החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אבשי ואבשלום

מאת:
הוצאה: | 2019 | 132 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

אמנון עמיר, בן 52, אב לארבעה, פסיכולוג חינוכי במקצועו, מדריך קפואירה וצנחן בעברו, מתאר בספר ביכוריו סיפור משפחתי ― לעיתים משעשע, לעיתים מרגש ― מנקודת מבטו של נער מתבגר.

אבשי, גיבור הספר, הוא מתבגר אכוּל שאלות וספקות באשר לזהותו העצמית, הנושא על כתפיו את שם דודו המוכשר כאבן רחיים כבדה, אולי כבדה מדי.

אבשי ואבשלום הוא סיפור על החמצה והשלמה, על אבל ותקווה, על כאב ועונג ― ספר המשקף בלשון הומוריסטית וקולחת את תמצית חוויית גיל ההתבגרות לטוב ולרע, כשברקע ניצבת משפחתו הרגילה של אבשי. משפחה רגילה? לא בטוח!

מקט: 4-1272-457
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

אהבה מחיה מתים

 

אני שוכב לידה והריח שלה משכר. אני רואה הכול בצבעים חדים, למרות שעיניי עצומות. הוא לפתע מגיח מהתמונה שתלויה בסלון של סבא וסבתא, שם נראים אשתו והוא ביום חתונתם — אותה תמונה הצובטת בלב כל המביט בה. אני מתאמץ לראותו. שפתיו נעות ללא קול, משפטיו צלולים כמו בדולח.

“מקווה שאינני מפריע, אבל אני עוקב אחריך כבר שנים.

בקשה קטנה:

אל תיתן לאף אחד לקרוא לך אבשי.

אתה אבשלום, נקודה.

אבשי זה מקטין, ואתה בעל ממדים רגילים, בדיוק כמוני.

חייתי כאדם רגיל: צייר ואומן שעבד קשה מאוד כדי להצליח. בהחלט היו רגעים שחשבתי להרים ידיים. חשתי שאחרים אולי טובים ממני, אבל אז גיליתי שתוקפנות המופנית כלפי עצמך בולמת יצירתיות.

הגעתי להחלטה מושכלת.

למדתי לקבל את עצמי כפי שאני.

אני נוכח משמע אני קיים!

אני שוכב לצידה מעורפל לחלוטין, מתעורר ושוב נרדם, מרחף מלמעלה, רואה אותנו שוכבים מכונסים בתנוחת עובר, מציירים בגופנו לב על הסדינים הלבנים. פניי מופנות אליה וריח נשימתה לא מפריע, כי גיליתי שכשאוהבים הכול מריח כמו בושם. אני מלטף בעדינות את שערה ומונע מעצמי בכוח לחבק אותה, כי אינני רוצה להעיר אותה. ואולי כן. היא ישנה עם חיוך, יפה וזוהרת כמו מלאך.

אני מפחד שהקסם ייעלם ויימוג.

“‘מת בדמי ימיו’ הפך אותי לגדול מהחיים! הרי לא הצלחתי לממש את הפוטנציאל.

לצערי כולם משתפים פעולה עם מעשה הרמייה.

המשפחה הפכה אותי למיתוס כי לא הייתה דרך אחרת להתמודד עם האובדן המיותר.

כך, הם הפכו אותי לבן אלמוות המתקיים בתודעתם ומשתמר בדורות הבאים.

תראה אותך!

אתה סוג של מצבה.

היא כה יפה, כל נשימה שלה הופכת את האוויר מסביבי לטהור וצלול יותר.

היא אינה שומעת אותו מדבֵּר, ואני שואל את עצמי מה יקרה כשאחזור הביתה ואציץ דרך החלון.

האם תְּהִיָּה תשב בחצר ביתה?

איך ארגיש?

האם כאב יפלח את ליבי, או שאולי אחוש לראשונה בחיי הקלה עצומה?

תהיה צפה ועולה. דמותה בדמיוני צלולה, יושבת על הדשא וקוראת ספר על כיסא שהוציאה מחדרה.

אני נזכר במורֶה לתלמוד ובעבודה שהגשתי לו, שבה הצגתי את הקשר בין יצירה ויצָרים. זוכר את החיוך שעלה על פניו כשהחזיר לי אותה ואמר בקול שקט וסמכותי: “תיזהר!”

לפתע נועם, ששוכבת כאן לצידי, מרחפת שם ותופסת את מקומה של תהיה, והיא שטה על הכיסא בין גלים כשמעליהם שמיים אדומים, ואז הכיסא הופך לחלק מהסלון של אימא שלה, שמדברת אליי לאט כי היא נבוכה מעט, חוששת שבתה היקרה והמושלמת הכירה בחור סתום.

