"בית קפה על שפת אגם, גבר ואישה, ניכרת מבוכה, ניכרת קרבה ים של דמעות נפרדים לשלום אוחז בידה 'הכול היה […]
גיא
אני זוכר הכול, תמיד זכרתי. רציתי להגיד הכול, אבל לא ידעתי איך.
רואה אותך, רואה אותך לשבריר של שנייה בתקופות חיים שונות שבהן הצטלבו דרכינו.
אני כואב אותך, כואב עד אימה ומבקש הזדמנות נוספת לנווט את חיינו, כדי שנהיה יחד כפי שנכתב.
1985
הצלצול ניסה לפלס דרך בין המחשבות שעטפו אותי, אני אוהב לחלום בהקיץ,
ולבנות לי את העתיד שאני רוצה בו.
ברור לי, הבית, האישה, הילדים, אני.
בן עשרה טיפוסי: פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם רוב המורים.
מול הוריי מרדן, מתריס.
מודע להשפעה שיש לי על בנות ומנצל את זה.
לעולם לא יתפסו אותי לא מוכן ללא משפט פתיחה, שמוכן לשליפה ברגע שאזדקק לו.
אור קרא לי מדלת הכיתה:
“אתה בא?”
ירדנו לרחבה והתיישבנו כמו תמיד על הספסל הקבוע, שממנו השקפנו על כולם והעברנו ביקורת על כל מי שנכנס לטווח הראייה.
תמיד התגודדו סביבנו חבר’ה טיפין-טיפין וההפסקות היו החלק הטוב בבית הספר.
כמובן שווידאנו להאריכן גם אל תוך שעות הלימוד.
בהפסקה אחת כזו היא עברה, עם חברה, חייכה.
נחמדה, חשבתי.
אפילו לא ניסיתי להרשים.
לא הטיפוס שלי, שתי שכבות מתחתיי, שקטה, פרח קיר.
אחרי כמה חיוכים וכמה הפסקות, בהפסקה אחת הן הצטרפו אלינו.
מצאתי את עצמי בורח משיעורים רק כדי לבלות בחברתה.
סתם כיף להיות איתה, לדבר איתה, אמרתי לעצמי.
הייתה בוגרת לגילה.
היה בה משהו…
אין מילה שתתאר נאמנה את המשהו הזה, הייתה בה שלוות הנפש שלי.
אותה שלוות נפש ששיוועתי אליה באותו גיל מבולבל.
כך הפכנו לזוג על אף הרינונים
“מה קרה לטעם שלך?” מחבריי;
“מה את עושה עם הדון ז’ואן הזה?” מחבריה.
מהר מאד הבנתי שאהבה כמו שאני חש אליה חווים פעם בחיים או בכלל לא.
לקח לי זמן להעז לנשק אותה, כל כך פחדתי לקלקל.
אני…
הבחור שבכל פעם קבע לעצמו שיא חדש בכמה מהר הגיע למיטה עם בנות.
נשיקה.
אושר צרוף היה באותה נשיקה.
במשך יומיים אחר כך ריחפתי לי רחוק מכולם,
אפוף בעונג הטהור של מגע שפתיה בשפתיי,
של השתרגות גוף ונפש.
למרות האהבה ולמרות הקשר הקרוב והאמיץ בינינו, הרגשתי תמיד את החומה, את הרגע שבו יד נעלמה הרחיקה אותי ואמרה, “אל תתקרב יותר.”
היא לא נפתחה לגמרי.
תמיד הרגשתי שהנפש שלה חומקת ממני.
שאינה נותנת לי לגעת באמת.
הפחד…
מהרגע שייגמר,
התחושה שאני על זמן שאול, הביאו אותי לבלות בחברתה כל שנייה פנויה שהייתה לשנינו.
הייתי עוצם עיניים, נושם אותה לתוכי ואומר לעצמי, תזכור.
כשיהיה קר בפנים, בלעדיה – את זה תזכור.
וזה קרה,
היא לא רצתה בי יותר,
ואני,
אני מתִּי.
רציתי לצרוח,
להתחנן שאעשה הכול,
אבל לא אמרתי כלום.
היום, כשאני מסתכל לאחור, זו הנקודה שהייתי רוצה לשוב אליה ולשנות הכול.
