החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אנטומיה של סקנדל

מאת:
מאנגלית: סיוון מדר | הוצאה: | 2022 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

העבר שלך תמיד מחכה לך, גם 20 שנה אחרי.

סופי היא האישה המושלמת עם החיים המושלמים. יש לה בית יפה, שני ילדים מקסימים, ובעל מושלם: ג'יימס. פוליטיקאי צעיר וכריזמטי, אורח רצוי בדַאוּנינג 10.

ערב אחד ג'יימס חוזר הביתה, ומתוודה שעשה טעות, והחיים המושלמים של סופי נכנסים לסחרור. מה שנשמע תחילה כמו מעידה רומנטית, מידרדר במהירות לאישום חמור ולמשפט פומבי תחת אור הזרקורים.

קייט, התובעת במשפט, היא פרקליטה מבריקה. היא לא תיתן לדבר לעמוד בדרכה לַצדק, גם אם צריך לכופף את הכללים.

זהו סיפור מרתק על אהבה ונקמה, ועל סודות שממתינים,

אפלים, במחשכים.

אנטומיה של סקנדל תורגם לעשרים ושתיים שפות, והפך מיד לרב־מכר עולמי. הספר עוּבד לאנתולוגיית מתח מצליחה בנטפליקס ("אנטומיה של שערורייה"), בהפקת דייוויד א׳. קלי ויוצרי "בית הקלפים".

שרה ווהן, בוגרת אוקספורד, עבדה ב"גרדיאן" הבריטי ככתבת פוליטית לפני שהתחילה את הקריירה שלה כסופרת. אנטומיה של סקנדל

הוא ספרה השלישי. היא חיה בקיימברידג' עם בעלה, שני ילדיה והכלב המשפחתי.

"העלילה המבריקה הזאת מעלה סוגיות רבות, חשובות ועכשוויות."

הטיימס

"לא ניתן להניח מהיד! מרתק וסוחף… על תעתועי הקיום ומסתרי הלב והנפש."                                                הגרדיאן

"אחד הספרים הטובים ביותר שתקראו השנה."                  קלוזר

"זה אחד מהמקרים הנדירים האלה — ספר שראוי לחלוטין לרעש שנוצר סביבו."                                                            בוק רַיוט

מקט: 15101508
העבר שלך תמיד מחכה לך, גם 20 שנה אחרי. סופי היא האישה המושלמת עם החיים המושלמים. יש לה בית יפה, […]

קייט,
2 בדצמבר 2016:
1

הפאה שלי מוטלת על שולחן הכתיבה, במקום שבו השלכתי אותה. כמו מדוזה שנשטפה לחוף. מחוץ לבית המשפט אני לא מתייחסת בזהירות לפריט החיוני הזה במלתחה שלי, לא מפגינה כלפיו את הכבוד הראוי לו. הפאה עשויה בעבודת יד משער סוס ושווה כמעט שש מאות פאונד. אני רוצה שהיא תתיישן, שתצבור את הדרת הכבוד שאני חוששת לפעמים שחסרה לי. אני רוצה שקו השיער יצהיב עם שנים של זיעה, שתלתלי השמנת הקפוצים יתרופפו או יאפירו מאבק. תשע־עשרה שנים מאז שהוסמכתי על ידי לשכת עורכי הדין, והיא עדיין נראית כמו פאה של עורכת דין חדשה ושקדנית — לא כמו פאה של ליטיגטורית, או, לעתים קרובות יותר, ליטיגטור, שירש אותה מאביו. פאה כזאת אני רוצה: כזו שמכוסה בפטינה של מסורת, פריווילגיה וגיל.

אני חולצת בבעיטה את נעליי: נעלי סירה שחורות מעור עם צמה זהובה בחרטום, נעליים שהולמות קורבן אופנה מהמאה ה־19, את הסדרן הראשי של הפרלמנט, או פרקליטה ששקועה מדי במטען ההיסטורי של עבודתה: נאחזת בהקפדה בּנראות ובגיחוך המוחלט שבפרטים הללו. נעליים יקרות הן דבר חשוב: בזמן שיחות עם עמיתים ולקוחות, עם פקידים ושוטרים, כולנו משפילים עיניים מדי פעם כדי לא להיראות תוקפניים. כל מי שמעיף מבט בנעליי רואה מישהי שמבינה את ההיבט הזה בפסיכולוגיה האנושית, ולוקחת את עצמה ברצינות. הם רואים אישה שלבושה כמו אחת שהולכת לנצח.

