החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צ'כוב

מאת:
מאיטלקית: שירלי פינצי לב | הוצאה: | 2021 | 98 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

נקודת מבט. זווית ראייה. תחביר פשוט, פועם, ערום, שקוף. לנטליה גינצבורג הייתה דרך יחידה במינה לצייר מבנים משפחתיים, לחשוף תשוקות מושתקות, לפענח נפשות, לכתוב אנשים בשתי משיכות מכחול מהירות. לפרוש חיים במניפה צבעונית. כך היא פרשׂה את חייה, את משפחתה, וכך היא פורשׂת את חייו הקצרים של אנטון צ'כוב.

צעירותו של סופר, שנותיו הראשונות במוסקבה, הדאגה לפרנסה, כתביו ההומוריסטיים הראשונים, עבודתו כרופא כפרי, הצלחתו כמחזאי, הבריאות הרעועה, החיים הנובלים, הדמויות הסובבות אותו, המוות המוקדם. אך מעל הכול, הנפש של צ'כוב לכודה בין הדפים היפהפיים שלפניכם. הסופרת האיטלקית הגדולה מצליחה לייצר נתח של סופר ודיוקן של אדם שהיה ויהיה תמיד אחד מציירי הדיוקנאות הספרותיים הטובים של נפש האדם.

"אנטון צ'כוב" מאת נטליה גינצבורג, הוא דיוקן ביוגרפי שנקרא כמו נובלה: טעים, עצוב, טראגי, מלנכולי, אך מלא חן, קרבה אנושית אל הדמות וביטחון ביד הכותבת, המעניקה לטקסט אור וטריות.

 

נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו בשנת 1916 וגדלה בטורינו. כתבה עשרות מסות, מחזות, סיפורים ורומנים ובהם "כל אתמולינו" (1952), "קולות הערב" (1961), "מיקלה שלי" (1973) ו"לקסיקון משפחתי" (1963). כתביה של גינצבורג תורגמו למרבית השפות ומתפרסמים במהדורות מחודשות המעידות על מעמדה כאחת הסופרות הנערצות והייחודיות במאה העשרים.

נוסף על הכתיבה, עסקה גינצבורג בתרגום מיצירותיהם של מרסל פרוסט, גוסטב פלובר, מרגריט דיראס וגי דה מופסאן. כל חייה היתה פעילה פוליטית, וכיהנה כחברת פרלמנט בין 1983 ל-1987. היא נפטרה ברומא בשנת 1991.

"תשע נשמות" עתידה להמשיך לפרסם את כתביה שטרם ראו אור בעברית.

מקט: 4-1298-85
נקודת מבט. זווית ראייה. תחביר פשוט, פועם, ערום, שקוף. לנטליה גינצבורג הייתה דרך יחידה במינה לצייר מבנים משפחתיים, לחשוף תשוקות […]

אנטון צ’כוב נולד ב־17 בינואר 1860 בטאגאנרוׂג, עיירה קטנה בדרום רוסיה, על שפת ים אָזוׂב. עד אמצע המאה התשע־עשרה הייתה טאגאנרוג מרכז סחר שוקק חיים ומשגשג, אבל מסיבות שונות, כמו תפקוד הנמל והתחרות עם העיר רוׂסטוׂב על נהר הדוׂן, איבדה את מעמדה משכבר הימים. כאשר נולד שם צ’כוב הייתה העיר בשקיעה זה תקופה ארוכה. צ’כוב יזכור אותה ככפר מנומנם המאוכלס באנשים יגעים: לילות חשוכים ושוממים, סמטאות בוציות, אבק וזבובים בקיץ, מים מזוהמים במשורה, לחם גרוע.

