החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על ריק ריירדן

ריק ריירדן הוא מסופרי הנוער המצליחים והפופולאריים של השנים האחרונות. ספריו על פרסי ג'קסון והאולימפיים תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. משך 15 שנה לימד ריירדן ספרות והיסטוריה לילדי כיתות ד'-ז', והוא שאב השראה רבה מהיכרותו עם ילדים בגילים אלה. ... עוד >>

גורלו של אפולו 3, המבוך הבוער

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2018-05 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"דרומה צא השמש, כך נכריז,

מבוך אפל עד ארץ להט קץ…"

אפולו וחבריו שוב יוצאים לדרך, הפעם לקליפורניה, בחיפוש אחרי האורקל השלישית. אומנם הם מצפים למזג אוויר חמים, אבל שום דבר לא מכין אותם לשממה שהם פוגשים – מבוך לוהט מתפרש מתחת לפני האדמה והופך את הארץ הירוקה למדבר! לרוע מזלו של אל השמש, הנבואה שולחת אותו אל המבוך הזה בדיוק. כדי להגיע לאורקל הכלואה בין הלהבות על אפולו וחבריו לגבור על קיסר צמא דם, להילחם ביצורים שעירים עם אוזניים עצומות, לחמוק ממכשפת עם בעיות משפחתיות ולהביס סוס מדבר עם פתיל קצר. העניינים מתחממים!

המבוך הבוער הוא הספר השלישי בסדרה גורלו של אפולו, שמחזירה את הקוראים לעולמם של פרסי ג'קסון וחבריו, בהרפתקה מותחת ומצחיקה עם הגיבור הכי אנושי שאֵל מהאולימפוס יכול להיות.

עוד סדרות מיתולוגיות של ריק ריירדן: פרסי ג'קסון והאולימפיים, גיבורי האולימפוס, משפחת קיין והאלים המצריים, מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד.

 

 

"שילוב עוצמתי של עלילות מיתיות ותרבות פופ עכשווית שירגש מעריצים מושבעים וקוראים חדשים גם יחד."                           קירקוס

"יש כאן הכול: הכתיבה העוקצנית של ריירדן, קטעי פעולה בלתי פוסקים ומיתולוגיה שמתעוררת לחיים. חובה."         סקול לייבררי ג'ורנל

"ריק ריירדן הוא מספר־הסיפורים של האלים!"               פאבלישרז ויקלי

מקט: 15100899
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

פעם אפולו

עכשיו חולדה במבוך

שִלחו נשנושים

לא.

אני מסרב לחלוק את הקטע הזה בסיפור שלי. זה היה השבוע העלוב, המשפיל, הנורא ביותר בכל ארבעת אלפים שנות חיי. טרגדיה. אסון. שיברון לב. אני לא אספר לכם מילה אחת על זה.

למה אתם עדיין כאן? לכו מפה!

אבוי, אני רואה שאין לי ברירה. כנראה זאוס מצפה שאספר לכם את הסיפור במסגרת העונש שלי.

לא הספיק לו להפוך אותי, אפולו האלוהי לשעבר, לנער בן תמותה עם פצעונים, עם שומנים ועם השם הבדוי לֶסְטֵר פַּפָּדוֹפּוּלוֹס. לא הספיק לו לשלח אותי למסע חיפושים מסוכן לשחרור חמישה אורקלים עתיקים משליטתם של שלישיית קיסרים רומים מרושעים. לא הספיק לו אפילו לשעבד אותי — בנו המועדף לשעבר — לחצויה שתלטנית בת שתים־עשרה שעונה לשם מג!

לא, נוסף על כל זה זאוס רוצה שאני אתעד את בושתי לנצח נצחים.

אין בעיה. אבל אני חייב להזהיר אתכם. רק סבל ועצב מצפים לכם בין הדפים הבאים.

אז במה נתחיל?

בגרובר ובמג, כמובן.

במשך יומיים נדדנו במבוך — מעל בורות של חשכה וסביב אגמים של רעל, מבעד לקניונים מתפוררים, שבהם רק חנויות לתחפושות זולות ומזנונים מפוקפקים של אוכל סיני.