אתם מבינים, אני אוהבת להיראות בהתאם לתפקיד. לעשות דברים כמו שצריך. ליטיגטוריות יכולות ללבוש צווארון מזויף — רצועת כותנה ותחרה שנכרכת סביב הצוואר, כמו סינר תינוקות — שעולה כשלושים פאונד. או שהן יכולות להתלבש כמוני: טוניקה לבנה נטולת צווארון, עם צווארון נפרד שמתחבר בסיכות מלפנים ומאחור. כפתורי חפתים. מקטורן וחצאית או מכנסיים מצמר שחור, ובהתאם למידת ההצלחה והבכירוּת שלהן — גלימה מצמר שחור או מצמר ומשי.

אני לא לובשת את כל הדברים האלה עכשיו. השלתי חלק מהתחפושת שלי במלתחה באוֹלד בֶּיילי. הגלימה נפשטת. הצווארון והחפתים הותרו. שערי הבלונדיני באורך בינוני — שבבית המשפט אסוף מאחור בקוקו — שוחרר מהגומייה, וכעת הוא סתור מעט.

מחוץ לתחפושת שלי אני נשית יותר. עם הפאה ומשקפי הקרן הכבדים שלי אני יודעת שאני נראית א־מינית. בהחלט שלא מושכת — אם כי אולי תשימו לב לעצמות הלחיים שלי; צמד להבים חדים שהגיחו בשנות העשרים לחיי ומאז התקשו והתחדדו, כפי שאני התקשיתי והתחדדתי לאורך השנים.

בלי הפאה אני יותר עצמי. יותר אני. יותר מי שאני עמוק בלב, לא מי שאני מציגה כלפי חוץ בבית המשפט, או כל גרסה קודמת של האישיות שלי. זאת אני: קייט ווּדקְרוֹפט, יועצת המלכה,2 ליטיגטורית פלילית, חברת האינֶר טֶמפְּל,3 תובעת עתירת ניסיון, מומחית בפשעי מין. בת ארבעים ושתיים, גרושה, לא בזוגיות, בלי ילדים. אני מניחה את ראשי בידיי לרגע ופולטת נשימה ארוכה ומתמשכת, מצווה על עצמי לשחרר, ולו לדקה. זה לא עוזר. אני לא מסוגלת להירגע. יש לי אקזמה באזור קטן על מפרק היד ואני מורחת עליו קרם E45, מרסנת את הדחף לגרד. לגרד את חוסר הסיפוק שלי מהחיים.

במקום לגרד אני נושאת את עיניי לתקרות הגבוהות של לשכתי. סט חדרים שהוא אי של שקט בלב־לבה של לונדון. מבנה מהמאה השמונה־עשרה, עם כרכובים מעוטרים, ריקועי זהב סביב שושנת התקרה, ונוף — מבעד לחלונות האגפיים הגבוהים — של רחבת האינר טמפל וכנסיית טמפל העגולה מהמאה השתים־עשרה.

זהו עולמי. עתיק, אנכרוניסטי, פריווילגי, אקסקלוסיבי. כל הדברים שאני אמורה לתעב — ובדרך כלל אכן מתעבת. ועדיין אני אוהבת את העולם הזה. אני אוהבת אותו כי כל הדברים הללו — קן הבניינים המצונף בפאתי הסיטי, ליד הסטרנד, וזולג כמעט עד הנהר, הפאר וההיררכיה, הסטטוס, ההיסטוריה והמסורת — כל אלה הם דברים שבעבר לא ידעתי על קיומם, ולא חשבתי שאוכל לשאוף אליהם אי־פעם. כל הדברים הללו מראים כמה רחוק הגעתי.