כשנולד, היה אחיו הבכור, אלכסנדר, בן חמש; האח ניקולאי היה בן שנתיים. אחריו בא לעולם איוַון בשנת 1861, ואז אחותו מריה, בשנת 1863, ולבסוף מיכאיל, בשנת 1865. הסבים משני הצדדים, של האב ושל האם, היו צמיתים. סבו מצד אביו שוחרר בשנת 1841. אביו, פּאבל יֵגוׂרוׂביץ’, היה שנים רבות מנהל חשבונות, ולימים, במאמצים מרובים, הצליח לפתוח חנות קטנה. הוא מכר סוכר, דגנים, קמח ותבלינים, ובשטח החנות פעלה גם מסבאה קטנה. החנות הקטנה שכנה במרכז טאגאנרוג. הבית שצ’כוב נולד בו היה צמוד אליה.

דעיכתה של טאגאנרוג, וללא ספק גם חוסר המיומנות והיכולת של האב, הביאו להידרדרות החנות מדחי אל דחי. המקום היה מטונף, שורץ עכברים וקפוא בחורף. אנטון נאלץ להכין שם את שיעורי הבית, ובה בעת להשגיח על שני המוכרים, להגיש ללקוחות וודקה ולספור את הכסף. אולי בגלל כל המשימות המעיקות הללו היה תלמיד גרוע בילדותו. כשטעה בחשבון בקופה, היה אביו מצליף בו בחגורה.

האב היה עריץ, רגזן, הפכפך, קמצן ורודף בצע. הקמצנות נולדה גם מהקשיים הכלכליים וגם מהדבקות החולנית בכסף המועט שהרוויח במסחר. הוא היה מסור לכנסייה. הכסף והאדיקות הדתית הכתיבו את דעותיו ואת סדר יומו. האֵם הייתה צייתנית, מאופקת וכבויה, מותשת מהלידות המרובות והתכופות ושחוקה מדאגות. היא חישבה בראשה כל הזמן את הכסף המועט שעמד לרשותה לצורכי המשפחה, לא בדבקות החולנית של האב אלא בחרדה של ארנבת נרדפת. האב והאם מופיעים לעיתים קרובות בסיפוריו של צ’כוב: הרתחנות והעריצות שלו, האיפוק הכנוע שלה, החדרים שהפחד שלט בהם. האם ניסתה להגן על הילדים מזעמו ומחגורתו של האב, אך הייתה זאת הגנה חלושה, קלושה ומבוהלת, שרק הרעה את מצבם. זאת הייתה המסגרת המשפחתית שבה בילה צ’כוב את ילדותו ונעוריו, והיא עוררה בו סלידה עזה כלפי כל אדיקות דתית, שהשתמרה אצלו כל חייו. היא עיצבה גם את גישתו לכסף, שלא הפכה לרדיפת בצע קמצנית וחמדנית כמו אצל אביו, אלא לצורך לוחץ ומטריד כמו אצל אמו. עם זאת, מכיוון שהטבע האנושי מלא סתירות וניגודים מוזרים, לצד אותה דאגה מתמדת הייתה באופיו גם אדישות עמוקה ומוחלטת לכסף, והיא דחקה בו לחלק את כספו לכולם, ברגע שהיה ברשותו.

הוא מעולם לא השתחרר מהמשפחה שנולד בה. הוא היחיד מששת הילדים שכבר בילדותו קיבל על עצמו את האחריות ואת ההנהגה, ונשא בעול הזה עד יומו האחרון.

האב, שאהב אמנות במידת מה, תכונה משונה לנוכח הצדקנות והדורסנות שלו, ניגן בכינור לאחר שלמד נגינה בכוחות עצמו, וצייר איקונות. צ’כוב נהג לספר שהאחים קיבלו את כישרונם האמנותי מאביהם, ואת נשמתם מאמם.

מהקרובים, הדוד מיטרוׂפָן, מצד האב, היה אהוב במיוחד במשפחה. הוא גר בטאגאנרוג, וילדי משפחת צ’כוב ביקרו בביתו לעיתים קרובות.