המבוך הוא מקום מבלבל מאוד לפעמים. כמו רשת של נימים מתחת לעור של עולם בני התמותה, הוא מחבר בין מרתפים, ביובים ומנהרות שירות נשכחות ברחבי העולם, ללא התחשבות בחוקי הזמן והמרחב. אפשר להיכנס למבוך דרך פתח ביוב ברומא, לדוגמה, לצעוד עשרה צעדים, לפתוח דלת ולהגיע למחנה אימונים לליצנים בבאפלו שבמינסוטה. (בבקשה אל תשאלו. זאת היתה חוויה קשה.)

הייתי מעדיף לוותר על המבוך ולא להיכנס אליו בכלל. לרוע המזל, הנבואה שקיבלנו באינדיאנה אמרה את זה במפורש: מבוך אפל עד ארץ להט קץ. נשמע כיף אדיר! מַפְריס רק הוא ידע אן יובילך.

הבעיה היתה שנראה שהמדריך המפריס שלנו, הסאטיר גְרוֹבֶר אַנְדֶרְווּד, לא יודע את הדרך.

‘הלכת לאיבוד,’ אמרתי בפעם הארבעים.

‘לא נכון!’ הוא מחה.

הוא המשיך לטופף הלאה במכנסי הג’ינס הרחבים שלו ובחולצת הטריקו בדוגמת בטיק ירוקה, פרסות התיש שלו בלתי יציבות בנעלי ‘ניו באלאנס 520’ שהותאמו במיוחד עבורו. כובע צמר אדום כיסה על שערו המתולתל. אין לי מושג למה הוא חשב שהתחפושת הזאת תעזור לו להסוות את עצמו כבן אדם. בליטות הקרניים שלו היו גלויות בבירור מתחת לכובע. הנעליים ניתקו מהפרסות כמה פעמים ביום, והתחיל להימאס לי מתפקיד ‘מחזיר הסניקרס’ שלו.

הוא עצר בהתפצלות של המסדרון. קירות אבן מסותתים בגסות התמשכו אל תוך החשכה בשני הכיוונים. גרובר משך בזקנקן התיש הדליל שלו.

‘נו?’ שאלה מג.

גרובר נרתע. בדיוק כמוני, מהר מאוד הוא למד לחשוש מכל חוסר שביעות רצון מצדה של מג.

לא שמג מקפרי נראתה מפחידה. היא היתה קטנה יחסית לגילה ולבושה בצבעי רמזור — שמלה ירוקה, גרבונים צהובים ונעליים גבוהות אדומות — בגדים קרועים ומטונפים לאחר הפעמים הרבות שנאלצנו לזחול במנהרות צרות. קורי עכביש דבקו בשערה הכהה הקצר. עדשות משקפי החתול שלה היו מטונפות, עד כדי כך שלא הבנתי איך היא מצליחה לראות משהו. בגדול היא נראתה כמו ילדת גן ששרדה תגרה אכזרית במגרש המשחקים על זכות השימוש בנדנדה.

גרובר הצביע על המנהרה הימנית. ‘אני — אני די בטוח שפאלם ספרינגס נמצאת בכיוון הזה.’

‘די בטוח?’ שאלה מג. ‘כמו בפעם הקודמת, כשנכנסנו לשירותים והפתענו קיקלופ על האסלה?’

‘זאת לא היתה אשמתי!’ מחה גרובר. ‘וחוץ מזה, לכיוון הזה יש הריח הנכון. כמו… קקטוסים.’

מג ריחרחה. ‘אני לא מריחה קקטוסים.’

‘מג,’ אמרתי, ‘הסאטיר אמור להיות המדריך שלנו. אין לנו ברירה אלא לסמוך עליו.’

גרובר התנשף בעלבון. ‘תודה רבה על הבעת האמון. ועכשיו לתזכורת היומית שלכם: אני לא ביקשתי להיות מועבר בקסם על פני חצי הארץ ולהתעורר בחלקת עגבניות על גג באינדיאנפוליס!’

מילים אמיצות, אבל העיניים של גרובר נשארו נעוצות בטבעות התאומות על אצבעות האמה של מג. אולי הוא חשש שהיא עומדת לזמן את החרבות הזהובות שלה ולעשות ממנו שווארמת עז.

