"אני רוצה שתחוו את חייה של ילדה בשואה, שתטעמו ותרגישו ותריחו אותם. אני רוצה שתצעדו בנעלַי שלי ובנעלֵי משפחתי, אף […]
1.
הבריחה על חיינו
מחנה ההשמדה אושוויץ II (בירקנאו), דרום פולין הכבושה בידי גרמניה, 25 בינואר 1945, גיל שש
לא ידעתי מה לעשות. אף אחד מהילדים האחרים בצריף שלי לא ידע מה לעשות. הרעש בחוץ היה מחריד. מימי לא שמעתי דבר־מה שדומה לו. כל כך הרבה יריות. צרורות ויריות בודדות. אקדחים ורובים יוצרים צלילים שונים. כבר ראיתי ושמעתי את שניהם בפעולה מקרוב. הרובים מרעימים ואילו האקדחים משמיעים קול נפץ. אבל התוצאה היא אותה תוצאה. אנשים נופלים ומדממים. לפעמים הם צועקים. לפעמים זה קורה מהר מאוד והם לא מספיקים להוציא הגה. למשל, כשמחסלים אותם בכדור באחורי הראש. במקרים אחרים הם רק מחרחרים ומשתנקים ומגרגרים. זה הכי גרוע. החרחור. אוזנַי שנאו את זה. רציתי שהחרחורים ייפסקו. בשבילם ובשבילי.
אי־שם מחוץ לצריף היו קולות רעם ונפץ ורָטָטָטָה־רָטָטָטָה. הצלילים המהירים היו של מכונות ירייה. גם כאלה כבר ראיתי בפעולה. ידעתי כמה פגיעתן רעה. והן החרידו אותי.
הזגוגיות קרקשו במסגרות החלונות שלאורך כל אחד מהקירות, שלושה־ארבעה מטרים מעל ראשי. בדרך כלל הזגוגיות רטטו מהרוח. הצליל שנשמע עכשיו היה שונה. כמו סערה בלי ברקים. צליל דומה לרעם נשמע במרחק. קירות העץ אמנם עמעמו את ההמולה בחוץ, אבל נדמָה שהאנשים בכל הצריפים נאנחים או צורחים בעת ובעונה אחת. כל הכלבים במחנה נהמו ונבחו באיבה גדולה מהרגיל. הכלבים ההם. הכלבים המפחידים, המרושעים.
שמעתי את הסוהרים הגרמנים צורחים בכל כוחם. תיעבתי את השפה הגרונית שלהם. פחד אחז בי בכל פעם שהגרמנים פתחו את הפה שלהם.
מעולם לא שמעתי גרמנית עדינה. השפה היתה תמיד צורמת, זרה, וברוב המקרים מלוּוה באלימות. רצף מילים שמתעצבות באחורי הגרון ופורצות החוצה בנהמות, ביריקות, בזעף. כמו גדר התיל המחושמלת שכלאה אותנו, ולפעמים חִשמלה את אלה מאיתנו שהצליחו למות בדרך שהם עצמם בחרו, ולא כפי שהנאצים הכתיבו. אסירים רבים נורו לפני שעלה בידם להגיע אל התיל.
הקולות הגרמניים נשמעו כועסים מהרגיל. האם כך נשמע סוף העולם? המלחמה היתה קרובה מתמיד. לשם שינוי, זאת היתה מלחמה שחיילים נלחמו בה אלה באלה. לא המלחמה שאני חזיתי בה, ובה בריונים מדושנים במדים אפורים ושחורים רמסו זקנים ונשים מזות רעב ואז ירו בעורפם, המלחמה שבה ילדים נשלחו לתאי הגז ופרחו מארובות ברסיסים זעירים, מפוחמים.
