החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עשן

מאת:
מאנגלית: שי אשל | הוצאה: | 2018-02 | 484 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

איך מתנהלים במציאות שבה כל כעס, חשק, משיכה או קנאה גורמים לעשן לעלות מהגוף ולפיח להכתים את העור והבגדים?

כאשר תומאס מגיע לאוקספורד, הוא מבין שכאן יהיה חייב לשלוט על העשן שלו. בפנימייה היוקרתית שבה לומדים בני המעמד הגבוה, ילדיהם של ג‘נטלמנים וברונים, הנערים לא מורשים להיתפס מעלים עשן וכל כתם שנמצא על הבגדים מועבר לידיעתו של המורה הממונה על עשן ואתיקה. כחלק מתכנית הלימודים, יוצאים הנערים לטיול מאורגן ללונדון, שם מסתבר להם שהעשן הוא מידבק ועליהם להוכיח שגם בסביבה המזוהמת והיצרית של העיר הם מסוגלים להפגין שליטה וריסון עצמיים. אך בחופשת חג המולד ,כאשר תומאס וחברו הטוב צ‘רלי נשלחים להתארח אצל הברון והליידי מיינור, הם מתחילים לגלות אמיתות נוספות לגבי העשן. ליוויה מיינור, בתם הדעתנית של זוג האצילים, מגלה להם על המחקרים והניסויים שעורכים הוריה בעשן, והשלושה מתחילים להבין כמה מעט הם יודעים על העולם שבו הם חיים.  תומאס ,צ‘רלי וליוויה יוצאים למסע לגילוי האמת,, שבסופו דבר לא יהיה יותר כשהיה.

עשן הוא ספר פנטזיה היסטורי המתאר מציאות שבה יצרים,  כוח וחטאים אפופים בצביעוּת ובמרמה. האם המציאות הזו מתקיימת רק בחסות העשן,  או שמא זהו העולם שכולנו חיים בו? דן וילֶטָה הוא דוקטור להיסטוריה באוניברסיטת קימברידג‘ .זהו ספרו הרביעי.

מקט: 4-20-534073
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בחינה

'תומאס, תומאס! תתעורר!'

הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא פוקח את עיניו, הוא לעבור על כתונת השינה שלו ועל המצעים ולחפש כתמים. הוא פועל במהירות, באופן אוטומטי, חצי ישן עדיין: מעביר כף יד על העור, מנסה למשש את גרגירי הפיח המרשיעים.

רק אז הוא תוהה מה השעה, ומי העיר אותו.

זה צ'רלי, כמובן. פניו משתנות ללא הרף לאור הנר שבידו. לרגע הן יציבות, שיש לבן חצוב בצללים, וברגע הבא הן קורסות: עיניים, אף ושפתיים נודדים, מסתדרים מחדש, ואור הלהבה מזנק אל שערו האדמוני.

'צ'רלי? מה השעה?'

'מאוחר. טוב… מוקדם. שמעתי ילד אחד אומר שהשעה שתיים, למרות שהשד יודע מאיפה לו לדעת.'

צ'רלי רוכן ולוחש. הנר צולל ביחד איתו, מגביה את הצללים לאורך המיטה.

'זה יוליוס. הוא אומר שכולם צריכים לבוא לאספה. בשירותים. עכשיו.'

בכל רחבי האולם ניכרת תנועה. דמויות חיוורות מתמתחות, קמות, מתלחשות בקבוצות. חיפזון נאבק בחוסר רצון. יש רק קומץ של נרות. אור ירח נח על השלג מחוץ לחלונות, השמשות חלביות בזוהַר רפאים. בתוך זמן קצר פוסעים הבנים בשורה דרך צמד הדלתות. אף אחד אינו רוצה להיות ראשון או אחרון: לא צ'רלי, לא תומאס ואפילו לא הקבוצה המצומצמת של נערים מיוחסים. עדיף להיטמע בהמון.

*

מרצפות השירותים קרות מתחת לרגליהם. זהו חדר גדול שמשני צדדיו כיורים. כיורי חרסינה מרובעים ולבנים ועליהם ערבוביה של סדקים, עדינים מכדי לחוש בהם באצבעות, כאילו צוירו בעיפרון. תאי שירותים נמצאים בקצה הרחוק. מעבר להם, בפרוזדור צר וארוך, רובצת שורה של אמבטיות מלבניות מצופות בקרמיקה ירוקה בהירה. רצפת השירותים נוטה בשיפוע קל מאוד לעבר מרכז החדר. זה דבר שמגלים כששופכים שם מים, שיוצרים פלגים קטנים המתפתלים במורד. בנקודה התחתונה ביותר, במרכז החדר, יש פתח ניקוז לא גדול, מכוסה בטינופת, עם רשת מתכת מרובעת סתומה למחצה בשיער ובמוך.

