממקמת את עיקר ההתרחשות בתוך המשפחה, בתוך היחסים הקרובים ביותר ובתוך הנפש.
בבית על מים רבים, הרומן החדש שלה, מפליאה
אמונה אֵלון ליצור, בלשון צלולה, פיוטית ומדויקת, עלילה בלשית היסטורית־פסיכולוגית מרתקת ונוגעת בלב.
יגאל שוורץ

בית על מים רבים הוא הרומן הרביעי של אמונה אֵלון. ספריה הקודמים — שמחה גדולה בשמים, ותכתבו: אהובתנו וגם במופלא ממני – היו לרבי־מכר, וזיכו אותה בפרס היצירה לסופרים עברים (2015) ובמועמדות לפרס ספיר (רשימה ארוכה, 2012).

מקט: 15100584
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

זה אחר זה נבלעים האנשים בתוך המטוס לאמסטרדם, זה אחר זה אחר זה. גם יואל הולך ומתקרב אל הפתח, אך לפתע נבלם קילוח הנכנסים בגלל מישהי, אישה במעיל רוח כתום, שנטעה את עצמה בפתח הבואינג־737 וממאנת להמשיך פנימה. המחשבות של יואל כבר שייכות לרומן החדש שהוא החליט לכתוב, והוא חושב על האישה הזאת ושואל את עצמו מי מהדמויות החדשות שלו היתה מסוגלת להודות כך בַּפחד התשתיתי, העירום, של כל בן תמותה הבא אל המלכודת המעופפת הנקראת מטוס. מי היתה מתנדבת לשבש במו גופה את פסאדת "הכול בסדר", ולחלל את הסדר המקודש שבני אדם נאחזים בו ובלבד שלא יצטרכו להודות שבאמת הכול תוהו.

ממקומו בטור הממתינים אין יואל רואה אלא את גבה של האישה, שגם מבעד לַפלסטיק הכתום של מעילהּ אפשר לקלוט כמה הוא קפוץ, ומעבר לכתפיהם של העומדים לפניו הוא מבחין באגלי הזיעה הבוקעים בבת אחת על עורפה ומסביב לאוזניה. הטור מתחיל לבעבע בעצבנות, אנשים מציצים בחרדה בפתקי האישור־עלייה־לטיסה־מספר־זה־וזה שבידיהם, נאחזים בפיסות הנייר הרבועות כבהבטחה שסופו של המטוס להמריא. והנה מופיע מאי שם איש במדים מבהיקים, בשיער אפור ובהבעה סמכותית, מציג את עצמו כמנהל הטיסה ומניח זרוע אבהית על שכמה של הנוסעת התקועה. בעוד הוא מוביל אותה בעדינות הצידה ממשיך המטוס להתמלא, ויואל עובר על פניהם ושומע אותו אומר לה, האמיני לי יקירתי, בכל טיסה יש לי נוסעים שמפחדים, וזה בסדר גמור. אני מבטיח שבזמן ההמראה אני אבוא להחזיק לך את היד.

כשהוא מוזמן לחו"ל בענייני ספריו, הוא ובת־עמי טסים בדרך כלל במחלקת העסקים וכך נחסכים ממנו החיכוך עם המוני הנוסעים והחשיפה להמוני מבטיהם. כיוון שהפעם הוא טס לבדו, ובעיקר כיוון שהוא מממן את הכרטיס מכיסו, בחר לנסוע במחלקת התיירים ולכן לא נותר לו, כרגע, אלא להשתחל אל מושבו במרב הפרטיות האפשרית. תסתכל רק ישר ולמטה, הוא מזכיר לעצמו, רק ישר ולמטה, אל תרים את העיניים לא למעלה ולא לצדדים, פן ייתקל מבטך במבטו של מישהו שעלול לזהות אותך. ותיזהר זהירות גדולה מאנשים שכבר זיהו מי אתה ומנסים ללכוד את תשומת לבך, ומכאלה שאתה שומע אותם אומרים זה לזה: הנה יואל בלום. או: הנה הסופר ההוא. או: הנה המפורסם הזה עם הכובע־קסקט, נו תזכירי לי איך קוראים לו.

רק שבוע חלף מאז נסיעתו הראשונה לאמסטרדם ומאז אירוע קבלת הפנים, שערך לכבודו המו"ל ההולנדי של ספריו בהשתתפות אושיות מקומיות מתחומי הספרות והתקשורת. רק שבוע מאז שהוא ובת־עמי שוטטו בין ההמונים גבוהי הקומה בעיר האופניים ותעלות המים, גומאים רחובות כיכרות ארמונות ומוזיאונים. בערב הגיעו רצוצים ורעבים אל ביתו היפה של המו"ל, בשדרת אפולו שבדרום הישן של אמסטרדם, אך נאלצו להסתפק בארוחה של פיסות גזר ומלפפון: הכיבוד שעל השולחנות היה עשיר ומגוון, אלא שגם כאן, כמו בהרבה אירועים חגיגיים הנערכים לכבודם ברחבי העולם, ניכר שהמארחים לא העלו בדעתם כי עוד ישנם, בימים נאורים אלה, בני־תרבות המקפידים על דיני הכשרות העבריים הקדמוניים.

לקראת חלקו השני של האירוע הספרותי התבקש האורח הישראלי לשבת על כיסא מגולף במרכז הסלון ההולנדי, סמוך למזנון ההולנדי המסוגנן שעל מדפיו ערוכים כלי הדֶּלְפְט ההולנדיים העשויים פורצלן לבן מעוטר בכחול ולנוכח החלון ההולנדי הגדול, הרחב, הפתוח אל תעלת מים זרוּעה השתקפויות מנצנצות. מקבלי פניו התיישבו מולו וציפו שיענה לשאלת בעל הבית סמוק הלחיים על ההבדל בין הסופרים הישראלים המקוטלגים כסופרי דור הקמת מדינת ישראל, לבין אלה הידועים — כמו מר בלום עצמו, ואני מקווה שזה בסדר מצדך שכאן נכנה אותך פשוט יואל — כסופרי הגל הישראלי החדש.

העבר אינו ניתן לגניזה, דיקלם יואל באנגלית רהוטה את התשובה שהוא משיב על השאלה הזאת תמיד, תוך שהוא משלב רגל על רגל ומישיר מבט נעים אל קהליו המתחלפים מעת לעת ומארץ לארץ. אי אפשר, לטעמי, לכתוב ספרות ישראלית ללא התייחסות ישירה או עקיפה לתל הארכיאולוגי, שעל גביו מדינת ישראל צומחת ואת חופיו מלחכים גליה הישנים והחדשים גם יחד.

פרצופים קשובים הינהנו אליו בהבנה, ושמא אף באמפתיה.

פרצופים קשובים תמיד מהנהנים אליו בהבנה ושמא אף באמפתיה.

עם זאת, הדגיש בקרשנדוֹ הדרמטי שקולו תמיד עולה אליו בנקודה הזאת, סופרים ישראלים בני הזמן הזה הם קודם כול סופרים ישראלים בני הזמן הזה. אני עצמי מקווה שכתיבתי אינה מתבוססת בבִיצת העבר, כי אם נושאת את נפשי, ואת נפשות קוראַי, אל מה שהווה ואל מה שעתיד להיות.

המשחק נמשך. ההולנדים שאלו, כמו שאנשים שואלים אותו בכל מקום, אם הדמויות המאכלסות את ספריו הן דמויות ישראליות טיפוסיות. והוא השיב, כמו שהוא משיב בכל מקום, כי בעיניו הדמויות שלו הן אוניברסליות.

לרגע התלבט אם לחרוג ממנהגו, ולספר, דווקא לקהל הזה, כמה הוא עמֵל בכתיבתו לדייק כל דמות כך שתגלם את כל האדם. ללכוד בכל תנועה את כל התנועות שהיו ושיהיו. לנסח את לב הדברים, את לב הדברים עצמו.

בדומה לדמויותיו של כל סופר, אמר כמו שהוא אומר תמיד, גם הדמויות שלי חיות ופועלות במציאות שאותה אני מכיר מקרוב. כסופר שחי במציאות הישראלית, אך טבעי שגם הדמויות שלי קשורות למציאות הישראלית. אבל הסיפורים, שאני מספר על הדמויות הללו, מספרים על האדם בכל מקום שבו הוא נושם, בכל מקום שבו הוא אוהב, בכל מקום שבו הוא מתגעגע.

