החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אני לא הכרתי את אנרי קוריאל

מאת:
הוצאה: | 2016-03 | 138 עמ'
זמינות:

27.00

רכשו ספר זה:

"כגחליליות המאירות את חשכת הלילה בקיץ, כך הבליחו מדי פעם בחיי דמויות שהמפגש עמן שפך אור על חשכת הימים. בלי שום תכנון מוקדם או מחשבה תחילה, הן ניקרו בדרכי בתקופות שונות על ציר חיי, במקומות שונים בעולם, בנסיבות שונות. אבל תמיד, תמיד מצאתי את עצמי נמשך אליהן, מנסה לפענח את סוד קסמן, את פשר הִקסמותי מהן. רציתי להבין מה מקשר ביניהן, למה ה'היכרות' עמן הציתה בי זיק רדום ויצרה בי תחושה של קִרבה ומדוע בחרתי לכתוב דווקא עליהן.

"אולי כיוון שלכל הדמויות האלה מכנה משותף אחד – ההליכה עד קצה המחשבה והאמונה. לואיז מישֶל, אנרי קוריאל, בנז'מן פֶרֶה, ז'ורז' ברסאנס, פֶּרסי בּיש שֶלי, פול גוגן, ז'אק ברל, ג'ק קוֹפּ, יאן ראבּי, נלסון מנדלה, חיים הנגבי – דומה שכל האנשים האלה – לפחות בראייתי הלא-מושלמת – הרחיקו עד קצה גבול מחשבתם ואמונתם בערכי הצדק, החירות, השוויון והאחווה וחיו את חייהם עד קצה גבול היכולת, תוך שהם משלמים מחיר יקר כדי לשמור על חירות המחשבה – מי בחייו האישיים, החברתיים או הכלכליים, מי בחירותו שלו ומי בחייו. הם היו נאמנים לרעיונות הכלל-אנושיים שהניעו אותם ובכך העניקו את המשמעות הגדולה ביותר שאדם יכול להעניק לחייו – לחיות אותם עד הסוף.

האם זוהי אכן התשובה? סיפורי המסות האלה שנולדו במסעות במקומות שונים בעולם, הם, במידה לא מבוטלת, ניסיון לברר גם את הנקודה הזאת."

ראובן מירן הוא סופר, מתרגם ומו"ל, בוגר ומוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת הסורבון בפריז.

ספריו הקודמים ב'נהר ספרים': זיכרונות מעונה מתה (2006), אנה והציידים (2009).

מקט: 4-644-1038
מסת"ב: 978-965-563-310-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אבל מי זאת לואיז מישל?
תחנות המטרו של פריז מרתקות אותי זה מכבר. לרבות מהן יש שמות גדולים ומפוצצים של ניצחונות צבאיים מפוארים (יש דבר כזה?), בעיקר נפוליאוניים דוגמת “אוֹסטֶרליץ”, “יֵנָה” או “אַלְמָה” (אבל תחנה בשם “ווטרלו” יש כמובן רק אצל האנגלים מעבר לתעלה…); או של נקודות ציון בהיסטוריה של צרפת ודרכה של האנושות כולה דוגמת “בַּסְטִיי” (“בסטיליה”) ו”רֶפּוּבְּלִיק” (אבל אין כמובן תחנה בשם “וישי” או “מרשל פטן”); או של גבורת האדם כסמל להתנגדות לרוע, דוגמת “סטלינגרד”. ויש שמות של מדינאים, מדענים, אנשי רוח, משוררים, סופרים — וכמובן גם מקומות הקשורים לגיאוגרפיה של הארץ והעיר.
כך או כך, כשאתה נוסע במטרו, אתה לא סתם מעביר את עצמך ממקום למקום מתחת לאדמה, אלא מתנועע בתוך חלל בינתרבותי עצום, שלמרות סופיותן של הנקודות המרכיבות אותו הוא בעצם אינסופי לגביך, שכן לעולם לא תצליח להקיף את כולו, וגם אינך צריך, וחלקים גדולים מתוכו יישארו עבורך בבחינת נקודות מציתות דמיון. אין פלא שלא מהיום אני חושד כי אלה לא סתם נקודות תמימות על קווים במרחב גיאומטרי שבבטן האדמה או באוויר, אלא סיפורי כיסוי מתוחכמים וגאוניים בפשטותם. אתה עובר דרכם כמה פעמים בשבוע, לפעמים אפילו פעמיים ביום, ואינך יודע ולא כלום על אודותיהם ועל הדברים שהם מכסים.
זה בדיוק מה שקרה לי עם לואיז מישל.
קבעתי פגישה עם חבר אלג’יראי־קָבּילי במטרו לוּאיז מישֶל שבו לא הייתי ואפילו לא עברתי קודם לכן מעולם. כשהוא קבע את המקום הנוח לו לפגישה שאלתי אותו רק: “אבל איפה זה לואיז מישל?” והוא השיב: “תחנה אחת לפני אנטול פראנס בקו 3.” רק כשחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והוא לא הופיע, שאלתי את עצמי לפתע, “אבל מי זאת לואיז מישל?!” פתאום היה לי מספיק זמן להבין שאני יודע איפה אני נמצא (גם זה משהו), אבל איזו משמעות יש לדברים שאתה יכול למקם בלי לדעת עליהם דבר?