בדיוק שם הוא הציב את הכיסא. יוליוס. הילדים בכיתות הנמוכות קוראים לו 'קיסר', בהגייה שלימד אותם המורה ללטינית, לא סתם 'סִיזֵר' כמו שמבטאים את המילה כרגיל. זאת אומרת מנהיג מיועד. מי שעתיד להיות השליט הבא. הוא היחיד שלבוש בכל החדר: מכנסיו מגוהצים, מגפיו מצוחצחים ומבריקים. לבוש בווסט, אך ללא מקטורן, כדי למשוך תשומת לב אל החולצה: השרוולים כה צחורים עד שהעין נרתעת מהם. הוא מזיז את ידיו, והבד המעומלן משמיע קול, משהו שבין רשרוש לטפיחה, תלוי באיזו מהירות הוא זז.

אפשר ממש לשמוע עד כמה זה נקי, ובהשאלה – עד כמה הוא נקי. חף מכל רוע. יוליוס הוא הדבר הקרוב ביותר לקדוש שיש לבית הספר.

הוא מניח את שתי ידיו על גב הכיסא ומתבונן בגל הפחד המתפשט בקרב הנערים. גם תומאס מרגיש את זה. זה לא עניין של אומץ, הוא חושב, אלא של כוח פיזי. כמו להרגיש את הרוח על הפנים ביום סוער. אי אפשר להתחמק.

'תהיה לנו הגרלה,' אומר יוליוס. לא בקול רם, מדלג על ברכת השלום, בעוד אחד מחבריו, בן שמונה־עשרה חסון, ניגש קדימה ובידיו זנבות עפרונות, ערימה של פתקים ושק של בד גס, מהסוג שמשמש לסחוב תפוחי אדמה או לבנות פני דחליל. מהסוג ששׂמים על ראשו של מישהו כשמוליכים אותו לתלייה. אבל זה כבר דמיון פרוע, אומר לעצמו תומאס בשעה שהוא מקבל פיסת נייר ועיפרון וכותב את שמו. תומאס אַרְגַייל. הוא משמיט את התואר שלו. הניירות חוזרים לתוך השק.

תומאס לא יודע איך בדיוק יוליוס מרמה, אבל הוא מרמה, בלי כל ספק. אולי הוא סימן את הניירות, או שאולי הוא פשוט מעמיד פנים שהוא קורא את השם ששלף מהשק ובעצם מחליף אותו בכל שם שירצה. היחיד שיכול להעיד על תקינות התהליך הוא החבר הנאמן שחילק את הניירות. יוליוס הפשיל שרוול כדי לפשפש בשק, כאילו הוא חופר בקרקעית של אגם קודר בחיפוש אחר חטא. כאילו חשוב שלא להיות מוכתם.

השם הראשון הוא הפתעה. קולינגווד. אחד משלו, 'שומר ראש', כפי שהם אוהבים לכנות את עצמם. פְּרֵפֶקְט, כמו ברומא העתיקה. עמית שמחזיק את המפתחות למעונות וזוכה לאמון המורים. הבחירה בו מבלבלת לרגע את תומאס, ואז הוא מבין. זה נותן תחושה של צדק, ממחיש את העובדה שאף אחד לא עומד מעל לכללים. שלכולם יש ממה לפחד.

'קולינגווד,' קורא יוליוס שנית. רק זה, בלי שם פרטי. זה מה שהם כאן אחד לשני. השם הפרטי הוא לחברים, לשימוש אישי בלבד. וליוליוס, החבר של כולם.

הוא צריך לקרוא בשלישית לפני שקולינגווד זז. אין בכך כדי להביע התנגדות, הוא פשוט לא מאמין למשמע אוזניו, מסתכל אנה ואנה בחיפוש אחר הסבר. אבל הנערים מסביבו כבר נסוגו, משתמטים מלהביט בו כאילו אפילו מבטו נושא איזו מחלה. לבסוף הוא פוסע קדימה, מחבק את חזהו. נער גבוה, מגושם, נשימתו חמוצה תמיד מנזלת.