מאז שגילה שמג היא בת דמטר, אלת הדברים הצומחים, נראה שגרובר אנדרווד חושש מפניה יותר מאשר מפני, אל אולימפי לשעבר. החיים פשוט לא הוגנים.

מג ניגבה את האף. ‘אין בעיה. פשוט לא חשבנו שנסתובב כאן למטה במשך יומיים. מולד הירח בעוד —’

‘שלושה ימים,’ קטעתי אותה. ‘אנחנו יודעים.’

אולי הייתי תקיף מדי, אבל לא היה צורך בתזכורת לגבי החלק האחר של הנבואה. בעודנו מתקדמים דרומה למצוא את האורקל הבא, טס חברנו ליאו ואלדס בדחיפות על דרקון הארד שלו בכיוון מחנה יופיטר, מחנה האימונים של החצויים הרומים בצפון קליפורניה, כדי להזהיר אותם בנוגע לאש, למוות ולאסון שלדברי הנבואה צפויים להם עם מולד הירח.

ניסיתי לרכך את נימת קולי. ‘אנחנו חייבים להניח שליאו והרומאים יתמודדו בהצלחה עם מה שמצפה להם בצפון. לנו יש משימה משלנו.’

‘ודי והותר אש משלנו,’ גרובר נאנח.

‘מה זאת אומרת?’ שאלה מג.

גרובר המשיך להתחמק, כפי שעשה ביומיים האחרונים. ‘עדיף לא לדבר על זה… כאן.’

הוא העיף מבט מתוח מסביב כאילו לקירות עלולות להיות אוזניים — אפשרות אמיתית כשמדובר במבוך. המבוך היה מבנה חי. על פי הריחות שהסתננו מאחדים מהמסדרונות, הייתי משוכנע שלכל הפחות יש לו מערכת עיכול פעילה.

גרובר גירד בצלעותיו. ‘אני מנסה להביא אותנו לשם הכי מהר שאפשר, אנשים,’ הוא הבטיח. ‘אבל למבוך יש רצון משלו. בפעם האחרונה כשהייתי כאן, עם פרסי…’

פניו נמלאו געגועים, כפי שקרה בדרך כלל כשהזכיר את הרפתקאותיו עם חברו הטוב ביותר, פרסי ג’קסון. לא יכולתי להאשים אותו. פרסי היה חצוי מועיל מאוד. לרוע המזל, בניגוד למדריך הסאטיר שלנו, את פרסי לא היה פשוט כל כך לזמן למחלקת עגבניות.

הנחתי יד על הכתף של גרובר. ‘אנחנו יודעים שאתה עושה כמיטב יכולתך. פשוט תמשיך להתקדם. ואם אתה כבר מרחרח בחיפוש אחרי קקטוסים, יהיה ממש נהדר אם תוכל למצוא לנו גם ארוחת בוקר — קפה וקצת נשנושים, הייתי ממש שמח לסופגנייה בזיגוג לימון ומייפל.’

פנינו בעקבות המדריך שלנו אל המנהרה הימנית.

המעבר הפך יותר ויותר צר, ומהר מאוד נאלצנו להשתופף ולהתקדם בדשדוש בטור. אני נשארתי באמצע הטור, המקום הבטוח ביותר. זה אולי נשמע לכם פחדני, אבל בבקשה תזכרו שגרובר הוא ‘אדון הפרא’, חבר במועצת זקני הפרסות של הסאטירים. לכאורה היו לו כוחות גדולים, גם אם לא ראיתי אותו משתמש באף אחד מהם עד לאותו הרגע. מג היא מומחית בשימוש בשתי חרבות הזהב המעוקלות שלה, וגם יודעת לעשות דברים מדהימים בחפיסות זרעים, שהיא דאגה להתחמש בכמויות גדולות מהן לפני שיצאנו מאינדיאנפוליס.