לחייו הסמוקות של המו"ל המארח הסמיקו עוד, כשקרא באוזני אורחיו מתוך מדור הספרים של הניו יורק טיימס: "אין להתפלא על שספריו של יואל בלום כבר תורגמו ליותר מעשרים שפות ועל שהוענקו לו מיטב הפרסים הספרותיים. יואל בלום הוא קוסם, שנפנוף בשרביט הקסמים שלו הופך כל אנקדוטה אנושית לגרעין סיפורו האישי של כל קורא".

וגון הלחיים ההולנדיות הפך לארגמן כהה כשהוסיף וקרא: "אתה לוקח לידיך רומן מאת יואל בלום, ומובטח לך כי עומד להיחשף בפניך סודך הכמוס ביותר: הסוד שעל קיומו לא ידעת".

עוד כמה שאלות מוּכָּרוֹת, בלתי נמנעות — ויואל כבר העריך שהערב מתקרב אל סופו המיוחל.

אלא שאז הופנתה אליו שאלה בלתי צפויה, על ידי אדם שהוצג לפניו קודם לכן כעיתונאי מקומי בשם נוימרק, או אולי נויברג.

אם אינני טועה, קרא אליו השואל ממקום מושבו בקצה הימני של מעגל הכיסאות, אם אינני טועה — מר בלום, יואל — אתה עצמך נולדת כאן, באמסטרדם?

בחדר נפלה תדהמה. גם יואל נדהם, שכן למיטב ידיעתו אין הנתון הזה מופיע בשום מקור־מידע מודפס, או וירטואלי, העוסק בו ובתולדותיו. הוא ניסה להיזכר בשמו של העיתונאי הזה. נוישטט? נוימן? האם הוא יהודי?

ותוך כדי כך שמע את עצמו משיב ברוגע: העובדה הזאת נכונה, כלומר מבחינה טכנית אכן נולדתי באמסטרדם. אבל משפחתי היגרה מכאן לישראל בהיותי תינוק, ועל כן מאז ומעולם ראיתי את עצמי כיליד ישראל.

אחר כך הצליח להסיט את השיחה מן ההיסטוריה האישית שלו בחזרה אל זו הישראלית הקולקטיבית, ולומר עוד כמה דברים על הספרות העברית בתמורות העתים. אבל סוגיית מוצָאו ההולנדי כמו נתקעה במרכז המעגל, ואיש מן הנוכחים לא גרע ממנה עין. יואל שיער שהם מצפים ממנו לפרטים ביוגרפיים נוספים, מעבר לאלה שנידב להם בינתיים אותו נויהאוז, או נויפלד, על היותו של הסופר הישראלי המפורסם בן למשפחה יהודית־אמסטרדמית ותיקה אשר נעקרה ממקומה בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה.

הם לא תיארו לעצמם, שגם הסופר הישראלי אינו יודע על כך שום פרט נוסף.

2

הוא נוהג לטוס כמה פעמים בשנה למדינות שבהן ספריו רואים אור בשפות שונות. אבל עד לשבוע שעבר הוא לא טס לאמסטרדם, לא לכבוד התרגום הראשון של אחד מספריו להולנדית וגם לא לכבוד התרגום השני. כשנודע כי בתחילת הסתיו עומד להופיע בבירת הולנד רומן שלישי שלו, דחק בו הסוכן הספרותי שלו, צביקה, שהפעם יואיל לנסוע ולקדם שם את מכירות הספר. שְׁלח אותי לאן שתחפוץ, אמר לו יואל, רק לא לאמסטרדם. אני מנוּעַ מלנסוע לאמסטרדם. אלא שהסוכן הוסיף לדחוק בו: אי אפשר להתעלם ככה מהוצאת ספרים, אי אפשר לזלזל ככה בקהל קוראים. וכשיואל סיפר על כך לבת־עמי, היא פסקה שהוא לא יכול לסרב. והחליטה: אנחנו נוסעים, נשהה שם רק זמן קצר.

הוא ניסה למחות. אמא שלי, אמר, דרשה שכף רגלי לא תדרוך באמסטרדם.

אמא שלך מתה, יואל.

המילים הכו בו כאילו זה קרה הרגע.

והלוא אמא שלו עזבה אותו הרבה לפני שנפטרה מן העולם הזה באופן סופי. לאט לאט יצאה מדעתה, אחר כך יצאה מנפשה, ולבסוף מגופהּ. שומטת, שלב אחרי שלב, את אחיזתה במציאות. פורמת, זה אחר זה, גם את התפרים שחיברו אותו אליה. תפר ועוד תפר, חוט ועוד חוט. עד שהתנתקה ממנו לגמרי, והסתלקה כולה.

כמו כשהיה ילד, והיא לימדה אותו לשחות. והיתה ניצבת בחלק הלא־עמוק של הבריכה העירונית ומחזיקה אותו על פני המים, כפות ידיה האיתנות תומכות בבטנו ובחזהו מלמטה בעוד גפיו הדקיקות מתיישרות ומתקפלות על פי הוראותיה בתנועות של שחייה. ואז, מילימטר אחרי מילימטר, בהדרגה כה מתונה שהוא אף לא הרגיש בכך, היתה מושכת את כפותיה הגדולות מגופו הנסמך עליהן. קצת ועוד קצת הסיגה אותן ממנו, קצת ועוד קצת, עד שאספה את זרועותיה אל חיקה ורק עמדה על ידו, מביטה ולא נוגעת. ובפעם הראשונה שהבחין שאיננה תופסת בו, ושבעצם הוא שוחה בכוחות עצמו, נלפת כל כך שאיבד את שיווי משקלו והתחיל בועט ומפרפר ושוקע, מים רבים אדירים נבלעו בו ודומה היה לו שהנה הוא טובע ושובק.

אחר כך התרגל.

נסיעתו הראשונה אל עיר הולדתו עברה עליו בעיקר בייסורי חרטה על שהסכים לנסוע. הייתי צריך לעמוד על שלי, חזר וקונן באוזני בת־עמי במונית בדרכם מירושלים לנמל התעופה. מה אמא שלי כבר ביקשה ממני, כל כך מעט היא ביקשה, הייתי צריך לכבד את רצונה.

ממה היא כל כך פחדה, בת־עמי שאלה.

מה זאת אומרת?

למה היא לא רצתה שתגיע לאמסטרדם, מה היא פחדה שאתה תמצא שם?

שום דבר, מה כבר יכול להישאר אחרי כל כך הרבה שנים. היא פשוט לא רצתה שיהיה לי, או לנֶטִי, איזשהו קשר עם המקום שבו היא איבדה את אבא שלי, ואת ההורים והאחים שלה, ואת החיים שהיו יכולים להיות לה.

בצומת בן־שמן נזכר שהשאיר את נרתיק התפילין שלו בבית ומיד גמר בדעתו לבטל את התוכנית ולא לטוס. שִׁכְחַת התפילין היא סימן מובהק, הסביר לבת־עמי בצעקות נרגשות והורה לנהג המונית שיסוב על עקביו ויחזור לירושלים. התפילין של יהודי הן הזהות העצמית שלו, ועובדה שאני נוסע כל כך הרבה, ומעולם, עד לַנסיעה האסורה והמיותרת הזאת, עוד לא קרה לי ששכחתי אותן.

רק במאמצים רבים הצליחה בת־עמי להשקיטו. אנחנו לא בתוך סיפור של עגנון, קבעה, ובשלב זה לא אבדה לך שום זהות עצמית. על פי הנחיותיה המדויקות המשיך הנהג בנסיעתו לכיוון נמל התעופה, תוך שהוא מצלצל לתחנת המוניות ומזמין נהג ירושלמי אחר לגשת אל בניין מגוריו של הסופר, לקבל את מפתח דירתם מאחותה של בת־עמי הגרה בקומת הקרקע, לקחת מן הדירה את התפילין ולהביאן לנתב"ג מהר ככל האפשר. בת־עמי נשארה על קו הטלפון כשהיא ויואל הגיעו לנמל, ונשארה על קו הטלפון כשנגררו עם מזוודותיהם אל תוך בניין הטרמינל ואפילו תוך כדי הבידוק הביטחוני ותהליך הצ'ק־אין. היא ליוותה את בלדר התפילין בהדרכה מפורטת לאורך כל השלבים ושלבי השלבים של שליחותו המורכבת, וכאשר נשלמה השליחות בהצלחה, והנהג הודיע על הגעתו עם נרתיק הקטיפה הרקום אל השער החיצון, מיהרה לקבל את פניו ולשלם לו בעין יפה בעוד יואל ממתין לה באולם הנוסעים היוצאים ובטנו מתהפכת בקרבו חזור והתהפך.