הוא יושב על הכיסא, וכתונת השינה שלו מתרוממת עד לאמצע הירך. הוא מנסה חיוך. יוליוס משיב ללא קושי בחיוך משלו, בלי לחשוף שיניים, ואז מסתובב ומתחיל לצעוד לאורכו של החדר, והנערים נחצים לפניו כמו ים סוף. שם, ניצב על אחת המקלחות כמו עורב מברזל, יש פנס כבד של עובדי רכבות, הסוג עם המכסה, שמאיר רק לכיוון אחד. הוא פותח אותו, מדליק גפרור ותוחב אותו פנימה להדליק את הפתילה. סיבוב השסתום, לחישת הגפרור הפוגש את השמן, וקרן מרוכזת של אור עשיר וצהוב פורצת החוצה, מלבנית, כמו חלון לעולם אחר.

יוליוס תופס בידית והולך לאורך החדר, והפנס המתנדנד לוכד גופים, פנים קטנות ומתוחות, מושך אותן מתוך האפלה ומפריד אותן מהיתר. תומאס מרגיש שאור הפנס נוגע בו, והוא נסוג מפניו. הוא מבחין בצילו מזנק מתוך מגפיו, מבקש לו מקום מחבוא. הוא מבין שיוליוס כלל לא היה צריך להציב את הפנס רחוק כל כך מהכיסא, ושהכול – ההליכה לאורך החדר, הדלקת הפנס, החֲזרה רבת החשיבות – הכול חלק ממופע שתוכנן זמן רב מראש. כך גם האופן שבו נמתח יוליוס מלוא קומתו כדי לתלות את הפנס על וו מתכת שלגמרי במקרה נקבע שם בתקרה, שתי פסיעות מהכיסא. יוליוס משהה את ידו על הפנס ומכוון אותו, כך שקולינגווד יֵשב בתוך מקבילית של אור שגבולותיה חדים, כאילו נמתחו בסרגל. האור כמעט מפשיט אותו, זורם דרך בד הכותנה של כתונת השינה: אפשר להבחין בפטמות הכהות ובצלעות הנוטות של בית החזה הצר שלו. פניו של קולניגווד מתוחות אך שקטות. לרגע תומאס מעריץ אותו. אותו, שממנו ספג עונשים לעיתים כה קרובות. בוודאי דרושה שליטה עצמית עצומה כדי לשאת את בוהַק הפנס הזה. הוא בהיר כל כך עד כי נדמה שהוא מפריד את עורו של קולינגווד מנמשיו, המרחפים במרחק של כמעט סנטימטר מעל ללחייו.

'נתחיל?'

עובר רגע לפני שקולינגווד מצליח לגייס את קולו. הוא עונה במשפט הטקסי.

'בבקשה, אדוני, בחן אותי.'

'האם אתה מתמסר מרצון?'

'אכן, יתגלו נא חטאיי.'

'כך יקרה וכך חייב לקרות. אנו מודים לעשן.'

ואז, במקהלה: 'אנו מודים לעשן.'

אפילו תומאס מבטא אותו, את המשפט השנוא הזה. הוא למד אותו רק כשהגיע לבית הספר, פחות משישה שבועות לפני כן, אך המשפט כבר נבט בתוכו והשתלט על לשונו. ייתכן שיהיה אפשר לעקור אותו משם רק בסכין.

החקירה מתחילה. קולו של יוליוס נשמע בבהירות בחדר הגדול. קול נעים, מדויק, קצבי, צלול. אם רק ירצה, הוא יכול להישמע כמו דוד חביב, כמו אח, כמו חבר.

'אתה פרפקט, קולינגווד,' הוא פותח. מתאים ליוליוס להתחיל כך, במשפט תמים, מְרפה ערנות. 'כמה זמן עבר מאז שקיבלת את התג?'

'שנה אחת וסמסטר, אדוני.'

'שנה וסמסטר, ואתה מרוצה בתפקיד שלך?'

'אני שמח לשרת.'

'אתה שמח לשרת. תשובה מצוינת. אתה מבצע את חובותיך כהלכה, אני מניח?'

'אני משתדל, אדוני.'

'ומה דעתך על הנערים האלה שעליהם אתה מופקד?'

'דעתי, אדוני? אני חושב עליהם ב… בחיבה, באהדה.'

'כן, טוב מאוד. למרות שהם באמת כאלה נבזים קטנים לפעמים, לא?'

'אני מניח, אדוני, הם הכי טובים שהם יכולים להיות, אדוני.'

"אדוני' אחד יספיק, קולינגווד.'

