ארצם של אחרים

I

בפעם הראשונה שמתילד ביקרה בחווה, היא חשבה: "זה רחוק מדי." בידוד שכזה הדאיג אותה. באותם ימים, שנת 1947, לא הייתה בבעלותם מכונית, ואת עשרים וארבעה הקילומטרים שהפרידו בינם ובין מֶקנֶס עברו בעגלה ישנה נהוגה בידי צועני. אָמין לא שם לב לאי הנוחות של ספסל העץ, גם לא לאבק שגרם לאשתו להשתעל. עיניו היו נשואות רק לנוף, והוא נראה להוט להגיע אל האדמות שהוריש לו אביו.

ב־1935, אחרי שנים של עבודה קשה בתפקיד מתרגם בצבא הקולוניאלי, רכש קאדוּר בֶּלחַאג' את ההֶקטרים האלה של אדמות טרשים. לבנו סיפר על תקוותו להפוך אותם לנחלה משגשגת שתוכל לכלכל דורות של ילדי בלחאג'. אמין זכר את מבטו של אביו, את קולו שלא רעד כשהציג את תוכניותיו לפיתוח החווה. אַקְרים של גפנים, הסביר לו, והֶקטרים שלמים שיוקצו לתבואות. על חלקה השמשי ביותר של הגבעה יהיה צריך לבנות בית, מוקף עצי פרי וכמה שורות של עצי שקד. קאדור היה גאה שהאדמה הזאת שייכת לו. "האדמה שלנו!" את המילים האלה ביטא לא כדרכם של הלאומנים או המתיישבים הצרפתים — בשם עקרונות מוסריים או בשם אידיאל — אלא כבעל קרקעות מאושר על פי דין. בלחאג' הזקן רצה להיקבר כאן, גם הוא גם ילדיו, ושהאדמה הזאת תהיה מקור פרנסתו ומקום משכנו האחרון. אבל הוא מת בשנת 1939, כשבנו התגייס לגדוד הסְפָּאהים ולבש בגאווה את מדי הבּוּרנוּס והשַרוואל.1 לפני צאתו אל החזית השכיר אמין, הבן הבכור ומכאן ואילך ראש המשפחה, את הנחלה לצרפתי שמוצאו מאלג'יר.

כשמתילד שאלה ממה מת החותן שמעולם לא הכירה, נגע אמין בבטנו והניד את ראשו בדממה. מאוחר יותר נודע לה מה קרה. קאדוּר בֶּלחאג' סבל, מאז שובו מוֶורדַן, מכאבי בטן כרוניים, ששום מְרפא מרוקאי או אירופי לא הצליח להפיג. הוא, שהתרברב בהיותו איש של היגיון, שהתגאה בחינוכו ובכישרונו לשפות זרות, נגרר, מבויש ונואש, אל המרתף שבו התגוררה שוּאָפָה אחת. המכשפה ניסתה לשכנע אותו שהוטל בו כישוף, שמישהו כועס עליו ושהכאב נגרם בידי אויב מסוכן. היא הושיטה לו דף נייר מקופל לארבע ובו אבקה צהובה כעין הזעפרן. באותו ערב שתה את התרופה שדוללה במים ובתוך שעות ספורות מת בייסורים נוראים. המשפחה לא אהבה לדבר על כך. התביישו בתמימותו של האב ובנסיבות מותו, כי הקצין הנכבד התרוקן בחצר הפנימית של הבית, והגלבייה הלבנה שלו נשטפה צואה.

