החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בדרך הביתה

מאת:
הוצאה: | 2017-10 | 218 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

40.00

0 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

אני תמיד נשאר אני?

 

בדרך הביתה הוא ספר ששותפים לו קולות רבים: כולם דמויות החיות בתוך רותם אביה, שמגוללת את סיפור חייהם, סיפור חייה, במקום בו "אני לא תמיד נשאר אני"; במקום בו ה"אני" הוא מרובה ומפוצל.

 

רותם אביה כותבת: "כשאתה פליט ואין לך עוגן להיאחז בו, הכי טוב להישען על הרוח. אני פליטה. אני נשענת על הרוח ונותנת לה לשאת אותי. אני רוצה הביתה. לומדת עם כל חוויה מתוך הנוודות של חיי, שאין 'הביתה'. לא כאן. לא בגופי. לא בגפי".

 

אביה גדלה בחברה חרדית. סיפורה מתחיל בהתעללות וניכור ועובר דרך הישרדות, חיפוש עצמי והתבוננות עמוקה בשאלות על נפש, תקווה ורוח. מעבר למאורעות הכואבים ולתופעה המרתקת של ריבוי אישיות, בדרך הביתה הוא תיעוד חשוב של התמודדות אמיצה מול כאב גופני, נפשי ורוחני ועדות לאור ולצל הנמצאים בכולנו.

 

רותם אביה היא פסיכותרפיסטית החיה עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (ריבוי אישיות). היא חוותה חיים מלאי אתגר, בהם מעברים קיצוניים בין כמיהה לאהבה לבין חיים ברחוב, מהעולם החרדי לחזרה בשאלה, מישראל ללונדון ובחזרה. כיום היא עובדת בעיקר עם נפגעי טראומה.

מקט: 4-1272-128
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק א’ – שבח’ית בלונדון

עשר שנים חייתי בלונדון ואף אחד מהאחים והאחיות החרדים שלי לא הגיע לבקר אותי. נאמנים לשבועה שהשביעה אותם אמא ש“מי שנוסע לא חוזר“, לא העזו להפר את הציווי שלה. אבל מיכאל, שהיה מחוץ לטריטוריה השיפוטית, הגיע לביקורים אצל אחותו הכופרת שבלונדון, ביקורים שהפכו עם הזמן למגורים.

לכן, ההחלטה ההיסטורית להגיע לביקור היתה מפתיעה. לאחותי מיכל יש ילדה, תינוקת שאותה עדיין לא פגשתי. מהסיפורים עליה אני לומדת שהיא נחושה ולוחמת. מיום שנולדה התברר שמערכת העיכול שלה לא מתפקדת והיא מקיאה מתוכה כל מה שנכנס. מכיוון שלא יכולתי להגיע לארץ החליטה אחותי, בניגוד לעמדתה של אמא, להפתיע ולהגיע עם הקטנה כדי שנכיר. לנסיעה צירפה את אחותי הצעירה, אסתר. בתחילה שמרו על הנסיעה בסוד, חוששים שאמא תדע, אבל כשהודעתי שאינני מוכנה להיות שותפה לסוד הזה נכנעו ושיתפו. מיכל, אסתר ואיילת הקטנה יוצאות לדרך. היערכות לא פשוטה עברנו, אחי ואני, כדי שנוכל לקלוט אותן בבית לא כשר שיתאים לצרכיהן. קנינו סט כלים, כיריים חשמליים ואפילו התארגנו על מיטת תינוק. הכל היה מוכן, עד לשיחת הטלפון ממשטרת ההגירה. בכניסה לאנגליה עצרו באופן אקראי את אחיותיי לחקירה מעמיקה בנוגע למה ולמי הן מגיעות. מצבי, כשוהה בלתי חוקית, התגלה והן נעצרו.

