ישראלי חוזר אל עיירת ילדותו בדרום קנטאקי כדי לנקום בפעילי הקוּ-קְלוּקְס-קְלַאן שעשו לינץ' בהוריו – עורך-דין שחור וציירת יהודיה. עשרים […]
מותו של צִיקְלוֹפּ
מלון מֶלְרוֹז, על-שפת אגם קַמְבֶּרְלַנְד, קֶנְטָאקִי
מַאתְיוּ לִינְדְזִי אהב לאונן באמבט.
זרם המים החמים, המסתחרר במערבולות קטנות סביב שק אשכיו העצום, גרם לגירוי ענוג עד זִקפָה. בעזרת זרת עם ציפורן קשתית וארוכה היה מלטף את תפר העור החוצה את שק האשכים לשנייים בדיוק באמצעו, ממולל את אשכיו, כאילו היו כדורי ספוג ומותח את העור המדולדל עד שורש הנוקשות. ואז היה אברו מזדקר כמגדל גאה מעל פני המים, שבשעה זו, עקב הררי הסבון הנוזלי הריחני וסחרור המים, כבר דמו לקציפת עוגה.
ראשו נותר שמוט לאחור, נינוח על ריצוף הקרמיקה הקר, המתכסה אדים.
לאחר דקות אחדות, שתמיד נדמו להיות קצרות מדי, היה מחליק בידו הפנויה על חזהו, משקיף בעד מסך האדים על מראת התקרה על שורה מפוארת של כתובות קעקע, המעטרות את הפרטיים באזורי חלציו כבר ארבעים שנה.
סלסול נחש הקוברה נמתח משורש צווארו המוצק והאדום, מתחת לקו השׂיער הישר כסרגל והתחבר בין השכמות עם סמל ה”קְלָאן”. גלגל הצלב הפך למניפה מחוספסת, גבעות וחריצים, לפי סיבי השריר האחוזים בעמוד השדרה. בחזית, בגובה הפטמות, בעת שניפח את שריר הפֶּקְטוֹרָאלִיס ושאף אוויר מלוא בית חזהו, התנוסס לפני כל סמל “טיפת הדם על הצלב”[1]. שקע הטבור היה מעוטר בדגל הדרקון המשולש “נאמן תמיד”. הסנטימטרים האחרונים של עורו השזוף הוקדשו לסמלי העמיתים מ”האוּמוֹת האָרִיוֹת” והמפלגה הניאו-נאצית, סניף לִיצְ’פִילד, קנטאקי, מעוצבים לתפארה במורד מותניו, ממש מעל צינורות הזרע שלו.
מאז אותו אביב של 1954 נותר גלוח-ראש. תחילה נראתה הקרחת מבריקה להחריד, סביבו כולם צחמחו שיער, אך לינדזי עמד בפיתוי. עבורו הייתה הנוחות של מכונת גילוח חשמלית ללא צורך במראה עדיפה על הפחד שתקף אותו כילד מול אולרו של הספר.
מאתיו לינדזי חונך כילד נוצרי ממושמע. אביו עזב את הבית עוד בטרם נולד, ומאתיו הקטן מעולם לא הבין מה היה פשעו. הן אפילו לא הספיק להיוולד. אִמו, פְרַנְסֵס רוֹז לינדזי, סיפרה לו משהו על-מות גיבורים במלחמה רחוקה, אך מאתיו ידע שהאמת מאכזבת בהרבה.
אחר נישואים שארכו חודש בדיוק, בהם נקראה פּוֹלְסְקִי, חזרה פרנסס רוז אל שֵם נעוריה, מחתה כל זכר לדם פולני (וחלילה-אולי-יהודי-מזוהם) בעורקיו ובזיכרונו של בנה, עקרה מרוֹקְפּוֹרְט, טֶנֶסִי, אל מוֹנְטְקְלֵייר שבקנטאקי, המדינה השכנה מצפון והצטרפה לכנסייה המקומית עוד בטרם מצאה לה ולתינוקה מגורים.