באותו יום באפריל 1947 חייך אמין אל מתילד והאיץ בעגלון שחיכך את כפות רגליו היחפות והמטונפות זו בזו. האיכר הצליף בפִּרדה בכוח רב יותר, ומתילד נרתעה במקומה. אלימות הצועני קוממה אותה. הוא צקצק בלשונו, "רא, רא, רא!" והנחית את השוט שלו על אחוריה השלדיים של הבהמה. היה זה אביב, ומתילד הייתה בחודש השני להריונה. השדות היו מכוסים ציפורני חתול, חלמיות ופרחי שמיר. רוח קרירה הניעה את גבעולי החמניות. משני צידי הדרך נפרשו נחלותיהם של המתיישבים הצרפתים, שהתנחלו כאן עשרים או שלושים שנה קודם לכן, והמטעים שלהם השתרעו במדרון מתון עד האופק. רובם באו מאלג'יר, והשלטונות העניקו להם את האדמות הטובות ביותר ואת השטחים הנרחבים ביותר. אמין הושיט זרוע אחת, ובידו השנייה האהיל על עיניו, להתגונן מפני שמש הצהריים ולהתבונן בשטח הרחב שנפרש מולו. באצבעו סימן לאשתו משעול ברושים שהקיף את נחלתו של רוֹזֶ'ה מַריאני, חוואי שעשה הון מעסקי יין ומגידול חזירים. מן הדרך לא היה אפשר לראות עכשיו את בית האדון ואפילו לא את מרחבי הכרמים. אבל מתילד לא התקשתה כלל לדמיין את עושרו של האיכר הזה, עושר שמילא אותה תקווה לגבי הצפוי לה עצמה. הנוף, על יופיו השלֵו, הזכיר לה תמונה שהייתה תלויה מעל הפסנתר אצל המורה שלה למוזיקה במילוּז.2 היא זכרה את ההסברים שלו: "זה בטוסקנה, מדמואזל. אולי יבוא יום ותיסעי לאיטליה."

הפִּרדה נעצרה והחלה לבטוש בעשב שצמח בשולי הדרך. לא הייתה לה שום כוונה לצלוח את המדרון שהשתרע מולם ושהיה מכוסה אבנים לבנות גדולות. העגלון הזדקף בזעם והטיח בבהמה עלבונות ומכות. מתילד הרגישה שדמעות מציפות את עפעפיה. היא ניסתה להתאפק ונצמדה אל בעלה, שסבר שהרוך שלה אינו במקומו.

"מה יש לך?" שאל אמין.

"תגיד לו להפסיק להרביץ לפרדה המסכנה הזאת."

מתילד הניחה את ידה על כתפו של הצועני והסתכלה עליו, כמו ילד שמנסה לפייס הורה זועם. אבל העגלון רק הגביר את האלימות. הוא ירק על הקרקע, הניף את זרועו ואמר: "גם את רוצה לחטוף קצת שוט?"

מצב הרוח השתנה, וגם הנוף. הם הגיעו לפסגת גבעה שצלעותיה חשופות. לא עוד פרחים, לא עוד ברושים, בקושי כמה עצי זית ששרדו בין הטרשים. רושם של שממה עקרה נדף מהגבעה. עכשיו אנחנו כבר לא בטוסקנה, אמרה מתילד בליבה, אלא במערב הפרוע. הם ירדו מן העגלה וצעדו לעבר מבנה לבן חסר חן, שגגוֹ לא היה אלא יריעת פח מצויה. זה לא היה בית אלא שורה קצרה של חדרים קטנים, חשוכים וטחובים. מבעד לחלון היחיד, שהיה ממוקם גבוה מאוד כדי להתגונן מפני פלישות של מזיקים, חדר אור קלוש. על הקירות הבחינה מתילד בטבעות ירקרקות גדולות שהותירו הגשמים האחרונים. הדייר הקודם חי בגפו; אשתו חזרה לנִים אחרי שאיבדה ילד, והוא מעולם לא חשב להפוך את המבנה הזה לבית חם שמשפחה יכולה להיקלט בו. מתילד, למרות החמימות שבאוויר, חשה צינה. התוכניות שאמין הציג בפניה מילאו אותה דאגה.