בשיחה עם שוטר ההגירה אני מבינה שעלו על עקבותיי ולומדת תוך כמה רגעים שחיי השתנו באחת. החוויה שעוברת על אחיותיי עם התינוקת מתבהרת בפניי, אני מרגישה את בהלתן ובעצמי חסרת אונים ומבולבלת.

השוטר מקריא לי את כתובתי ומאשר את חששותיי שהם בדרכם לעצור אותי. ברגע אחד אני מוצאת את עצמי אורזת את הדרכונים שלי ושל אחי, אוספת את המחשב והמטען ויוצאת מהבית. שלוש דקות נדרשו לי כדי לעזוב הכל מאחור, את המקום בו גרתי במשך שלוש שנים על תכולתו, את התוכניות לימים הקרובים שנערכו בקפידה, את כל המוכר, הידוע והיציב בחיי.

הבהילות, היעילות וההסתלקות המהירה מביתי לוקחת אותי באחת כמעט עשרים שנה אחורה. שיחת טלפון שמקפיצה אותנו בשעות הבוקר: אבא בדרכו אלינו ובכוונתו לרצוח את אמא אחת ולתמיד. רבע שעה לקח לנו אז כדי לארוז תשעה ילדים קטנים ואמא אחת. במצבים כאלו פתאום חודרת ההבנה כמה הספק יש בדקות מועטות, כמה כוח יש לזמן בו החיים שהיו עד לאותו רגע כבר אינם ברגע הבא. אז, כשהייתי בת שלוש-עשרה, למדתי שלחפצים אין ערך ולהיקשרות עמם אין תועלת. כנראה מאז פיתחתי את חיי הנוודות; דואגת שלא להשאיר קצוות פתוחים המחייבים אותי להישאר במקום אחד, נמנעת מרכוש ומאנשים, נמנעת מלהכניס את עצמי למלכודת שטמונה בהיקשרות. רק לדבר אחד למדתי להתחייב: ללימודים. לפעמים אני עדיין תוהה מהיכן מצאתי את האנרגיה להישאר, עבור לימודי הפסיכותרפיה, כל כך הרבה שנים באותו המקום, עם אותם האנשים, לחזור לשם שוב ושוב בניגוד לאופיי.

גופי דרוך ונוקשה. אני נוסעת אל מקום העבודה של אחי, האדרנלין ששטף אותי לאחר השיחה עם משטרת ההגירה מתפוגג מעט. חולשה מתחילה לעטוף אותי ולאט-לאט אני מתחילה לרחף מעל, שם אני לא מרגישה כלום, רק יודעת שאחיותיי במצוקה, שחיי התהפכו אבל יותר מזה, שחוסר הזהירות שלי הוא זה שגרם לכל הדרמה הזאת להתרחש. שנים של עבודה והמתנה לוויזה שלי ושל אחי מיכאל, ואני אפשרתי לכל זה להתמוטט ברגע אחד, רק בגלל שלא הכנתי את אחיותיי לתחקיר ההוא בשדה התעופה. לא נתתי להן תשובות שיספקו את השוטרים. השאננות שלי הפילה את כולנו.

אני מגיעה למסעדה בה אחי עובד. עד שהגעתי אליו היו לו כמה דקות להעריך את מצבנו. הוא תמיד יותר מקורקע ממני ויודע לזהות את הצעדים הקרובים שעליו לעשות. הוא בוער מכעס ומעצבים; לא עלי, לא על אף אחד, רק כועס ובעיקר מפחד. אני מסתכלת בו מהצד, מרגישה שאני צופה בסרט רע שאני כבר לא חלק ממנו. דווקא בכעס שלו יש משהו שמרגיע אותי. לפחות יש מישהו בבית.