התשובות שמצאתי רק עוררו אצלי שאלות נוספות, שבהן התערבבו קטעים של מה שכבר ידעתי, מה שרציתי לדעת ומה שלא אדע כנראה לעולם. כך מצאתי את עצמי בעיצומה של חקירה: מי זאת לואיז מישל?! האם היא תישאר עבורי רק תחנת מטרו, נקודה קטנה על המפה בפאתי צפון־מערב, אחת מתוך עשרים וחמש על קו 3 הקצר יחסית, תחנת־שוליים שבה אי אפשר להחליף קו, שאיננה מופיעה בשום מדריך תיירות ואפילו לא נמצאת ממש בעיר אלא בפרבר לֶוַואלוּאָה? באותו רגע כבר היה לי ברור שלא. השם הזה גירה אותי מספיק כדי שאמשיך בחקירתי.
ובכן, לואיז מישל היתה מהפכנית־אנרכיסטית צרפתייה. (באיזו מדינה אחרת היה מהפכן־אנרכיסט — ועוד אישה! — זוכה לכבוד כזה?…) היא נולדה ב־1830 בשַאטוֹ דה וְרוֹנקוּר לאביה בעל הטירה ולאִמהּ, משרתת ושמה מריאן מישל שהעניקה לה את שם משפחתה. היא מתה במַרסֵיי ב־1905. לואיז מישל היתה מורה וחברה ב”אינטרנציונל” של מתנגדי כל מלחמה באשר היא מלחמה, והעיקר, היא השתתפה בהתקוממות הנפל של ה”קומונה” הפריזאית ב־1871, כשהמוני פריזאים קמו ולחמו נגד הממשלה שחבְרה על גבם עם הפרוסים. הם לא הלכו שולל אחרי הדמגוגיה המלחמתית של הממשלה, וגם האויב החיצוני (תמיד יש איזה “אויב חיצוני” שאמור לאחֵד את מה שלא ניתן לאיחוד אמיתי מבפנים) לא מנע מהם מלהיאבק נגד הרוע. לאחר שנעצרה ונשפטה היא הוגלתה לקָלֶדוֹניה החדשה. זה כל מה שמצאתי עליה בלארוּס המאויר הקטן משנת 1981, וזה הספיק כדי לגרות אותי להמשיך. נכנסתי לחנות ספרים גדולה ופתחתי את הלארוס הגדול, שהוסיף לי בכל זאת כמה פרטים, כגון זה שלואיז מישל שהתה שבע שנים בגלוּתה הכפויה, ומתה במרסיי (באילו נסיבות?).
החלטתי לעבור על הספרים במדפי ההיסטוריה, אולי אמצא משהו שהיא כתבה או שנכתב עליה. התמזל מזלי. על מדף הספרים החדשים היה מונח ספר שהופיע כמה שבועות קודם לכן ושמו: “הקומונה — היסטוריה וזיכרונות”. והמחברת? לואיז מישל. בריבוע קטן בתחתית הכריכה הופיע אפילו דיוקנה — ספק תצלום ספק רישום. ראש מוטה הצִדה בהתרסה, צוואר ארוך, שיער אסוף לאחור, מצח גבוה, פנים מוארכות, לחיים שקועות, אף סולד מעט, שפתיים קמוצות, סנטר חד, מבט חזק בעיניים. אישה גבוהה, על פי עדותה. התחלתי לקרוא בדרך לקופה בהתרגשות שמכירים בלשים וחוקרי פשעים ותעלומות אחרות, כשהם חשים בקרבתה הנושמת של האמת החמקמקה.
הספר הזה נכתב והופיע לראשונה לפני מאה שנה, פעם שנייה ב־1970, ועכשיו בפעם השלישית. והוא פתח לי חלון גדול לעולמה של לואיז מישל, שכתבה שירים ומאמרים רבים נגד המלחמה ובעד האנשים החלשים שתמיד משלמים את המחיר. לפי התיק שלה במשטרת פריז היא היתה מורה במונמרטר שהתחילה בפעילות פוליטית בגיל מבוגר למדי, שלושים ושבע. אחרי נפילת הקומונה היא כתבה:
“כשההמון השותק היום/ כמו אוקיינוס יתחיל לנהום/ ולמוּת יהיה נכון/ הקומונה שוב תיכּוֹן.” ועל סיפון האונייה “וִירזִ’ינִי” שהובילה אותה ורבים מחבריה המהפכנים לגלות במושבת־העונשין דרך כף התקווה הטובה, היא כתבה שירי־מסע אמיתיים וחזקים שלא היו מביישים את בּלֵז סנדראר חמישים שנה לאחר מכן… ולא פחות חשוב, למדתי שהיא נולדה מחוץ לנישואין למשרתת צעירה ולבנוֹ של בעל הטירה שבה התגוררה. אביה עזב את הטירה לאחר שנולדה, אבל הוריו, בעלי הארמון, אימצו אותה לבת והעניקו לה את החינוך הטוב ביותר שאפשר היה להעניק. מגיל צעיר רצתה לואיז להיות מורה. היא גילתה רגישות לזולת הנזקק והחלש, וכשעזבה את הבית ועלתה לפריז, המקום הטבעי שלה היה ב”אינטרנציונל הצרפתי למען השלום” וב”קומונה הפריזאית”, כשהיא לוחמת לא רק במילים לוהטות ובחרוזים מחודדים, אלא גם בפגיון ובקַרבּין שאותם נהגה להסתיר תחת מדי הז’נדרם שלבשה בכמה הזדמנויות כדי לנוע ביתר חופשיות. כש”הקומונה” דוכאה באכזריות ואנשיה נטבחו או נאסרו, היא הואשמה בחתרנות, הסתה למלחמת אזרחים ושותפות לרצח גנרלים צרפתים בני עמה. היא הודתה באשמה ואמרה לשופטיה שאם יש להם ביצים, יגזרו עליה עונש מוות. לשופטים לא היו ביצים — או שהביצים שלהם היו מונחות באותו רגע בסל אחר, והם דנו אותה לגלוּת. למחרת כתב עליה ויקטור הוגו:

“אלה שמכירים את השירים המסתוריים והמתוקים שלך/ ימייך, לילותייך, דאגתך ודמעותייך המוקדמות לכולם/ שִכחת־עצמך לטובת עזרה לאחרים/ דברייך הדומים ללהבות השליחים/ אלה שמכירים את ביתך חסר האש, האוויר והלחם/ מיטתך הצרה ושולחן העץ הפשוט/ טוב־לבך, גאוותך כאישה עממית/ הרכוּת המחוספסת שמסתתרת מאחורי זעמך/ מבט השנאה החודר שלך בכל מי שאיננו אנושי/ וכפות רגלי הילדים שאַת מחממת בכפות ידיים — כל אלה, אישה, לפני הוד־מעלתך הפראית התפללו/ ולמרות הקפל המריר בזווית פיך/ ולמרות המקלל שעלייך התנפל/ והטיח בך את כל זעקות הזעם של החוק/ למרות הקול הגבוה והגורלי שאותך האשים — ראו איך זוהֵר המלאך מעבר למבטֵי המדוזה שמוות הם רושפים…”
בנוּמֵאָה, בירת קלדוניה החדשה, חבְרה הצרפתייה האמיצה הזאת בסולידריות אופיינית לה לקָנאקים בני המקום, ועבדה כמורה בקרב ילדיהם, בעוד שכמה מחבריה הקומונרדים הגולים חברו לשלטונות הדיכוי הצרפתיים.
אחרי שבע שנות גלות היא קיבלה חנינה וחזרה לפריז. אלפי אנשים הריעו לה בגאר־סן־לָזַאר, ופול וֶרלֵן כתב: “לואיז מישל… היא אוהבת את העני המחוספס, גלוי הלב או הביישן. היא המגל בחיטה הבשלה ללחם הלבן של העני…”
לואיז מישל, אנרכיסטית, פמיניסטית אוהבת אדם, מתה במרסיי בגיל שבעים וחמש בעיצומו של כינוס פוליטי. מסע הלוויה שלה, שבו השתתפו עשרות אלפי אנשים, יצא מגַאר־דה־לִיוֹן לקצה השני של העיר, לבית־הקברות בלֶוַולוּאָה, שם היא נקברה, לא רחוק מתחנת המטרו הנושאת את שמה.