*

אותו תסכול אחז בה כשנחתה ברָבּאט ב־1 במרס 1946. למרות השמיים שהתעקשו להיות כחולים, למרות שמחת המפגש המחודש עם בעלה והגאווה על שחמקה מגורלה, היה בה פחד. מסעה נמשך יומיים. משטרסבורג לפריז, מפריז למרסיי, ואז ממרסיי לאלג'יר, שם עלתה על מטוס יוּנקֶרס ישן וחשבה שהיא עומדת למות. היא ישבה על ספסל לא נוח, בין גברים שמבטיהם עייפים משנים של מלחמה, והתקשתה לכבוש את הצווחות שלה. במהלך הטיסה בכתה, הקיאה והתפללה לאלוהים. בפיה התערבו טעמים של מיצי מרה ושל מלח. היא הייתה עצובה, לא כל כך בגלל החשש שתמות מעל אפריקה, אלא בגלל המחשבה שתופיע בשמלה מקומטת ומוכתמת בקיא על הרציף שבו חיכה לה הגבר של חייה. בסופו של דבר נחתה בריאה ושלמה, ואָמין היה שם, יפה מתמיד, תחת השמיים האלה שצבעם הכחול עמוק כל כך, כאילו נשטפו במים רבים. בעלה, מודע למבטיהם של הנוסעים האחרים, נשק לה על לחייה. הוא אחז בזרועה הימנית באופן שהיה חושני ומאיים בעת ובעונה אחת, והפגין את רצונו לשלוט בה.

הם לקחו מונית, ומתילד נצמדה אל גופו של אמין, שהיה — היא חשה בכך סוף־סוף — מתוח מתשוקה, רעֵב אליה. "נישן במלון הערב," הודיע לנהג, והוסיף, כאילו הוא מבקש להוכיח את מוסריותו: "זאת אשתי. זה עתה נפגשנו שוב." רבּאט הייתה עיר קטנה, לבנה ושטופת שמש, והאלגנטיות שלה הפתיעה את מתילד. היא בחנה בהתפעלות את חזיתות האַר־דֶקוֹ של הבניינים במרכז העיר והצמידה את אפה לשמשה כדי להיטיב לראות את הנשים היפות שצעדו לאורך שדרות לִיוֹטֶה,3 עטויות כפפות התואמות את נעליהן וכובען. בכל מקום התבצעו עבודות, העיר מָלאה אתרי בנייה, וגברים לבושי סחבות עמדו לפניהם והציעו עצמם לעבודה. נזירות צעדו לצד שתי איכרות שנשאו ערמות זרדים על גבן. ילדה קטנה בתסרוקת קצוצה א־לה־גַרסוֹן ישבה וצחקה על חמור שאיש שחור משך. לראשונה בחייה נשמה מתילד את הרוח המלוחה של האטלנטי. אור היום נחלש, והיא התכוננה להניח את ראשה על כתף בעלה כשהוא הודיע שהגיעו.

במשך יומיים לא יצאו מחדרם. אף שהייתה סקרנית מאוד לראות את האחרים ואת חוּצות העיר, סירבה לפתוח את התריסים. היא לא נלאתה ממגע ידיו של אמין, מפיו, מריח עורו, ועכשיו הבינה שיש לו קשר לאוויר הארץ הזאת. הוא כישף אותה ממש, והיא הפצירה בו שיישאר בתוכה זמן רב ככל האפשר, אפילו כשהם ישנים, אפילו כשהם מדברים.

אימה של מתילד נהגה לומר שהסבל והבושה מעוררים בנו את זיכרון מצבנו החייתי. אבל איש לא דיבר איתה מעולם על העונג הזה. במהלך המלחמה, בערבים של צער ועצב, הייתה מתילד מענגת את עצמה במיטה הקפואה בחדרה שבקומה העליונה. כשהדהדה האזעקה המבשרת על הפצצות, כשהחלה להישמע נהמת המטוסים, הייתה מתילד רצה, לא כדי להציל את עצמה אלא כדי להרוות את תשוקתה. בכל פעם שפחדה הייתה עולה לחדרה, שדלתו לא נסגרה, אבל לה לא היה אכפת שמישהו יפתיע אותה. ממילא האחרים אהבו להישאר מקובצים בחורים או בקומת המרתף, רצו למות יחד, כמו בהמות. היא הייתה נשכבת על מיטתה, וההתענגות הייתה האמצעי היחיד להרגיע את הפחד, להשתלט עליו, לגבור על המלחמה. שרועה מתחת למצעים המלוכלכים הייתה חושבת על הגברים שחצו בכל מקום את המישורים, חמושים ברובים, גברים חשׂוכי נשים כמו שהיא חשׂוכת גברים. וכשהייתה לוחצת על איבר המין שלה, הייתה מתארת בדמיונה את עצימותה של התשוקה הלא מסופקת הזאת, את הרעב הזה לאהבה ולבעלות, שתפס את היקום כולו. רעיון התאוותנות האינסופית שיקע אותה במצב של אקסטזה. היא הייתה מטילה את ראשה לאחור, ובעיניים עצומות הייתה מדמיינת לעצמה לגיונות גברים שבאים אליה, לקחת אותה, להודות לה. היא הרגישה שהפחד והעונג מתערבבים זה בזה, וברגעי סכנה, זו הייתה תמיד מחשבתה הראשונה.