אני, לעומת זאת, הפכתי חלש וחסר אונים יותר ויותר מיום ליום. מאז הקרב שלנו נגד הקיסר קוֹמוֹדוּס, שעיוורתי בפרץ אור אלוהי, לא הצלחתי לזמן אפילו שמץ מכוחי האלוהי. האצבעות שלי הפכו מגושמות על מיתרי יוקליילי הקרב שלי. כישורי הירי שלי בחץ וקשת הידרדרו. אפילו פיספסתי את הירייה בקיקלופ ההוא בשירותים. (אני לא בטוח מי מאיתנו היה נבוך יותר.) בו־בזמן החזיונות ששיתקו אותי מדי פעם הפכו עזים ותכופים יותר ויותר.

אני לא חלקתי את החששות שלי עם חברי. עדיין לא.

רציתי להאמין שאני פשוט צריך למלא מצברים. אחרי הכול, המבחנים שבפניהם עמדנו באינדיאנפוליס כמעט השמידו אותי.

אבל היתה אפשרות אחרת. אני נפלתי מהאולימפוס והתרסקתי אל תוך פח אשפה במנהטן בינואר. עכשיו היה מרס. כלומר הייתי אנושי בערך חודשיים. ייתכן שככל שאמשיך להישאר בן תמותה, כך אלך ואיחלש, ויהיה לי יותר ויותר קשה לחזור אל מצבי האלוהי.

האם כך היה בשתי הפעמים הקודמות שזאוס הגלה אותי לאדמה? לא הצלחתי להיזכר. בימים מסוימים אפילו לא הצלחתי לזכור את הטעם של אמברוסיה, או את שמות הסוסים במרכבת השמש שלי, או את פני אחותי התאומה ארטמיס. (בדרך כלל הייתי טוען שעדיף לא לזכור את הפנים של אחותי, אבל האמת שהתגעגעתי אליה נורא. שלא תעזו לגלות לה שאמרתי את זה.)

התגנבנו לאורך המסדרון, וחץ דוֹדוֹנָה הקסום זימזם באשפת החצים שלי כמו טלפון על רטט, כאילו מבקש שאשלוף אותו ואתייעץ איתו.

ניסיתי להתעלם ממנו.

בפעמים האחרונות שביקשתי את עצתו של החץ, הוא לא ממש עזר. וגרוע מזה, הוא לא ממש עזר בשפה שייקספירית שלא הייתי מסוגל לסבול. אף פעם לא אהבתי את שנות התשעים. (אני מתכוון לשנות התשעים של המאה השש־עשרה.) יכול להיות שאתייעץ עם החץ כשנגיע לפאלם ספרינגס. אם נגיע לפאלם ספרינגס…

גרובר עצר בהתפצלות נוספת במסדרון.

הוא ריחרח את המסדרון הימני, ואז את השמאלי. האף שלו רטט כמו ארנבון שהבחין בריח כלב.

פתאום הוא צעק ‘אחורה!’ ונסוג לאחור. המסדרון היה כל כך צר, שהוא מעד אל בין הידיים שלי, ואני נפלתי לאחור אל בין הידיים של מג, שנפלה על הישבן בקול אנקה מופתע. לפני שהספקתי למחות שאני לא עושה עיסויים בשרשרת, האוזניים שלי התפוקקו. כל הלחות נשאבה מהאוויר. ריח צורב אפף אותי — כמו אספלט לוהט בכביש מהיר באריזונה — ובמסדרון מולנו היתמרה חומה של אש צהובה, פעימת חום טהורה שנעלמה באותה המהירות שהופיעה.

האוזניים שלי זימזמו… אולי מהדם שרתח וביעבע לי בראש. הפה שלי היה יבש כל כך שלא יכולתי לבלוע. לא ידעתי אם רק אני רועד בלי שליטה, או שלושתנו.

‘מ — מה זה היה?’ מעניין, אבל הדחף הראשוני שלי היה לשאול ‘מי’. היה משהו מוכר להחריד בפרץ האש. בעשן הצורב שנותר במנהרה, היה נדמה שאני מזהה צחנת שנאה, תסכול ורעב.

כובע הצמר האדום של גרובר העלה אדים. הוא הדיף ריח שְׂער עזים חרוך. ‘זה,’ הוא אמר בקול חלוש, ‘אומר שאנחנו מתקרבים. אנחנו חייבים להזדרז.’

