החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אסיפת הציפורים

מאת:
מפרסית: יובל שילוח | הוצאה: | 2013 | 262 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

הפואמה המיסטית הגדולה של עטאר, שנכתבה במאה השתים עשרה בצפון מזרח איראן, היא אחת מיצירות הספרות הפרסית החשובות ביותר. היא מציגה באופן נפלא ואלגורי את תורת הסופיות שנבעה מהאסלאם – תורה אזוטרית שעניינה חיפוש האמת והאלוהים – ומתארת קבוצה של 30 ציפורים שהחליטו להתאגד ולחפש להן מלך ראוי – סימורג.

זמן קצר לאחר ששמעו שלשם כך עליהן לצאת למסע מפרך, הציפורים מבטאות את מורת רוחן בפני מנהיגן הדוכיפת. בראייה חודרת ובצחות לשון, הדוכיפת מרגיע את חששותיהן, ובאמצעות סדרה של משלים מאלפים הוא מדריך אותן בחיפושן אחר אמת רוחנית. על ידי שימוש בתפניות שנונות ומעמיקות, 'אסיפת הציפורים' הופכת אמונה עמוקה לשירה מופלאה.

התרגום לאנגלית, שנעשה על ידי אפקאם דארבאנדי ודיק דייויס, מבטא את לשון המקור בפשטות אלגנטית. ההקדמה שכתבו על חיי עטאר משרטטת תרשים של הפואמה וממקמת אותה בהקשר של יצירת מפתח בספרות הפרסית.

מקט: 978-965-571-192-9
מסת"ב: 978-965-571-192-9
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

פאריד אודין עטאר

אסיפת הציפורים (מאנטק א-טאיר) היא יצירתו הידועה ביותר של פאריד אודין עטאר, משורר פרסי שנולד בתאריך לא ידוע במאה השתים עשרה בנישאפור (מקום הולדתו של עומר כיאם), בצפון מזרח איראן, ומת באותה עיר בתחילת המאה השלוש עשרה. שמו, עטאר, הוא נגזרת מילה שמשמעותה עטרת או עטרת שושנים, והיא מרמזת על מוכר בשמים או רוקח. עטאר כתב שאת שיריו חיבר בדָארוּ-חָאן, מילה שבפרסית מודרנית משמעותה בית מרקחת, מרפאה או קליניקה של רופא מנתח, וסביר שהוא שילב מכירת תרופות ובשמים עם מלאכת הרפואה.

תאריך הלידה שלו מצוין על ידי רשויות שונות בזמנים שונים בין השנים 1120 – 1157. כותבים מודרניים נוטים לקבל את התאריך המוקדם יותר. שני עותקים של כתב היד של אסיפת הציפורים מעידים על מועד סיום הכתיבה בשנת 1177, ומתוך עדות פנימית ניתן להסיק שזו יצירה של כותב שזה מכבר חלפו ימי בחרותו. לכן סביר להניח שתאריך לידתו קרוב ל 1120 יותר מאשר ל 1157.

נאמר על המחבר שבילדותו התחנך בבית הספר התיאולוגי הסמוך למקדש של אימאם רֶזָאה במָשׁהָאד (העיר הגדולה ביותר בצפון מזרח איראן ומרכז עיקרי של עלייה לרגל), ומשם נסע אל רֵיי ( רָאגֶס העתיקה בסמוך לטהרן המודרנית), מצריים, דמשק, מֶכּה, טורקסטאן (דרום רוסיה) והודו.

מסעות כאלה מאפיינים את חייהם של משוררים פרסיים באותה תקופה, כמו גם את חיי דומיהם באירופה של ימי הביניים. הטרובדורים והמלומדים הנודדים, עברו ממקום למקום בחיפוש אחר ידע, חסות או שניהם גם יחד.

ממסעותיו של עטאר עולה שהוא חיפש ידע יותר מאשר חסות; הוא התפאר בכך שמעולם לא ביקש טובה ממלך ומעולם לא נכנע וכתב שירי הלל (זה לבדו הופך אותו לראוי לציון מקרב המשוררים הפרסיים). וכל זאת חרף זאת שאסיפת הציפורים היא יצירה העוסקת בחיפוש אחר מלך רוחני, אידיאלי.