לא ידעתי מה עומד מאחורי המתח שחלחל מבעד לקירות העץ. הבטתי מעלה אל החלונות הארוכים. מהזווית החדה, מבעד לחרכי הזכוכית שמעלי, השמים נראו מוזרים. מובן שהם היו קודרים, כי היינו בלב החורף, אבל הם נראו כהים יותר משהיו אמורים להיות. מה זה שם באוויר — עשן? מהם הרסיסים שנושרים לקרקע? הם לא היו הרסיסים הרגילים. הם נראו גדולים יותר. יש אש בחוץ? הלהבות מתקרבות? די בגץ אחד והצריף שלנו יהפוך למדורת קבורה. קיבתי הריקה התכווצה. הרגשתי לכודה מתמיד.
עשיתי את מה שעשיתי בדרך כלל כאשר נזקקתי לנחמה. טיפסתי על קיר הלבֵנים האדומות שניצב לאורך הצריף. גובהו היה כחצי מטר. הלבֵנים שימשו חוצץ בין שורות המיטות בשלוש קומות משני הצדדים וספגו חום מתנור הסקה במרכז החדר. האש כבר כמעט כבתה, אבל עדיין נשאר מעט חום בלבֵנים. ישבתי שפופה על הקיר, והצמדתי את בהונותי אל הלבֵנים כדי להפיק כמה שיותר נחמה.
היו בבלוק שלי יותר ילדים משיכולתי לספור. ארבעים, חמישים, אולי שישים. הגדולים שבהם היו כמעט בני־עשרה. אני הייתי אחת הצעירות והקטנות. הפרצופים של כולנו היו מלוכלכים, מרוחים בפיח, ועינינו השקועות מוקפות עיגולים שחורים מחוסר שינה ומרעב. רובנו היינו לבושים סחבות, שהיו תלויות ברפיון על עצמותינו. אחדים מהילדים לבשו מדי אסירים מפוספסים.
אף אחד מאיתנו לא ידע מה קורה. בבוקר ההוא לא היה אַפֵּל — מִסדר. פתאום הרגשתי גירוד בספָרות שעל זרועי השמאלית. לראשונה מיום שנחקקו בבשרי, התעלמו מהן. A-27633. הזהוּת שכפו עלי הנאצים. לא שמעתי שצועקים אותה. השגרה שלנו הופרה. אין ספק שמשהו מוזר קורה.
לא קיבלנו אוכל, והרעב היה מצמית. היינו אמורים כבר לעמוד בתור לפרוסת לחם יבש וקערת דייסה פושרת המכילה, במקרה הטוב, רמזים לירקות לא מוגדרים. מדקרות כאב הלמו בבטן של כולנו.
כמה זמן ננטשנו ככה? לא היתה לי שום דרך למדוד את הזמן. יכולתי רק לראות את אור היום מסלק את הצללים מתוך הצריף, ואז לראות אותם חוזרים. לא יעבור זמן רב והשמש, ויהיה מקומה אשר יהיה, תשקע אל מתחת למישור החלונות ובקרוב נהיה שוב בחשכה גמורה.
שיעולים, משיכות באף ויבבות הדהדו סביב הדרגשים. למרות הקור העז עמדה בבלוק צחנה של שמיכות ספוגות בשתן ושל צואה מסירי לילה עולים על גדותיהם. היו ילדים שייללו כמו תינוקות או ניסו לעצור את הדמעות. הבכי היה מידבק. הוא אמלל את כולנו. ברגע שהתחלת לבכות, הרגשת עצובה אפילו יותר מהרגיל. התחלת לחשוב כמה החיים נוראים, ואז לא יכולת להפסיק. אני לא נכנעתי. אף פעם לא בכיתי. הרגשתי דחף להתייפח, אבל חשקתי את שיני והתגברתי.
מאמע לימדה אותי לא לבכות אף פעם, ולא משנה כמה חלשה או מבוהלת ארגיש. אני גאה לומר שיחסית לגילי, היה לי רצון חזק.
'לאן נעלמה הבְּלוֹקאֶלטֶסטֶה?'
'לא ראיתי אותה היום'.
'לא ראיתי אותה מאז אתמול'.
'היא לא פה. בואו נצא'.
'לא. אסור לנו לצאת'.
'אם היא תתפוס אותנו, היא תרביץ לנו ותלשין לגרמנים'.
