החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על דיאנה ווין ג'ונס

דיאנה ווין ג'ונס היא מהסופרות המוערכות בעולם בתחום הפנטזיה. היא ידועה בשנינותה העוקצנית, במורכבות הרגשית של דמויותיה ובעלילות רבות דמיון, אשר קוראות תיגר על התבניות השגורות של ספרות הנוער. ביותר משלושים שנות פעילותה זכתה ג'ונס בשלל פרסים על ספריה ועל ... עוד >>

הבריון של ארצ'ר

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2009 | 304 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

הווארד ואחותו, איומה (זה רק שם חיבה), לא יודעים מה טיב ההסכם שחתם אביהם עם דמות מסתורית בשם ארצ’ר, וכיצד הצליח אביהם להרגיז את ארצ’ר ואת אחיו החמקמקים. הם יודעים רק שמרגע שארצ’ר לא קיבל את מבוקשו, חייהם הפכו למסכת של הטרדות והתשה, מצד כל רשויות העיר: ממחלקת הבינוי בעירייה ועד לתזמורת המצעדים המקומית. הייתכן שאחיו של ארצ’ר שולטים בכל אלה? הווארד רוצה לשים לזה סוף, אך ככול שהוא ממשיך לחקור, כך מתעמקים שורשי התעלומה, עד שנדמה שאין אדם או ארוע בחייו שאינם מתקשרים למקור הבעיות של המשפחה – בעבר וגם בעתיד.

על המחברת:


המחברת דיאנה ווין ג'ונס

דיאנה ווין ג'ונס היא מהסופרות המוערכות בעולם בתחום הפנטזיה. היא ידועה בשנינותה העוקצנית, במורכבות הרגשית של דמויותיה ובעלילות רבות דמיון, אשר קוראות תיגר על התבניות השגורות של ספרות הנוער. ביותר משלושים שנות פעילותה זכתה ג'ונס בשלל פרסים על ספריה ועל מכלול יצירתה, ובין חסידיה המושבעים נמנים מבקרים וסופרים רבים. ספריה מענגים ילדים ומבוגרים כאחד. לטענתה כתיבתה מלאה בהתרחשויות מוזרות, מופלאות ומטרידות כי בהיותה בת חמש "העולם כולו השתגע פתאום", עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה עם בעלה בבריסטול שבאנגליה, ויש לה שלושה בנים מבוגרים. ג'ונס הלכה לעולמה ב-26 למרץ, 2011.

 

מן העתונות והמרשתת: גרף הוצאה לאור | בלי פאניקה | וואלה! | נוריתה | בלוגיה
קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-676-18
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1 –  הצרות התחילו ביום שבו חזר הווארד מבית–הספר ומצא את הבריון יושב במטבח. פִיפי היא זו שהעניקה לו את הכינוי "הבריון". פִיפי היתה סטודנטית שגרה אצלם בבית והכינה להם אוכל כשההורים לא היו בבית. כשהווארד דחף את איומה למטבח וטרק את הדלת אחריהם, האדם הראשון שראה היתה פִיפי, שישבה מתוחה על קצה הכיסא בצעיף הפסים ובגרביוני הפסים שלה.

 "תודה לאל שהגעת סוף סוף!" אמרה פִיפי. "יש לנו פה בריון של מישהו. תראה".

 הווארד הביט בכיוון שאליו החוותה פִיפי בסנטרה וראה את הבריון יושב על הכיסא ליד השידה. הוא מילא את רוב המטבח ברגליו הארוכות ובמגפיו הענקיים. היה לבריון כישרון כזה. ראשו של הבריון היה קטן מאוד, ורגליו היו עצומות. עיניו של הווארד התרוממו וסקרו כמטר של מכנסי ג'ינס צמודים משופשפים, נעצרו במקומן לרגע למראה הסכין שבו ניקה הבריון את הציפורניים בידיו הרחבות, והמשיכו לנדוד במעלה מעיל עור ישן עד הראש הקטן והעגול, עם השיער הבהיר, שהתנוסס הרחק למעלה. הפנים הקטנות נראו די סתומות.

 מצב רוחו של הווארד היה מזופת גם בלי זה. איומה הכריחה אותו לפגוש אותה ביציאה מבית–הספר כי, כמו שאמרה, הוא אחיה הגדול והוא אמור להשגיח עליה. כשהווארד הגיע לשם שם איומה בדיוק יצאה בריצה מהשער ובעקבותיה כעשרים ילדות זועמות. איומה צעקה: "אחי הגדול בא להרביץ לכן! תרביץ להן, הווארד!"

 הווארד לא ידע מה עשתה איומה לילדות האחרות, אבל מהיכרותו עם אחותו הוא חשד שזה היה משהו רע. הוא לא התלהב מכך שאיומה משתמשת בו כנשק סודי, אבל הרגיש שהוא לא יכול לאכזב אותה. הוא טלטל את תיקו באיום בתקווה שכך יפחיד את הילדות. אבל הן היו רבות כל–כך וזועמות כל–כך שהדבר נגמר בתגרה רצינית. והילדות קראו לו בשמות מעליבים. השמות המעליבים הם שגרמו למצב הרוח המזופת של הווארד. ועכשיו הוא חזר הביתה ומצא אותו מלא בבריון.