‘כמו שאמרתי,’ רטנה מג, ‘עכשיו רדו ממני.’ היא הכניסה לי ברך בישבן.

נאבקתי לקום, לפחות עד כמה שיכולתי במנהרה הצפופה. עכשיו כשהאש נעלמה, העור שלי נדמה לח וקר. המסדרון מולנו הפך חשוך ודומם, כאילו מבהיר שאין מצב שהיה שם פתח אל אש הגיהינום. אבל בעקבות הניסיון העשיר שלי בנהיגה במרכבת השמש, ידעתי להעריך את עוצמת החום של להבות. אילו היינו נלכדים בפרץ האש ההוא, היינו מתאיידים במקום.

‘נצטרך ללכת שמאלה,’ החליט גרובר.

‘אממ,’ אמרתי, ‘שמאלה הוא הכיוון שהאש הגיעה ממנו.’

‘זאת גם הדרך המהירה ביותר.’

‘אולי אחורה?’ הציעה מג.

‘אנשים, אנחנו קרובים,’ התעקש גרובר, ‘אני מרגיש את זה. אבל הגענו לחלק שלו במבוך. אם לא נמהר —’

סְקְרייייי!

הרעש הידהד מהמסדרון מאחורינו. רציתי להאמין שזה צליל מכני אקראי, מהסוג שמהדהד במבוך לעתים קרובות: דלת מתכת שנפתחה על צירים חלודים, או צעצוע זול של מפלצת על קפיץ שהתגלגל אל תוך בור חסר תחתית. אבל ההבעה על פניו של גרובר לימדה אותי שמה שחשדתי בו אכן נכון: הקול היה צווחה של יצור חי.

סקרייייי! הקריאה השנייה היתה זועמת יותר וקרובה בהרבה.

הדאיגו אותי דבריו של גרובר שאנחנו בחלק שלו במבוך. למי הוא התכוון? מצד אחד ממש לא רציתי לרוץ אל תוך מסדרון שבכל רגע עלול לחזור למצב גריל. מצד שני, הצווחה מאחורינו מילאה אותי אימה.

‘נרוץ,’ אמרה מג.

‘נרוץ,’ אישר גרובר.

מיהרנו אל המנהרה השמאלית. החדשות הטובות היחידות: היא היתה מעט גדולה יותר, כך שהיה לנו קצת יותר מקום לברוח בו על נפשנו. בצומת הבא פנינו שמאלה שוב, ומיד לאחר מכן ימינה. קפצנו מעל בור, עלינו בגרם מדרגות ומיהרנו לאורך מסדרון נוסף, אבל נראה שהיצור הרודף אחרינו לא מתקשה לעקוב אחר הריח שלנו.

סקרייייי! הוא קרא מתוך החשכה.

היה משהו מוכר בקול הזה, אבל הזיכרון האנושי הפגום שלי לא הצליח לזהות אותו. יצור מעופף כלשהו. לא מהסוג החמוד כמו תוכון או קנרית. משהו מאזורי השאול — מסוכן, צמא דם וממש־ממש רגזן.

הגענו לחדר עגול שנראה כמו התחתית של באר ענקית. רמפה צרה התמשכה סביב־סביב במעלה קיר הלבנים הגס. לא יכולתי לראות מה יש למעלה. לא היו יציאות כלשהן בקומת הקרקע של החדר.

סקרייייי!

הקריאה צרמה לי באוזניים. רפרוף כנפיים הידהד מהמסדרון מאחורינו — האם של יצור אחד, ואולי של כמה ציפורים? האם היצורים האלה מעופפים בלהקות? לא היה לי ספק שנתקלתי בהם בעבר. לעזאזל, הייתי אמור לדעת מה הם!

‘מה עכשיו?’ שאלה מג. ‘למעלה?’

גרובר בהה בפה פעור באפלולית שמעלינו. ‘אין בזה היגיון. זה לא אמור להיות כאן.’

‘גרובר!’ אמרה מג. ‘למעלה או לא?’

‘כן, למעלה!’ הוא צווח. ‘למעלה זה טוב!’

‘לא,’ אמרתי, והעורף שלי מעקצץ מרוב חרדה. ‘אנחנו לא נספיק להגיע למעלה בזמן. אנחנו חייבים לחסום את המסדרון שהגענו ממנו.’

