החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אספירונס

מאת:
הוצאה: | 1999 | 366 עמ'
קטגוריות: במבצע, סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:
תג: .

"אספירונס" הנו סיפור אמתי ומרתק על גורלה של משפחה יהודית ובעיקר על אספירונס, אישה אמיצה וממולחת, שמצאה עצמה בודדה בבגדד שהתרוקנה מיהודיה. זהו סיפור הישרדותה הדרמטית ורבת הפנים והנפתולים בארץ עוינת, במשך 46 שנים, מתחזה לאישה מוסלמית ונקראת בשלושה שמות שונים, ושיאו בנתיב בריחתה משם. סיפור על פרידה, ניתוק ובדידות, ועל יכולתו המופלאה של האדם לרגעים של חסד ועל כוחן של האמונה והתקווה. "רומן קולח ומרתק. הכול נרקח ונוצר מחדש בחושניות רבה. ליוסף כהן אלרן כישרון סיפורי שיש בו משהו מסגולותיהם של המספרים העממיים שמסביב למדורה, ובה בעת הוא מודע לכל הטכניקות הסיפוריות המודרניות." (הארץ). ספרים אחרים מפרי עטו של המחבר: תקרית נישואין, אחד בלב, עקרון הכמיהה, עזה כמוות, כל הלילות, שמועות על אושר, תהילה אחרונה, והמלאכים שותקים.

מקט: 1-490-4
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
סקירת הספר באתר סימניה

זהו סיפור אמיתי ומרתק על גורלה של משפחה יהודית ובעיקר על אספירונס, אישה אמיצה וממולחת, שמצאה עצמה בודדה בבגדד שהתרוקנה מיהודיה. סיפור הישרדותה הדרמטית ורבת הפנים והנפתולים בארץ עוינת, כשבמשך 46 שנים, היא מתחזה לאישה מוסלמית ונקראת בשלושה שמות שונים, ושיאו בנתיב בריחתה משם.