 הוא שמט את הילקוט שלו בחבטה על שולחן המטבח. הבריון לא הרים מבט. "ומי הוא בדיוק?" שאל הווארד את פִיפי.

 פִיפי נעה במקומה בעצבנות. "הוא פשוט נכנס והתיישב," אמרה. "הוא אומר שארצ'ר שלח אותו, מי שזה לא יהיה".

 הווארד היה גדול יחסית לגילו. מצד שני, הבריון היה גדול יחסית לכל גיל שהוא. ולבריון היתה גם סכין. הווארד הטיח שוב את הילקוט בשולחן. "טוב, אז הוא יכול להסתלק," אמר. זה לא נשמע מאיים כפי שקיווה.

 וכאן התערבה איומה בשיחה. "תסתלק מפה, בריון," היא אמרה. "הילקוט של הווארד מכוסה בדם של ילדות קטנות".

 נראה שקביעתה עוררה את עניינו של הבריון. הוא הפסיק לנקות ציפורניים ונעץ בילקוט מבט מלא פליאה. ואז דיבר בקול רם ומלא טימטום. "לא רואה פה שום דם".

 "ואנחנו לא מכירים שום אדם שקוראים לו ארצ'ר!" אמר הווארד ברוגז.

 הבריון חייך חיוך מטומטם ורגוע. "אבא שלכם מכיר," אמר וחזר לנקות את ציפורניו.

 "הוא מסריח," חרצה איומה. "תסלקו אותו מפה. אני רוצה לאכול".

 הבריון באמת די הסריח; בכל פעם שזז עלה ממנו בגלים ריח קל של בנזין וביצים סרוחות. הווארד ופִיפי החליפו מבטים חסרי אונים.

 "אני רוצה אוכל!" צעקה איומה בדרך הייחודית שהעניקה לה את כינויה. שמה האמיתי היה אנתיאה, אבל היא היתה איומה בפי כל מהרגע שבו נולדה ופצתה לראשונה את פיה.

 נראה שהצווחה מפלחת האוזניים השפיעה על הבריון. רעד קל חלף בגופו, אם כי הרעד נעצר לפני שהגיע לפניו.

 "תשתקי," הוא אמר.

 "לא רוצה," אמרה איומה. פניו הקטנות של הבריון ועיניו העגולות והמטומטמות פנו להביט בה. הוא נראה נדהם. איומה החזירה מבט. היא נשמה נשימה עמוקה לניסיון, פערה את פיה וצרחה. אבא תמיד סיפר שהצרחה הזאת היתה מרוקנת מרפאות ומפנה אוטובוסים מאז שאיומה היתה בת חודש. עכשיו, כשהיתה בת שמונה, היא באמת היתה מחרידה.

 הבריון הטה את ראשו הקטן והקשיב לה לרגע, כמעט בהערכה. ואז חייך. "אוף, באמת תשתקי," הוא אמר והשליך את הסכין שלו לעבר איומה.

לפחות נדמה שזה מה שקרה. משהו ללא ספק חלף בטיסה מול פניה הצורחות של איומה. איומה התקפלה והפסיקה מיד לצרוח. משהו בהחלט המשיך לטוס מעבר לאיומה וננעץ בקול ת'אנק מהדהד בילקוט של הווארד שעל השולחן. אבל אז המשיך הבריון לנקות בשלווה ציפורניים, בחפץ שהיה ללא ספק אותו סכין ממש.

הווארד, פִיפי ואיומה העבירו את מבטם המשתאה מהסכין שבידיו של הבריון אל הקרע הגס שנפער בתיק של הווארד. איומה השתוקקה לצרוח שוב אבל לא העיזה. "איך — איך הוא עשה את זה?" השתוממה פִיפי. "הוא בכלל לא זז מהכסא!"

הבריון דיבר שוב. "עכשיו אתם יודעים, אני רציני," אמר. הוא נשמע די מרוצה מעצמו.

"רציני לגבי מה?" שאל הווארד.

"נשאר כאן עד שאהיה מרוצה," אמר הבריון. "הסברתי לה לפני שנכנסתם". והוא המשיך לשבת, כשרגליו ממלאות את רוב המטבח. ניכר שהוא מתכוון למה שאמר.

נראה שאין דרך להזיז את הבריון, ולכן ניסו פִיפי והווארד להכין את הארוחה מסביבו. התברר שזה בלתי אפשרי. הבריון תפס יותר מדי מקום. שוב ושוב הם נאלצו לטפס לו מעל הרגליים. הבריון לא עשה כל ניסיון לעצור בעדם. מצד שני, הוא גם לא עשה כל ניסיון להזיז את הרגליים המפריעות.

"יגיע לך אם יישפך עליך תה רותח!" אמר הווארד ברוגז. הבריון חייך. "יותר עדיף שלא".

"או, אם אני אמעד," אמר הווארד, "אתה עלול לחטוף כריך חמאת בוטנים בפרצוף".