יוליוס ממתין עד תום הצחקוק הרגעי שנשמע בחדר. פניו, לצד המנורה, נתונות בחושך. כל העולם מצטמצם לנער אחד, כיסא אחד. קולינגווד נע בחוסר מנוחה, כתונת השינה מטפסת מעלה על רגליו והוא מנסה למתוח אותה בחזרה כלפי מטה. תנועותיו מגושמות, ידיו קפוצות לאגרופים והוא מתקשה להרפות אותן.

'אבל אתה אוהב להעניש אותם, לא? על העבירות הקטנות שאתה תופס. לפעמים אתה מעניש אותם די בחומרה, אני חושב. רק אתמול, נערים רבים כאן ראו אותך מלקה מישהו. עשרים ואחת מלקות. ומלקות טובות. האחות של בית הספר היתה צריכה לטפל בחתכים.'

קולינגווד מזיע, אבל יש לו יכולת להתמודד עם חקירה כזאת.

'אני עושה את הכול,' הוא אומר, 'רק כדי לשפר אותם.' ואז מוסיף בשמץ תעוזה, 'העונש כואב לי יותר מאשר להם.'

'אם כן, אתה אוהב אותם, את הנערים האלה.'

קולינגווד מהסס, זאת מילה חזקה… אהבה, ולבסוף הוא מתפשר על 'אני אוהב אותם כמו אב'.

'טוב מאוד.'

עד עכשיו לא היה אפילו בדל עשן. חולצתו של קולינגווד נותרה נקייה, הצווארון כמו חדש, בתי השחי ספוגים בזיעה, אך ללא כתמים. ועם זאת, אף אחד מהנערים אינו תמים דיו לחשוב שקולינגווד דיבר אמת לאמיתה. חוקי העשן מורכבים. לא כל שקר מעורר אותו. מחשבת חטא חולפת עשויה לעבור בלי שתורגש, שקר, תירוץ, חנופה. לפעמים אפשר לשקר בלי בושה ולחמוק. כולם מכירים את ההרגשה, עוד מילדוּת: אימא או האומנת או המורה הביתי חוקרים אותך. אתה ממציא שקר, נותן לו לצאת בזהירות מבין השפתיים, בעוד כפות הידיים כבר מזיעות, הבטן מתמלאת קשרים מפותלים, הסנטר מורם בביטחון שווא, ואז… ניחוח מתוק של הקלה כשהעשן אינו מופיע. במקרים אחרים עולה העשן בעקבות עבירות כה פעוטות שבקושי שמים לב אליהן. אתה מושיט יד אל העוגיות לפני שהוצעו לך, אתה מחייך חיוך קטן כשהשומר מחליק על המדרגות שזה עתה הוברקו. ולפתע אתה מגלה שריח עשן עולה באפך. בכל העולם כולו אין ריח שנוא כריחו של עשן.

אך עד עכשיו נותר קולינגווד חופשי מעשן. הוא עבר את הבחינה בהצלחה סוחפת. אלא שהוא עדיין לא סיים: יוליוס. הוא עדיין עומד שם, מכוון את הפנס. נדמה שקולו בוקע עם האור.

'אחיך מת לא מזמן, נכון?'

השאלה מפתיעה את קולינגווד. בפעם הראשונה הוא נראה פגוע יותר מאשר מפוחד. הוא עונה בשקט.

'כן.'

'איך קראו לו, לאחיך?'

'לוק.'

'לוק. כן. אני זוכר שסיפרת לי עליו. איך שיחקתם יחד כשהייתם קטנים.' יוליוס בוחן את קולינגווד המתפתל. 'תזכיר לי, איך לוק מת?'

אי אפשר לטעות בטינה המתלווה לתשובה, ובכל זאת ניתנת תשובה.

'הוא טבע. הוא נפל מסירה.'

'אני מבין. זו טרגדיה. בן כמה הוא היה?'

'עשר.'

'עשר? כל כך צעיר. כמה זמן לפני יום ההולדת האחד־עשר?'

'שלושה וחצי שבועות.'

'זה באמת מצער.'

קולינגווד מהנהן ומתחיל לבכות.