משום כך, כשאני לא בחברת עמיתיי, אני מביאה כוס שוקו חם — בתוספת אקסטרה שקיות סוכר — לבחורה שיושבת שפופה בשק השינה שלה על מפתן דלת בסטרנד, בכל פעם שאני קונה לעצמי קפוצ’ינו. רוב האנשים לא היו שמים לב אליה. חסרי־בית טובים בלהיות בלתי נראים, או שאנחנו טובים בביטול הנראוּת שלהם; אנחנו מסיבים את מבטינו משקי השינה בצבע חאקי, מפרצופיהם האפורים ושערם הסבוך, מגופם העטוף בִּסְוודרים גדולים מדי, ומכלבי הזאב שלהם הכחושים כמותם. חולפים על פניהם במהירות בדרך לברק והזוהר המפתים של קוֹבֵנט גַרדֶן, או לתענוגות התרבות של סַאות’ בנק.

אבל אם תסתובבו קצת סביב בית המשפט שלי תראו כמה החיים עלולים להיות הפכפכים. באיזו מהירות עולמכם יכול להתמוטט סביבכם אם תקבלו החלטה שגויה: אם תפעלו, ולו לשבריר שנייה הרה־גורל, בניגוד לחוק או, ליתר דיוק, אם אתם עניים ועברתם על החוק. כי בתי משפט, כמו בתי חולים, מושכים אליהם כמו מגנט אנשים שמראשית חייהם המזל לא שפר עליהם: אלה שבחרו בגבר הלא נכון או בשותף הלא נכון, והתבוססו בכל כך הרבה מזל רע, עד שאיבדו כליל את המצפן המוסרי שלהם. על העשירים זה לא משפיע באותה מידה. קחו, למשל, העלמת מס — או הונאה, כפי שקוראים לזה במקרים בהם המבצע לא נהנה משירותיו של רואה חשבון מיומן. מזל רע — או חוסר שיקול דעת — לא רודף את העשירים בדבקות שבה הוא רודף את העניים.

אוח, אני במצב־רוח רע. רואים שאני במצב־רוח רע כשאני מתחילה להרהר כמו פוליטיקאית מתלמדת. רוב הזמן אני שומרת את נטיות ‘קוראת הגרדיאן’ שלי לעצמי. הן לא תמיד מסתדרות יפה עם החברים השמרנים יותר בלשכתי, ומובילות לוויכוחים לוהטים בארוחות ערב רשמיות, כשאנחנו אוכלים אוכל קייטרינג בייצור המוני, מסוג האוכל שמגישים בחתונות — עוף או סלמון ולינגטון — ושותים את היין הבינוני באותה מידה. דיפלומטי יותר להגביל את עצמי לרכילות משפטית: מי מבין עורכי הדין הבכירים מקבל עבודה מעטה כל כך, שהוא מנסה להתקבל לעבודה כשופט בבית משפט הכתר; מי הבא בתור שעתיד לקבל קידום; ומי איבד את שלוותו והתפרץ על פקיד בבית המשפט. אני יכולה לגלגל שיחות כאלה תוך כדי שאני מהרהרת בעומס העבודה שלי, מוטרדת מחיי האישיים, או אפילו מתכננת מה לקנות לארוחת הערב מחר. אחרי תשע־עשרה שנים אני יודעת להשתלב. אני מיומנת בזה.

אבל בקודשי הקודשים של לשכתי אני מרשה לעצמי להשתחרר מדי פעם, רק קצת, וכך, למשך דקה, אני מניחה את ראשי בידיי ומשעינה אותו על שולחן המהגוני שלי, עוצמת חזק את עיניי ומצמידה אליהן בכוח את מפרקי אצבעותיי. אני רואה כוכבים: דקירות סיכה לבנות שמנקבות את החשכה ומאירות באור בהיר כמו היהלומים שעל הטבעת שקניתי לעצמי — כי לא היה מישהו אחר שיקנה לי. עדיף לראות כוכבים מאשר להיכנע לדמעות.