הבריון הרהר בכך. פִיפי מיהרה להתערב. "תרצה אולי איזה משהו, בריון? זאת אומרת, כמו ספל תה, או כריך שתוכל להחזיק ביד?"

"למה לא," אמר הבריון. ואז הוסיף, אחרי הרהור עמוק נוסף: "לא טיפש, את יודעת. הבנתי למה התכוונת".

עד כדי כך ברור היה שזה לא נכון, שפִיפי ואיומה, מפוחדות ככל שהיו, בילו את עשר הדקות הבאות כשהן נצמדות זו לזו במאמץ לא לצחוק. הווארד דחף בכעס ספל תה וכריך לעבר הבריון. הבריון הניח את הסכין ולקח אותם בלי מילה. שששצצצששש, הוא שתה ברעש את התה, ואכל את הכריך בלי לסגור את הפה אפילו פעם אחת. הווארד נאלץ להסב ממנו את עיניו.

"אבל למה באת?" הוא התפרץ בכעס. "אתה בטוח שהגעת לבית הנכון?"

הבריון הנהן. הוא זלל את שארית הכריך ולקח שוב את הסכין כדי לגרד פירורי לחם מבין השיניים. "אבא שלכם קוראים אותו קווֶנטִין סַייְקס?" הוא שאל כשהסכין עדיין בין שיניו. "כותב ספרים וכאלה?"

הווארד הנהן. לבו צנח. אבא כתב כנראה משהו לא נעים על ארצ'ר הזה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שמשהו כזה קרה. "מה אבא עשה?"

הבריון החווה בראשו הקטן לעבר פִיפי. "אמרתי לה. סייקס פיגר בתשלומים. ארצ'ר רוצה את האלפיים שלו. שלח אותי לאסוף אותם".

החיוכים התפוגגו מפניהן של פִיפי ושל איומה. "אלפיים!" קראה פִיפי. "את זה לא אמרת!"

"אבל מי זה ארצ'ר?" אמר הווארד. הבריון משך בכתפיו הענקיות. "ארצ'ר מרכז את החלק הזה של העיר. אם אבא שלכם משלם, ארצ'ר לא עושה צרות". הוא חייך, כמעט במתיקות, ומצץ את שארית הלחם מחוד הסכין שלו. "עכשיו יש צרות. יש אותי".

"צלצלו למשטרה," אמרה איומה. חיוכו של הבריון התרחב. הוא תפס בחוד הסכין ונדנד אותו לעבר איומה. "לא כדאי לכם," אמר. "באמת שלא כדאי". הם החליפו שוב מבטים. נראה שכולם, אפילו איומה, השתכנעו שהעצה של הבריון טובה. הבריון הנהן כשראה את המבטים שעל פניהם. הוא הושיט את הספל שלו לקבל עוד תה. "די רגוע, האמת," הוא העיר בשלווה. "אוהב את הבית. מתורבת".

"אה, באמת?" אמר הווארד בזמן שפִיפי מילאה את ספלו של הבריון. "טוב שהוא מוצא חן בעיניך כי יעבור עוד המון זמן עד שאבא יחזור. הוא מלמד בּפֹוליטכני היום".

"אין בעיה לחכות," אמר הבריון.

"אימא יודעת על ארצ'ר?" שאלה איומה.

"אין מושג," אמר הבריון. זה הטריד גם את הווארד. הוא היה בטוח שאימא לא יודעת ושתהיה נסערת מאוד כשתגלה. ענייני כספים הדאיגו אותה כל הזמן. הוא הבין שהוא פשוט מוכרח להוציא את הבריון מהבית לפני שאימא תגיע. "אני אגיד לך מה," אמר. "אולי אתה ואני נלך לַּפֹולי? נוכל למצוא שם את אבא ולשאול אותו".

הבריון הנהן. החיוך שהתרומם מספל התה היה גדול וערמומי. "אתה תלך," אמר. "אני נשאר עם הילדה. מלמד אותה להתנהג בנימוס".

"אני לא נשארת איתו!" אמרה איומה.

"תגמרי את האוכל שלך," אמרה פִיפי. "כדאי שכולנו נלך, הווארד, ביחד".

"מתאים לך?" שאל הווארד את הבריון.

הבריון שקל את העניין בעודו מגלף בעצלתיים בחוד הסכין את ספל התה שלו. הקול העביר בכולם צמרמורת. פירורים וחתיכות חרסינה נשרו מהספל אל מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו. הסכין עשוי כנראה מחומר מיוחד במינו, חשב הווארד לעצמו, משהו שיכול לחתוך חרסינה ולחזור אליך כשאתה זורק אותו. "אז כולם הולכים," אמר הבריון לבסוף. "כולם נשארים איפה שאני יכול לראות אותם". הוא הניח את הספל המגולף על הרצפה וחיכה שאיומה תגמור לאכול. כשהיא גמרה, הוא קם.