תומאס מבין את הדמעות. ילדים נולדים בחטא. רוב התינוקות משחירים מעשן ומפיח דקות ספורות לאחר שיצאו לאוויר העולם, וכל מיטת לידה וכל עריסת תינוק אפופות בענן של בושה. בני המעמד הגבוה, וכן פשוטי העם שיכולים להרשות זאת לעצמם, מעסיקים אחיות ובני לוויה שמטפלים בילד עד שמתחיל הטוב לנבוט בו, בסביבות גיל שלוש או ארבע. יש כאלה שמתעקשים להימנע מכל קשר משפחתי עד שהילד בן שש או שבע: מתוך אהבה, כדי שלא יבוזו לו. עשן נסבל עד השנה האחת־עשרה: ספר הקודש עצמו מציין את הסף שלפניו ניתן החסד רק למלאכים. מי שמת לפני שמלאו לו אחת־עשרה, מת בחטא ומגיע לגיהינום. ועם זאת (תודות לבתולה), זהו גיהינום חמור פחות מזה השמור למבוגרים: גיהינום של ילדים. בספרי תמונות הוא מתואר לעיתים קרובות כמעין בית חולים או בית ספר עם מסדרונות ארוכים־ארוכים ושורות אינסופיות של מיטות לבנות מעומלנות. לתומאס היה בילדותו ספר כזה, והוא צייר בו: צייר צבע, אנשים, ציפורים מוזרות מהלכות ושובל של נוצות ארוכות מאחוריהן, כמו שובל של כלות. במשפחות העתיקות, כשמגיע ילד לגיל עשר, נהוג להעסיק עבד־משרת שכל תפקידו לשמור על חיי הילד. במקרה שהוא נכשל, מוציאים אותו להורג. עבדים־משרתים אלו מכונים 'עורבים', שכן הם לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש, ולעיתים תכופות משאירים אחריהם שובל של עשן, כמו קללה.

יוליוס נותן לנערים זמן לעכל את כל זה, את נטל מותו של לוק הקטן. הפנס, שאת אורו הוא מייצב, ודאי כבד וחם. אלא שיש לו סבלנות.

'האם לוק היה לבד? בסירה, אני מתכוון.'

קולינגווד מדבר, אך קולו אינו נשמע. דמעותיו כבר פסקו. למרות שהוא עדיין לובש את כתונת השינה, משהו הופשט ממנו בדקות האחרונות, שכבת מגן כלשהי שאנו נושאים על עורנו.

'קדימה, קדימה, בן אדם. תוציא את זה. מי זה היה? מי היה בסירה עם אחיך בן העשר כשהוא טבע?'

אבל קולינגווד כבר חנוק, ואף מילה לא תימלט מבין שפתיו הרועדות.

'נראה ששכחת, אז אני אעזור לך. אולי אבא שלך היה בסירה? ואולי הוא היה שיכור, וישן בזמן שאחיך טבע, והתעורר רק כשהמשרתים מצאו את הסירה תקועה בסבך קנים על גדת הנהר, חמישה קילומטר במורד הזרם?'

'כן,' אומר קולינגווד, שמצא שוב את לשונו. הוא כמעט צועק את זה. למעשה, קולו גבוה באוקטבה ממה שהיה רק דקה אחת לפני כן.

'ו…' שואל יוליוס, עונה לצעקה בלחישה, 'אתה אוהב את אביך כפי שמורה לנו הספר הקדוש?'

קולינגווד אינו צריך לענות, העשן עושה זאת במקומו. תחילה ניכרים הסימנים בכתפיים, ובמקומות שבהם הדביקה הזיעה את כתונת השינה לעורו: כתמים שחורים, צמיגים, גדולים לא יותר ממטבעות של פני. נראה שהוא מדמם. ואז מופיעים בדלי עשן ראשונים, מיתמרים מהנקודות הכהות האלה, מותירים מאחוריהם פיח גבשושי.

קולינגווד מרכין את ראשו, רועד.

'עליך ללמוד לשלוט בעצמך,' אומר יוליוס, בעדינות רבה, ומסיט ממנו את האור.

'אתה רשאי ללכת עכשיו. זה בסדר.'

*

אין שום עונש, או ליתר דיוק – יוליוס לא צריך להטיל שום עונש. את הכתמים על חולצתו של קולינגווד ניתן יהיה להסיר רק בהשריה של שעות במֵי בּוֹר, ומי בור יש רק במכבסת בית הספר, הנתונה לפיקוח הדוק. בבוקר למחרת, כשימסור קולינגווד את הלבנים שלו כנדרש, תזוהה החולצה באמצעות ראשי התיבות שלו ושמו יירשם. הממונה על עשן ואתיקה יקיים איתו שיחה, לא שונה מאוד באופיה מן ההליכים של בית הדין הלילי הזה. דוח ייכתב ויישלח להוריו, ויינקטו צעדי ענישה. אולי הוא יאבד את התג שלו ואת זכויותיו כפרפקט, אולי יישלח לקרצף את שירותי המורים או לבלות את זמנו החופשי בין ספרי הקטלוג בספרייה. ייתכן שלא ירשו לו להצטרף לשאר הנערים בטיול. הוא לא מפגין כל כעס כשהוא קם מהכיסא, רועד, ותולה מבט ביוליוס כמו כלב שזה עתה הוכה ומבקש לדעת אם עדיין אוהבים אותו.