הפסדתי בתיק. ואף על פי שאני יודעת שתחושת הכישלון תדעך עד יום שני, שאעבור הלאה כי יש תיקים אחרים שדורשים טיפול, ולקוחות אחרים שצריך לייצג, עדיין זה מציק לי. זה לא משהו שקורה לעתים קרובות או משהו שאני נהנית להודות בו, כי אני אוהבת לנצח. טוב, כולנו אוהבים לנצח. זה טבעי, בסך הכול. אנחנו זקוקים לזה כדי להבטיח את המשך הקריירות המזהירות שלנו. וכך עובדת מערכת המשפט האדוורסרית שלנו.

אני זוכרת עד כמה נדהמתי כשהסבירו לי את זה בפרוטרוט בתקופת ההתמחות שלי בלשכת עורכי הדין. נכנסתי לתחום המשפטים עם אידיאלים נעלים ביותר — ואני עדיין מחזיקה בכמה מהם. לא נשחקתי מדי — אבל לא ציפיתי שזה יתבטא באופן ברוטלי כל כך.

‘האמת היא עסק מורכב. בצדק או שלא בצדק, מערכת אדוורסרית — בה שני הצדדים טוענים לפני השופט — היא לא באמת חקירה לגילוי האמת,’ כך אמר לנו ג’סטין קארוּ, עורך הדין הבכיר, כשהיינו בני עשרים ומשהו, צעירים חסרי ניסיון שזה עתה סיימו את הלימודים באוקספורד, קיימברידג’, דורהאם ובריסטול. הצגת צד בבית המשפט היא הפגנת כישורי שכנוע גבוהים יותר משל היריב, המשיך ואמר. אתם יכולים לנצח אפילו אם יש ערימת ראיות נגדכם, ובלבד שטענותיכם יהיו טובות יותר. וניצחון הוא הדבר הכי חשוב, כמובן.

אבל לפעמים, למרות כל כישורי השכנוע שיש לך, את מפסידה. אצלי זה קורה כמעט תמיד בגלל עדים שהתבררו כלא אמינים; אם עדותם לא עמדה בנטל ההוכחה; אם, תחת חקירה נגדית, גרסתם נפרמה כמו כדור צמר שנדחף על ידי חתלתול — תערובת של סתירות שמסתבכת עוד יותר כשמנסים להתיר אותה.

זה קרה היום בתיק של באטלר. זה היה תיק אונס תחת צל של אלימות במשפחה: טד באטלר וסטייסי גיבּוֹנס, שגרו יחד ארבע שנים, וברובן הוא הכה אותה.

ידעתי מההתחלה שהסיכויים לרעתנו. מושבעים להוטים להרשיע את האנס התר אחר קורבנותיו, הפושע הטיפוסי שאורב בסמטה חשוכה. כשמדובר באונס במסגרת מערכת יחסים, הם מעדיפים לא לדעת כלום, תודה רבה.

אני נוטה לחשוב שמושבעים מצליחים בדרך כלל להגיע להחלטה הנכונה, אבל לא במקרה הזה. לפעמים נראה לי שהם תקועים בתקופה הוויקטוריאנית; היא אשתך, או הידועה בציבור שלך, ומה שקורה מאחורי דלתיים סגורות זה עניין פרטי לחלוטין. ואם נהיה הוגנים, באמת יש משהו די מגעיל בעיסוק אינטימי כל כך בחיים של בני זוג; לשמוע מה היא לובשת במיטה — חולצת טי רחבה מרשת סופרמרקטים מובילה — או שהוא תמיד אהב לעשן סיגריה אחרי סקס, אפילו שהיא אסתמטית והוא יודע שזה גורם לה ללחץ בחזה. אני משתאה על האנשים שיושבים בדיונים פומביים: בשביל מה הם באים לצפות בדרמה עלובה ועצובה כזו? היא מרתקת יותר מאופרות סבון כי מופיעים בה אנשים אמיתיים, והעדה מתייפחת ממש — אותה, למרבה המזל, אי אפשר לראות מהגלריה הציבורית; זהותה מוסתרת מאחורי מסך כדי שלא תיאלץ לראות את התוקף שלה לכאורה: איש עם צוואר ועיניים של חזיר, בחליפה זולה וחולצה שחורה ועניבה, הפרשנות האפלה שלו למראה מכובד, מזעיף מבט מאחורי זכוכית משוריינת בתא הנאשמים.