“סתוּם?

אתה?

אתה אומן! בנוי רבדים־רבדים. כל נים בגופך הוא מפגש בין מציאות ודמיון.

זה הסוד.

לעמוד מול בד ציור בבוקר כשהוא לבן וריק, למשוך במכחול על הקנבס רעיון חבוי ונסתר שהופך לחיבור, ל’עכשיו’, היוצר את אותה אחדות עם הסוד הכמוס ביותר של היקום.

היצירה של יש מאין!

אל תחשוש שהיצירה לא תופיע.

אולי כאומן תחוש מכה קלה בכנף, אכזבה קלה שטעמה חמוץ, אבל אסור לשכוח שזה גם חלק מהמסע.

אי אפשר להסביר כיצד יצירה צפה ועולה, זה הרי סוד כמוס, יש מאין אלוהי. אבל אתן לך רמז קל.

תהיֶה נוכח, תרגיש באמת, אל תסלף או תתחבא מאחורי מוסכמות מקובלות, כי חרדה מעוותת מציאות — אך גם את הנפש!

החשש לקבל את המציאות כחלק מהוויית חיינו, הפחד מהתמודדות אמיתית עם כאב וסבל, מפיחים בנו תחושה כוזבת של קורבנוּת.

אתה בחרת להאשים אותי!

חשבת פעם למה?

אל תחיה בעבר שכבר מת, ושיכול להשפיע רק אם החלטת שישפיע.

אל תעביר את ימיך בציפיות ובחלומות על האופן שבו צריך לחיות.

אם בכל זאת כך תבחר לחיות, הרי שתגלה להפתעתך שאתה חי במקביל לחייך האמיתיים, במין התרחשות שמתקיימת לידך. אתה בתוכה, אך לא שייך אליה!

אבל אם תחשוב על זה לעומק, איזה טעם יש בחיים שאינם שלך?”

קשה לי להבין אותו, אבל הוא הגיע לביקור משם והוא כנראה רואה את העולם נכון ובהיר ממני. אני קופץ מחלון הבניין של נועם ומרחף לכיוון בית הספר. שם, בהפסקה, אני רואה את החבר’ה יושבים ומדברים על היחידות הצבאיות, משוויצים בזימונים כאילו עצם קבלת מכתבי הזימון לגיבוש הפכו אותם מייד לחברים באותה יחידה. אני רואה את עצמי יושב לבד, כבר לא אבשי אלא אבשלום, כי כך ציווה, ולמרות שאולי לא יגייסו אותי — אני מקבל עוצמה אדירה! הרי כל אחד מהם מסתיר בחוסר הצלחה את החרדה המסרסת, בת לוויה צמודה לחרדה מכישלון. כי אם לא יהפוך לחבר מן המניין באחת מהיחידות הללו בצבא, איך יוכיח ששלו הכי גדול? זה מה שחשוב, לא? אני חושב על מורשתו של דודי. מותו הותיר חלל עצום, מין חור שחור ששאב לתוכו אנרגיה עצומה של חיים מכל אחד שאי פעם הכיר אותו, אבל אז קרה נס! אותו חור שחור לפתע הקרין החוצה אהבה אין קץ, אהבה שאני אחד מפירות ביכוריה.

“אסור להרוס את האהבה.

אם מתחרים על זכייה בליבו של מושא אהבתנו, זו טעות.

אסור בשום פנים להכניס לאהבה נרקיסיזם.

הנרקיסיזם מטרתו להפוך את האהוב לחלק מובנה בתוכנו. לשלוט בו, שיאבד עצמו בנו.

רצון זה הוא בלתי אפשרי.

אי אפשר לאהוב מישהו על ידי העלמת ישותו,

אי אפשר לחפש אותו נוכֵח בחוץ אם נבלע אותו לתוכנו,

הוא טובע ואתה נחנק.

האהבה הופכת מייד מקור לסבל אינסופי,

מקור לתסכול עם ציפיות שאף פעם לא מתממשות,

סיוט!

אבל אם נכיר בכך

שלאהבה חוקים משלה שאינם כפופים לכוחות הפיזיקה,

כמו היכולת להיות מכיל ומוכל סימולטנית,

היותה מקום בטוח שבו נתינה אינה מביאה לחסך אלא מעצימה,

או היכולת להיות בעל ישות עצמית בתוך שלם בעל ישות עצמית משל עצמו, הנקרא זוגיות.

או אז חוקים מוזרים אלה יוצרים את היכולת הקסומה להתחבר ולהפוך לחלק אחד עם גוף נוסף, שמשתוקק לחיבור נפשי וגופני,

חיבור שיוצר אחדות קסומה וקדושה המביאה את שיא האהבה,

הורוּת לצאצא משלך המהווה את תמציתה של חווית האהבה.