במעבר זה של מאתיים מַיילים אל המורדות המערבים של הרי האָפָּאלָצִ’ים גם מחקה פרנסס רוז סופית כל עקבות למה שהתרחש בשש עשרה שנות חייה הראשונות בטרם התעברה במלון הדרכים הזול בו עבדה כחדרנית. היה זה לילה אומלל במיוחד, בו לא גילה האורח מחדר שלושים ושמונה את זהירותו ושפך את זרעו בתוכה.
ופרנסס רוז ביקשה מחילה בין כותלי הכנסייה. היא הקפידה במצוות, קלה כבחמורה, לא החמיצה אף תפילת יום ראשון ועזרה לבֵּן אִינְגְלִיש, שרת כנסיית “כל המלאכים”, בכל אירוע רב משתתפים. אינגליש, “סקוטי” בפי כל, היה רפה במקצת בשכלו, ואחותו דוֹצִי, הייתה כל הזמן סביבו להשגיח עליו.
את “תקרית העין” של מאתיו ראתה אִמו כעונש משמיים על-חייה המופקרים בכפר בטנסי. מראות הגוף ותענוגות הבשר במלון הדרכים, בחופשות החגים ואחר כך מדי לילה, כאשר נשרה מבית הספר, הם שהביאו את הפציעה לעינו השמאלית של בנה, את הדימום הקשה, את ייסורי הכאב ואת עקירתה מן הארובה. אחר כך הוצרכו לנסיעות תכופות למרפאת העיניים האוניברסיטאית בלֶקְסִינְגְטוֹן, כדי להתאים לו תותבת.
עתה, בעודו משתכשך באמבט החם, נזכר מאתיו בעין הזכוכית שלו בעווית של חיוך. הקצף גבה וכבר ליטף את תנוכי אוזניו. לרגע הקיץ מהרהוריו, חושד שסָרִינָה חמקה מהחדר הסמוך, כדי לעמוד מאחורי הדלת הסגורה רק למחצה ולבלוש אחר מעשיו באמבט. משנוכח לדעת שחדר האמבט מלא רק בו ובענן אדים סמיך וסרינה ממתינה לו על הסדינים הצחורים, טיפסה ידו אל הארובה השמאלית ומיששה את התותב. כדור הזכוכית איים לנתר מן הבור. כתמיד, מאז שהצטלק העור, נותר פתח נטוי בין התפרים המתמסמסים. עצם המחשבה על הארובה המרוקנת גרמה לו לרפלקס של כאב עז.
מאתיו שינה את תנוחתו, כך שעכוזו התרומם מעט מעל לבועת הקצף בשפת האמבט. בידו הפנויה תלש את העין התותבת והניח אותה בכוס לצד הכיור. אחר כך צנח על התחתית החמה באנחת הקלה. עתה היה לו פנאי להתרכז במלאכתו. הוא הידק את אגודלו ואצבעו סביב שורש הפֶּנִיס והחל משפשף אותו בתנועות עולות ויורדות, בקצב מתגבר ובלווי אנקות שגרמו לסרינה לקרוא לו מן החדר הסמוך. אבל הוא הרגיע אותה ושב להתרכז בעמוד הספוגי, המסמיק מדם וחיכוך. עוד מעט יגיע אל סיפוקו. למאתיו לא הייתה בעיה להעמיד את אברו המפואר בכל עת שנדרש, מספר פעמים בכל לילה.
“מותק, שכחת אותי?” עלה קולה של סרינה לדרגת ציוץ.
מאתיו קפץ את שפתיו בזעף, כמי שהופרע באמצע ריכוז.
“מיד, בובה.”
אחר שב לתנועות הקצובות סביב האבר המסמיק ומתקשה כפטרייה בשמש.
ובעת שמאתיו לינדזי שקע במשחקי הבשר שלו לא בטלה סרינה את זמנה. היא הגיפה את הוילונות הכבדים עד שהחדר שקע באפלולית נעימה, מוזחת בהשתקפויות צללי האילנות על גדת האגם. קרני השמש האלכסוניות של טרם-שקיעה הבליחו בחריצי התריס כמניפות זוהרות.