לכן הכול מרגיש מסואב ומציצני. פולשני. ובכל זאת אני שואלת את השאלות — שאלות שמחטטות ברגעים החשופים, המפחידים ביותר שסטייסי חוותה אי־פעם — כי עמוק בלב, למרות כל מה שאמר לי עורך הדין הבכיר והמכובד לפני שנים, אני עדיין רוצה להגיע לאמת.

ואז פרקליט ההגנה מעלה את נושא הפורנו. נושא שיכול לעלות רק מפני שיריבי הגיש בהצלחה בקשה, בה טען שיש הקבלה בין סצינה שהוקרנה בדי־וי־די שעל שידת הלילה שלהם לבין מה שקרה כאן. ‘האם לא ייתכן,’ שואל עמיתי המלומד רוּפּרט פְלטצ’ר בבריטון עמוק וכוחני, ‘שמדובר במשחק מיני שעכשיו מביך אותה קצת? פנטזיה שהסבה לה הנאה, ולתחושתה הרחיקה לכת מדי? הסרטון מראה אישה קשורה, בדיוק באותו אופן שבו מיס גיבונס נקשרה. אפשר להניח שברגע החדירה טד באטלר האמין שסטייסי גיבונס משתפת פעולה עם פנטזיה שהם דנו בה לפני כן. שהיא שיחקה תפקיד שכבר הסכימה למלא ברצון רב.’

הוא מוסר פרטים נוספים לגבי הסרטון; ואז מציין הודעת טקסט שבה הודתה: ‘זה הדליק אותי’. ואני רואה צמרמורת של שאט נפש חולפת בפניהם של כמה מושבעים — נשים בגיל העמידה המתקדם, שהתלבשו בהידור לבית המשפט, אולי ציפו לשבת במשפט פריצה, או רצח; שעיניהן נפקחו באמת ובתמים לאור התיק הזה — ואני יודעת שאהדתן לסטייסי הולכת וגוועת במהירות שבה גלי הגאות נסוגים מהחוף.

‘פינטזת שיקשרו אותך, נכון?’ אומר רופרט. ‘שלחת לבעלך הודעה כדי לומר לו שאת רוצה לנסות דברים כאלה.’

הוא ממתין פעימה אחת, מניח ליפחותיה של סטייסי להדהד באולם נטול החלונות. ואז: ‘כן,’ מגיעה הודאה עמומה — ומהרגע הזה ואילך כבר לא משנה שטד כמעט חנק אותה במהלך האונס, או שהיו חבּורות על מפרקי ידיה מרוב מאמציה להשתחרר; שפשופי חבל שהשכילה בתבונתה לתעד באייפון שלה. מהרגע הזה והלאה, הכול מתחיל להידרדר.

אני מוזגת לעצמי שוט של ויסקי מבקבוק העומד על המזנון. אני לא שותה בעבודה לעתים קרובות, אבל זה היה יום ארוך והשעה עכשיו כבר אחרי חמש. הדמדומים החלו — גוונים רכים של אפרסק וזהב מציתים את העננים, שוטפים את הרחבה ביופי מרהיב — ואני מאמינה שברגע שמחשיך מותר לשתות אלכוהול. הסינגל מאלט מצליף במעמקי גרוני, מחמם את הלוע. אני תוהה אם רופרט הולך לחגוג בבר היין שנמצא מול בית המשפט העליון. הוא בוודאי ידע, על סמך החבורות, על סמך סימני החניקה, על סמך החיוך שבע הרצון שעלה על פני מרשו כששמע את פסק הדין, שמרשו אשם כהוגן. אבל ניצחון הוא ניצחון. ועדיין, אילו אני הייתי פרקליטת ההגנה בתיק כזה הייתי הגונה מכדי להפגין שמחה לאיד, קל וחומר לקנות בקבוק שמפניה לשתות עם עורך הדין הזוטר שלי. אבל אני משתדלת לא להגן על נאשמים בתיקים כאלה. ליטיגטורים אמנם נחשבים לטובים יותר אם הם עושים גם וגם, אבל אני לא רוצה להכתים את מצפוני בייצוג אנשים אם אני חושדת שהם אשמים. לכן אני מעדיפה לייצג את התביעה.