כעבור שני ימים ושני לילות נאלץ אמין, שגווע מרעב ומצמא, כמעט לגרור אותה מהמיטה, כדי שתסכים לשבת לשולחן שעל מרפסת המלון. וגם אז, בעוד היין מחמם את ליבה, חשבה על המקום שאמין ישוב בקרוב למלא בין ירכיה. אבל בעלה לבש עכשיו ארשת פנים רצינית. הוא חיסל חצי עוף ורצה לדבר על העתיד. הוא לא עלה איתה חזרה לחדר, ונעלב שהציעה לו שנת צהריים. כמה פעמים קם מהשולחן כדי לטלפן. כששאלה אותו עם מי דיבר ומתי יעזבו את רבאט ואת המלון, ענה בערפול. "הכול יהיה בסדר גמור," אמר לה. "אני אסדר הכול."

כעבור שבוע, כשמתילד בילתה את שעות אחר הצהריים בגפה, חזר אמין לחדר, עצבני ונרגז. מתילד הרעיפה עליו ליטופים והתיישבה על ברכיו. הוא טבל את שפתיו בכוס הבירה שהגישה לו ואמר: "יש לי בשורה רעה. נצטרך לחכות כמה חודשים לפני שנתיישב בנחלה שלנו. דיברתי עם הדייר, והוא מסרב לעזוב את החווה לפני תום חוזה החכירה. ניסיתי למצוא דירה במֶקנֶס, אבל יש עוד הרבה פליטים ואין שום דירה להשכיר במחיר סביר." מתילד הייתה אבודה.

"אז מה נעשה?"

"נגור בינתיים אצל אימא שלי."

מתילד זינקה על רגליה ופרצה בצחוק.

"אתה לא רציני, מה?" המצב היה נראה נלעג בעיניה, מצחיק. איך גבר כמו אמין, גבר שמסוגל לכבוש אותה כמו שעשה הלילה, יכול לשכנע אותה שהם הולכים לגור אצל אימו?

אבל אמין לא חשב שזה מצחיק. הוא נשאר לשבת, כדי שלא יצטרך לשאת את הפרשי הגובה בין אשתו ובינו. בקול קפוא, בעיניים נעוצות ברצפת השחם אמר:

"ככה זה כאן."

את המשפט הזה היא הייתה עתידה לשמוע לעיתים קרובות. ברגע המסוים הזה הבינה שהיא זרה, אישה, רעיה, יצור הנתון לרחמי אחרים. אמין היה עכשיו בטריטוריה שלו, הוא זה שמסביר לה את הכללים, שקובע באיזו דרך עליה ללכת, שמשרטט את גבולות הצניעות, הבושה והנימוס. באלזס, במהלך המלחמה, הוא היה זר, שוהה זמני, והיה עליו לנהוג בדיסקרטיות. כשפגשה בו לראשונה, בסתיו 1944, שימשה לו מדריכה ומגינה. הגדוד של אמין חנה בעיירה שלה, כמה קילומטרים ממילוּז, ואנשיו נאלצו לחכות ימים לפקודות להתקדם מזרחה. מתילד הייתה גבוהה מכל הנערות שהקיפו את הג'יפ ביום הגעת החיילים. היו לה כתפיים רחבות וסובכיים של נער. מבטה היה ירוק כמו מי המזרקות במֶקנֶס, והיא לא התיקה את עיניה מאָמין. בשבוע הארוך שהוא בילה בכפר התלוותה אליו לטיולים, הכירה לו את ידידיה ולימדה אותו משחקי קלפים. הוא היה נמוך ממנה בראש לפחות, ועורו היה כהה ככל שאפשר להעלות על הדעת. הוא היה כה יפה, שהיא חששה שמא ייקחו לה אותו, חששה שאינו אלא אשליה. מעולם לא הרגישה כך. לא עם המורה לפסנתר כשהייתה בת ארבע־עשרה ולא עם בן דודה אלאן שהכניס את ידו מתחת לשמלה שלה וגנב למענה דובדבנים על גדת הריין. אבל עכשיו שהגיעה לכאן, לארצו שלו, הרגישה חסרת כול.