החקירה הושלמה, המעגל נסגר והסיפור נגמר. אך לא. משהו המשיך לנקר בי והוביל אותי למחשבה שכשלואיז מישל נולדה, חיילים צרפתים הונחתו מאוניות מלחמה על חוף אלג’יר וכבשו את העיר. וכשלואיז היתה בת שבע־עשרה נכנע מנהיג האלג’יראים עבּד אל־קאדר לאיש צבא צרפתי בשם בּוּז’וֹ (Bugeaud). אבל מיהו בוז’ו? אני ממשיך בחקירה ומגלה שבוז’ו הוא תוֹמא בוז’ו, מרקיז פּיקוֹנֶרי, דוכס אִילִי, מרשל צרפת, שנולד בלימוֹז’ ב־1784 ומת ב־1849. מחוסר מקום נוהגות אנציקלופדיות קטנות ושטחיות לציין רק את מקום הלידה ולא את מקום המוות, כלומר את המקום שבו אתה מגיע לעולם ולא את זה שבו אתה עוזב אותו. במטרו זה להפך: מה שחשוב הוא התחנה שבה אתה רוצה לרדת ולא זו שבה עלית!
אבל נחזור רגע לענייננו. לפני ששבטים ערבים תקפו אותה בשנת 647, אלג’יריה ידעה כמה תרבויות: פניקית, רומאית, ונדלית (כן, ונדליזם גם הוא תרבות!) וביזנטית. האסלאם התפשט בה כבר במאה השביעית, ובמאה העשירית השליטים הפאטימים של מצרים מעניקים אותה במתנה לווסאלים שלהם. בתחילת המאה השש־עשרה נחתו בה הספרדים שכבשו כמה ערי חוף, עד שגורשו משם זמן קצר (קצת יותר מעשר שנים) לאחר מכן בידי שודד ים תורכי אדום זקן שכונה על ידי האירופים — איזו מקוריות מופלאה — בַּרבָּרוֹסָה!… התורכי אדום הזקן העמיד את אלג’יר החל מ־1516 תחת חסותו של השולטן העות’מאני. הצרפתים היהירים לא המציאו אפוא דבר. אבל הם כבשו את אל־ג’זאיר, קראו לה אלג’יריה, החלו להתנחל בה וחילקו אותה לשלושה מחוזות שאותם סיפחו באופן רשמי לצרפת המטרופוליטנית. לפי הלארוס הקטן, המתנחלים הצרפתים שינו את חיי הארץ באורח משמעותי על ידי פיתוח החקלאות, המסחר, כריית אוצרות הקרקע, הקמת רשת תחבורה ומודרניזציה של הערים — בקיצור, כל הדברים הטובים שאירופה היתה ועדיין מסוגלת להציע לטריטוריות ולעמים שונים, כלומר נחשלים…
החקירה מרתקת אותי ואני לומד שהמחוזות האלה, ששטחם שני מיליון ושלוש מאות שבעים ושישה אלף ושלוש מאות ותשעים ואחד קילומטרים רבועים (פי 4.3 משטחה של צרפת שמסתכם ב־549,000 קמ”ר בלבד), סופחו למחוזות הקיימים, אבל התושבים הילידים שחיו שם מאז ומתמיד — קָבּילים, ברברים, ערבים וגם כמה יהודים (הללו כמו תמיד שייכים־לא־שייכים, נחלצו מאוחר יותר ממצוקת האזרחות והוכרו בתוקף צו ממשלתי כצרפתים לכל דבר) — לא נחשבו