שיחת טלפון נוספת מההגירה. הפחד חוזר אליי ואני מרגישה משותקת. הלב שלי דוהר, ושוב אני מרגישה כמו אותה ילדה שרואה את השוטרים מסתערים על הבית עם פטיש ענקי איתו פרצו את הדלת, מתפזרים בכל בחדרים, משאירים אחריהם בעיקר חורבן ובלגן וחוסכים מאיתנו אבא מופרע. אחרי השיחה הזו אני מבינה שאת הנעשה אין להשיב; יש יותר מידי שאלות שאני לא יודעת לענות עליהן. כל תשובה מסבכת אותי יותר. מי אני, כמה זמן אני כאן, מה אני עושה כאן, מהו מספר דרכוני, ממתי אני כאן…. מה אגיד? שהגעתי הנה לפני עשר שנים? שאני נוודית ופשוט המשכתי את נדודי כאן? שאני בקושי יודעת מי אני ובטח שלא מבינה את אזרחותי הישראלית?

אני בלחץ. הדאגה לשלומן של אחיותיי מעסיקה אותי. אני מכירה את חרדתן ויודעת שהן חושבות שעשו משהו רע, שבטח זו אשמתן. אני חוטפת כאב ראש כשאני מבינה שאולי לקללה של אמא אכן יש כוח. אולי זאת היתה טעות להרשות להן לבוא. אולי אף פעם לא יהיה טוב באמת, שכל זה סתם ניסיון נואש להחיות את המתים. אני מרגישה את הסבל שהן והתינוקת עוברים וסובלת גם.

אחי, שמצבים כאלו מוציאים ממנו את ההגיוני והרציונלי, מנתק את הטלפון שלי ומוציא את כרטיס הסים. אולי הם עוקבים אחריי? מבין שנינו הוא הפרנואידי. אני תמיד אומרת לו – אם יש שכל יש דאגות, ולמיכאל יש הרבה שכל. אני לא מחושבת, סומכת על הנס, על החיים שיובילו אותי, מאמינה שגם ככה אין לי שליטה על כלום. אם יתפסו אותי אולי כך צריך לקרות ואם תפסו אותי – כך היה צריך לקרות. מיכאל נזעם כשהוא שומע אותי. אני יודע, הוא מסכים איתי, אבל כוסאמכ על החיים האלו! לא מגיע לי בית? לא מגיע לי מקום? אני שומעת את הכאב שלו ורק אז חוזרת לעצמי. הכאב שלו גורם לי להרגיש. אני יודעת כמה שבית חשוב לו. שנים שהוא מחפש אחריו, במקום בו אני הרמתי ידיים הוא לא מוותר, יודע שגם לו מגיע. יש לו תקוות, חלומות ובניגוד אליי גם תוכניות לעתיד. אני מזמן ויתרתי, יודעת שההיאחזות שלי בחיים אינה אחיזה ומכירה את הקלות בה אני עוזבת. יודעת שהאפשרות לעזוב לצמיתות תמיד מלווה את דרכי. היא חלק בלתי נפרד ממני. הרי גם ככה לא מצאתי את הסיבה שבגללה החיים ראויים לי, שאני ראויה להם.

אחרי עשרים וחמש שעות מתישות מעלים את אחיותיי על מטוס חזרה לארץ. רק כשהן עוזבות את האי האנגלי אני מתחילה להרפות מעט מדריכותי. הן נחתו ומיד הלכו לאמא שלי, שם חיכתה עם הנפת האצבע והמשפט הידוע לשמצה: אמרתי לכן.

בימים הקרובים אנחנו מתגלגלים אצל חברים. לדירה עצמה אנחנו לא מתקרבים מחשש שמשטרת ההגירה תגיע לחפש אותי. הפרנויה פוחתת כשאנחנו מבינים שאנחנו לא מבוקשים ברמה של טרוריסטים וששום ניידת לא תרדוף אחרינו ברחובות. אנחנו מתחילים לצאת יותר אל הרחוב. לאט-לאט מקבלים חלק מהחפצים שלנו חזרה. זורקים את רובם. נפטרים ממה שלא יכול להיכנס למזוודה אחת. מקפלים ודוחסים חוויות של שנים בתיק אחד נגרר. ברגע של שקט אני מרגישה את הגוף העייף שלי כמו מקבץ זיכרונות וחוויות דחוסים בתיק מתפורר ומקרטע.