הזיכרונות המסודרים שלו מתחילים בגן הילדים בנתניה. כשגדל, ושאל מה היה לפני גן הילדים, נהגה אמא שלו להתיק את מבטה לכיוון אחר, להעמיד פנים שהיא שקועה באיזו משימה חיונית שאיננה סובלת דיחוי, ולהצהיר בקול רם וברור: מה שהיה היה, המים ההם כבר זרמו הלאה.

לא פעם אמר שהוא בכל זאת רוצה לדעת על המקום שבו נולד, אבל אמא שלו אמרה: מי שעלה לארץ כתינוק, נחשב ליליד ישראל. אתה כאילו נולדת כאן בארץ, יואל.

ואחותו הגדולה נֶטִי הסבירה לו שככה זה הולנדים. הולנדים לא מדברים על מה שלא חייבים לדבר, ובטח שהם לא מדברים על מים שכבר זרמו הלאה. בכלל, הוסיפה בכובד הראש האופייני לה עד היום, זה לא פשוט להיות הולנדי.

כדי לנסות לסיים את המפגש בבית המו"ל באווירה נעימה, יואל בחר בסוף אותו ערב לספר כמעין הדרן, בנימה אחרת, קלילה, את אחד הסיפורים שהוא רגיל לתבל בהם את הרצאותיו בחו"ל.

אלוהים מזמן אליו את מנהיגי שלוש הדתות הגדולות, סיפר, ומודיע להם שבעוד ארבעים ושמונה שעות הוא עומד להביא על העולם מבול גדול ונורא. שלושת המנהיגים ממהרים לאסוף את ציבוריהם — זה בכנסייה, זה במסגד וזה בבית הכנסת, ומכינים אותם לקראת הבאות. הבישוף קורא לצאן מרעיתו הנוצרים לומר וידוי שלפני המוות, ודברים ברוח זו אומר גם האימאם להמוני המאמינים המוסלמים. ואילו הרב עולה על הבימה שבמרכז בית הכנסת, דופק בכף ידו על השולחן ומכריז: יהודים, יש לנו ארבעים ושמונה שעות ללמוד איך חיים מתחת למים!

דע לך שזה סיפור אנטישמי, מילמלה בת־עמי בשעה מאוחרת יותר, כשכבר התכרבלה במיטת חדר המלון. הגויים שאתה מספר להם את זה צוחקים צחוק של שמחה לאיד, והיהודים צוחקים מרוב בכי.

תרדמה נפלה עליה מיד עם סיום המשפט. וגם יואל היה עייף עד לַשורש, עייף כאילו הלך לאורך תעלות אמסטרדם דורות על גבי דורות.

3

והנה, רק שבוע עבר מאז אותו הלילה וכבר הוא נוסע לאמסטרדם פעם נוספת. נוסע כדי להתחיל לעבוד על רומן חדש, אחרי שגילה, בימים המעטים שחלפו מאז הנסיעה הקודמת, מהו הדבר שעליו הוא מוכרח לכתוב.

קשה לומר שאינו מלא חששות מפני עצם השהות הממושכת במולדתו הזרה.

קשה לומר שאינו מפקפק ביכולתו לאסוף את החומרים הנחוצים, למלא את מחברותיו ברשימות וברעיונות, ואחר כך גם למצוא את הכוח לשוב לביתו ולהפוך את כל אלה לספר.

אבל משהו בתוכו אומר לו שאם כל אלה יעלו בידו, הספר הזה הולך להיות רומן חייו: הרומן שרק כדי לכתוב אותו הוא היה, בכלל, לסופר.

הפעם יואל נוסע לאמסטרדם לבדו וכל מה שיעשה שם, או לא יעשה, תלוי רק בו. אבל בביקורו הראשון בעיר האסורה נפל עליו מורא מצוותה המחוללת של אמא שלו, ובת־עמי אחזה בידו כמו ביד ילד אובד והוליכה אותו לאן שבחרה להוליך.

הם התאכסנו על חשבון מארחיהם במלון פריז, אחד משפע בתי המלון הקטנים והמטופחים הפזורים באזור הבילויים שמסביב לכיכר ליידסה, ובת־עמי טענה שזהו אחד המלונות היותר מקסימים שהם התאכסנו בהם אי פעם. מרגע שנחתו בנמל התעופה סחיפהול היא לא הפסיקה להתפעל ולהתרגש מן הארכיטקטורה הציורית של אמסטרדם, מקֶסֶם התעלות, הגשרים, השדרות והבניינים, מריבוי הצבעים והצורות וכמובן מן התושבים גדולי הגוף ונעימי הסבר הזורמים להם על אופניהם באוויר החופשי.

הוא לא הבין איך אפשר בכלל להתמצא בעיר המשונה הזאת, המכונסת כמעט כולה בתוך חצי העיגול שמסמנות ארבע תעלותיה הראשיות. והרי אם התוואי של תעלת קייזר, למשל, מתחיל בקצה המערבי של אמסטרדם ומסתיים כעבור חצי־עיגול בקצה המזרחי, כי אז כשאתה, למשל, רואה על ידך שלט שכתוב עליו "קַייזֶרְזְחְרָאכְט", אתה יודע שאתה נמצא על גדת התעלה הזאת, אבל אינך יכול לנחש אם אתה נמצא במרכז העיר, במערבה או במזרחה.

ובכל זאת למדה בת־עמי תיכף ומיד, וללא כל קושי, להתמצא במבוך רצועות היבשה שבין מים למים. והיא הצעידה אותו בתוככי המבוך הזה במרץ, בביטחון, תוך שהיא משבחת ללא הרף את רוח החירות השורה על הכול ומתפעמת אפילו מגימיקים תיירותיים בוטים כמו שוק הפרחים הצף, ואפילו ממוזרויות מופרכות כמו גרמי המדרגות ההולנדיים התלולים עד כדי סכנת נפשות.

הם בונים את המדרגות שלהם בזווית כל כך קיצונית בגלל המים, הסבירה לו על פי מה שקראה ב"מדריך למטייל הישראלי" שלא מש מידיה לרגע, קודם כול כדי לחסוך בשטח יבשתי יקר, ושנית בשביל להימלט לַגובה במקרה של הצפה.

עוד סיפרה לו, עיניה בורקות, כי מפאת היותן של מדרגותיהם כה צרות ותלולות, נוהגים ההולנדים להעביר רהיטים ומשאות גדולים אחרים אל תוך דירותיהם, או מתוך הדירות החוצה, לא דרך חדרי המדרגות כי אם מבעד לחלונות הבתים, בדרך כלל בעזרת מנוף. בעבר היו תולים את המשאות על חבלים שנכרכו על הווים האלה, אמרה והצביעה על שורת בתים מקרית, ורק אז יואל הבחין בוו הגדול המחובר אל קורה בולטת במרומי הגמלון של כל בית.

ושבה את לבה גם מנהגם, שבעיניו הוא מופרך מיסודו, להשאיר את החלונות הגדולים האלה שלהם גלויים בכל עת לרשות הרבים ולהימנע מלהסתיר את חייהם הפרטיים מאחורי תריסים או וילונות. החשיפה הבוטה הזאת זיעזעה אותו עמוקות, אבל בת־עמי המאושרת לא הפסיקה להגיד לו תראה, תראה את זה ותראה את ההוא, ובעיקר: תראה איך שום דבר לא השתנה כאן, באמסטרדם, מאז תור הזהב של הולנד. מה לא עבר מאז ועד היום עלינו היהודים, בעוד שכאן כל הזמן הארוך הזה אותם בניינים, אותם רחובות, אותם מים ואותם אנשים. תראה למשל את הטיפוס הזה, לחשה לו בכניסה למלון פריז, כשפקיד קבלה קשיש ומעונב הושיט להם את מפתח חדרם מעבר לדלפק עמוס נעלי עץ הולנדיות, טחנות רוח מיניאטוריות ותמונות של ספינות מפרש. אני מוכנה להתערב איתך שהוא לא זז מהדלפק הזה מאז ימי פיליפ השלישי.