הבלוקאלטסטה (מילולית: 'זקנת הצריף') היתה הממונה על הצריף, עושת דברם של הגרמנים. כמונו, גם היא היתה יהודייה. הגרמנים גמלו לה בתוספת מזון ובמקום משל עצמה. היה לה תיאבון בריא במיוחד. אני חשבתי שהיא שמנה. עם זאת, בעיני ילדה, כולם היו גדולים. בתמורה לעבודה המלוכלכת שעשתה בשביל הגרמנים, היתה זקנת הצריף יכולה להתמתח ולישון בשלווה בלי שמישהו יגנוב את השמיכה שלה, או ינעץ מרפקים וברכיים בגבה.
אף על פי שזקנת הצריף השתמשה בפחד כדי לשלוט בנו, הנוכחות שלה השרתה גם תחושה של אוֹרְדְנוּנְג מוּס זַיין ('סדר חייב להיות', כפי שהגרמנים לא נלאו לומר). אני מודה בפה מלא שפחדתי מהאישה, אבל בלעדיה שרר כאוס. והגרוע מכול — לא היה אוכל.
בזמנים כתיקונם היו כל הצריפים סגורים על מנעול ובריח. כאשר זקנת הצריף הסתלקה, והיה מועד עזיבתה אשר היה, היא כנראה מיהרה כל כך עד שלא טרחה לספור אותנו או לנעול את הדלת. הרגשתי פיתוי להתגנב החוצה, אבל הרעש היה מפחיד מדי. אף אחד מהילדים לא העז לחצות את המפתן. כאילו שדה כוח ריסן אותנו. עברנו התניה לציית לפקודות ולא יכולנו לזוז בלעדיהן.
פתאום נפתחה הדלת. כולנו קפצנו.
לא זיהיתי את האישה שנכנסה לצריף. היא נראתה נורא. תת־התזונה עיוותה אותה. פניה לא היו הרבה יותר מגולגולת מכוסה עור דמוי קלף. עיניה היו שקועות עמוק בארובותיהן. אבל גופה היה נפוח. הרעב עשה את זה לאנשים. ניפח אותם. אניצי שיער חום כהה בצבצו מתחת לחתיכת בד שנכרכה סביב קודקודה בניסיון נואל לשמור מעט חום.
האישה הביטה בי.
'טוֹלה!' היא קראה. 'הנה את, ילדה שלי!'
הקלה מילאה את פניה. שרירי לחייה המתוחים התרפו ועיניה נצצו. קולה היה חלש אך מוכר. וכך גם עיניה הירוקות העצובות וחיוכה הרפה. נעמדתי מבולבלת על הלבֵנים. היא נראתה כמו דחליל יותר מאשר בן אדם. היא נשמעת כמו מאמע שלי, אבל האם זאת באמת היא?
ומה היא עושה בצריף שלי? היא אמורה להיות באגף הנשים. אני הופרדתי ממנה חמישה חודשים לפני כן, בשיא הקיץ, אחרי שחליתי. נכון, שמעתי את קולה בקרבת מקום כשהלכנו לתאי הגז וכשהלכנו בחזרה, אבל לא ראיתי אותה. למעשה, לא ראיתי את פניה של מאמע זמן כה רב עד ששכחתי איך היא נראית. התרגלתי שאין לי אמא ואבא. שכחתי שיש לי מישהו בעולם הזה. חשבתי שאני בודדה. אבל אולי אני לא? הייתי מבולבלת. האישה הבחינה בהיסוס שלי.
'טולה, זאת אני. מאמע', היא אמרה וחיוכה התרחב.
פקפקתי.
האם זאת באמת מאמע שלי? תהיתי.
ירדתי בקפיצה מהלבֵנים ורצתי אליה. הרגשתי חיוך מתפשט על פנַי מאוזן לאוזן. לראשונה זה חודשים הרגשתי אושר של ממש.
היא כרעה על ברכיה, אחזה את פנַי והישירה מבט אל תוך עינַי. אחר כך עטפה אותי בזרועותיה ונישקה אותי. אני החזרתי חיבוק. הכי חזק שיכולתי. היה לה הריח של מאמע שלי. היא באמת היתה מאמע היפה שלי. אסירה A-27791. מאמע שלי.