בצעדים קלילים של ריחוף הגיעה סרינה אל כל פינה בחדר. כאן פיזרה בושם ריחני, שם הדליקה שורת נרות, חבטה בכריות לנפחן, מתחה את הסדין הצחור וקפלה משולש בכיסוי המטה הפרחוני. אחר כך סקרה את צדודיתה המחוטבת במראה הגדולה, השילה במומחיות את חזייתה ותחתוניה, והחליקה אל בין הסדינים. ידה הענוגה, בעלת עור ורדרד כשל תינוק, נשלחה אל השידה והביאה משם בקבוק ארוך צוואר. ממנו יצקה אל כף ידה שמן סמיך והחלה לעסות בו את גופה בתנועות מעגליות. וכשהגיעה אל שדיה האדירים, כאילו ציירה שבלול סביב הפטמות, ואלו הזדקרו מיד, גודשות דם וחלב. אחר כך החדירה ציפורניים שקופות אל המשולש שבין רגליה, פשקה את שפתיה אט אט וערבה את השמן עם הלחלוחית שהחלה לצפות את דפנות נרתיקה.
בתנועה מהירה ניתקה את עצמה משם, לאַחֵר את סיפוקה, וירדה אל הסובכים ואל שתי רגליה החטובות, חופנת בכפותיה את הקרסול והעקב, ומעסה בקפדנות את המרווחים שבין אצבעות רגליה. כה הייתה גאה בכל תא בגופה ובעור שלא נמצא בו קמט אחד, עד שמלטה אנקת ערגה.
“מותק! מה קורה? אל תיתן לבובה לחכות לך – “
מה ששמעה בתגובה דמה לנביחה חייתית. לכן משכה בכתפיה, השעינה את גלי שערה על הכר, ומשכה את הסדין העליון עד גובה הטבור, ידיה גולשות במורד הירכיים, נענות לגל החום המלטף והמענג.
באותם רגעים הניח האורח את המשקפת מידו.
הוילונות המוגפים היו עבורו סימן. הוא עמד בחלון הבקתה הבודדה שמעבר לאגם, זו ששכר שעות ספורות קודם לכן ושילם במזומן תמורת שני לילות מראש.
בעל המקום הופתע מרעש מנוע מכונית בשביל, שעה לפני הזריחה, בשיא העונה המתה. ללא ספק קר מדי לדייג ומוקדם מדי לצייד. אך הזר התעקש, למרות שלא נשא עמו תרמיל מטען כלשהו. מעניין לאיזה סוג של צייד התכוון.
האורח חזר אל השידה, הסיר את אהיל המנורה שבחדרו. בתוך המנורה, בין החיבורים הלוהטים, היה תלוי זחל דמוי-ארמדיל. ניעוּר עדין גרם לזחל למתוח את זרועותיו, והיפוך בית המנורה כשפניה העגולים כלפי מטה, גרם לארמדיל להתכווץ. הזחל הזעיר הטיל צל ענק על הקיר החשוף שמולו.
האורח ללילה חייך בסיפוק. הוא נטל מטפחת, הפריד את המנורה העירומה מחיבורה והניחה בזהירות בכיס מעיל הגשם שלו. הוא יצא את חדרו, מיהר בשביל אל המעגן וניתר אל סירת המנוע.
החצייה אל הגדה הנגדית של אגם קמברלנד הייתה ארוכה מן הצפוי. סמוך לסבך העצים, שהתרומם כמחיצה חשוכה, הדמים את מנועו והתקדם בסיוע משב הרוח בלבד. כאשר השליך את החבל אל המוט הגבוה, כבר היה באמצע ניתור אל הדשא הרטוב, הספוג בגשם. כה סבוכה הייתה המדשאה עד שטיפות מים גדולות ניתזו עד גובה ברכיו, מעל קצות מגפיו.
הוא טיפס בזריזות של זיקית אל מרום המדרון. משם נמתחה גדר חיה של שיחי הִיבִּיסְקוּס ופרחי בּוּגֵנְוִילֵיה סגולים. רצף הצמחייה נקטע רק במעברים סלולים ומטופחים אל מעגן בסירות שלמטה ואל מסלול הגולף שמאחור.