לאזרחים בעלי זכויות מלאות, ואף שאדמתם הפכה לחלק בלתי נפרד מהמולדת הצרפתית, לא היו אלא “ילידים”, אזרחים מדַרגה שנייה אם לא למטה מזה. איך הסתדר הסיפור הזה עם המהפכה הצרפתית, הכרזת זכויות האדם, החוקה והמשפט שחקוק כמעט על כל מבנה ציבור בארץ הנפלאה הזאת — “חירות, שוויון, אחווה” — אינני יודע. אני רק יודע איך זה תמיד מתחיל גבוה, עם מוּסר יליד שכנוע עצמי כזה או אחר, כמו “הבאת הקִדמה והפיתוח לרווחת כל התושבים” או “כיבוש נאור” — ואיך זה תמיד נגמר — תמיד אותו הדבר, עם הצטברות עצומה של עלבון המדוכאים שמסרבים לקבל את מצבם כגזירת שמַים, עם עלבונם המחלחל מעֵבר לשנים ולזמנים והופך לזעם שהופך בתורו לחומר נפץ, עם התקוממות המובילה תמיד למוות שאותו רבים מעדיפים על עליבות החיים. כמו ללב, גם לכבוד האדם יש היגיון משלו שהתבונה אינה מכירה.
מה חשבה על כל זה לואיז מישל שלי? (בשלב הזה הרגשתי שהיא כבר שלי…!) אינני יודע, אבל יש לי מושג. אני בטוח שהיא התנגדה לדיכוי. מי שנאבקה בלאומנות מכל סוג שהוא ובראש וראשונה בזו של ארצה שלה, ובעד “רפובליקה אוניברסלית”, ואמרה שעד שאלוהים לא יֵצא מהמשחק לא יהיה האדם חופשי, לא ייתכן שחשבה אחרת. אבל איך בדיוק? כלומר, מה היא עשתה עם זה? האם תרגמה את ההתנגדות שלה למעשים? ואם כן, מאיזה סוג: אינטלקטואלי? פוליטי? סביל? פעיל? אלים? טרוריסטי אולי? ואם לא, כלומר, אם היא שמרה על התנגדותה בִּפנים, עמוק בלבה, איך היא המשיכה לחיות עם הסתירה הזאת? איך היא הרגישה כשקמה בבוקר ורחצה את הפנים מול הראי? בחקירה שניהלתי לא מצאתי שום סימנים מעידים בנושא. נכון שיש לי כמה השערות, אם לא לגביה לפחות לגבי עצמי, אבל אני ממשיך לחפש, ונאחז בדברים שלואיז מישל עצמה — כנאשמת בחתרנות חמורה, השתתפות ברצח גנרלים צרפתים שבויים והסתה למלחמת אזרחים — אמרה לשופט ב־16 בדצמבר 1871: “בימינו,” היא אמרה, “מוטב להתחזות לעצמך.”
תחנות המטרו של פריז מרתקות אותי לא מהיום. תמיד חשדתי שהן לא סתם נקודות תמימות על קווים במרחב גיאומטרי שבבטן האדמה או באוויר, אלא סיפורי כיסוי מתוחכמים וגאוניים בפשטותם. לפעמים אתה נמצא בתוכם ואינך יודע ולא כלום על אודותיהם ועל הדברים שהם מכסים.

פריז, 28 פברואר — 5 מרס 1999

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אני לא הכרתי את אנרי קוריאל”