דומה שבביקורים שלהם בחו"ל בת־עמי קלה יותר מאשר בארץ. כשהיא בארץ, מעיקים על כתפיה כל ענייני המשפחה, הבית, מדינת ישראל והמין האנושי. אבל ברגע שגלגלי המטוס שבו היא יושבת ניתקים ממסלול ההמראה בנתב"ג, מתנתקת בת־עמי ממשמרתה המתמדת ומשחררת את העולם לדרכו. בחו"ל היא אף פוטרת את עצמה מעול נשיאת צרור המפתחות הכבד, שבארץ אינה זזה בלעדיו לשום מקום. אמנם גם בחו"ל היא תמיד חמושה בתיק־נשים גדול ובטלפון סלולרי, אבל אין ספק שקל לה יותר ללא ה"חמסה" הכסופה, שמוטבעת עליה תמונה משפחתית ממוזערת ובכל עת תלויים ומקרקשים עליה מַפתח הדירה שלהם ומַפתח המחסן, מפתח שער הגינה ומפתח היציאה אל גג הבית, מפתח תיבת הדואר ומפתח סככת בלוני הגז, מפתח המכונית שלה ומפתח המכונית שלו ומפתחות־לשעת־חירום של דירת אחיה ודירות אחיותיה ומפתח לכל אחת מן הדירות של שלוש בנותיהם ועוד מפתחות גדולים וקטנים שרק היא יודעת לאיזה מנעול עלום נועד כל אחד מהם.

4

למחרת הערב הספרותי בבית המו"ל ההולנדי, בין גיחה למוזיאון שמעבר לנהר האמסטל לבין סיור בזק שתיכננה לערוך בבית רמברנדט ובשוק הפשפשים, החליטה בת־עמי שלא ייתכן שיעברו ממש בתוך הרובע היהודי הישן ולא יעיפו מבט גם למוזיאון ההיסטוריה היהודית. כך קרה שיואל מצא את עצמו באולם תצוגה מואפל אשר לאורכו, מתוך תיבות זכוכית מוארות, ניבטו אליו בתי מזוזה עקורים, ניבט אליו שלט עץ שחוק המזהיר באותיות שחורות: על יהודים חל איסור, ניבטו אליו תצלומים ומסמכים וכלים מכלים שונים. הוא חשב שמוטב לו להסתלק משם. שמוטב לו לכבד את צוואתה של אמא שלו, שכל כך לא רצתה שיראה את הדברים האלה. אבל הוא הסתכל מסביבו ולא מצא את בת־עמי, וחרדה אחזה בו עד אשר הבחין, באור העמום ששרר באולם, בקווי המתאר של דמותה הישובה על אחד הספסלים.

הוא פילס דרך אליה בין מבקרים אחרים ששוטטו שם בשקט, עוקף קבוצה של בני נוער הולנדים שהשתרכו בעקבות מורתם. בת־עמי נראתה כאילו אינה מבחינה בו, וכשנגע בכתפה לא הרימה אליו מבט כי אם סימנה לו, בהתרגשות כבושה, שיתיישב לצדה. רק ידה נעה, וכאשר יואל ציית, והתיישב, ראה שהיא צופה בקטעי סרטונים ישנים שהוקרנו בשחור־לבן על כל רוחבו וגובהו של הקיר שמנגד.

מה מדביק את עיניה של אשתו, יואל תמה, אל התמונות האילמות האלה. כשהתבונן בתמונות שבסרטונים הישנים ראה אנשים חוגגים במסיבת חתונה, מחייכים זה אל זה ומתנשקים נשיקות משולשות: נשיקה על לחי ימין, נשיקה על לחי שמאל ושוב על לחי ימין. הגברים היו לבושים בחליפות טוקסידו והנשים בשמלות ערב הדורות, הנשים בתסרוקות מפוארות והגברים בראשים גלויים משוחים בג'ל שומני. הוא סובב את פניו כלפי בת־עמי, אבל בת־עמי לא סובבה את פניה כלפיו. עיניה המשיכו להידבק אל התמונות המרצדות, והיא הרגישה את מבטו וסימנה לו בדחיפוּת: תביט אל הקיר, תביט על הסרט, והוא החזיר את עיניו כפי שהורתה לו וראה צילום של החתן עם הכלה, ואחריו צילומי תקריב של הורי החתן ושל הורי הכלה, וצילום של השושבינות הצועדות מאחורי הכלה ונושאות בחרדת קודש את קצה השובל הארוך של שמלתה. אחר כך הופיע צילום של אישה שמחזיקה תינוקת, מצביעה אל המצלמה ומנסה לגרום לתינוקת האדישה לחייך אל העדשה, והופיע צילום של שני בחורים בעניבות פרפר שמנפנפים בידיהם אל המצלמה, ובת־עמי צבטה את זרועו, ונדרכה, ותמונת הבחורים בעניבות הפרפר התחלפה בתמונת משפחה צעירה: גבר ואישה, בזרועותיו ילדה קטנה ובזרועותיה תינוק. הם הבליחו רק להרף עין, אבל גם בהרף העין הזה הספיק יואל לראות שהאישה, האישה שבתמונה הזאת, היא אמא שלו. אמא שלו בצעירותה, אמא שלו בימים שלפני טווח הזיכרון שלו, אבל אמא שלו.

הוא הפסיק לנשום.

חכה, לחשה לו בת־עמי ואחיזתה בזרועו התרככה, זה מוקרן בלוּפּ, עוד מעט נראה את זה שוב. כשאמרה את המילה ״לוּפּ״, התוותה באצבעה עיגול דמיוני באוויר. יואל בלע את רוקו והינהן אליה, אם כי מלבד את עניין הלוּפּ הוא לא הבין דבר.

פעם אחר פעם צפו יואל ובת־עמי בקטעי סרט החתונה הישן. במשך שעה ארוכה ישבו על הספסל במרכזו של אולם המוזיאון ופעם אחר פעם ראו את החתן ואת הכלה, ואחר כך את הוריהם המאושרים והמודאגים של החתן ושל הכלה, ואחר כך את הבחורות האוחזות בשובל ברצינות תהומית, ואחר כך את ידה המצביעה של האישה עם התינוקת, ואת נפנוף ידי הבחורים העולצים בעניבות הפרפר, ואחר כך — הנה, יואל אמר לעצמו, עכשיו שים לב — והוא הסתכל בכל כוחו, וגם בפעם העשירית שצפה בקטעי הסרט, כמו בפעם העשרים ושתיים, ובפעם השלושים, עדיין היה סמוך ובטוח שהאישה, המבליחה בו למשך שנייה או שתיים, היא אכן אמא שלו. התמונה היתה מטושטשת, אבל אלו היו בלי ספק קומתה הגבוהה, ידיה הגדולות, אופן עמידתה, והפנים היו בלי ספק פני האיכרה הרחבות שלה, האהובות עליו כל כך, שנראו בסרט הזה הן במבט קדמי והן בצדודית, כשהפנתה את ראשה ימינה וחייכה אל בעלה, כלומר אל אבא שלו. הוא היה תינוק כשאביו נלקח, ובאותו הזמן אבדו כל התצלומים של הוריו, עם שאר רכושם, אבל עכשיו היה בטוח שהאיש העדין והממושקף המופיע בסרט הוא אביו, בעיקר על פי החוֹם וההערצה בעיני אמא שלו המלכסנות מבט אל האיש הזה שקומתו נמוכה משלה.

הילדה הקטנה שהאיש החזיק בזרועותיו היתה נֶטִי, ולא היה לו שום ספק שזוהי נֶטִי: תווי הפנים, המבע, הכול. אבל מיהו התינוק הזר, שאל אותו לבו, מי הוא התינוק הזר החבוק בזרועותיה של אמא שלך?

התינוק מוכרח להיות אַתה, לחשה בת־עמי כאילו שמעה את השאלה.