הכאב היה קשה משציפיתי.
לא ידעתי איך לגשת אליו, איך לגעת בו, שלא יתפוצץ.
אהבתי אותה,
אוהב אני אותה באותה מידה עד היום אם לא יותר.
הסתובבתי סביב ביתה שעות, מקווה שתרד.
כשהתגייסתי נהגתי לרדת מהאוטובוס ליד ביתה, אולי אתקל בה.
באחת החופשות ישבתי עם כמה חברים. אחד מהם סיפר לי כי היא יוצאת עם בחור זה זמן-מה והיחסים ביניהם נראים רציניים.
תחושת האובדן הקשה הכתה שוב.
ואז, יום אחד בעודי תר אחריה, היא הופיעה.
1988
“גיא.”
מסתכל ורואה אותה.
“היי, אפשר להצטרף?”
מהנהן.
“לאן?” שואלת.
“כאן קרוב,” עונה.
הולכים ומשוחחים, צוחקים, כמו לא עברו חודשים, כמו לא עזבה אותי בלי לומר מילה, כמו אין אחר בחייה.
בועה.
היא,
אני,
אנחנו…
ואני, טוב לי שהיא לידי,
יודע… שהיא בלתי מושגת.
לדבר איתה,
לנשום אותה,
מספיק לי.
גשם תופס אותנו לא מוכנים. אנחנו רצים צוחקים ורטובים ומוצאים מחסה בכניסת אחד הבתים.
עומדים קרוב,
עדיין צוחקים.
וברגע, היא לא צוחקת,
מביטה בי.
אני נמס.
מתנשקים.
איה לוקחת את ידי ומובילה אותי.
ושוב, אני אחריה כאילו לא עברה תקופת נצח,
כאילו אין “אותו”.
אני שלה, שתעשה בי כרצונה.
כמו אז, לא צריכים לדבר,
ואני תוהה אם היא יודעת…
אם היא יודעת כמה אני אוהב אותה,
עד כמה אני זקוק לה כדי לנשום.
מגיעים אל בית, מוציאה מפתח, נכנסים.
אני לא שואל,
היא לא מסבירה.
מתענגים זה על מגעו של זה במשך שעות.
לא אשקר ואומר שלא ידעתי אישה לפניה, אבל היא…
היא הדבר האמיתי.
לאהוב אותה,
לדעת אותה.
אני מאושר,
היא שוב שלי.
בכל פעם שנגעתי בבחורה,
והיו הרבה,
נעם לי,
אבל היא…
זה אמיתי,
נכון,
נועד להיות כך.
מתחבקים,
מדברים, כל כך הרבה מדברים.
נוח לי,
טוב לי.
היא קמה.
“אני צריכה לחזור.”
“תגידי לו היום?”
“מה?”
“שאת עוזבת.”
“עוזבת לאן?”
“שאת עוזבת אותו.”
איה שותקת לכמה רגעים ואז עונה מבלי להסתכל עליי.
“אני לא עוזבת אותו.”
שומע את הלב מתנפץ לי בבית החזה.
מה חשבת לעצמך? איך לא הבנת?
“אבל… עכשיו… אנחנו… אני לא מבין.”
“תראה, אני לא אומרת שאין בינינו משהו מיוחד, אבל גם איתו.”
“אני אוהב אותך.”
“אני יודעת.”
“לא, את לא יודעת,” אני כמעט צועק.
“אני צריכה ללכת.”
יוצאים מהדירה, היא נפרדת ממני.
“נדבר, טוב? תתקשר אליי? מחר, אני מחכה,” היא מסתובבת והולכת.
עומד,
מסתכל אחריה,
ואומר לעצמי, מה שתיתן לי אקח, שאוכל להמשיך לנשום.
טלפון, מתעורר בקושי, מסתכל בשעון, שתיים בלילה.
“הלו.”
“זאת אני.”
“מה קרה?”
“אתה כועס עליי?”
אני לא מאמין. שתיים בלילה.
“אל תכעס עליי.”
“אני לא יודע מה אני, אני רק יודע שאני לא מבין כלום.”
“מה יש להבין?”