הם שמו לב שהם נסוגים ממנו. הוא היה אפילו גדול יותר ממה שחשבו. ראשו הקטן התחכך בתקרה. זרועותיו הארוכות השתלשלו לצדי גופו. פִיפי ואיומה נראו קטנטנות בהשוואה אליו. הווארד, שבזמן האחרון למד להתרגל לגודל גוף של אדם מבוגר, הרגיש פתאום קטן וכחוש וחלוש בהשוואה לבריון. הוא הבין שאין טעם לברוח ברגע שייצאו החוצה. הם יצטרכו לתחמן את הבריון איכשהו. היה ברור שהוא טיפש מאוד.

 פִיפי כרכה באומץ צעיף סביב לצווארה וחבשה כובע מפוספס על ראשה. היא אחזה בידה של איומה. "אל תדאגי," אמרה בקול חלש וצפצפני. "אני פה".

 הבריון השפיל אליה מבט מחויך ואחז בשלווה בידה האחרת של איומה. איומה ניסתה להשתחרר בכוח. כשזה לא הועיל, היא אמרה: "אני אנשוך אותך!"

 "אני נושך בחזרה," ענה הבריון. "תחטפי טֶטָנּוס".

 "אני חושבת שהוא רציני," אמרה פִיפי בציוץ קלוש. "אל תעצבני אותו, איומה".

 "לא תצליח לעצבן אותי," אמר הבריון. "אף אחד עוד לא הצליח". הוא כנראה המשיך לחשוב על זה בזמן שהווארד הוביל אותם בשביל הצדדי אל רחוב מבוא הפארק. הערב התחיל לרדת בינתיים. נדמה שראשו של הבריון אובד למעלה בדמדומים. כשהווארד הרים את מבטו, הוא בקושי הצליח לראות משהו מעבר לכתפי העור הרחבות של הבריון.

 "מוזר," נשמע קולו של הבריון מלמעלה. "אף פעם לא כעסתי באמת. מעניין מה יקרה אם אכעס".

 "אני רועדת רק מהמחשבה!" אמרה פִיפי בקול חלוש מתמיד. "הווארד, אתה רוצה אולי להחזיק ביד השנייה שלי?"

 הווארד התכוון לסרב משום שחש שזה למטה מכבודו. אבל די מהר הוא הבין שפִיפי מתה מפחד. וגם הוא. כשאחז בידה במה שהיתה אמורה להיות אחיזה מעודדת, ידו היתה קרה ורועדת בדיוק כמו זו של פִיפי. וכך, צועדים בשורה, הם פנו ימינה ועברו את המרחק הקצר אל הפולי. המרחק היה יכול להיות אפילו עוד יותר קצר, אבל פִיפי העיפה מבט אחד בשטחים הריקים של הפארק, ועוד מבט נרעד בחשכה ההולכת וכבדה בסמטת עקלתון, דרך הקיצור, ובחרה בדרך הארוכה יותר סביב הפארק ודרך השערים הראשיים של הפולי.

עד שהגיעו לשם כבר דלקו אורות ניאון בוהקים ברוב חלונות הפולי, והחצר הראשית, שם עבדו פועלים בהנחת יסודות לאגף החדש, היתה מוארת היטב גם היא. הרבה אנשים הסתובבו שם, סטודנטים שמיהרו לביתם ופועלים באתר הבנייה. בסביבה כזאת הם היו אמורים להרגיש בטוחים. אבל הבריון המשיך להחזיק ביד של איומה ואיש מהם לא הרגיש בטוח. פִיפי העיפה מבטים כמהים בכמה אנשים שהכירה, אבל לא העיזה לצעוק לעזרה. ידו של הווארד התפתלה בידה, בניסיון לסמן לה שהם יוכלו לחמוק מהבריון בתוך הבניין. הם יוכלו לעלות במעלית, לרדת במדרגות, לעבור בדלתות החירום, לעלות במעליות האחרות ולהתחמק ממנו בתוך ההמון. ואז יוכלו להתקשר למשטרה.

הם עלו במדרגות אל המבואה המטונפת בכוסות חד– פעמיות. הווארד פנה לעבר המעליות.

 "אל תתחכם," אמר הבריון. "יודע איפה אתם גרים". הווארד הסתובב והרים אליו מבט. על הפרצוף הקטן אי שם במרחק היה נסוך החיוך הרגיל, אבל רק לרגע, לפני שהווארד הספיק לראות בבירור, הוא לא נראה מטומטם כמו שחשב. למעשה, הוא היה יכול להישבע שהבריון נראה כמעט נבון. אבל כשהווארד הביט כמו שצריך, הוא הבין שמדובר רק בסוג של ערמומיות. וזה היה רע כשלעצמו. הווארד שינה כיוון והוביל את כולם במעלה המדרגות, אל החדר שבו נהג אבא ללמד.

אבא היה שם. הם שמעו את קולו מאחורי הדלת, מתרומם בצעקה. "אלוהים אדירים, אישה! אני לא רוצה לדעת מה חשבו הסטרוקטורליסטים! אני רוצה לדעת מה את חושבת!"