כי, אתם מבינים, אני לצד האמת, לא רק לצד המנצחים — וההיגיון שלי אומר שאם אני מאמינה לעד זה אומר שיש מספיק ראיות כדי לייצג את התביעה בתיק. ולכן אני רוצה לנצח. לא רק לשם הניצחון עצמו אלא כי אני עומדת לצד הסטייסי גיבונסיות של העולם, וגם לצד אלה שתיקיהם עכורים פחות וברוטליים אפילו יותר: בת השש שנאנסה על ידי סבא שלה; בן האחת־עשרה שמדריך הצופים שלו ביצע בו מעשי סדום חוזרים ונשנים; הסטודנטית שנכפה עליה לבצע מין אוראלי כשעשתה טעות והלכה הביתה לבד מאוחר בלילה. כן, במיוחד בשבילה. נטל ההוכחה במשפט פלילי הוא גבוה: מעבר לספק סביר, לא על סמך מאזן ההסתברויות, נטל ההוכחה כפי שנדרש במשפט אזרחי. ולכן טד באטלר יצא היום לחופשי. היה צל של ספק: האפשרות התיאורטית שרופרט העלה, בקולו נוטף הדבש, לפיה סטייסי, אישה שבעיני המושבעים בוודאי נראתה קצת גסה, הסכימה לסקס אלים ורק שבועיים לאחר מכן, כשגילתה שלטד יש סיפור מהצד, החליטה ללכת למשטרה. האפשרות שהיא סובלת מטראומה ומבושה, שהיא חוששת שיקרעו אותה לגזרים בבית המשפט ולא יאמינו לה, כפי שאכן קרה, לא עלתה בדעתם.

אני ממלאת מחדש את כוס הקריסטל הכבדה, מוסיפה מעט מים. שני שוטים הם הגבול שלי ואני עומדת בו. אני ממושמעת. אני חייבת להיות, כי אני יודעת שכשאני שותה יותר מזה כושר השיפוט שלי מתערפל. אולי הגיע הזמן ללכת הביתה — אבל המחשבה על חזרה לדירת שני החדרים המאורגנת שלי לא קוסמת לי. בדרך כלל אני נהנית לגור לבד. אני עקשנית מכדי להיות במערכת יחסים, אני מודעת לזה; קנאית מדי למרחב האישי שלי, אנוכית מדי, וכחנית מדי. אני מתענגת על חיי היחידניים, או, ליתר דיוק, על כך שאני לא חייבת להתאים את עצמי לצרכים של מישהו אחר כשמוחי סוער בעת הכנה לקראת תיק, או כשאני תשושה בסוף תיק. אבל כשאני מפסידה אני שונאת את הדממה הכבדה, המכילה. אני כבר לא רוצה להיות לבד — להרהר במגרעותיי המקצועיות והאישיות. ולכן אני נוטה להישאר בעבודה עד מאוחר, להשאיר את המנורה דולקת זמן רב אחרי שעמיתיי בעלי המשפחות עזבו, לחפש את האמת בערימות הניירות שלי ולנסות למצוא דרך לנצח.

הערב אני מקשיבה לנקישות העקבים של עמיתיי במורד מדרגות העץ מהמאה השמונה־עשרה, ולצחוק המבעבע שנישא לאוזניי מלמטה. תחילת דצמבר, ראשית ימי ההכנות לקראת חג המולד, יום שישי בערב, וזה כבר מורגש באוויר — תחושת ההקלה הכללית כי צלחתי עוד שבוע ארוך. אני לא הולכת להצטרף לעמיתיי בפאב. יש לי פרצוף חמוץ, כמו שאמי הייתה אומרת, והספיקו לי העמדות הפנים להיום. אני לא רוצה שחבריי לעבודה ירגישו שעליהם לנחם אותי, לומר לי שיהיו עוד תיקים, שכשמדובר בתיקי אלימות במשפחה הסיכויים להפסיד גבוהים מלכתחילה. אני לא רוצה להיאלץ לעטות חיוך רדוד כשמתחתיו אני סוערת, אני לא רוצה שכעסי יעכיר את האווירה. ריצ’רד יהיה שם, החונך שלי לשעבר, המאהב שלי מדי פעם — לעתים רחוקות בימינו, מאחר שאשתו, פליסיטי, גילתה את הרומן ואני לא מעוניינת לטלטל, לא כל שכן לפרק, את חיי הנישואים שלו. אני לא רוצה שהוא ירחם עליי.