'טולה, תקשיבי לי. אוספים אנשים לצעדה לגרמניה. מפה עד גרמניה, מאות קילומטרים', אמרה מאמע. 'תסתכלי עלי. הם יירו בי. אני אמות. אני לא יכולה ללכת. תסתכלי על הרגליים שלי'. היא הצביעה מטה.
לא היו למאמע נעליים. כפות רגליה היו עטופות סחבות. הן נראו כאילו נחבשו בחופזה. חלקן התחתון היה רווי לחות, והלחות הזדחלה מעלה. שוקיה של מאמע וקרסוליה היו אדומים מקור ונפוחים, סימן ברור לתת־תזונה. המחנה היה מלא דחלילים חיים ושלדים חיים.
'את אולי תצליחי. את אולי תשרדי עד סוף הצעדה. אבל זה לא עולם לילדים. אני לא רוצה שתשרדי לבד. אז בואי ננסה להתחבא. יש סיכוי שנשרוד יחד. ואם נמות, נמות פה ביחד. תבואי איתי?'
'כן, מאמע. אני אבוא', עניתי.
מיום שנולדתי חייתי בעולם שבו יהדות פירושה גזר דין מוות. היה רגיל לגמרי שמבקשים ממני למות. כל ילד יהודי מת. ואני תמיד עשיתי מה שמאמע אמרה. מאמע תמיד אמרה לי את האמת. סמכתי על מאמע. לא סמכתי על אף אחד אחר. מאמע אמרה לי את האמת כי ידיעת האמת היתה עשויה להציל את חיי. זה מה שמאמע אמרה. והיא חזרה על זה שוב ושוב. בגטו. במחנה העבודה. בקרון הבקר. ולפני שהפרידו בינינו במחנה הריכוז.
מאמע אמנם דיברה על כך שנמות יחד, אבל גם רוממה את רוחי כשאמרה שיש סיכוי שנישאר בחיים אם אשמע בקולה. כמו תמיד, היא דיברה אמת. הורים אחרים היו עשויים לנסות להסתיר את האמת בנסיבות כאלה. לא מאמע שלי. היא האמינה שידע הוא כוח, ועשוי להציל את חיי.
חודשים ארוכים הייתי לבד. לא היה איש שיגן עלי. תמיד חשבתי שאמות לבד. גם אם לא ממש הבנתי מה זה מוות. אבל עכשיו יש מישהו שדואג לי. אעשה כל מה שמאמע תבקש. גל של הקלה שטף אותי כשהבנתי שאני כבר לא לבד.
מאמע לא אמרה דבר. היא אחזה את ידי והובילה אותי החוצה מהצריף.
ריח שרֵפה היכה בנו. קולות עצים מתפצחים. לוחשים. מדורה ענקית? יותר מכול ייחלתי לחום מכל סוג שהוא כדי להפשיר את גופי הקפוא. אבל אז מאמע לחצה את ידי ואני שכחתי מהקור. עשן מילא את השמים. האש היתה קרובה. היא היתה קולנית והפחידה אותי. עשן עצים מעורב בריחות אחרים. משהו שמנוני. החומר השחור שמכסים בו כבישים וגגות. והיה עוד משהו. ריח רקוב של אשפה נשרפת. טונות על גבי טונות.
ראשה של מאמע נע ימינה ושמאלה בעת שהיא תרה אחר בעיות אפשריות. יד ביד, בשתיקה ובצעד מהיר, חצינו את השלג. נדמה שהיא יודעת לאן היא הולכת, ואני ידעתי שעלי להיות שקטה ככל האפשר. מי שמרעיש עלול להיהרג. מאמע לא היתה צריכה לומר דבר. הבהילות שלה חלחלה אלי. הייתי מחושמלת מההרפתקה. מדקרות הרעב נעלמו. האהבה של מאמע השרתה עלי ביטחון. הסחבות שעל כפות רגליה הפיקו קול רטוב בכל צעד. לא הרגשתי שהשלג מחלחל בעד נעלי השרוכים הדקות הלבנות שלי אל כפות רגלַי החשופות. הרגשתי רק את חום ידה של מאמע ואת אהבתה ממלאת את כל הווייתי.