עיניו סרקו בחטף את חזית הבניין. מרפסת קדמית רחבת ידיים הייתה כלואה תחת גג רעפים ומכותרת ברשתות נגד יתושים. כסאות נערמו לאורך הקיר, שולחנות עגולים למשחקי קלפים בצמדים הפוכים זה על זה, וספסלי נדנדה, אחד בכל קצה. הרצפה הייתה רטובה. שלולית מים נקוותה מתחת לדלת היציאה, בחריצי המדרגות.
ממרפסת נמשך קיר לבנים אדומות, מקוטע בחלונות גבוהים, ודרכם נראה חדר אוכל ריק. מחיצת צמחים מטפסים ווילון במבוק הובילו אל מזנון משקאות ושולחן ביליארד. אור ניאון אדום נשכח מאחורי הדלפק וחזר כהשתקפות מהמראה הענקית, מבליט את אחוריהם שורות בקבוקי המשקה. הדלפק התפתל כמו נחשול ים, וסמוך לפינתו המרוחקת, מאחורי הסיבוב, נראתה צללית כהה של פסנתר.
מעל המרפסת הקדמית נמתחו שתי קומות עם שורות של חלונות, בגודל וצבע אחיד, כחיילים במסדר, מתנערים בהדרגה משמיכה אפלה, שגבולה גזור מצל ההרים שממול. בחלון בודד בקומה השניה רעד אור נרות.
הוא איתר בקלות את הירידה אל המרתף בתוך סבך השיחים. זכר היטב את דלת התריסים, שמשקופה נמוך מפני הקרקע. שנים רבות לאחר הלילה ההוא היא הופיעה בכל חלומותיו. כתמיד גם הלילה הושארה פתוחה. היא חרקה קלות במשב הרוח הנעים.
שבע מדרגות הוליכו אל משאבת הניקוז, חדר המכונות ותנור המים החמים. הוא המשיך לפסוע בבטחה במבוך המרתף ואיתר את דלת העץ אל מרתף היינות. על המדפים שכבו בקבוקים בודדים ומאובקים. זוג חביות יין חלולות היו מכוסות ברשת קורי עכביש, מעוטרות בציורי אשכולות ענבים.
עיניו ננעצו בקיר המרוחק. הפסיפס המוכר של “תיבת נוח וקשת בענן”. לצד הקיר טיפסו מדרגות ללא מעקה אל פתח שפעם הייתה בו דלת ועתה נחתם בקיר אבנים עירומות.
הוא סב על עקביו וחזר אל האגף הקדמי של המרתף, היכן שמוקם תנור המים החמים. את התנור הישן עקרו אך סימני המסגרת נותרו על הקיר. במקומו הוכנס מיכל עצום ונקדחו תעלות רחבות לצנרת בתוך הבטון. בתוך רשת מגן הבהיקה להבה כחולה. מתוך שורה ארוכה של ברזים השתלשלו פתקים, קשורים בגומי ועטופים שקיות ניילון קשיח. אותיות דפוס ומספרים סומנו בדיו שחור וסימנו בחצים את מבוך הצנרת.
הוא הסיר את מעיל הגשם ותלה אותו על ידית החלון. ידו נשלחה פנימה, אל כיס המעיל והניחה בקפידה את תוכנו על הרצפה הקפואה. היו שם מקטרת עמוסה טבק, מפתח שבדי, מברג בעל חיישן חשמלי, צבת ‘אף-ארוך’, משדר בעל אנטנה זעירה ומנורה עטופה במטפחת.
האיש הצית את מקטרתו והתענג לרגע קצר מעיגול עשן שהסתלסל אל התקרה. במשיכה הידק את כסיות העור על ידיו. נגיעה זריזה וסיבוב עדין של המתג הראשי גרם הבהוב אור רגעי בכל הבניין.