מיכאל נכנס לעמדת קרב: “אני אלחם עד שאמצא את הדרך להיות חוקי, לישראל אני לא חוזר“. משום מה אני נעשית מותשת. לא רוצה להילחם יותר. שנים שאני מחכה לוויזה הארורה הזאת, שנים שלא יצאתי מגבולות אנגליה כי הוויזה בדרך ולא כדאי לקחת סיכון. אני מרגישה את העלבון הצורב, ומי שקיבל הרבה בעיטות בילדותו יודע ומכיר את העלבון הזה. הם לא רוצים אותי אז אני לא רוצה אותם. אני לא יכולה להישאר כאן יותר, אני לא רצויה. שוב לא רצויה, שוב חסרת בית, שוב לא יודעת לאן אני שייכת. כשעזבתי את ישראל הייתי בת עשרים ושתיים, אמא שלי אמרה לי אז שהארץ מקיאה אותי כי אני לא ראויה לה. ומה עכשיו? גם לאנגליה אני לא ראויה? אז לאן אלך?

אני מאפשרת לזה לחדור אליי. מרגישה את כל כובדו של העם היהודי, את תחושת הנרדפות, הנוודות, הדחייה וההשפלה. אני חושבת על מיליוני הילדים, ההורים, הסבים, הדודים והאחים שארזו את בתיהם תוך שעות ספורות, לפעמים אפילו דקות, ועזבו. אני מרגישה את הכאב מפלח אותי, את הבלבול והתימהון שלהם כשהם נשלחים מבתיהם. מרגישה את התסכול של הגורל האכזר הזה ואיך אני מעוצבת בתוך תבנית בת אלפי שנים. אני חשה שהטלטלה שאני עוברת לא שייכת רק לי ולאחי אלא לעוד מיליונים כמונו. רק שלי יש עדיין פיסת אדמה שמחכה לי בלית ברירה אי שם במזרח התיכון. להם אפילו את זה לא היה.

כך עוברים כמה ימים ולילות. אני לא יודעת, לא יודעת כלום ולא רוצה לדעת. מיכאל בודק כיוונים; שואל, מתייעץ ומנסה: תילחמי איתי יחד? הוא מבין שאני עייפה, אבל לא מבין למה לוותר. איזו אופציה יש לנו?

זאת הפעם הראשונה שאנחנו מחליטים שלא להחליט ביחד. חיינו היו מסונכרנים מאז אותו יום בו אספתי אותו באחת בלילה, נטוש, רעב וחסר בית. אספתי אותו אלינו, חזרה הביתה אחרי שנתיים בהם חי ברחובות. ילד בן תשע שכבר למד את כללי המשחק של החיים. מאז לא נפרדו דרכינו. יחד צללנו את התופת שנכפתה עלינו ויחד ולחוד מצאנו את שלט יציאת החירום המהבהב. אנגליה היתה היציאה הכי קרובה. אנחנו מבינים שזהו רגע היסטורי בחיינו, רגע שמן הסתם ישפיע עוד רבות על עתידינו: הרגע בו אנחנו בוחרים את כיוון הנדידה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    "בדרך הביתה" הוא ספר נוגע ואנושי.
    רותם אביה והחלקים בתוכה ששותפים לכתיבת הספר
    פורשים את סיפור חייה/חייהם בכנות ורגישות.
    הספר עוזר לקורא להבין דרך עדות חיה וייחודית
    מה הם חיים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (ריבוי אישיות).
    להשיר מבט על מה שמושתק ומורחק לחדרי חדרים בחברה שלנו.
    הספר נקרא בנשימה עצורה ועיניים דומעות,
    הקולות שמובאים בספר חייבים להדהד להיקרא ולהישמע.

הוסיפו תגובה