אבא נשמע עסוק. הווארד הרים יד לדפוק בדלת, אבל הבריון הושיט זרוע ארוכה סביבו ופתח את הדלת בתנופה. בפנים היתה שורה של אנשים ישובים בכיסאות מתכת ובידיהם מחברות. כולם הסתובבו ברוגז להביט בדלת. קוונטין סייקס, שנשען על גב אחד הכיסאות, הסתובב רגוז כמו כל השאר. הוא היה נמוך למדי ושמנמן למדי ובקושי הגיע לגובה בית השחי של הבריון. אבל הווארד ידע שאפשר לסמוך על אבא שלא ייכנס לפאניקה. קוונטין המשיך להביט בהם ברוגז והעביר ידיים בשאריות הצמריריות של שיערו, מפנים את נוכחות הבריון, את פניהם המפוחדות של הווארד ושל פִיפי, ואת המבט הכעוס של איומה.

הוא פנה בחזרה לעבר הסטודנטים. "טוב, נראה לי שבזה גמרנו להיום," הוא אמר בלי להתבלבל. "נשמור את הגישה הסטרוקטורליסטית לשבוע הבא. היכנסו, כולכם, ותסגרו את הדלת — אתם מכניסים רוח פרצים. אני חושב שנבקש ממיס פֹוטֶר לפתוח את הדיון בשבוע הבא, לאור שליטתה המופגנת בסטרוקטורליזם". בתגובה הזדקפה האישה הרזה ביותר עם המחברת הגדולה ביותר ולטשה בו מבט זועם. "באשר לשאר התלמידים," אמר קוונטין סייקס לפני שהספיקה לדבר, "הנה כמה ספרים שכדאי שתקראו אם אתם רוצים לעמוד בקצב של מיס פוטר". והוא מנה במהירות רשימה של ספרים. בזמן שהסטודנטים, כולל מיס פוטר, מיהרו לרשום את השמות, העיף קוונטין מבט נוסף בבריון. "נתראה בשבוע הבא," אמר.

הסטודנטים העיפו גם הם מבטים בבריון, וכולם החליטו שמוטב להסתלק במהירות. כולם מיהרו לצאת מהחדר, מלבד מיס פוטר שעוד לא נרגעה. "מר סייקס," היא אמרה, "אני חייבת למחות —"

 "בשבוע הבא, מיס פוטר. תכללי את הכול בעבודה שלך," אמר קוונטין. "תראי לי כמה אני טועה".

 מיס פוטר, שנראתה זועמת מתמיד, זקפה כתפיים ועזבה את החדר בכעס. הווארד קיווה שאבא יצליח להיפטר מהבריון באותה קלות.

 "נו, מה העניין?" אמר אבא והביט בבריון.

 "אבא, תכיר את הבריון," אמר הווארד. הבריון חייך, חיוך מלאכי כמעט. "איחור בתשלום," אמר.

 "באתי בשביל האלפיים".

 "הוא פשוט נכנס לבית, מר סייקס!" אמרה פִיפי בכעס.

 "והוא —"

 קוונטין הרים יד והיא השתתקה. את הכישרון הזה פיתח כנראה מול הסטודנטים שלו. "שטויות," אמר. "אני לא מאחר בשום תשלום".

עכשיו היה תורו של הבריון להרים יד, והוא המשיך לחייך. מכיוון שידו עוד החזיקה בידה של איומה, גם איומה התרוממה באוויר כשהיא מתנודדת וצועקת. הוא אמר משהו, אבל אי אפשר היה לשמוע דבר מלבד את איומה. הוא נאלץ לצעוק. "היה צריך להגיע לפני שבועיים! ארצ'ר עצבני —" עד כאן הספיק הבריון להגיע, לפני שאיומה הצליחה לטפס איכשהו במורד זרועו ולנעוץ שיניים במפרקי היד שלו. נראה שהבריון הרגיש בזה. הוא פנה אליה בתוכחה. "אני אפיל אותך!" הוא צעק מבעד לרעש שאיומה המשיכה להשמיע.

"לא, אתה לא. אתה תניח אותה," אמר קוונטין. ניסיון של שנים אפשר לו להגביר את קולו כך שהתגבר על הרעש שהקימה איומה. "לפחות אם אתה רוצה לשמוע את עצמך מדבר".

נראה שהבריון הבין שזה רעיון טוב. הוא הוריד את איומה לרצפה, שם היא עמדה, הוציאה והכניסה את לשונה והעוותה את פרצופה בגועל. "יש לו טעם נורא," היא אמרה. "אני יכולה להמשיך לצעוק?"

"לא," אמר קוונטין, ולבריון אמר: "אני לא יודע על מה אתה מדבר. מעולם לא שמעתי על ארצ'ר הזה. האיש שאני עובד מולו הוא מאונְטג'וי".

 "לא מכיר מאונטג'וי," אמר הבריון. "בסוף חייב להגיע לארצ'ר. ארצ'ר לא קיבל".

 "אבל אני אומר לך ששלחתי את זה," התעקש קוונטין.

"שלחתי את זה בשבוע שעבר. אני יודע שזה היה באיחור, אבל למאונטג'וי לא אכפת כל עוד זה אלפיים מילה מלאות". הוא פנה אל פִיפי. "את יודעת ששלחתי את זה, נכון? המעטפה הארוכה ההיא שנתתי לך בשבוע שעבר לשים בבניין העירייה".