אבל זה לא אני, לחש לה בחזרה.

איך אתה יכול לדעת?

זה לא אני. תסתכלי על צורת הראש שלו, על העיניים, על השיער. זה לא אני.

אז אולי, הציעה אחרי שהדמויות שוב הופיעו, ושוב נעלמו, אולי בדיוק ברגע שבו צילמו אותם היא החזיקה תינוק של מישהו אחר?

יואל רצה לאמץ את ההשערה הזאת. הלוואי שיכול היה לאמץ אותה. אבל שוב סיים הלופ את מחזורו, ושוב נפרשה על הקיר אותה התמונה, ושוב הוא ראה שאמא שלו חובקת את התינוק האלמוני כמו שאמהות חובקות רק את ילדיהן הפרטיים. ולא זו בלבד: הוא הבחין — כי אי אפשר היה שלא להבחין — עד כמה התינוק האלמוני דומה לה, במיוחד בלחיים הרחבות ובעיניים הבהירות שקצותיהן משתפלים כלפי מטה. ועד כמה אין ולו שמץ של דמיון בין פני התינוק האלמוני ובין פניו שלו, הכהות והמוארכות, בתצלומי ילדותו שצולמו לאחר העלייה ארצה והודבקו בידי אמא שלו, בעזרת מדבקות פינתיות זעירות, על דפיו השחורים והמחוספסים של אלבום התמונות המסודר שעמד על המזנון בסלון דירתם בנתניה.

ברגע שחזרו מן המוזיאון היהודי אל חדרם במלון, נטל את הטלפון הסלולרי שלו והעלה על הצג את מספר הטלפון של נֶטִי. הוא הסתכל על שורת הספָרות הדיגיטליות המאירות וחשב על אחותו, היושבת בשעת בין־ערביים זו בדירתה הקטנה בַּקיבוץ שבין הירדן לַגלבוע. שלווה נסוכה על פניה, ספר פתוח על ברכיה ומוזיקה קלאסית מתנגנת ברדיו הישן שלה המכוון לתחנה הקבועה. בעלה, אליעזר, כבר מחכה לה בבית העלמין הקיבוצי שלמרגלות ההר. הוא נטמן על יד ישראל, בכורם יפה הבלורית והתואר, שלחם במלחמת יום הכיפורים, ובמלחמת לבנון הראשונה, אבל נהרג לא בקרבות כי אם במטעי התמרים של הקיבוץ. יואל מעולם לא הצליח לדמיין את היום שבו באו מי שבאו לבשֵׂר לנֶטִי ולאליעזר ולבתם כי המנוף המשמש את עובדי מטע התמרים פגע בכבל חשמלי, וישראל, שעמד באותה שעה במרומי זרוע המנוף ואיבק את עצי התמר לקראת היבול החדש, נפח את נשמתו עוד לפני שגופו החזק, הלבוש בגדי עבודה כחולים, התקפל אל תוך עצמו ונשמט אל האדמה בקול חבטה.

עוד מעט נֶטִי תניח את הספר, ותיאנח, ותדליק את מכשיר הטלוויזיה לצפות במהדורה הראשונה של חדשות הערב.

יואל כיבה את הטלפון.

בחלון הבניין הסמוך לחלון חדר המלון ראה מטבח, ובו אישה עומדת ושוטפת קנקן נירוסטה, ורותק אל תנועותיה בעת שסיבנה וקירצפה את הקנקן במברשת ארוכה מבחוץ ומבפנים וחזרה ושטפה אותו ביסודיות במי ברז. ביממה האחרונה כבר למד שהאישה הזאת גרה בדירת שני חדרים מסודרת ואין עמה כי אם כלבהּ החום־לבן והצמחים שהיא מטפחת באדנית על אדן החלון. היא אישה נאה, שערה הבלונדי החלק מסופר בתספורת קצרה, ובהיכנסה למטבח היא חוגרת סינר פרחוני על גזרתה התמירה. בבוקר ראה אותה מכינה לעצמה כוס קפה לפני שיצאה לעבודתה, באמצע היום ראה את הכלב קצר הרגליים ושמוט האוזניים ממתין לה בתוגה על הכורסה בסלון, ובשש בערב חזרה הביתה והדליקה את האור והוא ראה אותה גוחנת במרחק מטרים ספורים ממנו להניח את מזונו של הכלב בקערה המונחת כנראה על הרצפה לרגלי חלון המטבח. הוא תהה אם היא יודעת שצופים בה, ואם זה אכפת לה. אחר כך היה מוכרח משום מה לראות אותה טורפת ביצים, חותכת ירקות, מערבבת בקערה עמוקה, טועמת. יכול היה לשמוע את קרקוש הכלים שבהם היא מתעסקת, וכמעט גם את נשימותיה. כמעט גם את נשימותיה.

הוא למד להמציא סיפורים בגיל מוקדם, בזכות חבריו בגן הילדים ובשכונה.

תגיד, יואל, למה אין לך אבא?

יש לי אבא! אבא שלי בעבודה. אבא שלי בצבא. אבא שלי בשליחות סודית בחוצלארץ.

העלילות, שמוחו טווה לאורך שנות ילדותו מסביב לדמות אביו הנעדר, היו מלאות מסתורין וקסם. הן זקפו לזכותו של האב שלל תפקידים נועזים בצבא ובשירותים החשאיים, מגוון מחקרים מדעיים פורצי דרך ושליחויות חיוניות מעבר לים.

ובכל פעם שנשאל על אבא שלו, והמציא תשובה חדשה, האמין בתשובה החדשה הזאת בכל לבו. הסיפור שסיפרה לו אמא שלו, על איש צעיר שמת במלחמה רחוקה ובלתי מובנת, היה בעיניו רק אחת מן התשובות האפשריות לשאלה איפה אביו. רק סיפור אחד, שלא היה לו שום יתרון על פני הסיפורים האחרים ויואל לא ראה שום סיבה שלא להמיר את עלילתו הדלה בעלילות מעניינות יותר, ככל שתאווה הנפש וככל שיפליג הדמיון.

5

בלילה הוא לא נרדם. בת־עמי נחרה קלות כשנחלץ מתעוקת השמיכה ומן המיטה הנוכרייה, מיטת מלון שאין לדעת אם מי ששכב בה לפניו היה שמח או עצוב, גלמוד או נאהב. חרש חיפש לעצמו מקום, משתדל לא להיתקל ברהיטים ובחפצים שגדשו את שטחו הקטן של החדר, עד שגילה על יד אחד הקירות חלקת שטיח פנויה שיכול היה להתיישב עליה ברגליים משוכלות. למעשה היה זקוק לאוויר צח, למעשה השתוקק לצאת מן החדר הדחוס ולרדת אל הרחוב, אבל לא יצא, ולא ירד, מפני שחשש שבת־עמי תתעורר בהיעדרו וידע שאילו היה הוא ניעור משנתו באישון לילה, ורואה שבת־עמי איננה בחדר, היה נתקף חרדה שמא קרה לה משהו רע, שמא נטשה אותו, שמא לא יראה אותה עוד.

במחשבה שנייה, שאל את עצמו, האם בת־עמי אכן תוטרד, אם תתעורר ולא תמצא אותו בחדר? הוא היטיב את ישיבתו על השטיח ויישר את גבו אל הקיר שמאחוריו, מניח את ידיו על רגליו המשוכלות ומסתכל נכחו. כמה שונים נראו, מן הזווית הזאת, קירות חדר המלון ופינות התקרה. כמה שונים נראו הארון, המיטה, האישה הישנה במיטה. הוא שמע אותה ממלמלת משהו מתוך שנתה וחשב מה אני יודע על חלומותיה, מה אני יודע עליה. מאז ומתמיד הייתי בטוח שאני יודע לכתוב אנשים כי אני יודע לראותם, והנה היום התגלה לי שאפילו את אמא שלי לא הצלחתי אי פעם לראות באמת. חשבתי שאני קרוב אלייך, אמא אהובה שלי, חשבתי שאני מכיר אותך היטב, והנה מתברר שהתהלכתְּ כל הימים ובלבך ילד מת — ואני, ילדך החי, לא חשתי בכך ולא שיערתי בנפשי.