הוא הביט סביב, ובלי עיכוב נוסף הסיר כיסוי עליון בדופן הצינור, רופף שני ברגים בטבעת, ניתק את המסנן ואטם באצבעו זרזיף קלוש של מים חמים. בידו הפנויה סובב את הברגת המנורה המכוסה במטפחת, ניתק אותה מבלי לפגוע בבועת הזכוכית, שלח את אצבעו פנימה והוציא משם את הזחל, פורש את זרועותיו על המטפחת. ברגע זה נראה הארמדיל כגוף חסר-חיים. היה צורך לחבר את המתג אל העין הקבועה על מצחו, בקצה בליטת ראשו. באגודלו דחף האיש את הזחל אל תוך הצינור, עוקב אחריו עד שנעלם בזרם המים המתרחק. אחר כך קרב את הטבעת ללא המסנן, והידק אותה אל מקומה. הטפטוף פסק.
האיש ינק בשקיקה מן המקטרת, החזיר את המברג אל מקומו, והעביר את המשדר אל ידו הימנית. הוא הבריג אוזניה באוזנו השמאלית, הנטויה משקע עמוק בעצם הרקה שמעליה, ומשך את האנטנה עד לקצה גובהה. על פני מסך טלוויזיה קטן בגב המשדר הופיעו זרועותיו הקדמיות של הזחל, פרושות כמלקחיים, מצוידות במצבטים.
הארמדיל גמא בשחייה את הדרך אל הקומה השניה, נישא על זרם המים החמים, מתהפך על-גבו בכל עיקול ומתיישר בסוף המערבולת.
מאתיו לינדזי לעולם לא ידע מהיכן נפתחה הרעה.
לא היה לו כל סיכוי לראות את הארמדיל הקטן שנשפך מן הברז המוזהב בתוך מפל המים החמים. כל האמבט היה מכוסה בשעה זו במעטה סמיך של אדים ורק מסגרת המתכת הקרה של המראה הלכה ונצבעה בטיפות עיבוי.
הארמדיל התקדם על רצפת האמבט, שוחה בקלילות במערבולת כצב ים לאחר ארוחה דשנה, חולף מתחת לסובך הימני השרירי של מאתיו, מתקדם בהתמדה לאורכו עד שאיתר את כף רגלו, מונחה בעזרת מוט ההיגוי בחזית המשדר שבמרתף.
כריות אצבעות כף רגלו העצומה של לינדזי נראו במבט מלמטה כנפיחויות רכות וחלקות. שם, בשקע הקשת, במקום שהוחבא מעין כל על ידי עור וגידים וקוביות של עצם, פתח הארמדיל זרוע ללפיתה, מייצב אחיזתו כנגד מערבולת מים מקומית.
מאתיו הרגיש את הנשיכה עמוק בשקע הקשת ובתגובה הזיז בפתאומיות את כף הרגל מעלה, מעבר למעקה האמבט. הוא שלח את אצבעו מטה אך התנועה נקטעה באיבה. המועקה הפתאומית שעלתה בקיבתו שלחה חומץ אל לחייו הלוהטים. ורידיו איימו להתפוצץ מתחת למעטה עור הצלופן הרטוב. גוון הבשר השחיר כפחם וכל שריריו התכווצו בפרכוס נורא. עצמות שוקיו פקקו ושתי צלעות נשברו מעוצמת העווית. כאשר ניסה להתרומם נוכח לדעת שהוא משותק מצווארו ומטה. בית חזהו ננעל באמצע נשיפה. הוא ניסה לצעוק אך מיתרי קולו הנפוחים פלטו שריקה חרישית שנבלעה בשאון המים הזורמים.
גל הפרכוסים הבא הטיל אותו מעלה, פולט בכאב עצום נוזל זרע טרי מאיברו הזקור אל פניו, מתערב בקצף שנקווה בזווית פיו. לשונו נתקעה בשורש הלוע, לא נשמעת לו. שרירי הנשימה רטטו בריקוד אחרון ואז גלגל את עינו היחידה מעלה, מקבל בברכה את השלווה.
הארמדיל שחה בתנועות חשמליות, כמעט טבעיות, אל פיית הניקוז ונבלע פנימה בזרם המים היורדים. הרמת הפקק הרגעית גרמה לבריחה פתאומית של מים.
צליל הפכפוך הביא את סרינה לזקוף שורות ריסים ארוכות במיוחד.
“דבש! נרדמת שם או משהו? בוא אל אימא! היא מוכנה ומזומנת!”
אין עדיין תגובות