נדמה היה להווארד שפִיפי נשנקת קלות למשמע הדברים, אבל היא אמרה מיד: "אה, אז זה מה שזה היה? כן, שלחת".

"נו, אז?" אמר קוונטין לבריון. הבריון שילב את זרועותיו הארוכות וזקף עוד את קומתו.

"ארצ'ר לא קיבל," חזר ואמר.

 "אז לך אל מאונטג'וי ותשאל אותו מה קרה," אמר קוונטין.

 "אתה תשאל אותו," אמר הבריון. עיניו העגולות הבזיקו הצדה לעבר הטלפון שעל השולחן.

"בסדר," אמר קוונטין. "אני אשאל". הוא ניגש אל הטלפון וחייג. הווארד, שצפה והקשיב והיה בשלב זה מבולבל למדי, ידע שאביו באמת מחייג לבניין העירייה. הוא שמע את המרכזנית עונה: "מועצת העיר. איזה משרד, בבקשה?" וקוונטין אמר, "מר מאונטג'וי. שלוחה שש–אפס–תשע". אחרי הפסקה הוא שמע קול גבר עונה, קול עמוק ורועם. קוונטין העיף מבט עוין בבריון ואמר: "מאונטג'וי, מדבר קוונטין סייקס. בקשר לאלפיים מילה שלי. נראה שמישהו שלח אלי רוצח שכיר —"

 "עוד לא רצחתי אף אחד!" מחה הבריון.

 "אתה תשתוק," אמר קוונטין. "הוא אומר שיש איחור במילים. עכשיו, אני יודע ששלחתי לך אותן כרגיל לפני שבוע כמעט —"

 הקול העמוק רעם בטלפון. והמשיך לרעום. פניו של קוונטין התעננו והתחילו להיראות רגוזות. הוא קטע את הקול בכעס ואמר: "ומי זה ארצ'ר?" הקול רעם עוד קצת. "תודה," אמר קוונטין. הוא סגר את הטלפון ופנה אל הבריון באנחה.

 חיוכו של הבריון התרחב שוב. "לא קיבל אותן, מה?"

 "לא," הודה קוונטין. "באמת נראה שהן אבדו איכשהו. אבל הוא ייתן לי ארכה של שבוע —" הוא השתתק כי ראשו הקטן של הבריון נד באטיות מצד לצד. "רגע אחד!"

 "ארצ'ר לא יחכה," אמר הבריון. "רוצה לחיות בלי חשמל? בלי גז? ארצ'ר מרכז את אספקת הכוח".

 "אני יודע," אמר קוונטין בכעס. "מאונטג'וי בדיוק אמר לי".

 "תעשה את המילים עוד פעם," אמר הבריון.

 "טוב, בסדר," אמר קוונטין. "קדימה, כולם. בואו נחזור הביתה ונגמור עם זה".

 הם צעדו בדממה בחזרה, כשהבריון גוהר מעליהם. יותר מכל רצה הווארד לשאול את אבא שלו מה לעזאזל קורה פה, אבל לא היתה לו הזדמנות. ברגע שהגיעו לבית חזר הבריון למקומו ותפס שוב חצי מטבח, וקוונטין מיהר אל חדר העבודה שלו. קול הקלדה עלה משם, פרצים קטנים של קרקושים עם הפסקות ארוכות ביניהם. איומה הלכה לסלון להדליק את הטלוויזיה וישבה שם, מהרהרת בקדרות בדברים רעים שאפשר לעשות לבריון. לפחות אימא עוד לא חזרה הביתה, חשב הווארד, אסיר תודה. הוא קיווה בכל לבו שאבא יספיק לגמור את ההקלדה וייפטר מהבריון לפני שתגיע.

 במטבח התחילה פִיפי לדלג שוב הלוך וחזור מעל לרגליו של הבריון. "לפחות תהיה חמוד, הווארד, ותעזור לי בבקשה להתכונן לארוחת הערב, בסדר?" היא ביקשה. "אימא שלכם תהיה כל–כך מדוכאת כשתחזור הביתה ותגלה את כל מה שהולך פה!"

 קטרינה סייקס הגיעה חמש דקות מאוחר יותר. היא נכנסה בעיניים עצומות, מתנודדת, סימן לכך שעבר עליה יום רע. היא עבדה כרכזת מוסיקה בבתי–ספר, עבודה שעשתה לה כאבי ראש. היא הניחה על השולחן חבילת דפי תווים, את עיתון הערב, טייפ, כמה חליליות וצמד מצלתיים, וצנחה על הכיסא שאחריו גיששה, כשראשה בין ידיה.

 הווארד ראה איך ההקלה הולכת ונעלמת מפניה בזמן שהאזינה לקולות הבית והתחילה להבין שמשהו לא כשורה. הוא ראה אותה מאתרת את איומה לפי צליל הטלוויזיה, ואת קוונטין לפי קרקוש מכונת הכתיבה, ואז את פִיפי לפי קול המזיגה החפוז של מים רותחים אל ספל הקפה שהכינה. הווארד ראה איך קטרינה עוקבת אחרי החיפזון שבו הושיטה פִיפי את הספל ומאתרת את הווארד על–פי צעדיו הממהרים לדלג מעל רגלי הבריון כדי להגיש לה את הקפה. מצחה הלך והתקמט. כשלקחה את הספל היא הטתה את ראשה כדי לקלוט את קול גירוד הסכין של הבריון שישב וניקה את ציפורניו. היא לגמה לגימה גדולה מהקפה, הסיטה את השיער מפניה ופקחה עיניים להביט בבריון.