נקישה נמרצת על הדלת; טוק־טוק־טוק עירני שמגיע מהאדם היחיד שאת נוכחותו אני מסוגלת לסבול כרגע. בריאן טיילור, העוזר המשפטי שלי בכל תשע־עשרה שנותיי בסְוויפט קוֹרט 1. ארבעים שנה במקצוע, האיש ניחן בהיגיון בריא ובהבנה בפסיכולוגיה אנושית יותר מאשר רוב הפרקליטים עבורם הוא עובד. מאחורי השיער המאפיר החלק, החליפה המכופתרת כיאות, וה’גברתי’ העליז שבוקע מפיו — הוא מתעקש לציית לכללי ההיררכיה, לפחות במשרד — יש שם הבנה חדה של נפש האדם וחוש מוסרי עמוק. הוא גם אדם פרטי מאוד. לקח לי ארבע שנים לגלות שאשתו עזבה אותו, וארבע שנים נוספות לגלות שהיא עזבה אותו לטובת אישה אחרת.

‘תיארתי לי שעדיין תהיי כאן.’ ראשו מציץ מעבר לדלת. ‘שמעתי על התיק של באטלר.’ עיניו נודדות מכוס הוויסקי הריקה לבקבוק וחוזר חלילה. בלי לומר מילה. אף מילה.

אני משמיעה ממעמקי גרוני המהום לא מחייב, שבוקע כמו נהמה.

הוא עומד מול שולחן הכתיבה שלי, ידיו מאחורי גבו, נינוח ושלם עם עצמו, מחכה להציע פנינת חוכמה כלשהי. אני מוצאת את עצמי משתפת פעולה ומתרווחת בכיסא, כופה על עצמי להתקלף מעט ממצב רוחי הקודר.

‘מה שאת צריכה עכשיו הוא משהו עם בשר. משהו עם פרופיל גבוה.’

‘מה אתה אומר.’ אני מרגישה את האוויר נפלט מריאותיי: את ההקלה בכך שמישהו מכיר אותי טוב כל כך ומיטיב לנסח את השאפתנות שלי כעובדה.

‘מה שאת צריכה,’ הוא ממשיך ומביט בי בערמומיות, עיניו הכהות בורקות מהתרגשות לקראת תיק עסיסי, ‘הוא משהו שיעלה אותך לליגה הבאה. שיעשה את הקריירה שלך.’

הוא מחזיק משהו בידו, כפי שציפיתי. מאז אוקטובר 2015 כל התיקים נמסרים אלקטרונית: כבר לא עטופים בסרט ורוד כהה כמו מכתבי אהבה דשנים. אבל בריאן יודע שאני אוהבת לקרוא מסמכים פיזיים, לעיין בערימת ניירות שאפשר לשרבט עליהם, למתוח בהם קווים, לכסות בפתקים זרחניים, עד שנוצרת מפה שבעזרתה אני יכולה לנווט את המשפט.

הוא תמיד מדפיס את המסמכים עבורי, ואלה המכתבים המתוקים ביותר, המוגשים לי כעת בהינף־יד ראוותני של קוסם.

‘יש לי תיק מושלם בשבילך.’


2 יועצ/ת המלכה, Queen’s Counsel, הוא תואר של כבוד עבור עורכי דין בכירים בבריטניה. בעלי התואר לובשים גלימת משי, ולכן המינוי מכונה לפעמים ‘קבלת משי’. כל ההערות הן של המתרגמת

3 The Honourable Society of the Inner Temple הוא אחד מארבעת האיגודים המקצועיים של שופטים ועורכי דין בלונדון. חובה על עורכי דין העוסקים במקצוע באנגליה, להיות רשומים באחד מהאיגודים האלה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.