מג עשתה פרצוף ‘אבל —’

‘צמחים קסומים!’ צעקתי, ‘מהר!’

ייאמר לזכותה של מג: כשצריך צמחים קסומים היא מספקת את הסחורה. היא חיטטה בכיסי החגורה שלה, קרעה את השוליים של חפיסת זרעים והשליכה אותם למנהרה.

גרובר שלף את חלילי פאן שלו. הוא ניגן נעימה עליזה לעידוד הצמיחה, בעוד מג כורעת בפני הזרעים בפנים מכווצות מרוב ריכוז.

אדון הפרא ובת דמטר היו צמד גנני־על. צמחי עגבנייה פרצו מהאדמה. הגבעולים צמחו ונשזרו בפתח המנהרה. עלים נפרשו במהירות מואצת. עגבניות התמלאו לפירות אדומים בגודל אגרוף. המנהרה כבר היתה חסומה כמעט לגמרי, אבל דמות כהה מכוסה נוצות הצליחה להשתחל מבעד לפער ברשת.

טפרים שרטו בלחי השמאלית שלי, כשהציפור עופפה על פני וכמעט עקרה לי את העין. היצור חג בחדר, צווח בחדוות ניצחון, ואז התיישב על הרמפה הלוליינית כשלושה מטרים מעלינו והסתכל עלינו בעיני זהב עגולות כמו זרקורים.

ינשוף? לא, הוא היה גדול פי שניים מהינשוף הגדול ביותר של אתנה. נוצותיו השחורות הבהיקו כמו זכוכית וולקנית. הוא הרים טופר אדום מחוספס, פתח את מקורו הזהוב, ובלשון שחורה ועבה ליקק את הדם מטפריו — את הדם שלי.

הראייה שלי היטשטשה. הברכיים שלי הפכו לגומי. הייתי מודע במעורפל לרעשים נוספים הבוקעים מהמנהרה — צווחות של תסכול וטפיחות כנפיים, בעוד ציפורים שטניות נוספות נחבטות ברשת צמחי העגבנייה בניסיון לפרוץ פנימה.

מג הופיעה לצדי, והחרבות שלה מבזיקות בידיה. עיניה היו נעוצות בציפור השחורה הענקית שמעלינו. ‘אפולו, אתה בסדר?’

‘סְטְריקְס,’ אמרתי. השם צף ועלה מנבכי מוח בן התמותה העלוב שלי. ‘היצור הזה הוא סטריקס.’

‘איך הורגים אותו?’ שאלה מג. תמיד המעשית שבינינו.

נגעתי בחתכים בפני. לא הרגשתי את הלחי וגם לא את האצבעות. ‘טוב, האמת שעלול להיות בעייתי להרוג אותו.’

גרובר פלט צווחה כשהסטריקסים במסדרון צרחו ונחבטו בכוח ברשת הצמחים. ‘אנשים, יש פה שישה־שבעה נוספים שמנסים להיכנס. העגבניות האלה לא יחזיקו לנצח.’

‘אפולו, תענה לי ברגע זה,’ פקדה עלי מג. ‘מה אני צריכה לעשות?’

רציתי לציית. באמת. אבל התקשיתי לגבש מילים. הרגשתי כאילו הפייסטוס ביצע בי את אחת מעקירות השיניים המפורסמות שלו, ואני עדיין מושפע מנקטר הצחוק.

‘א־אם תהרגי את היצור, תוטל עלייך קללה,’ אמרתי בסופו של דבר.

‘ואם אני לא אהרוג אותו?’ שאלה מג.

‘אה, הוא יעקור לך את המעיים, ישתה לך את הדם ויאכל לך את הבשר,’ גיחכתי, למרות שהיתה לי הרגשה שמה שאמרתי לא היה מצחיק באמת. ‘אה, וגם אל תיתני לסטריקס לשרוט אותך. זה ישתק אותך!’

כדי להדגים, נפלתי הצידה כמו בול עץ.

מעלינו פרש הסטריקס כנפיים וצלל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גורלו של אפולו 3, המבוך הבוער”