*

כעבור שלושה ימים עלו על משאית שנהגהּ הסכים להסיע אותם עד מֶקנֶס. צחנת גופו של הנהג והדרך העקלקלה גרמו למתילד בחילה. פעמיים נעצרו על שפת התעלה כדי שתוכל להקיא. מתילד, שהייתה חיוורת ותשושה ועיניה נתלו בנוף שלא מצאה בו לא טעם ולא יופי, נשטפה דכדוך. "עשֵׂה שהארץ הזאת לא תהיה עוינת כלפיי," אמרה בליבה. "האומנם תיווצר יום אחד קִרבה ביני ובין העולם הזה?" כשהגיעו למקנס כבר ירד הלילה וגשם סמיך וקפוא ניתך על השמשה הקדמית של המשאית. "מאוחר מדי להכיר לך את אימא שלי," הסביר אמין. "נישן במלון."

העיר נראתה לה שחורה ועוינת. אמין הסביר לה את הטופוגרפיה, שתאמה את העקרונות שקבע המרשל ליוֹטֶה בראשית הפרוטֶקטוֹרט. הפרדה קפדנית בין המֶדינָה, שאת מנהגיה הקדומים היה צריך לשמר, ובין העיר האירופית, שרחובותיה נשאו שמות של ערים צרפתיות והיא התיימרה להיות מרחב ניסוי של מודרניות. המשאית הורידה אותם למטה, על הגדה השמאלית של ואדי בּוּפַקְראן, בכניסה לעיר הערבית. משפחתו של אמין חיה שם, ברובע בֶּרימָה, ממש מול המֶלאח. הם לקחו מונית כדי להגיע לגדה שמנגד. הם נסעו בדרך ארוכה, בעלייה, התקדמו לאורך מגרשי ספורט וחצו מין מובלעת, שטח הפקר שחילק את העיר לשניים ונאסר לבנות בו. אמין הצביע לה על מחנה פּוּבּלָן, בסיס צבאי שחלש על העיר הערבית ופיקח על כל תזוזה בה, ולו הקלה ביותר.

הם התמקמו במלון סביר, ופקיד הקבלה בחן בדקדקנות של לבלר את המסמכים שלהם ואת תעודת הנישואים. במדרגות שהוליכו אותם לחדרם כמעט פרץ ריב, כי נער השירות התעקש לדבר בערבית אל אמין, שפנה אליו בצרפתית. הנער שלח לעבר מתילד מבטים רבי־משמעות. הוא, שנאלץ להמציא לשלטונות פיסת נייר כדי להוכיח שמותר לו לצעוד בלילה ברחובות העיר החדשה, נטר טינה לאמין על שהוא שוכב עם אויבת ונע כה וכה בחופשיות. בקושי הספיקו להניח את המזוודות שלהם בחדרם, ואמין שב ולבש את מעילו וחבש את כובעו. "אני הולך להגיד שלום למשפחה שלי. לא אתעכב." הוא לא חיכה לתשובה ממתילד, טרק את הדלת, והיא שמעה אותו רץ במדרגות.

מתילד התיישבה על המיטה כשרגליה מכונסות תחתיה. מה היא עושה כאן? היא יכלה לבוא בטענות רק אל עצמה ואל היוהרה שלה. היא זו שרצתה לחוות את ההרפתקה, היא זו שבשחצנותה נכנסה לנישואים האקזוטיים האלה שעוררו את קנאתן של חברותיה. כעת היא עלולה להיות מושא ללעג, לבוגדנות. אולי אמין הלך כרגע להיפגש עם הפילגש שלו? אולי הוא אפילו נשוי? הרי אביה אמר לה בשעתו, כשהעוויה נבוכה על פניו, שהגברים כאן הם פוליגמיים. אולי הוא משחק קלפים באיזה ביסטרו, מרחק צעדים אחדים מכאן, חוגג לעיני חבריו את העובדה שהצליח להתחמק מאשתו המעיקה. היא פרצה בבכי. התביישה בכך שנכנעה לבהלה, אבל הלילה ירד, והיא לא ידעה איפה היא נמצאת. אם אמין לא יחזור היא תהיה אבודה לגמרי, בלי כסף, בלי חבר. היא לא ידעה אפילו את שם הרחוב שבו הם מתאכסנים.