תומאס מביט אחרי קולינגווד זמן ממושך יותר מרוב הנערים כשהוא משתרך החוצה מהחדר. לו היה חופשי ללכת, היה הולך בעקבותיו ויושב איתו, גם אם בדממה. הוא לא היה מוצא את המילים. צ'רלי אולי היה מוצא מה לומר: הוא טוב במילים, ויותר מזה, יש לו כישרון מיוחד, רוך של הלב. הוא יכול לחוש מה אחרים מרגישים ולשוחח איתם בכנות, כשווה. תומאס פונה אל חברו, אך עיניו של צ'רלי מביטות ביוליוס. עוד נערים ייבחנו הלילה. פיסת נייר שנייה עומדת להישלף מהשק. שם שני יוכרז.

*

הם קוראים לו הַם־סְלוֹ, למרות ששמו האמיתי הָאוּנְסְלוֹ, הוויקוֹנט התשיעי של. בוודאי עוד לא מלאו לו שתים־עשרה. אחד התלמידים הצעירים ביותר בפנימייה. רזה, ועם זאת בעל פנים שמנמנות, כפי שקורה לפעמים אצל הקטנים. הוא מגיע לכיסא ופונה להתיישב, והפחד מחלץ נפיחה מקרביו, ארוכה ומתמשכת, כאילו לעולם לא תיפסק. דמיינו את זה: גרגור נמשך של פלוץ בחדר מלא תלמידים. יש כמה צחקוקים, אבל שום קריאת לעג. אין צורך בכישרון של צ'רלי כדי לרחם על האונסלו. גופו רועד כל כך עד שהוא משתלט רק בקושי על משפט הפתיחה שלו.

'בבקשה אדוני, בחן אותי.'

קולו, עדיין לא שבור, נוטה ליבבה. הוא מנסה לומר 'מודים לעשן', אבל משבש כל כך את המשפט עד שדמעות של תסכול מתגלגלות על לחייו השמנמנות. תומאס נע קדימה, אבל צ'רלי עוצר אותו בעדינות, בצנעה, אוחז בזרועו. הם מחליפים מבטים. לצ'רלי יש דרך מיוחדת להביט: פשוטה ואמיתית כל כך עד שאתה שוכח להתחבא מאחורי השקרים הקטנים שלך. שהרי מה בדיוק יעשה תומאס אם צ'רלי ישחרר אותו? הפרעה לבחינה שקולה למרד בעשן עצמו. אבל העשן אמיתי: בכל יום אפשר לראות ולהריח אותו, אם רוצים. איך מורדים בעובדה? על תומאס להישאר אפוא במקומו ולראות את האונסלו מושלך לזאבים. למרות שהזאב הזה לובש לבן ומכוון פנס כלפיו, הילד ממצמץ בעיוורון.

'אמור לי,' פותח יוליוס, 'האם היית ילד טוב?'

האונסלו מניד בראשו באימה, ורחש עובר בחדר, כמעט אנחה.

ואולם, מוזר לומר, הילד הקטן שורד את הבחינה ללא בדל עשן אחד. הוא עונה על כל השאלות, לאט, ונדמה שלשונו התעבתה מרוב פחד, ובין תשובה לתשובה היא מבצבצת מפיו.

הוא אוהב את המורים שלו?

כן, הוא אוהב.

אוהב את החברים, את הספרים, את המיטה שלו במעונות?

הו כן, הוא אוהב, ואת בית הספר יותר מכול.

אילו חטאים, אם כן, מכבידים על מצפונו?

חטאים גדולים ורבים מכדי למנות אותם.

ובכל זאת הוא מונה אותם, נוטל עליו את מלוא כובד האשמה שהוא מסוגל לדמיין, עד שהוא שפל רוח כעפר. אם נכשל במבחן הלטינית ביום שני שעבר, הרי זה מפני שהוא 'עצל' ו'טיפש'. אם התגושש בחצר בית הספר עם חבר לכיתה בשם ווטסון, הרי זה מפני שהוא, האונסלו, 'מרושע' ו'נבזה קטן'. אם הרטיב במיטה, הרי זה מפני שהוא 'נתעב', והיה כזה מאז שנולד, אפילו אימו אומרת זאת. הוא פושע, מנוון, מפלצת. 'אני טינופת,' צועק האונסלו כמעט בהיסטריה, 'טינופת,' וכל אותו הזמן נשארת כתונת השינה שלו נקייה, ותחרת המלמלה הקטנה שלה חפה מכל פיח.