 "מי אתה?" אמרה. הוא חייך אליה את החיוך המטומטם שלו. "בריון," אמר.

 "התכוונתי לשאול," אמרה קטרינה, "איך קוראים לך?" לאימא של הווארד היתה אישיות חזקה מאוד. אבל כך גם לבריון, בדרכו. כששניהם נוכחים באותו חדר נדמה היה שצפוף שם. הווארד ופִיפי עצרו את נשימתם. "בריון זה שם טוב," אמר הבריון והמשיך לחייך.

 קטרינה נעצה בו מבט ממושך ויציב. ואז, להפתעתו של הווארד, חייכה בנעימות רבה. "אתה נראה חזק," אמרה. "יש במכונית שלי מערכת תופים. תעזור להווארד להכניס אותם לפני שיספגו לחות או ייגנבו".

 ולהפתעתו הנוספת של הווארד, הבריון קם על רגליו ומילא את כל החדר. "לאן?" הוא שאל את הווארד.

 הבריון היה כה חזק שהווארד לא צריך היה לעשות יותר כלום אחרי שהוביל אותו אל המכונית ופתח בשבילו את תא המטען. הבריון לבדו נשא את מערכת התופים, הנחבטת ומהדהדת, והניח אותה במסדרון בקול בום נוסף. לאחר מכן חזר לכיסא שלו במטבח. הווארד הבין שאימא ביררה בינתיים עם פִיפי מה קורה. פִיפי נראתה נסערת. קטרינה הגיבה לכל זה בהרבה יותר שלווה משהווארד היה מצפה. ניכרה בה רק מעין השתוממות עגמומית.

 "לא אכפת לי, כל עוד הוא שקט," היא אמרה להווארד. "כל היום הקשבתי לתזמורות בית–ספר — התאמנת בכינור שלך היום? — והראש שלי מתפוצץ". ולפני שהווארד נאלץ לשקר בעניין הכינור, היא הביטה בבריון ושאלה: "מי זה ארצ'ר?"

 הבריון החזיר מבט. הוא חשב קצת. "מרכז את אספקת הכוח," אמר. "גז וחשמל. גם כסף. שלא ידאיג אותך. את שייכת לתחום של טֹורִקיל".

 "זאת אומרת שהוא חבר מועצה?" שאלה קטרינה. השאלה שעשעה מאוד את הבריון. הוא הטה את ראשו הקטן לאחור וצחק וחבט בירכו הארוכה בידו העצומה.

 "בדיחה טובה!" אמר. "אני נראה לך כמו מועצה?"

 "לא, לא במיוחד," אמרה קטרינה. נראה שהיא פשוט לא מסוגלת לפחד מהבריון. "הוא נראה בלתי מזיק," היא אמרה להווארד כשקמה לעזור לפִיפי לבשל. "תזיז את הרגליים," אמרה לבריון. והבריון הזיז. הוא קיפל את רגליו כך שהברכיים שלו נצמדו אל אוזניו וישב שם כמו חגב ענקי ומגושם בזמן שקטרינה הכינה את ארוחת הערב. הווארד התחיל להבין שאימא שלו מצאה את הדרך לנהל את הבריון. הוא ניסה את השיטה בעצמו כשערך את השולחן. הוא אמר לבריון לזוז כי הוא חוסם את מגירת הסכו"ם, והבריון זז וחייך אליו. "תערוך מקומות לשישה, הווארד," אמרה קטרינה. "אני בטוחה שגם הבריון ירצה קצת כבד ובייקון".

 "ירצה!" אמר הבריון. הוא שאף את ריח הבצל המטוגן וחייך חיוך גדול.

 הווארד התחיל להרגיש שאימא לא מתייחסת לבריון ברצינות הראויה. כשארוחת הערב היתה מוכנה, ומכונת הכתיבה של קוונטין המשיכה לפלוט פרצים מטרטרים, קטרינה אמרה: "הווארד, לך תקרא לאבא ולאיומה".

"לא לסייקס. שימשיך במה שהוא עושה," אמר הבריון. קטרינה קיבלה את דבריו בלי לשאול אפילו למה ושלחה את הווארד להביא מגש אל חדר העבודה. קוונטין הרים מבט בהיסח הדעת ממכונת הכתיבה ואמר: "תניח אותו על הניירות ההם שם". גם הוא לא נראה מודאג או חרד.

"אבא," אמר הווארד. "אני חושב שאימא לא מבינה משהו. היא מגישה לבריון ארוחת ערב. לא אמורים להגיש ארוחת ערב לרוצחים שכירים, נכון?"

קוונטין חייך. "לא, אבל כשזאב עוקב אחרי המזחלת שלך, אתה זורק לו קצת בשר," אמר. הווארד הרגיש שהתשובה לא לגמרי רצינית. "עכשיו תניח לי, או שלעולם לא ניפטר ממנו".

