על השעות השבורות

בספרה על השעות השבורות ניגשת ריקי כהן בזהירות רבה אל זיכרונות ילדותה וחושפת בפני עצמה ובפנינו, טפח אחר טפח, את מה שלכל אורך חייה ביקשה להסתיר ולשכוח: את ילדותה בצל אם חולת נפש. עתה היא כותבת באומץ את סיפורה כדי להדוף את הבושה וההסתרה, לתת לאמה קול ונוכחות ולומר – כזאת היא הייתה, והיותה הוא חלק ממני.

בישירות דחוסה ופוצעת היא מספרת על התפרצות המחלה של אמה, על האשפוזים, על אזלת ידו של האב המתקשה לטפל לבדו בשלושת ילדיו – אבל גם על רגעים יפים במחיצת האם ועל אומץ לבה למרוד מרידות קטנות-גדולות בתוך האקלים הפטריארכלי שבו חיה.

במבטה המאוחר של ריקי כהן יש חמלה רבה כלפי האם וחייה המוחמצים וגם מחילה לאב, אשר עמו, לעת זקנתו, היא מנהלת דיאלוג קרוב ואינטימי.

ריקי כהן פרסמה שני ספרי שירה – ערמה מלוכלכת בכל חדר ומעטה דק, וערכה את האנתולוגיה לשירה ולתצלומים את לא נולדת אישה.

מקט: 4-31-9007075

אתמול, בין הבוקר המאוחר לערב המוקדם, שכחתי שאימא מתה. הסתובבתי, דיברתי, עבדתי, ישנתי, אבל הידיעה שאימא מתה לא עלתה אל תודעתי. כבר שנתיים ורבע היא איננה, אבל אני שכחתי מכך לחלוטין. התקיימות כזו, ללא ידיעת מותה, ואפילו לא בתא הכי זעיר ומרוחק בראשי, היא המצב ההפוך מהמסע שהתחלתי לעשות כחודש אחרי מותה הפתאומי: שאיבת הזיכרונות מן המצולות שבהן שיקעתי אותם כדי לשרוד.

שלוש מחברות, שלושה חודשים

שלושה חודשים שכבו המחברות דוממות במגירה האדומה. אחי מצא אותן במקרה, אחרי מותה, תוך פינוי חדרהּ בדיור המוגן לנפגעי נפש, שם חיה בשנותיה האחרונות. הן כמעט הושלכו לאשפה, שכן היו חבויות בתחתית ארגז ומעליהן חפצים בלים שלא היה אפשר לתרום ולכן יועדו לזריקה. שלוש מחברות בשקית פרחונית דהויה, שהמילים “תודה ולהתראות” מודפסות עליה בתבנית חוזרת.

האישה גדולת הגוף וּורודת הפנים שעמדה ליד אמי בעת שקרסה ומתה אמרה שבשנים האחרונות היא כבר לא כתבה, שכן מצב הרוח שלה השתפר. היא כתבה כשהייתה למטה, אמרה והפנתה את אגודלה כלפי האדמה. האישה הזאת הייתה אם הבית שלה בשמונה השנים האחרונות. היא העניקה לה חום ואמפתיה, דבר שלא הייתי מסוגלת לתת לה בעצמי, כי אז הייתה בולעת אותי בנוכחותה: בשיחות הטלפון, בביקורים, בסיפוריה המכאיבים על חייה בעבר ובהווה. זה היה גורר אותי למטה, אל התהום התמידית המלווה אותי מאז הילדות.

חודשים עברו. לא חלף יום שלא ניקרה בי המחשבה לפתוח את השקית ולהתחיל לקרוא את המחברות, אבל בכל יום מחדש הדפתי ודחיתי אותה באימה. הן היו האש הדולקת במגירה, מחכה לי שאצעד לתוכה, כדי שתוכל ללחך את עורי, לחרוך את הנקבוביות והכתמים ולאכֵּל בשאגה את הבית שבניתי ואת כל מה שיש לי.