כשאמין חזר, קצת לפני חצות, היא ישבה שם, בשיער פרוע ופנים אדומות ומעוותות. עבר זמן עד שפתחה את הדלת. היא רעדה, והוא חשב שקרה משהו. היא נפלה לזרועותיו וניסתה להסביר את פחדיה, את געגועיה, את החרדה המטורפת שתקפה אותה. הוא לא הבין, וגופה של אשתו, התלויה עליו, הרגיש לו כבד להחריד. הוא משך אותה אל המיטה, והם התיישבו זה ליד זה. צווארו של אמין היה רטוב מדמעותיה. מתילד נרגעה, קצב נשימתה הואט, היא משכה באפה כמה פעמים, ואמין הושיט לה ממחטה שהייתה טמונה בתוך שרוולו. הוא ליטף באיטיות את גבה ואמר לה: "אל תתנהגי כמו ילדה קטנה. את אשתי עכשיו. החיים שלך הם כאן."

כעבור יומיים התמקמו בבית שבשכונת בֶּרימָה. מתילד אחזה בזרועו של בעלה בסמטאות הצרות של העיר העתיקה. היא פחדה ללכת לאיבוד במבוך הזה שהמוני סוחרים הצטופפו בו והירקנים שיבחו בקולי קולות את מרכולתם. מאחורי הדלת הכבדה והממוסמרת של הבית חיכתה לה המשפחה. האם, מוּילָלָה, עמדה במרכז החצר הפנימית. היא לבשה קפטן הדור ממשי, ושערה היה מכוסה במטפחת בצבע ירוק־אזמרגד. לכבוד המאורע הוציאה מתיבת התכשיטים שלה, העשויה עץ ארז, עדיי זהב ישנים, אצעדות, סיכה חרוטה וענק כבד כל כך, שגופה הכחוש נרכן קלות. כשהזוג נכנס, הסתערה על בנה ובירכה אותו. היא חייכה אל מתילד, שאחזה בכפות ידיה, והתבוננה בפנים השחומות היפות, בלחיים שהסמיקו קלות. "היא אומרת ברוכה הבאה," תרגמה סֶלמָה, האחות הקטנה שרק לאחרונה מלאו לה תשע. היא ניצבה לפני עוֹמאר, נער רזה ושתקן, ששילב את כפות ידיו מאחורי גבו והשפיל את עיניו.

מתילד נאלצה להסתגל לחיים הצפופים האלה, לבית שהמזרנים בו שרצו פשפשים וכינים, ולרעשי הגוף והנחרות שאיש לא יכול להתגונן מפניהם. גיסתה הייתה נכנסת לחדרה בלי להודיע ומשליכה את עצמה על מיטתה תוך שהיא חוזרת על המילים הצרפתיות הספורות שלמדה בבית הספר. בלילה הייתה מתילד שומעת את צעקותיו של גָ'ליל, צעיר האחים, שחי כלוא בקומה העליונה כשרק ראי מארח לו חברה והוא אינו מסיר את עיניו ממנו. ג'ליל עישן בלי הפסקה מקטרת חשיש, וריח הסם התפשט והסתחרר בפרוזדור.

כל היום השתרכו צלליותיהם השלדיות של המוני חתולים בגן הפנימי הקטן, שם נאבק על חייו שיח בננות מאובק. בירכתי החצר נחפרה באר שממנה הייתה העוזרת, שפחה לשעבר, שואבת מים לצורכי הבית. אמין אמר למתילד שמוצאה של יסמין באפריקה, אולי בגאנה, ושקאדוּר בלחאג' המנוח קנה אותה לאשתו בשוק של מרקש.