עגבניות רקובות

1.

הגשם הירושלמי דופק על הרכב בשיא הכוח. כאילו החליט לפרוק את זעמו דווקא על המזדה שלוש האפורה והחבוטה שלו.

אוהד מאט את הרכב לקראת צומת הבנקים ומאותת שמאלה. אורות הרחוב יוצרים צורות מוזרות על השמשה הקדמית.

הוא מחנה את רכבו בכניסה לבניין ורץ במהירות. מנסה לשווא לחמוק מטיפות הגשם הכבדות של החורף הירושלמי הזה ומטיפות הגשם שירדו עליו דרך ענפי העץ שהיה בכניסה לבניין שכל תפקידו היה לבשר על עונות השנה, עירום בסתיו, רטוב בחורף, פורח באביב, עייף בקיץ.

הבניין ישן, שם עוד מימי המנדט הבריטי הוא משער, בן שלוש קומות וללא מעלית. הוא עולה במהירות לקומה השנייה, לא טורח להדליק את האור. הוא שולף את צרור המפתחות שלו ומצליח למרות החושך להכניס את המפתח הנכון ולסובב פעמיים את הצילינדר. הדלת נפתחת בחריקה קלה, כבר חודש שהוא רוצה לשמן את המנעול ולא מוצא זמן. לבסוף הוא נכנס וסוגר אחריו את הדלת.

בכניסה לדירה, הוא מניח את התיק על שולחן הקפה הקטן שבסלון זה שקנה במחיר מציאה בחנות הרהיטים בשועפט, הוא פושט את בגדיו ונכנס להתקלח, הוא בוחן את עצמו בראי, מטר שמונים, שיער חום קצר ופנים חלקות. האף שלו מחודד מדי והוא תמיד שנא את זה אצלו אבל נראה שדווקא הבנות חשבו שזה חמוד. כשיצא מהמקלחת הוא ניגש למטבח מרתיח מים חמים ולא שוכח תיון וסוכר. זאת רוטינה רגילה שחוזרת על עצמה כמעט מדי ערב. יחד עם כוס התה הוא פונה אל עבר הסלון, יושב מול המחשב ופותח את הקובץ של ספרו השני. עוד אין שם לספר אבל העלילה כבר סגורה.

הוא לוגם עוד לגימה חמה של תה ומתחיל להקליד.

אדווה ישבה במשרדה שבתיאטרון הקאמרי. כמנכ’לית התיאטרון יש לה תמיד הרבה עבודה.

היא שמחה להישאר עוד קצת במשרד. מזג האוויר החורפי גרם לה לרצות להסתגר במשרד החם ולא לצאת לעולם. זאת כמובן מחשבה מטופשת. כבר הזהירו אותה בעבר לא להיות מאלה שנשואות לעבודה ואדווה לא רצתה להיות נשואה לא לעבודה ולא בכלל, הגרוש שלה הספיק לה.

היא פתחה מייל נוסף, והחלה לקרוא. תוכנית המיני מנויים ביישובי הפריפריה מניב הכנסות יפות. היא תדבר על זה עם אודי, סמנכ’ל הכספים, מחר בישיבת הבוקר. היא סגרה את המחשב, כיבתה את האור במשרד ויצאה.

‘לילה טוב, שאולי’ בירכה את המאבטח המיתולוגי של התיאטרון.

‘לילה טוב, גברת שמר.’ איחל לה שאולי.

כשנכנסה לרכב קיבלה הודעה.

‘רוצים אותך לשבת תרבות ברעננה בשבת הבאה, בעניין?’

מיכל, המו’לית שלה, תמיד ידעה למצוא לה פעילויות כדי לקדם את ספרה.