האב, מאוכזב מכישלונו במסחר, רצה שילדיו ילמדו. אבל לעיתים קרובות הם לא יכלו ללכת לבית הספר, מפני ששכר הלימוד לא שולם או משום שלא היו להם בגדים או נעליים ראויים. נראה שלאלכסנדר היה כישרון למתמטיקה, וניקולאי אהב לצייר. בשלב מסוים החליט אנטון שהוא רוצה ללמוד רפואה. כשהיה בן חמש־עשרה חלה בדלקת הצפק והיה על סף מוות ורופא סבלן ומסור הציל את חייו. ייתכן שאז עלה בדעתו להיות לרופא. אך נדרשו לשם כך שנות לימוד ארוכות והוצאות כבדות. עם זאת, הוא לא זנח את התוכנית. בילדותו היה עצלן ומפוזר, אך בתיכון למד ברצינות.

דלקת הצפק הביאה עימה בעיות מעיים וטחורים שעינו אותו עד סוף ימיו.

אביו בנה בית על מגרש שיָרש, והמשפחה עברה להתגורר בו. הבית היה גדול, ואחד מאגפיו הושכר לאדם ששמו סֵליוָונוׂב, פקיד בבית המשפט. כל החסכונות הושקעו בבניית הבית, ובשל החובות נעשה האב רגזן עוד יותר. שני הבנים הגדולים עזבו את טאגאנרוג, הם לא סבלו את האווירה ששררה במשפחה. הם השתקעו במוסקבה.

אלכסנדר מצא עבודה כמחנך פרטי בבית משפחה, ובד בבד עבד כלבלר. הוא תמך באחיו ניקולאי, שייחל להתקבל לבית ספר לאמנות.

אביהם זעם על עזיבתם. אך כעבור זמן קצר נאלץ להצטרף אליהם במוסקבה ולבקש אצלם מחסה. הוכרזה פשיטת רגל של החנות, והוא חשש שיישלח לכלא. הוא עזב את טאגאנרוג עם שחר, ברגל, ועלה על הרכבת בתחנה הבאה כדי שאיש לא יראה אותו. במוסקבה עבד זמן מה כפועל באתר בנייה, אחר כך כפקיד במחסן. האֵם העמידה את הבית למכירה, והדייר סליוונוב קנה אותו. גם היא נסעה למוסקבה עם מריה ומיכאיל והתארחה אצל קרוביה. איוון נשאר בטאגאנרוג אצל אחת הדודות, וגם אנטון נשאר בעיירה. סליוונוב הציע לו צלחת על שולחנו ולינה בקרן זווית בתמורה לשיעורים פרטיים לאחד מאחייניו.

וכך התגורר כעת כעובד בבית שלפנים היה שייך למשפחתו.

אמו הטילה עליו למכור את החפצים המעטים שניצלו מ’הספינה הטובעת’: כלי בית, כמה כיסאות שבורים, סירים. הוא הסתובב וחיפש עוד קונים ותלמידים לשיעורים פרטיים, כדי שיוכל לשלוח קצת כסף לאמו. הוא היה בן שש־עשרה. לימים אמר שהעוני באותן שנים היה מבחינתו כמו שן כואבת, מיחוש עמום ומתמשך, שלא הרפה ממנו לרגע.

כעבור שלוש שנים קיבל את תעודת הסיום של לימודיו בתיכון וזכה גם במלגה — עשרים וחמישה רובל בחודש. הוא נסע למוסקבה. המשפחה התאחדה והצטופפה יחד במרתף. אחר כך עזב האב, מצא מיטה במחסן שעבד בו, השֹתכר שלושים רובל בחודש, אבל נתן למשפחתו מעט מאוד כסף מכיוון שהחל לשתות. ובכל זאת, מעברו למקום אחר הקל על כולם, הוא הופיע רק בימי ראשון. גם אלכסנדר עזב. היה צפוף תמיד במרתף המחניק, אבל אנטון שכנע את אמו להכניס שלושה סטודנטים בשכירות, ואמו עשתה כדבריו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.