עלטה הזדחלה אליו מארבע פינות החדר, סוגרת עליו, חלקיקיה השחורים מטפסים על גופו ומסתננים אל מתחת לעורו מבעד לנקבוביות עד שהוכרח לעמוד, הוכרח להתלבש במהירות ולהימלט אל הרחוב. בת־עמי היא לא אני, שינן לעצמו כשגחן לקשור את שרוכי נעליו. בת־עמי היא בת־עמי. ואם היא תתעורר, ותראה שאינני כאן, תבין שיצאתי לשאוף אוויר ומיד תעצום עיניים ותירדם מחדש.

מעבר לכביש, נוכח פתח המלון, ריצדו לעומתו אורות צבעוניים בתוך פאב צר גדוש בבני אדם. גבר אדיר ממדים, שזרועותיו המגולות עתירות שרירים בולטים ומכוסות ציורים מקועקעים, נכנס מן הרחוב אל הפאב ונבלע בהמולה.

יואל פנה הלאה משם.

ביום שבו קם משבעת ימי האבל על אמא שלו, ויצא מביתו, הבין שאינו יודע איך הולכים בְּעולם שבו אמא שלו איננה. לאט לאט שב ולימד את עצמו ללכת, ומאז ועד עתה נדמה היה לו שהוא הולך כשורה. אלא שבשעה לילית זו, לבדו בחוצות העיר שבה נולד ובה למד את תורת ההליכה בפעם הראשונה, הרגיש כאילו עליו לשוב ולהדריך את גופו בביצוע הפעולות הדרושות: להרים רגל ימין, הנה, מצוין. ועכשיו להניע את רגל ימין קדימה, ולהניח אותה על המדרכה. כל הכבוד יואל, ועכשיו להרים רגל שמאל, להניע אותה קדימה —

הוא הגביה את צווארון מעילו עד לגובה אוזניו, הנמיך את ראשו אל בין כתפיו והתקדם צעד ועוד צעד, עיניו בכפות רגליו ובמרצפות שמתחת להן. בסוף שורת הבניינים התגבעה המדרכה כלפי מעלה, והוא הציץ מתוך מעילו וראה שהגיע לגשרון קשתי שעובר מעל לתעלת מים. על שפת התעלה ראה ספסל ציבורי והניח לגופו לקרוס עליו, מותש.

אפלים וחרישיים זרמו מי התעלה בנתיבם העתיק, אפלים וחרישיים וזוכרים הכול. יואל ישב על הספסל והשקיע את מבטו בתוך המים כמבקש לדלות מתוכם ולו צל חולף, או הד־קול, שהותיר בהם אותו אח אובד שלו אשר לפי חשבונו, שנעשה בעיקר על סמך גילה המשוער של נֶטִי בסרט שבמוזיאון, היה צעיר ממנו במקצת. אחיו הקטן.

מה קרה לו, לתינוק הבהיר? היכן היה הוא, יואל, בשעה שצַלם החתונה הנציח את אחיו הקטן עם הוריו ועם נֶטִי אחותו? והאם מה שקרה לאחיו הקטן כמעט קרה גם ליואל, וזה, אולי, ההסבר לזיכרון המוקדם שבו הוא מושלך באיזו קרן זווית, עזוּב לנפשו, וגופו, גוף הילד הקטן שהוא היה אז, מרעיד כולו מרטיבוּת, מִקור ומפַּחד? כל ימיו הוא אומר לעצמו שאותו זיכרון מוקדם שלו אינו אלא פרי דמיונו המופרז, כל ימיו הוא מטביע אותו בירכתי תת־הכרתו ואף על פי כן שב הזיכרון וצף, שב ושואב אותו אל ייסוריו, שאין מקום פנוי מהם, של פעוט שעדיין אינו יודע לתחֵם את הרגשותיו במילים. בין שחווה את הייסורים הללו במציאות, בין שחווה אותם בדמיון, אינו יכול לשכוח את מגעו הנוקשה של המשטח שעליו היה מוטל, אינו יכול לשכוח שהמשטח כמו התנודד והזדעזע מתחתיו בעוד הוא בוכה עד כלות כוחו ואינו יכול לשכוח איך ביקש את נפשו הנטושה למות, למות ולא להיות עוד. וללא הרף רודף אותו מראה אמו, אמא שלו, שבעוד הוא סובל ומתייסר היא פשוט ישבה על ידו, ישבה ולא עשתה דבר, ישבה כאילו אינה אמא שלו כלל.

חבורה של חמישה או שישה צעירים עברה על הגשרון שעל יד הספסל שלו, מפזרת באוויר הלילה קרעים של צהלה וצחוק. ובתוך התעלה המשיכו המים האפלים בדרכם מי יודע אנה, גורפים איתם את היום שזה עתה הסתיים, וזוכרים את כל המראות שהשתקפו בהם אי פעם ואת כל הקולות.

6

עם שחר, בשעה שבאמסטרדם עדיין שרר חושך, ועדיין אי אפשר היה להניח תפילין ולהתפלל שחרית, שב יואל והדליק את מכשיר הטלפון הנייד. בת־עמי המשיכה לישון, ונראה שאף לא חשה בצאתו מן החדר בחצי הלילה ובחזרתו לפני זמן קצר. הוא עמד על יד חלון חדר המלון והעלה על צג הטלפון את מספרה של אחותו, נחוש לתפוס אותה לפני שתצא לעבודתה במחסן הבגדים של הקיבוץ.

מתחת לפנסי הרחוב חלפו רוכבי האופניים הראשונים של היום. אחד, ועוד אחד, ואחריהם עוד שניים־שלושה. בפתח הפאב שמעבר לכביש ניצבה משאית אדומה שכתוב עליה באדווייזר, ושני אנשים לבושי אדום פרקו מעליה ארגזים אדומים מלאים בקבוקי בירה.

בוקר טוב נֶטִי. הקול שלו קירטע.

יואל! קראה בשמחה. יואל מה שלומך? ומה שלום בת־עמי?

הוא אמר לה ישירות: אנחנו באמסטרדם, נֶטִי.

היה שקט. נשמע רק שקשוק בקבוקי הבירה מן המדרכה שמנגד, כשהמובילים האדומים הכניסו אל הפאב את ארגזי הבקבוקים המלאים והתחילו להעמיס על המשאית ארגזים של בקבוקים ריקים.

ספר שלישי שלי, הסביר לה תוך שהוא מתאמץ לייצב את קולו, ספר שלישי שלי תורגם להולנדית. ו... ונסענו לאמסטרדם, בת־עמי ואני.

כל מה שנֶטִי הצליחה לומר לו, כעבור שניות ארוכות, היה: אתם באמסטרדם.

כל מה שיואל הצליח לשאול אותה, היה: למה לא סיפרת לי?

היא שתקה.

חבית בירה גדולה וכבדה הונחתה אט אט מן המשאית אל המדרכה.

למה לא סיפרת לי, חזר ושאל. בת־עמי ואני ביקרנו אתמול במוזיאון היהודי כאן באמסטרדם, וראינו... למה לא סיפרת לי, נֶטִי? למה אמא לא סיפרה לי? איך נתתן לי לגלות דבר כזה רק בעצמי, ורק במקרה, אחרי כל כך הרבה שנים?

כאב לו להכאיב לה ככה. הוא הכאיב לה. זה כאב לו.

אבל יואל... הצטרדה, והמבטא ההולנדי, שתמיד מתחזק לה כשהיא מתרגשת, הפך לה את האבָל לאפָל, איך... איך גילית את זה?

כלומר זה נכון? זעק בייאוש, כאילו עד לאותו הרגע עוד קיווה שתשכנע אותו שהוא טועה. כאילו עד לאותו הרגע עוד חשב שתגיד לו שלא היה לשניהם אח נוסף, ושהפעוט שבסרט, הפעוט הבהיר שאמא שלהם מצמידה אותו בסרט הזה אל לבה, היה בנהּ של אישה אחרת.

את חייבת לספר לי הכול, הרים את קולו אל מעבר לאוקיינוס. את חייבת לספר לי —

והיא שתקה.

לבסוף חתמה בהחלטיוּת, אם כי לא בלי רוך: כשתחזור ארצה, יואל, כשתחזור תבוא לבקר אותי. אני אספר לך מה שאני יודעת.