ספר הביכורים שלה ‘מפגש בין ירחים’ יצא לפני שנה וכבר הפך לרב מכר. אדווה עדיין הסמיקה בכל פעם שפרסמו עליו ביקורות מחמיאות. היא נוסעת לכיוון דירתה שבהרצליה. משכורת מהתיאטרון וירושה קטנה שקיבלה מסבתא סידרו לה דירת שלושה חדרים בשכונה שקטה. כאן גרה יחד עם טוני עד שהתגרשו. היא שחזרה בראשה את המפגש בניהם לפני יותר מעשר שנים. היא הייתה סטודנטית צעירה לאומנות והמרצה שלה ביקשה ממנה לארח חברה לעוזר מחקר של קולגה שלה מהאוניברסיטה של רומא. בהתחלה חשבה שזה יהיה תיק, שתצטרך ללכת איתו שוב לכל אותם המוזיאונים ולהרגיש כמו מדריכת תיירים ולא כמו חוקרת אומנות. אבל לטוני היו רעיונות אחרים בראש. במקום תערוכות ומוזיאונים הוא ביקש לראות את השווקים, את החופים ואת מועדוני הלילה של תל אביב ואת אדווה בלבוש מינימלי, ללא ביגוד כלל אם אפשר ולאדווה זה בהחלט התאים. הביקור של טוני, שערך שבוע נגמר מהר מדי לדעת שניהם. אז הוא חזר חודש אחר כך ואז היא טסה אליו והכירה את רומא. מהר מאוד הם הבינו שאין טעם לכל הטיסות האלה. טוני מצא עבודה בשגרירות איטליה בישראל ועבר לגור עם אדווה לאחר שנה טסו יחד לקפריסין והתחתנו.

‘רק אל תפגעי בי, בלה’ לחש באוזנה רגע אחרי הטקס.

‘בחיים לא’ ענתה ונשקה לו.

בסוף, כמו שהיה צפוי היה זה הוא שפגע בה. היא ראתה אותו במקרה, בתל אביב עם בחורה שראתה כבר כשהגיעה לבקר אותו בשגרירות. הם אחזו ידיים והתנשקו, אדווה הלכה אחריהם וראתה שהם נכנסים יחד למלונית שמשכירה חדרים לפי שעה. היא חיכתה בחוץ, כשיצאו יחד הבחינו בה.

‘תבוא מחר לקחת את הדברים שלך. אין בנינו כלום יותר’ אמרה לו.

הוא היה בלי רכב והיא כן כך שהגיעה לדירתם לפניו. היא נעלה את הדלת והשאירה את המפתח במנעול ותוך כדי כך גם נעלה במנעול העליון. טוני ניסה להתקשר אליה כל היום והלילה הוא דפק בדלת וקרא לה מלמטה. היא לא פתחה או ענתה לו. בבוקר ארזה את הדברים שלו בשקיות זבל גדולות והשאירה לו מחוץ לדלת, הוא ישן במסדרון והיא סגרה אחריה את הדלת לפני שהוא יספיק להגיב.

לאחר שעה היא שמעה אותו לוקח את הדברים שלו ועוזב. מחלון הסלון היא ראתה שהוא נכנס לרכב של הבחורה מהשגרירות שבאה לאסוף אותו. היא עזרה לו להכניס את החפצים שלו למכונית והם נסעו משם.

מאז לא שמעה ממנו אבל הבינה שכנראה הוא חזר לאיטליה.

היא הגיעה לחניית הבניין, דוממה מנוע ויצאה מהרכב. את הדרך לכניסת הבניין עשתה בריצה כי הגשם עוד ירד.

היא הניחה את התיק שלה על השולחן שבסלון ולאחר ששטפה מעצמה את יום העבודה המתיש, נכנסה למיטה עם הלפטופ ונכנסה לקבוצת הפייסבוק ‘סופרים לעתיד’. קבוצה שבה סופרים חדשים וותיקים, צעירים ובוגרים וגם כאלה שטרם פרסמו אך היו בתהליך התייעצו על עולם ההוצאות לאור הישראלי.

היא קראה פוסט על הלגיטימיות של הוצאות הספרים המסורתיות בעולם הדיגיטלי. אחד המגיבים העלה טיעונים מעניינים. אוהד שלו, היא נכנסה לפרופיל שלו. תמונות לא ברורות, רובם מרחוק. ללא פוקוס. אבל הוא פרסם הרבה פוסטים על ספרים וקידם את ספרו ‘מאחורי הפרגוד’. היא קראה את התקציר ולאחר מחשבה קצרה נכנסה לאפליקציה האהובה עליה ורכשה את הספר. אחרי הפרק הראשון היא הבינה שהתכנון לישון מוקדם לא יצא אל הפועל, לא הלילה. היא קראה את הספר בשקיקה. הולכת עם הגיבור יד ביד, ליבה פועם בחוזקה בקטעים המותחים. היא מצאה את עצמה שוברת את הראש בניסיון למצוא פתרון לתעלומה. לבסוף הופתעה לחלוטין מסופו של הספר.

היא נכנסה שוב לפייסבוק ושלחה לאוהד הודעה.

לאחר מכן סגרה את הלפטופ ונרדמה