לעטאר היתה דעה שלילית נחרצת על רוב המלכים הארציים. על פי רוב הוא מציג את התנהגותם כאכזרית וגחמנית. בנקודה מסוימת בפואמה, הוא מציין במיוחד שעדיף להימנע מכל קשר איתם.

הידע שהוא חיפש היה קשור לביוגרפיות ולאמרות של קדושים אסלאמיים; את אלו הוא כינס ביצירת הפרוזה שלו תאדקיראת אל-אווליה (יד לקדושים), שהפכה מאוחר יותר למקור חשוב עבור מחברי תולדות הקדושים.

עם תום נדודיו התיישב שוב בעיר מולדתו, שם ככל הנראה החזיק את הדָארוּ-חָאן שלו. יש עדות לכך שבשנות חייו המאוחרות הוא נשפט בגין כפירה – מקריאה של אסיפת הציפורים לא קשה להבין למה, אף שהאישום התייחס לפואמה אחרת.

עטאר הורשע, גורש ורכושו נבזז. אדוארד ג'י. בראון מצביע על כך שזה היה גורל שכיח למדי בקרב משוררים מיסטיים פרסיים. בספרו האחרון, ליסָאנוּל גָאיבּ, עטאר משווה עצמו לנאסיר-א-חוֹרְסְרוֹ אשר כמוהו 'כדי שלא להתבונן בפרצופיהם הארורים,' של מאשימיו, פרש מהעולם והסתיר עצמו כמו אבן אודם בבאדאחשאן.'

אסיפת הציפורים מכילה אנקדוטות רבות על סופים אשר סבלו בשל אמונתם. אם עטאר הותקף בגין כתביו, הרי שהוא וודאי לא הופתע מכך.

מכל מקום הוא חזר לנישאפור ומת בה, על פי מקורות שונים בין 1193 ל 1235. אחד התאריכים העדיפים על המלומדים המוקדמים הוא שנת 1229, השנה שבה בזזו המונגולים את נישאפור בדרכם ההרסנית מערבה, עד בגדד ומעבר לה. אם עטאר נולד בסביבות 1120 הרי שהיה בן למעלה ממאה במותו. לפיכך סביר להניח שהביוגרפים שלו פותו על ידי דימוי מעורר רחמים של משורר זקן וקדוש שנשחט על ידי הנוודים הברברים, יותר מאשר שהוא זכה לאריכות ימים כזאת. תאריך מוקדם מעט ל-1220 סביר יותר, אפילו שפירוש הדבר הוא שעטאר מת בעשור העשירי לחייו.

מצבת זיכרון הוקמה על קברו של עטאר בסוף המאה החמש עשרה, וכנהוג לגבי רבים ממשוררי פרס המיסטיים, האתר עדיין מוחזק כמקום קדוש קטן. (קברו של אנסארי בחראת היה פעם אתר עליה לרגל מופלא, הוא עדיין קיים גם אם חרב פחות או יותר – וקברו של רומי בקוניה מוחזק עד עצם היום הזה בפאר רב).

קברי עטאר ועומאר כיאם שוקמו בשנות השלושים של המאה העשרים – זה של עטאר ביתר זהירות מזה של כיאם. הבניין המכסה את הקבר היום מוקף גן קטן.

אסיפת הציפורים

זוהי פואמה על אודות הסוּפיות – תורת המיסטיקנים של האסלאם, וכדי להעריכה במלואה ראוי להכיר מעט תורה זו.

סוּפיות היא שיטה אזוטרית, גם מאחר שבאופן תמידי הואשמה בכפירה, וגם בגלל שהיתה בלתי ניתנת להבנה ומסוכנת אם הוסברה לאלה שלא קיבלו את ההדרכה הרוחנית הנדרשת.

התורה נמסרה מדור לדור בתוך מסדרי חכמים, אשר נאסר עליהם לגלות את העיקרים החשובים ביותר של האמונה (אף שאחדים עשו זאת מדי פעם), משייח' לתלמיד (לאורך כל אסיפת הציפורים המלה שייח' משמעה מורה רוחני, לא מלומד מופלג).