בעוד דקות אחדות, יואל חשב, היא תלבש סוודר דק מפני צינת הבוקר. היא תיקח בידה את סל הפלסטיק הירוק והמרובע שלה, תצא מדירתה הקטנה ותסגור אחריה את הדלת מבלי לנעול אותה מבחוץ. היא תרד בשתי המדרגות הנמוכות שלה אל השביל המבוקע מרוב שנים, תחבר את הסל הירוק אל קדמת אופניה הישנים החונים בצל שיח היערה הריחנית, תושיב את עצמה בזהירות על מושב האופניים ותדווש אל מחסן הבגדים שמאחורי חדר האוכל. מתון מתון היא תדווש, טובלת באור הנוהר במורד ההר ושוטף את שבילי הקיבוץ, את השדות, את שדרות עצי התמר.

מול חלון חדר המלון הועמסה המשאית האדומה בחביות הבירה שהתרוקנו במהלך הלילה.

המשאית יצאה לדרכה.

בת־עמי התעוררה.

באמסטרדם עוד לא פג החושך.

7

עכשיו הוא בוהה מתוך המטוס בשדות העננים, המשתרעים, תלמים תלמים של קצף לבן סמיך, מאופק ועד אופק.

הוא חוזר לאמסטרדם, שלושה ימים לאחר שישב על הספה החומה הנושנה בחדר של נֶטִי בקיבוץ ושמע אותה מספרת לו — תחילה בהיסוס, אחר כך בשטף גובר והולך — את הידוע לה על שנות חייו הראשונות. כשנפרד ממנה בשעת לילה מאוחרת ביציאה מביתה, התמלאה חרטה וצער ואמרה אוי ואבוי מה עשיתי לך יואל, בשביל מה הייתי צריכה לקלקל את מה שחשבת על עצמך כל החיים שלך. והוא הביט אל תוך עיניה, שנותרו בהירות וצלולות כמו שהיו מאז שהוא זוכר אותה, ואמר תודה לך, נֶטִי אחותי, תודה שהסכמת לספר לי את האמת. אחר כך ירד בשתי המדרגות אל השביל המתבקע, עבר על פני שיח היערה הריחנית והבחין באופניים של אליעזר, גיסו המת, החונים עדיין במתקן הברזל החלוד לצד האופניים של נֶטִי.

נסיעה טובה, קראה אחריו, נסיעה טובה.

והוא נשא עוד מבט אל דמותה הניצבת במלבן האור של פתח הדלת, אל פניה החרֵדות אליו, וידע ש"נסיעה טובה" שלה פירושו: "אתה אחי, אתה אחי ואתה יקר לי".

הוא הרגיש כמו יואל חדש, שונה, בעת שהלך בתוך זמרת הצרצרים והצפרדעים, מתחת לחופת עצי הצפצפה והמִכנָף, מביתה של נֶטִי עד למקום שבו יואל הקודם, הישן, החנה קודם לכן את מכוניתו. ולאורך כל הנסיעה מעמק בית שאן בחזרה לירושלים חזר וסיפר לעצמו את הדברים ששמע מפי נֶטִי, וחזר ואמר בקול רם איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות. רגלו לחצה על דוושת הדלק בחוזקה, מדהירה את המכונית בפיתולי כביש הבקעה בעקבות אלומות פנסיהָ הקדמיים שקרעו את יריעת החשכה הקדמונית כמו מאירים את פרקי חייו לראשונה, פיתול ועוד פיתול, פיסה ועוד פיסה. איך זה יכול להיות, שאל את הלילה, איך מעולם לא גילו לי לא רמזו לי לא חשדתי לא שיערתי. אבל הלילה שתק, המכונית יצאה מבין הגבעות אל המישור הפתוח הנמתח מצפון הארץ לדרומה ולא היתה יתמות כיתמותו של יואל בלום בכל המרחב החשוף שבין שדרת הרי שומרון המשחירה לימינוֹ ובין רכס הרי מואב המנצנץ לשמאלו, מעבר למֵי הירדן, החותרים, אי שם במקביל לַכביש, מן הכינרת אל ים המלח. דומה היה לו כי האדמה שהוא נוסע עליה היא גוף חי, גופו שלו, וכי השבר הסורי־אפריקני אינו אלא צלקת על חלקת עורו: צלקת ארוכה, ישָנה, שהתבקעה פתאום והנה היא מדממת מחדש.

כשחלף על פני מבואות יריחו, ופנה אל הכביש המעפיל לכיוון ירושלים, התחילה מחשבתו להתבהר. וכשהגיע אל השלט המציין את גובה פני הים, כבר ידע שעליו לשוב ולטוס לאמסטרדם בהקדם האפשרי.

וידע שעליו לעשות זאת לבדו.

חכה, הפצירה בו בת־עמי למחרת בבוקר, אחרי שסיפר לה הכול. חכה, אל תחזור לשם מיד, תן לעצמך זמן להירגע ולעכל את מה שרק עכשיו נודע לך.

אבל יואל לא אבה לחכות ולהירגע. הוא מיהר כאילו מישהו מחכה לו באמסטרדם בעיניים כלות. או כאילו יש ביכולתו לשנות את מהלך המאורעות שאת תמציתם גוללה לפניו נֶטִי, אם רק יגיע תיכף ומיד אל המקום שבו המאורעות הללו התרחשו.

8

הוא לא יצא מפתח הבית במשך כל היממה שקדמה לטיסה הזאת, טיסתו השנייה לאמסטרדם. למעשה כמעט לא חצה את מפתן חדר עבודתו, שבו השקיע עצמו, על יד שולחן הכתיבה שלו, במיון ניירות מחברות ומסמכים ובסידורם בערמות במגירות ובתיקיות תוך שהוא סוקר אותם אחד אחד, כמחפש בהם איזה רמז. בין סידור לתיוק הרים את ראשו והביט, מבעד לחלונו, בכלי הרכב החוצים את עמק המצלבה לרגלי המנזר העתיק: רגע נגלים בין עצי הזית המכסיפים על המדרון ורגע נכסים מאחוריהם, ושוב נגלים, ושוב נכסים, ושוב.

מדי פעם הושיטה בת־עמי את ראשה מאחורי משקוף הדלת, מציצה אל תוך חדר העבודה כחוששת להפריע ואז נכנסת להגיש לו כוס תה צמחים וצלוחית עוגיות גרנולה או קוראת לו אל המטבח לצורך אכילת אחת מן הארוחות המקובלות. היא צחקה, כמו שהיא תמיד צוחקת, על מנהגו להשאיר את המחשב הנייד המשוכלל שלו פתוח לפניו, דלוק ומוכן לפעולה, אף שלעולם אינו משתמש בו. אני בטוחה, אמרה כמו שהיא תמיד אומרת, שאתה הסופר האחרון בתבל שעדיין כותב את כתבי היד של הספרים שלו במחברות, בכתב־יד ממש.

מה לעשות שעם כל התפעלותו מחידושי הזמן, וממה שאפשר לעשות במחשב נייד קומפקטי מבריק ועתיר פעלולים כמו זה שעומד על שולחנו, הוא עדיין אינו מסוגל לכתוב, לא רשימות ולא טיוטה טרום־ראשונה ולא טיוטה ראשונה או טיוטה חוזרת, אלא בעט כדורי ואלא במחברות בית ספר כמו אלה שהיו נפוצות בילדותו, מחברות ארבעים־דף־שורה־אחת בכריכות חומות דקות שבצדן האחורי מודפס לוח הכפל. כבר שנים הוא מבטיח לעצמו שינסה, בהדרגה כמובן, להתרגל לכתוב במחשב כאחד האדם. מפעם לפעם הוא אף מחליף את המחשב הישן שלו במחשב חדיש יותר, שבו, כך מבטיחים לו, הכתיבה עוד יותר נוחה וזורמת. אבל שוב ושוב הוא חוזר אל המחברות הישנות, שהוא תמיד קונה אצל אותו סיטונאי ותיק בחנות קטנה בסמטה במרכז העיר.