התקשיתי להאמין למראה עינַי. בפעם הראשונה לא חסמו את דרכנו אנשי ס'ס או עושי דברם הגרמנים. לרגע, כשעברנו בין כמה בניינים, קלטתי במרחק חיילים במעילי חורף, מקבצים אסירים ומתכוננים לצעדה אל גרמניה. נראָה שהנאצים מקללים וצורחים פקודות.
הייתי מבוגרת מהמלחמה בשנה אחת פחות שבוע. מעולם לא חוויתי חירות. ההישרדות שלי היתה תלויה ביכולתי לאמוד את מצב הרוח של שובי. למרות האכזריות שלהם, ידעתי שבדרך כלל הגרמנים שקולים להחריד. בבוקר הזה הם היו על סף היסטריה וירו מטווח אפס באומללים שלא צייתו מהר מספיק.
לא הנדתי עפעף למראה רצח. הייתי עדה למיתות אלימות מאז שזכרתי את עצמי, ועם הזמן למדתי לדכא את הרגשות שלי. מי שהפחידו אותי היו כלבי הרועה הגרמני והלסתות הפראיות המקציפות שלהם. הכלבים הנוראים האלה, המושכים ברצועות אדוניהם, היו גדולים יותר ממני. בקיץ, כשמאמע ואני הגענו לרציף ויצאנו מקרון הבקר, ראיתי את הכלבים רודפים אחרי אנשים לאורך המסילות בכיוון הארובות והעשן.
מעולם לא הישרתי מבט אל עיניהם של אנשי הס'ס — שוּצשטאפֶל; 'פלוגות המגן' — חיל העילית של היטלר שבשורותיו היו הנאצים האדוקים ביותר ברייך השלישי. הצלחתי להימנע מזעמם יותר מחצי שנה. מאמע לימדה אותי היטב: 'בכל פעם שאת עוברת ליד גרמני, תמיד תסתכלי למטה או לכיוון אחר. אף פעם אל תסתכלי להם בעיניים. הם שונאים את זה. זה מרגיז אותם ואז הם מתפרצים. הם עלולים אפילו להרוג אותך'.
ראיתי את מכנסי הרכיבה השחורים שלהם; את המגפיים השחורים המצוחצחים למשעי — מגפי ס'ס מהודרים שמגיעים עד הברכיים. ראיתי את האלות שלהם, את הפגיונות התלויים על החגורות, את סמלי הגולגולת ואת הידיים הששות לירי. הגעתי במבט עד לכתפיים ולכותפות שלהם. אולי ראיתי צלב ברזל על חזה או סביב צוואר של מישהו. חשבתי שאלה המדים שכל גבר לא־יהודי עלי אדמות לובש. אבל אף פעם לא הסתכלתי להם בפרצוף. לעומת זאת הישרתי מבט לעיני הכלבים. והם נעצו בי מבט בחזרה. הם ריירו והגירו רוק ונהמו והמו והניעו את צוואריהם השריריים. הכלבים רצו לנעוץ שיניים בבשרי ולקרוע אותי לגזרים.
מאמע לפתה את ידי ווידאה שנישאר צמודות למבני העץ הנמוכים. היינו בחלק הצפוני־מערבי של מחנה ההשמדה אושוויץ II, המוכר יותר בשם בירקנאו, שהיה אחד המחנות שהרכיבו את התשלובת העצומה של אושוויץ. מימין חיפו עלינו בניינים שבהם שכנה מרפאת הגברים. משמאל היו שורות על גבי שורות של צריפים שחצצו בינינו ובין שער הכניסה למחנה — שער המוות — ששם התאספו עכשיו אסירים ליציאת אושוויץ שלהם. בחשאי ככל שיכלה הובילה אותי מאמע דרומה. התקדמנו בכיוון מסילת הרכבת שהביאה אותנו לבירקנאו חצי שנה לפני כן.