“בואי נראה,
היום שכבתי עם האישה שאני אוהב,
עכשיו אוהב עוד יותר,
הרגשתי שאת אוהבת אותי,
ורגע אחד אחרי הלכת אל החבר שלך.
חוץ מזה שאני נע מאז שנפרדנו בין רגשות של
אני לא יכול בלעדייך ללא רוצה לראות אותך יותר,
פשוט אין לי מושג מה קורה.”
“גיא, אני אוהבת אותך.”
“נפלא, תחזרי אליי.”
“אבל אני אוהבת גם אותו, אני רגילה אליו ומרגישה בטוחה איתו.”
“איך את יכולה לאהוב שני אנשים?”
“עובדה.”
“את צריכה לבחור.”
“אני צריכה את שניכם.”
“טוב, נדבר בבוקר.”
“רק אם תבטיח שתתקשר אליי.”
“אני אתקשר.”
“תבטיח.”
אני מחייך. “מבטיח, גוזל, מבטיח, אני אתקשר.”
“אני אוהבת אותך, באמת.”
“לכי לישון, נדבר מחר.”
* * *
חושך.
אני לא רואה כלום.
מרגיש שהיא שם, רחוק.
“בואי, אני כאן.”
היא לא עונה.
“בואי אליי.”
אומרת משהו, אני לא מצליח לשמוע.
“אני כאן, לכי בכיוון הקול.”
רואה אותה,
כל כך קרובה,
לא רואה אותי.
מנסה להגיע אליה,
לקרוא לה,
כאילו אני לא קיים.
* * *
טלפון.
צריך לענות.
תתעורר כבר!
מה השעה?
לעזאזל, הייתי צריך לקום לפני יותר משעה, זה כבר יהיה יום כזה.
הטלפון.
“הלו.”
“זו אני, כבר בוקר, עכשיו אפשר לדבר?”
“חייב לקום ולהתארגן, מאחר לסידורי עבודה.”
“היום שבת,” אני שומע שהיא מחייכת, “יכולה לבוא?”
“ומה תגידי לו?” עוקץ.
“אל תדאג מה אגיד ולמי, תכין קפה.”
קם,
אוקיי,
קצת סדר גיא,
להתקלח,
להתלבש,
משהו שלא ייראה שהתלבשתי במיוחד אבל שיהיה מיוחד,
להכין קפה.
דפיקה בדלת,
אני בלי חולצה, עוד לח מהאמבטיה,
היא כאן.
“היי.”
“תחכי רגע?”
“שום דבר לא השתנה, אף פעם אתה לא מוכן בזמן.”
“אני מוכן אם לא אכפת לך שאהיה בלי חולצה.”
“להפך. הקפה מוכן? אולי תרגיש בנוח אם גם אני אוריד את החולצה?”
“לא מצחיק.”
“לא התכוונתי להצחיק.”
“אנחנו חייבים לדבר, אז אל תעשי את זה.”
היא מורידה את החולצה ומחייכת. “את מה?”
“לא גברת, לא היום. אני רוצה להבין מה קורה לפני שאת מתחילה להוריד כאן חולצות.”
“לך תלבש חולצה,” היא אומרת ולובשת את החולצה.
חוזר אחרי דקה.
“גיא, יש לי הרבה מה להגיד, רק תבטיח שלא תפסיק אותי, תקשיב עד הסוף.”
“אני…”
“תקשיב,” היא גוערת בי, “אף פעם לא ידעת מתי לשתוק רגע.”
אני עושה תנועה של נעילת הפה, מתיישב בנוחות ומשלב ידיים.
“אוף איתך,” מחייכת.
מתקרבת להתיישב לידי, נמלכת בדעתה ומתיישבת בכורסה ליד.
פוכרת ידיה, נושמת עמוק, עיניים מושפלות.
ואני…
מתאפק.
הבטחתי לשתוק.
מחכה.
איה נושמת עמוק ו…
“מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת ביטחון, או לפחות זה מה שאני חושבת שזה.
שני אנשים הצליחו להביא אותי קרוב מספיק לשלווה הזאת שאני כל כך צריכה, אתה והוא.”
“אז למה דווקא בו בחרת?”
“יש בו משהו שאין בך, או אם לדייק, יש בך משהו שאין בו, הוא לא מאיים עליי.