הווארד חזר למטבח, נרגז למדי. הוא מצא את הבריון מנסה לדחוק בביישנות את ברכיו מתחת לשולחן, ואת איומה מוחה בקול. "אני לא מוכנה לאכול איתו ארוחת ערב!" היא אמרה.

"הוא זרק עליי סכין!"

"לא היית צריכה לצרוח," אמר הבריון. השולחן התרומם על ברכיו ודברים התחילו להחליק מעבר לשוליים. פִיפי תפסה אותם. היא נראתה כעוסה בדיוק כפי שהרגיש הווארד. הבריון העיף בקטרינה מבט נבוך והחליק את רגליו לאחור לעבר גב הכיסא. זאת היתה תנוחת כריעה כמעט, ונראה שמאוד לא נוח לו.

"אבל זה מה שהוא עשה, אימא!" צווחה איומה. "והוא מסריח". כשקטרינה התעלמה ממנה, איומה הכריזה: "אני שונאת את כולם חוץ מפִיפי".

"מה עשיתי לך שאת שונאת גם אותי?" התמרמר הווארד.

 "פחדת מהבריון," אמרה איומה. הווארד מצא את עצמו מחליף מבט מבויש עם הבריון.

"לפעמים גם אני פוחד ממני," הודה הבריון ולקח בזהירות את הסכין והמזלג. הוא ניסה להתנהג בנימוס. מדי פעם העיף מבטים מתוחים בקטרינה ובפִיפי כדי לבדוק איך הולך לו, והתאמץ מאוד לאכול בפה סגור. נראה היה להווארד שפעם או פעמיים הוא כמעט נחנק. אבל למרות המגבלות הצליח הבריון לאכול כמויות אדירות. הווארד מעולם לא ראה הר כזה של תפוחי אדמה אצל מישהו בצלחת. כשהבריון גמר לאכול הוא נסוג בשקט לכיסא שבו ישב קודם וחסם שוב את הדרך לכולם, כשהוא מחטט בשיניו בסכין בארשת של הקלה גדולה.

"לא היית מעדיף לראות טלוויזיה בחדר השני?" שאלה אותו פִיפי אחרי הפעם השישית שמעדה על רגליו.

אבל הבריון נד בראשו לשלילה והמשיך לשבת. הוא ישב בזמן שפִיפי פינתה את הכלים לכיור ועלתה לחדר שלה שבעליית הגג. הוא ישב בזמן שקטרינה שטפה את הכלים. כשקטרינה יצאה גם היא מהמטבח, והבריון המשיך לשבת שם, הווארד החליט שכדאי שיישאר גם הוא במטבח. הוא הרגיש שמישהו צריך לפקוח עליו עין. לצורך זה הביא הווארד את הילקוט שלו, זה עם הקרע שעשה בו הבריון, וניסה להכין שיעורי בית על שולחן המטבח. הוא גילה שקשה לו להתרכז. כל עוד הבריון יושב שם הוא לא הרגיש בנוח לבלות חצי מהזמן בעיצוב חלליות, כפי שנהג לעשות בדרך כלל. הוא חש בעיניו העגולות של הבריון הלוטשות בו מבט וראה את הסכין שקרע לו את הילקוט מבזיק בשולי ראייתו. כשקוונטין נכנס בסופו של דבר למטבח עם ארבעה עמודים מודפסים במכונת כתיבה, שטפה את הווארד הקלה עצומה.

הבריון זינק ממקומו ונראה שהוקל לו לפחות כמו להווארד. הוא לקח את הדפים ובחן אותם. הווארד היה מופתע ביותר — מתברר שהבריון מסוגל לקרוא.

"זה יצטרך להספיק," אמר קוונטין בזמן שהבריון הביט בו במבט שואל. "זה לא בדיוק כמו מה ששלחתי למאונטגו'י, אבל שיחזרתי מהזיכרון כמיטב יכולתי".

 "לא העתק?" שאל הבריון.

 "בהחלט לא העתק," הבטיח לו קוונטין. הבריון הנהן, קיפל את הדפים ודחף אותם לכיס מעיל העור שלו. "אני מביא לארצ'ר," אמר. "להתראות". והוא פילס לו דרך מלוא קומתו אל הדלת האחורית, פתח אותה בתנופה, השפיל את ראשו הקטן מתחת למשקוף והלך.

 ברגע שהדלת נטרקה, זינקו קטרינה ואיומה אל המטבח.

"הוא הסתלק?" אמרה איומה, וקטרינה אמרה: "עכשיו תספר לנו מה כל העניין הזה היה".

 "שום דבר — באמת שום דבר," אמר קוונטין, וכולם הרגישו שנימת קולו קלילה במידה מוגזמת. "מאונטג'וי כנראה ניסה למתוח אותי, זה הכול".

 קטרינה נעצה בו את המבט הכי תקיף שלה. "קוונטין," היא אמרה, "אני לא אסתפק בזה. הוא דיבר על ארצ'ר, לא על מאונטג'וי. תסביר".

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבריון של ארצ'ר”