מנועי משאיות המו במרחק — מהן יצאו לדרכן, מהן עמדו על מקומן — ופקודות נשאגו והתחרו על תשומת לב. פעם או פעמיים משכה אותי מאמע אל תוך בניין וכאן התכופפנו נמוך ככל שיכולנו. היינו נואשות להיות בלתי נראות. אף כי היה מרחק ניכר בינינו למגדלי השמירה בגדר ההיקפית, ידעתי שאם השומרים ישגיחו בנו, הם יפתחו באש או יודיעו לחיילים למטה. ואם יתפסו אותנו, יכריחו אותנו להצטרף לטור, מוקפות בגברים ובכלבים שלהם, ולא נוכל להימלט מהצעדה שמאמע אמרה שתהרוג אותה.
כשיכולנו הסתתרנו בצללים וניצלנו את המזל שעמד לנו. הצפיפות של הצריפים עזרה לגונן עלינו. אבל יותר מכול עזרה לנו הבהלה של הגרמנים. הרוסים בדרך. הם כבר לא רחוקים. הרוסים הנקמנים. הנאצים מיהרו כל כך לברוח, שהם לא שמו לב שאסירה A-27791 ואסירה A-27633, הילדה בנעליים הלבנות, מנסות להסתתר.
פרץ של אדרנלין חידד את חושַי. אוזנַי ואפי סיפקו לי מידע כמעט כמו עינַי. דבר אחד היה חסר והוא הצחנה שריחפה מעל המחנה מרגע שהגענו אליו. אותו ריח מחליא שלא היה רגע שלא אפף אותנו. אותו 'שטינק' גופריתי, כמו ביצה סרוחה — צחנת שיער נשרף מעורבת בבשר נצלה, שפלשה לנחיריים ונדבקה כמו עלוקה לקצות העצבים ולזיכרון. לשם שינוי, הטעם המבחיל ההוא לא עמד בפי.
היום היה רועש הרבה יותר מיום האתמול, כשהייתי בחוץ לבד כמה רגעים. הסתקרנתי אז מהדממה שעמדה בצריף הילדים האחר, ולכן הצצתי פנימה, חרף הסכנה שאכעיס את זקנת הצריף המופקדת על המקום. אבל איש לא כעס עלי. הבניין היה ריק. הילדים פשוט נעלמו.
תוך שנאחזתי בידה של מאמע נוכחתי שאיני מסוגלת להתעלם עוד מהקור. ייחלתי לכפפות. ראיתי שתי כפפות מחוברות בחוט למעיל של ילדה בצריף השכן. האצבעות שלי קפאו. באמת הייתי זקוקה להפוגה מהקור. כולם פילחו. זה היה חלק חיוני מההישרדות במקום הזה. זאת לא היתה גניבה. אבל לא לקחתי את הכפפות. מרגע שידעתי לדבר ולהבין לימדו אותי להיות כנה וטובה. הילדה שהכפפות שייכות לה אולי תזדקק להן אם תחזור; אף כי ידעתי בליבי שהיא לא תשוב. ועם זה, לא רציתי להרוויח מהמוות שלה, ולכן השארתי את הכפפות תלויות במקומן.
אחרי כעשר דקות הגענו לבניין שמאמע חיפשה. היא משכה אותי פנימה. זה היה בית חולים לנשים, אף כי כמעט לא היה שם ציוד רפואי. המקום היה תחנת ביניים בין החיים למוות. בעשרות מיטות שכבו מתות וגוססות, שהגרמנים נטשו בחפזונם. אנחות ויבבות הדהדו ברחבי החדר.
מאמע הלכה ממיטה למיטה וניערה את שולי השמיכות. לפעמים אישה זעה בתגובה. במקומות האלה, שהיו בהם סימני חיים, מאמע המשיכה הלאה. לא הצלחתי להבין מה היא עושה ופחדתי לשאול. מאמע בדקה כל מיטה ומיטה, וכאשר לא היתה תגובה, היא הצמידה את גב ידה לגופה.