כל העניין מסתיים בתוך פחות מעשר דקות. יוליוס מנמיך את הפנס ונושק לראשו של הילד, ממש בקרקפת, כפי שראו את הבישוף נושק לכומר של בית הספר. וכשהוא קם, פניו של האונסלו מביעות דבר מה נוסף על הקלה: רמז לניצחון. היום, הלילה, הוא היה לאחד הנבחרים. הוא השפיל את עצמו, התוודה על כל מה שאי־פעם הסתיר במצפונו (ועל עוד כמה דברים), והעשן מצא אותו טהור. אם למחרת יעניק לווטסון אגרוף באף, תהיה בכך מידה של צדק. יוליוס מביט אחריו בגאווה משועשעת, מכניס יד לשק וקורא שם שלישי, אחרון. זה לא יהיה קוּפֶּר, שם המשפחה של צ'רלי. צ'רלי הוא רוזן לעתיד, אחד הנעלים בממלכה. ובעלי ההשפעה, כך נתנו לתומאס להבין, נקראים לעמוד בבחינה לעיתים רחוקות בלבד.

'אַרְגַייל,' קורא יוליוס לאט ובהטעמה, לא בלי הנאה.

ארגייל.

השם של תומאס.

יהיה זה שקר לומר שהוא לא ציפה לזה.

ים הנערים נפתח לפניו כאילו חתר בו משוט. ידו של צ'רלי לוחצת את זרועו והוא הולך. אחר כך יתפלא על כך, על המהירות הבלתי הכרחית, על חוסר הרצון להתנגד, ויגער בעצמו על פחדנותו. אבל פניו לא מביעות פחד, להפך: הוא צמא לקרב. על פי האופן שבו הוא מרים את הסנטר כלפי האור, אפשר לחשוב שהוא עולה לזירת אִגרוף. גם יוליוס מבחין בזה.

ומחייך.

*

האור מסנוור והחדר נעלם מאחוריו. הוא לא מצליח לראות את צ'רלי כדי לקבל עצה או עידוד, כי צ'רלי אבד בחשכה, ואילו הוא עצמו, תומאס, נשטף באור צהוב. אפילו יוליוס, שעומד במרחק של פחות משני צעדים, אינו אלא צל מהעולם שמעבר.

תומאס מבין עוד משהו. האור נותן לו הרגשה שהוא עירום. לא חשוף או פגיע אלא ממש בלי בגדים, פשוטו כמשמעו. התפרים נעשו דקיקים כל כך עד שהיו לאוויר. עצם העניין לא משנה לו כל כך. בבית היה מתפשט פעמים רבות כדי להתרחץ בנהר עם חבריו, וכשהוא מחליף בגדים בכל לילה ולובש את הכותונת הוא מקדיש מעט מאוד תשומת לב לענייני צניעות. אבל כאן זה אחרת. האור מבודד אותו. הוא עירום בחדר מלא אנשים שאינם עירומים, ולא מוכן לעוצמת הכעס שזה מעורר בו.

'תתחיל,' הוא נוהם. שכן יוליוס לא מתחיל. הוא פשוט עומד שם, ממתין, מייצב את הפנס. 'קדימה. אני מתמסר לבחינה ומודה לעשן. עכשיו שְאל אותי שאלה.' הכיסא, מבין תומאס, מחליק תחתיו, והוא נאלץ לדחוף ברגליו את הרצפה כדי להישאר יציב.

יוליוס מקדם את התפרצותו בשלווה.

'אין לנו סבלנות, מה? למרות שלקחת את הזמן בעניין הכניסה לבית הספר, ואתה איטי למדי בלימודים.'

הוא מסיר את הפנס מן הוו ומקרב אותו, עומד מעליו, מציף אותו באור הקורן.

'אתה יודע,' מסנן יוליוס כל כך בשקט שרק תומאס שומע אותו, 'אני חושב שאני כבר רואה את העשן שלך, עולה מכל נקבובית קטנה. זה דוחה.