אולי יבוא יום שבו יאלף את עצמו להשתמש במעבד תמלילים. אולי אף יבוא יום שבו יאלף את עצמו לחיות, יום שבו יהלך על פני האדמה כאחד האדם מבלי שתשתלט עליו המחשבה שבעצם זה משונה, אפילו מגוחך, להיות בן אנוש, מצבור־איברים שמתכלה ללא הרף תוך שהוא מתרוצץ לכאן ולשם, עוטה על איבריו מיני אריגים ומשמיע מיני קולות וצלילים.

לקראת ערב נראה חלון חדר העבודה שלו כמו תמונה ממוסגרת של יריעת השמים המאדימה מעל לעמק המצלבה. אור נָגַה מן הסלעים על הקוביות הלבנות־אפורות של מוזיאון ישראל, שבשעה הזאת דמו בעיניו לבתי הכפר הים־תיכוני הקלאסי המתואר בחזונם של אדריכלי המוזיאון. בחללה של אחת מן הקוביות הללו פגש, בביקור האחרון שלו במוזיאון, את ציורו של הצייר ההולנדי יוסף ישראלס שכותרתו "אם וילד פוסעים בחולות בלי תאריך", והבין, לרגע קצרצר אחד, מהו הדבר שאותו הוא מחפש כל ימיו. ברורה וחדה הבזיקה בו ההבנה הזאת, ברורה עד כאב. אבל מיד התפוגגה והותירה אותו אילם ואבוד, נכסף בכל מאודו ואינו יודע אל מה.

עכשיו לא זכר אלא את כתמי הצבע המימיים הנמוגים זה אל תוך זה: הילד הפוסע לצד אמו, כתם־ילד, נמוג אל כתם־אמא, שנמוג אל כתם־ים ואל כתם־שמים על רקע כתם־כפר־דייגים.

9

הוא כבר ארז לקראת הנסיעה ערמה של מחברות ארבעים־דף־שורה־אחת חדשות וריקות, ובעודו נהנה מניחוחן האהוב עליו שבה בת־עמי ותחבה את ראשה אל חדרו. גליה וזוהר באו להיפרד ממך, הודיעה לו בשמחה והוא לבש את החיוך הכי אבהי שהיה בהישג־ידו באותו הרגע וקם ויצא אל הסלון, לפגוש את בנותיו שבאו כנראה פחות כדי להיפרד ממנו ויותר כדי להרגיע את אמא שלהן שדואגת לו כשהוא נוסע בלעדיה.

גם כעבור שנים ארוכות מאז שבתו האמצעית, גליה, הפכה לחסידת רבי נחמן מברסלב, לבו של יואל מתכווץ בבהלה בכל פעם שהוא רואה אותה כשעל ראשה כרוך מעין תרבוש לבן ולגופה בגדים ארוכים ורכוסים. בדרך כלל היא באה לביתם עם בעלה המזוקן ועם להק ילדיה, אשר אחד מהם, ברסלבר קטן עם פאות מסולסלות וכיפה מצויצת, ניגש אליו בעת ביקורם הקודם כאן, נעץ בו עיניים שחורות בוערות ואמר לו: אתה תמות. הפעם באה עם אחותה הצעירה, זוהר, ובכניסתו אל הסלון מצא את שלוש הנשים גוהרות מעל לתינוקת הקטנה של זוהר ומשמיעות לה מיני דיבורים מגורגרים. כניסתו גרמה לבנות לזקוף את גוויהן ולפתוח בשיחה סתמית בנושאים שלא באמת מעניינים אותו או אותן. עד מהרה נכנסה השיחה הסתמית אל הדרך־ללא־מוצא שנקראת דיון על חדשות היום, ושם, כצפוי, הפכו אותה גליה וזוהר לעוד ויכוח פוליטי. זה היה השלב שבו בת־עמי, שהמשיכה כל הזמן הזה לגרגר אל התינוקת, קמה כמו תמיד להביא מן המטבח עוד קפה ועוד עוגיות, ויואל כמו תמיד ביקש כי יניחו לפוליטיקה. הוא ביקש זאת באותה נימה חצי־סמכותית שבה נהג לבקש מהן, בילדותן, להחזיר אל פינת האוכל את הכיסאות שהן גררו אל הסלון כדי לשחק ב"רכבת", וכמו תמיד גם הפעם ענתה לו גליה שהיא בכלל לא מדברת פוליטיקה, היא בסך הכול מנסה להבין לָמה אחותה היקרה מעדיפה לשגות באשליות מאשר להכיר בַּמציאות, ואילו זוהר צחקה במרירות ואמרה שגם היא לא מדברת פוליטיקה, היא בסך הכול רוצה שיהיה אפשר סוף סוף לחיות במדינה הזאת חיים נורמליים.

ובשעה קצת יותר מאוחרת הצטרפה אליהם גם רונית בתו הבכורה, והתינוקת של זוהר השמיעה מעין פעיות דקות עד שנרדמה בחיק אמה, ויואל הביט, כמו מבחוץ, במעגל שבו ישב בסלון דירתו עם אשתו ועם בנותיו השותות עוד קפה ואוכלות עוד עוגיות חמאה ומדברות עוד דיבורים, והוא שאף אוויר מלוא ריאותיו וחשב: אבל נותרתי בחיים. אבל נותרתי בחיים.

וגם אחרי כל מה שנודע לו זה עתה, הלוא אמא שלו היא עדיין מי שלימדה אותו להיות אהוב, שלימדה אותו להיות חי. היא הגנה עליו מפני לילות ילדותו, שבהם פחד עד מוות לשכב ולהירדם ולא הלך לישון אלא אם ישבה על השרפרף הנמוך שניצב למרגלות מיטתו, ישבה לילה לילה, במשך שעות, עד שעצם עיניים ועד שנרדם. ואם התעורר משנתו בשעות הקטנות, ומעל לשרפרף הנמוך ראה רק אוויר חשוך וריק, היה נושא קולו בצעקה גדולה ומרה ולא היה עובר רגע לפני שהופיעה בחדרו, שערה סתור ועיניה מעפעפות אליו מבעד לקורי שנתה, וללא מילים היתה חוזרת ומתיישבת על יד מיטתו כאומרת לא אעזוב אותך ילד שלי, לא אעזוב אותך לעולמים.

10

רק שעות ספורות נותרו עד שתבוא המונית שתיקח אותו אל נמל התעופה, אך לפני שהוא הולך לישון, הוא תמיד מוכרח קצת לנוח. לכן משך לעצמו גיליון נייר מן החבילה שעל שולחנו והתחיל לשרבט לעצמו מילים בעלמא.

הוא שירבט: אם וילד פוסעים בחולות בלי תאריך בלי תאריך בלי תאריך.

אחר כך שירבט כמה פעמים את המילה ״חתול״, כי בזמן האחרון גילה שהמילה ״חתול״ נראית כמו חתול, והלמ"ד מציירת בסופה זנב־חתול מונף אל על.

גם המילה ״עץ״ נראית כמו עץ, חשב ושירבט, עם שורש נעוץ באדמה וענפים מסתעפים.

ובמילה ״סתום״, האותיות הסתומות, שלפני ה"תוּ" ולאחריו, הופכות לאותיות פתוחות במילה ״פתוח״.

הוא שירבט עוד מילים שנראות כמו המשמעות שלהן:

הר

שדה

בית (למילה בית, חשב, יש רצפה ותקרה וקירות תוחמים).

וגם: גג. הידרדרות. רוך.

פתע בותקה דומיית הלילה על ידי פרץ של צווחות נכאים. בזמן האחרון צובאים קולות הנהי האלה על חלונותיו לילה לילה, בוקעים מעומקי תהומות החושך כשוועותיה של עדת מקוננות טרופות־צער הממאנות להתנחם. בת־עמי טוענת כי מאז ומקדם נשמעו יללות תנים בלילות ירושלים, אבל יואל בטוח שהן מעולם לא נשמעו כה נואשות ומעולם לא התקרבו כל כך אל משכנות בני האדם. הוא מצליח למעט לחשוב על כך בשעות שבהן שורר בעולם אור יום, אבל בלילות הוא משוכנע שלהקות ענק של תני פרא מגודלים כבר השתלטו על שביליו הסלולים של עמק המצלבה, פשטו על המדשאות המטופחות של גן סאקר ועוד מעט קט יעלו נחילים־נחילים לפלוש אל רחובות השכונה ואולי אף אל תוככי בתיה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בית על מים רבים”