המילדת. 1: עיני הדבש של עוּמַר נתלו בה משניגשה אל הטלפון. פניו השחומות, שערו המקורזל, ידיו ורגליו ולבו ושבע שנותיו הצעירות, כל אלה נתלו בה והיה מצפה לתנועותיה. כל כולו היה שלה. עוד צלצול אחד וכבר הגיעה אל המכשיר, ידה נוטלת את השפופרת השחורה והכבדה ומביאה אותה אל פניה. אוזניו של עוּמַר כאילו נזקפו מאליהן ועיניו צילמו כל תנועה שלה, ואת קומתה הבינונית ועורה השחום ושערה השחור ושחור עיניה.
"הלו"  היא אמרה, "מי מדבר?"
"אני מדבר עם גברת לטיפה, המיילדת?"
"כן, מי מדבר?"
"חוסני איברהים," ענה לה האיש. "שלום לגברת המיילדת."
"שלום, מה שלומכם?"
"השבח לאל. את בטח מנחשת, אשתי כורעת ללדת."
"כן, טוב. אני מיד אצא אליכם."
"הגברת רוצה שאדאג להביא אותה?"
"אני אגיע, תהיה לידה ואני אגיע. ואל תדאג, היא לא תלד בעוד רגע. מסור לה שלומות ממני." – ותוך שהניחה את השפופרת במקומה הביטה בעוּמַר וחייכה אליו את חיוכה האוהב והחם, שתמיד היה מצפה לו ותמיד הבין כי היה שלו בלבד. "אני צריכה  לנסוע, עוּמַר," אמרה עכשיו.
עוּמַר זע ונדרך במקום שבתו, על הספה הרכה והפרחונית, והיה נכון לעמוד מיד מלוא קומתו
הקטנה בת שבע השנים.
"אני אבוא אתך," אמר בנצנוץ עיניים.
"אני נוסעת לעשות לידה, עוּמַר."
"אני אבוא אתך."
"זה קצת רחוק, זה ייקח כמה שעות ויחפשו אותך."
"לא יחפשו, דודה סיהאם."
"מדוע לא  יחפשו? לא ילדו אותך? ומה תשעה שם?"
"אני אחכה לך, דודה. אני אחכה  לך במכונית. אשב ואחכה במכונית."
"לא אוכל להשאיר אותך במכונית."
"אבל אני אוהב לשבת במכונית."
"לא, יא-עוּמַר, אני פוחדת לעזוב אותך שם."
"אז אכנס אתך ואחכה לך בבית," הוא לא הרפה. "כמו פעם שעברה. אני לא אפריע לך."
נאנחה  ועיניה לטפו את פניו הטובות, ודבש עיניו ושערו השחור.
"מה אעשה אתך, יא-איבני? " היא אמרה, מחייכת אליו.
הוא קם ואחז בידה, בשתי ידיו, הפריד את אצבעותיה אחת לאחת, וכאילו היה בודק את החלל שביניהן.
"תקחי אותי, אני רוצה לבוא," ביקש עוד.
"ואמך? אמך תדאג."
"ארוץ ואגיד לה. אני אחזור מהר."
שוב נאנחה ובידה הפנויה ליטפה את שערו.
"טוב, בני. רוץ לאמך ותגיד לה, שלא תדאג. חכה לי ליד המכונית, אני אכין את התיק שלי וניסע. מהר, עוּמַר."
הוא נשק מתוך שמחה על ידה וחייך באושר והיא רצתה לחבק אותו ולחוש כי הוא בנה. ואז  התרחק ממנה ויצא מן החדר, הולך ברגליים קלות דרך המבואה, עולה שלוש מדרגות אל דלת הבית ויוצא.
פנתה והעיפה מבט בחדר ההסבה שלה, על הספה האחת ועל הספה השנייה, על שטיחי הקיר התלויים סביב, על הפינות שנתגלו פה ושם וחשפו מנופח מרטיבות. ותוך כך אמרה לעצמה כי אמנם הגיע הזמן לדאוג לשכירת בית אחר, טחוב פחות ויבש יותר, גבוה מן הרחוב ולא נמוך ממנו, וכי ככל הנראה הלבנֵים שבקירות הבית הזה ספגו כבר עם השנים את שלהן. לאחר כל שנות העבודה של אמה ושלה, עכשיו, בהיותה במחצית השנייה של שנות הארבעים שלה, בהחלט תוכל להרשות לעצמה לעקור מן הבית הזה אל  בית טוב יותר גם אם לא תרצה אמה וגם אם תתעקש, כדרכה. היא תמצא את העיתוי הנכון, את הבית הנכון ואת הכסף הנכון ותעשה זאת.
היא פסעה עכשיו מחדר ההסבה בו שהתה בשעה האחרונה עם עוּמַר והקשיבה, כדרכה, לרדיו מונטה-קרלו וחצתה את המבואה. עמדו בו כיסאות עץ ושולחן קטן, מאוורר גדול ועציץ חרס רחב ועגול שהצמחים בו יבשו כבר למחצה. היא טיפסה כחצי קומה אל חדרי הבית האחרים אשר השקיפו אל החצר הפנימית. כאן נהגו  היא ואמה לישון, באחד החדרים, ואילו בשני ניצבו שתי מכונות תפירה ושולחן עץ רחב. בצדו האחר של החדר עמד שולחן ועליו כלֵיה וכלִי חשמלי להרתחה , לעיקור הכלים. היא נכנסה אל חדר השינה ואמה עמדה שם, תוהה אל הקירות.
"מה את עושה, אימא?"
"כלום. כבר עשיתי הכול," אמרה, מהורהרת. היא לבשה כותונת לבנה וארוכה ומטפחת על ראשה. אישה בשלהי שנות השישים של חייה, לא שמנה ולא צנומה, לא כהה ולא בהירה, ורק עיניה עזות ומבטה בוטח, אולי בִטחה שהקנו לה מאות הלידות אשר יילדה עד כה.
"אני יוצאת לילד, אימא. קראו לי."
"לכי לדרכך, בתי."
"אני נוסעת לשכונת חמדייה, למשפחת איברהים. עוּמַר נוסע אתי."
האם גיחכה. נכפפה וישרה בכף ידה את הסדין הצחור שעל המיטה, כאילו  נזקק ליישור ואמרה, "דבוק אלייך הילד הזה, כל ימיו. כאילו זה הבן שאין לך. אל אמו אינו מתגעגע אבל הוא דבוק אלייך."
"כאילו בני," מלמלה אספירונס.
"כן, אמרתי, כאילו בנך. לכי לילד, בתי, מחכים לך."
היא יצאה אל החדר האחר, ניגשה אל שולחן הכלים, נטלה את ילקוטה ותחבה לתוכו דבר ראשון את פנקס המיילדות שלה אשר ממנו הייתה תולשת אישור לידה עבור היולדת, ואת חותמתה. אחר מכן החלה למנות את הכלים שעליה לקחת. סינר לבן מניילון וכפפות סטריליות, צמר גפן, ספירט ותמיסת דיטול לניקוי ולחיטוי הכלים, ארבע צבתות קטנות, שניים לקשירת חבל הטבור מכאן ומכאן ושתיים למקרה של לידת תאומים, חוט רפואי, מהדק לקשירת הטבור לאחר הניתוק, מזרק לפניצילין כנגד זיהומים, זריקות וטבליות כנגד דימומים, מד לחץ-דם ומדחום, מספריים, מלקחיים ומגש עשוי נירוסטה להניח עליו את הכלים. תחבה הכול לתוך תיקה הרחב ושבה עמו אל חדר השינה, הניחה על המיטה ופסעה אל המראה שעמדה בפינה מעל שולחן טואלט כהה. נטלה מסרק גדול, הביטה במראה ושרקה את שערה. עדיין לא ידעה לומר אם דמותה נשאה חן בעיני  עצמה ואם בתוכה הייתה מאושרת או לא. רק ידעה כי מאז ומתמיד שמחת-חיים רבה אכן זרמה בנפשה וחיותה הייתה עזה.
"שימי משהו בפה, שלא תרעבי. את יכולה להתעכב שם."
"לא רעבה. תמיד אפשר לקחת שם משהו לפה ואני מעדיפה לצאת לדרך."
היא נטלה את תיקה ויצאה את החדר, ירדה את שש המדרגות, העיפה מבט לעבר החצר הפנימית הבלתי מקורה ואל פיסת השמים שהתגנבה אליה. חצתה את המבואה, טיפסה שלוש מדרגות ויצאה את הבית שטחב כבר פשה בקירותיו. יצאה לרחוב ובתוכה איזו גאווה, כי ידעה שבוודאי רואים אותה עכשיו אי-אלו שכנים ובלבם אומרים הנה המיילדת שלנו, הנה סיהאם הולכת לעסוק ברפואה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אספירונס”