אתה… אתה קורא אותי, מפחיד אותי, צריכה להתאמץ, להשגיח שלא תיגע במקומות שלא רוצה לפתוח בפניך.
אוהבת אותך, אבל יכולה להרשות אותך לעצמי רק במנות קטנות… כדי שלא יאיים.”
“אני לעולם לא אפגע בך,” אומר כמעט ללא קול.
“יודעת, ובכל זאת אני מפחדת. אתה יכול להשתלט עליי בלי שארגיש ואז לעזוב.
ואני… אני אמות בלעדיך.”
“ולכן בחרת לעזוב אותי קודם? מה ההיגיון? לא אעזוב אותך לעולם, אני אוהב אותך, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך ואף פעם לא אפסיק.”
“אתה לא יכול לדעת.”
אנחנו שותקים. הראש שלי מלא במילים, ברגשות, במחשבות, ופתאום אני יודע…
“אני יכול… תתחתני איתי.”
“מה?”
“מה ששמעת, בואי נתחתן.”
“גיא נו, באמת, אתה לא רציני.”
“או, אני רציני מאוד, חכי רגע.”
אני רץ לחדר, מוצא את הטבעת שענדתי בתיכון וחוזר לסלון. אני כורע ברך לפניה.
“בואי נתחתן, תהיי אשתי, האישה שלי, רק את. רוצה שאת תהיי האימא של הילדים שלי! רוצה להזדקן איתך.”
העיניים שלה, העיניים היפות, הרכות ומלאות הרגש שלה, מתמלאות דמעות והיא בוכה.
“אני מצטער. לא התכוונתי לצער אותך. מה קרה? דברי אליי, בבקשה.”
מרימה את הראש ואני רואה, אני רואה את כל מה שתמיד רציתי לראות והיא לא נתנה לי.
אני רואה עיניים צלולות, לא נחבאות. אהבה אמיתית כמו שלי, גלויה, רואה תקווה,
רואה אושר, וצל… נחבא עמוק אבל נוכח. הצל. האויב שלי.
“כן.
אתחתן איתך.
כן…
איתך.”
אוסף אותה אליי ומנשק, אני לא מאמין, איה שלי!
נשארים יחד עד למחרת, שוכבים במיטה ומתכננים מה יהיה עד שנהיה בני שמונים. צוחקים, אוהבים, מאושרים.
בבוקר קמה, מנשקת אותי.
“את הולכת?”
“כן.”
“יכול להצטרף?”
“צריכה לסדר כמה דברים.”
“הולכת אליו,” אומר-שואל.
“גם.”
“אני יכול לספר?”
“שאנחנו מתחתנים? חכה קצת, נספר ביחד.”
“מתי תחזרי?”
“אחר הצהריים.”
“אני אוהב אותך.”
“גם.”
הלכה.
כל כך רציתי להחזיק בה.
הרגשתי שאם אניח לה לצאת מטווח הראייה, תחמוק ותיעלם.
לעבודה לא מסוגל ללכת, מתקשר ומודיע שלא אגיע, איך אני מעביר את השעות עד אחר הצהריים?
קודם כול להתקלח ואחר כך… אחר כך נראה.
אחר הצהריים.
לא יכול לחכות. להתקשר אליה?
אין מקום לגאווה,
אל תלחץ.
חייב, לא יכול לחכות עוד.
מתקשר.
“הלו.”
“כן?”
“איה נמצאת?”
“מי מבקש?”
“גיא.”
“גיא, איה נסעה.”
“נסעה? לאן?”
“השאירה לך מכתב.”
“מכתב?”
“גיא, יש דברים שאתה לא יודע. מציעה שתבוא לקחת את המכתב.”
“אני בדרך.”
איה שלי, מה נסגר בך שוב?
דוהר על האופנוע, לוקח את המכתב וחוזר הביתה.
לפתוח, לא לפתוח, מי יודע מה מחכה לי שם בפנים.
“גיא שלי, סליחה, אני כל כך מצטערת,
אני לא יכולה, אני חייבת ללכת.
אוהבת אותך
יותר מכל דבר בעולם.
אוהבת.
סליחה,
איה.”
חושך.