'אבל אם אתה כל כך חסר סבלנות,' הוא ממשיך, שוב בקול רם, קול הנואם שלו שָלֵו ורך, 'אין שום בעיה. אני אקל עליך. הבחינה שלך תהיה מורכבת משאלה אחת. מתאים לך?'

תומאס מהנהן, נדרך, כמו בזמן שמתכוננים לחטוף אגרוף. צ'רלי הוא זה שמסביר לו אחר כך שעדיף להתרפות, לספוג את המכה כמו מים.

יוליוס עומד לדבר, ואז נמלך, עוצר את עצמו. הוא מפנה את הפנס לרגע קל ומניח לאורו לרצד על פני הנערים. תומאס רואה את צ'רלי לשבריר שנייה, לא מספיק כדי להבחין בהבעת פניו. ואז חוזרת קרן האור ומכה בעיניו.

'אתה מבין,' ממשיך יוליוס, 'השאלה שאני רוצה לשאול אותך היא לא שלי. היא שייכת לכולם. כל בית הספר שואל אותה. אפילו המורים התלבטו בעניין. אפילו החבר שלך שם, גם אם לא בטוח שהוא יודה בכך. השאלה היא זו: מה כל כך מטונף בך, מה כל כך נתעב לאין שיעור, עד כדי כך שהוריך בחרו להתעלם מכל מנהג והיגיון ולהחביא אותך עד ליום הולדתך השישה־עשר?

'או,' הוא מוסיף באיטיות יתרה, מדגיש כל הברה, 'שאולי בהם יש משהו טמא ודוחה, והם פחדו שתגלה ותפיץ אותו?'

השאלה פוגעת במטרה: עלבון (לו, למשפחתו, לדברים היקרים לו), אבל יותר מזה אמת לאמיתה, רוח ביעותים שרודפת אותו מחצית חייו. השאלה מנקבת את שכבות ההגנה שלו וחודרת לגרעין ישותו, מעוררת פחד וכעס ובושה. העשן נמצא שם הרבה לפני שהוא מבחין בו. נדמה שהוא בוער, נשרף חיים ללא סיבה. ולפתע הוא יודע מה הדבר אומר: יש בו שנאה, רצח מקנן בליבו.

נער אחר היה מתכווץ מבושה. תומאס מזנק. מכה ביוליוס, מסתער עם הראש קדימה, מעיף את הפנס והוא מתנפץ על הרצפה. הלהבה, שלא נכבית, מאירה את ההתגוששות מצד אחד. מבחינת הנערים המתבוננים הם צל יחיד המוקרן על הקיר ונמתח עד התקרה, דו־ראשי ומפלצתי. אך מבחינתם, קרובים אל הפנס, הכול ברור כשמש. תומאס מעלה עשן כמו גחל רטוב. ידיו הן אגרופים הניחתים על יוליוס. גידופים ניתכים מפיו.

'אתה אפס,' הוא אומר שוב ושוב, 'אפס, כלב, כלב מטונף, אפס.'

האגרוף מכה בלחיו של יוליוס ומשהו ניתז מפיו, שן, כנראה, שן טוחנת שחורה, רקובה, המנתרת מבין שפתיו כמו ממתק שנפלט בשיעול. יש גם דם, ועוד עשן, עשן שזורם מגופו של יוליוס, שחור ומזוקק כל כך שהוא בולם את זעמו של תומאס.

עד מהרה ידו של יוליוס על העליונה. הוא מבוגר ממנו ביותר משנתיים, חזק יותר, והוא מטיל על גבו את הנער הנמוך ממנו, אלא שבמקום להכות אותו הוא מטיל את עצמו עליו בכל כובד משקלו, מחבק אותו, נצמד אליו, מגלגל אותו אל הפנס עד שהוא מתהפך ומחניק את אורו. בבת אחת מבין תומאס מה יוליוס עושה. הוא משפשף את תומאס בעשן שלו, ובה בעת גם משתפשף בעשן של תומאס. מאוחר יותר יטען שהוכתם בידי מי שתקף אותו, שהוא עצמו נותר זך וטהור במשך כל הקרב. כעת, בחשכה, הוא לופת את גרונו של תומאס ולוחץ אותו עד שתומאס חושב בוודאות שהוא עומד למות.

יוליוס מרפה, בזהירות, ברגע שהנערים האחרים קרובים מספיק כדי לראות טוב יותר. הוא קם, מנגב את חולצתו ומפגין את שלוות רוחו. תומאס, מכווץ, נשאר על הרצפה. רק צ'רלי רוכן אליו, מרגיע אותו ומסייע לו לשוב אל המעונות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עשן”