סוּפים שחיו בתקופות שונות האמינו באופן ברור בדברים שונים, ורוב הסופרים הסוּפים נוטים לסגת אל פרדוקס ברגעים מכריעים, אם בגלל שהם מרגישים שאמונותיהם אינן ניתנות לביטוי אמיתי באמצעים אחרים, או מפאת חששם מפעולות תגמול של האורתודוקסיה.

התורה חמקמקה, אך כמה עיקרים מתבלטים כמשותפים לרוב המקורות. ואלו הם בקצרה:

  • רק אלוהים קיים באמת, כל הדברים האחרים נובעים מתוכו, או שהם 'צילו.'
  • דת תורמת בעיקר כדרך להגיע אל אמת מעבר לתורות ספציפיות – אבל, כמה אמונות תורמות יותר מאחרות, והאסלאם היא המועילה ביותר.
  • אבחנת אנוש בין טוב לרע אין לה משמעות בעיני אלוהים, היודע רק אחדות.
  • הנשמה לכודה בכלוב הגוף, אך יש ביכולתה, באמצעות התבוננות פנימית, להכיר בקרבתה המהותית לאלוהים.

הנשמה המתעוררת, מודרכת על ידי חסדו של האל, יכולה להתקדם ב'דרך' המובילה לכליה בתוך האלוהים.

 

התורה הסופית קיבלה את ביטויה הקיצוני ביותר בכתביו של הפנתיאיסט הערבי הספרדי איבן עראבי, בן תקופתו של עטאר, שטען שהוויית הבריאה והבורא היא בלתי נראית. באסיפת הציפורים, עטאר, כך נדמה, מעלה מדי פעם את הרעיון הזה, רק כדי לקחת צעד אחור ברגע האחרון ולטעון לאבחנה ברורה בין אלוהים לברואיו.

הקשר של עטאר עצמו לסוּפיות לא ברור לגמרי. אי-אפשר, למשל, לזהות ללא עוררין את השייח' שממנו קיבל את הדרכתו, או אפילו לומר בבירור לאיזה מסדר היה שייך.

ג'. ספנסר טרימינגהאם, בספרו המצוין 'מסדרי הסופים באסלאם' (אוקספורד 1971), אומר שהשייח' שלו היה מאג'-א-דין אל בגדאדי (מת 1219) ממסדר הקוּבּרָווִייה. אבל אי. ג'י. בראון מצטט מקור פרסי שעל פיו מאג'-א-דין היה מורו של עטאר רק לתורת הרפואה ולא לדרך הסוּפיות. על פי מסורת עקבית אחרת (שהוזכרה לראשונה על ידי רוּמי), עטאר סיפר שנענעוֹ – את רומי – כתינוק על ברכיו, ושירתו נחשבת על ידי הפרסים כמושלמת בספרות המיסטית. המסורת הזו גורסת כי למעשה לא היה לעטאר מורה כלל, והוא הונחה על ידי רוחו של מאנסור אל-ח'אלאג', הסוּפי הקדוש המעונה, שהוצא להורג בבגדד בשנת 922, אשר הופיע בחלומו.

שתי המסורות אינן מנוגדות זו לזו.

עטאר יכול היה להיות שייך למסדר ובה במידה לזכות בחלום האישור שבו נגלה אליו אל-ח'אלאג'. אוסף אמרותיו וסיפוריו קשורים בחייהם של הקדושים הסוּפיים, בזיכרונות הקדושים, (רבים מהם מופיעים גם באסיפת הציפורים) והוא מעיד על היותו איש ספרות יותר מאשר מלומד, שהתעניין בחייהם של אלו שהלכו לפניו.

אני מנחש, וזהו ניחוש בלבד, שהמסורת על הדרכת עטאר באמצעות רוחו של אל-ח'אלאג' היא סמל דרמטי של הדבר שלא נתן לו מנוח ואותו חקר – חיי הסוּפים שמתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אסיפת הציפורים”