נועם פוקחת עיניים לאט ומביטה בי. מוצף ברגש חם, התחייבתי לאהוב ללא צורך בשליטה וסיפוח. אני מביט בה ורואה את עצמי נעלם בתוכה. מין אושר שלם מציף אותי ותהיה, האישה שהייתה פעם, מזמן, אהובתי — כבר לא מופיעה בראשי, מלווה בצילו הכבד של הכאב. לפתע המחשבה עליה מעוררת בי אושר בהיותה כה נפלאה, עד לאותו הרגע שבו בטיפשותי החלטתי לנסות לספח אותה לתוכי ללא הסכמתה.

רק עתה הבנתי את התנגדותה.

ואם אינה רוצה אותי? היא תמיד תהיה איתי בהיותה אהבה ראשונה.

אני רוצה לספר לנועם מה אני מרגיש, אבל היא עצמה שוב את עיניה ואני נאלץ לקבל את העולם כפי שהוא, שהרי זו צוואתו של דודי־מורי.

לפתע היא מתעוררת, עיניה מחייכות ואני מרגיש חום נעים של אהבה נוזל לתוכי ממבטה.

“בסופו של דבר מדובר בסוג של אימון!

לקום בבוקר ולהתחיל להרגיש את המציאות ללא מחיצות וסינונים,

ללא חרדה,

ללא תכנון מראש,

להימנע מהשפעתן של תיאוריות

או מיצירת תסריטים

שכל מטרתם להכין אותנו להתמודדות עם חרדות עתידיות שקיימות אך ורק אם נאמין בקיומן.

ביום שבו תביט במראָה ותראה את עצמך ללא מסך העשן הכולל בתוכו הנחות הבל כמו

למי אתה חב את קיומך,

או מדוע אתה אפס,

באותו הרגע בדיוק יקרה משהו ענק.

אתה תלמד לשחרר את התוקפנות העצמית,

את הביקורת המסרסת שסיגלת לעצמך,

אותה אחת שמונעת ממך לראות את המציאות בחדוּת.

באותו הרגע תחווה באופן מזוכך את החוויה העוברת על האומן בעת שיאה של חוויית היצירה.

כאשר ציירתי הונעתי על ידי האחדות שלי עם חוויית המציאות שהשתקפה בסביבה שלי.

אם הייתה חוויה מזוככת של חרדה,

היא הפכה על הקנווס לדמות של מלאך המוות עם קלשון וגלימה שחורה.

בד הציור הפך להיות שיקוף האמת שבתוכי.

תהיֶה אתה ללא חשש.

לא בגלל שזו צוואתי לך.

פשוט: בהיותך אומן,

אין לך ברירה!”

אני רוצה לומר לה שאני אוהב אותה. שיישרף העולם והתיאוריות שבו, תן לי את האומץ לדבר בלי לפחד מהתוצאות. תן לי לומר לה שהיא כה יפה ושהשיער שלה שחור ומושלם, שהעיניים שלה עמוקות כמו הים, יודעות להיות רגועות אך גם סוערות, שהאף שלה מזדקר מפניה במין תמימות תוקפנית, שהפה שלה משורטט בשלמות, ששפתיה מעובות בדיוק כמו שצריך ושהיא חכמה ורגישה ומושלמת בעיניי. אנא, בבקשה ממך, תן לי לומר זאת כי כשהיא מחבקת אותי עכשיו, אני מרגיש שאני יכול לעוף.

“ראשית, עליך להיפרד ממני.

עליך לחיות את חייך מתוך הכרה מלאה, כדי שנוכל להיפרד.

זה תהליך הקורה באופן טבעי ללא מאמץ, בדיוק כמו נשימה.

אתה תבין שהספיראלות שאתה בונה בחיפוש אחר משמעות הן רדיפה מיותרת אחרי הזנב של עצמך.

אתה לא צריך אותי כדי לדעת מי אתה.

נוכחותי בחייך היא סוג של בלון,

משהו שנראה כאילו יש לו נפח,

אבל אין בו כלום ולכן הוא כל פעם מתפוצץ ונעלם.

פחד מוות צף ועולה כאשר מביטים בראי ולא רואים כלום.

לחיות את חייך, פירושו להיות נוכח.

רק נוכחוּת רואים.

במותי מצאו אותי מחייך כי הבנתי את סוד האושר שלי,

גיליתי שבעשרים ושש השנים שחייתי

מצאתי את אשר רובנו מייחלים לו כל חייהם.

לכן גם כאשר חשתי שכוחותיי עוזבים אותי,

חייכתי

שהרי גם במותי

הייתי לגמרי שם

מאוחד

עם העולם!”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אבשי ואבשלום”