'זאת קרה', היא אמרה והמשיכה לחפש.
סוף־סוף הבנתי מה מאמע מחפשת. היא שלחה יד אל מתחת לשמיכה ונגעה בגוף נוסף. הגוף הזה לא זז. אבל הוא עדיין היה חמים. האישה נפטרה זה עתה.
'טולה, תקשיבי לי', מאמע אמרה. 'את מוכרחה לעשות כל מה שאגיד לך. אחרת יש סכנה שיהרגו אותך'.
'כן, מאמע'.
'תחלצי את הנעליים ותיכנסי למיטה'.
התרתי את השרוכים בנעלַי הלבנות מהר ככל שיכולתי. המיטה היתה גבוהה יותר מהדרגש שישנתי בו בדרך כלל, ונזקקתי לעזרה כדי לעלות עליה.
'תיכנסי מתחת לשמיכה הזאת, תתכסי ותשכבי על הבטן. את תשכבי ליד האישה הזאת, ואני אכסה אותך ככה שלא יראו כלום. לא את הרגליים שלך ולא את הראש. את מוכרחה לשכב כאן ממש בשקט. בלי ציוץ. לא משנה מה יקרה. לא משנה מה תשמעי. את שומעת אותי? רק אני אוריד ממך את השמיכה. לא אף אחד אחר'.
היא נרכנה קרוב אלי.
'את חייבת לנשום לכיוון הרצפה. תישארי במקום ואל תזוזי. אל תזוזי. תישארי כאן עד שאבוא לקחת אותך. את מבינה?'
'בסדר, מאמע'.
מאמע היתה הערכאה העליונה. אם אתעלם ממנה, אהיה בסכנת מוות.
שותפתי למיטה היתה כבת עשרים. היא לא היתה שונה ממאות גופות אחרות שראיתי. שקים של עצמות מעוותות, מזוותות, שהעור מחזיק יחד. גולגולות שפיהן נעול בצרחה אילמת. המתה היתה יפה ובהחלט צעירה יותר ממאמע.
'חבקי אותה', מאמע ציוותה.
היא הפנתה את ראשי אל בית השחי של הגופה ושילבה את רגלינו. אחר כך משכה את השמיכה עד שרק קצה ראשה של האישה המתה הציץ ממנה.
'אני הולכת עכשיו, טולה', היא אמרה. 'גם אני צריכה להתחבא. אבל אני לא אהיה רחוקה. אני אחזור ואקח אותך. לא חשוב מה תשמעי — אל תזוזי עד שאחזור. בשום פנים ואופן. מבטיחה?'
'כן, מאמע, מבטיחה'.
מילאתי במדויק את ההוראות של מאמע. לא זזתי כמעט. לא פחדתי מהגופה. למה שאפחד? האישה היפה מתה ואינה יכולה להזיק לי. היא חברה ואולי תציל את חיי. היא המגינה שלי. אז עשיתי כל מה שמאמע אמרה, חיבקתי את האישה המתה וחיכיתי.
בהתחלה הגופה היתה חמימה. הייתי אסירת תודה על כך. התחושה חזרה לכפות רגלַי אחרי ההליכה הקשה בשלג. אבל אט־אט הגופה הלכה והתקררה. שכבתי והאזנתי, נשמתי נשימות שטחיות וחיכיתי. תהיתי למה האישה היפה מתה. מרעב, הנחתי.
הייתי שלווה להפליא. רוגע משונה מילא אותי. נרגעתי והתחלתי לראות בעיני רוחי בובה שפניה ירוקים. לא בובה שלמה. רק ראש. ראיתי אותה מבצבצת מהבוץ כשרצנו. לא ידעתי אם הראש והגוף הופרדו, או שהגוף עדיין מחובר לראש ונמצא בתוך הבוץ. רציתי לקחת את הראש, אבל לא היה לנו זמן לעצור.
היו לראש עיניים ידידותיות ופה חביב. רציתי את ראש הבובה. לא היו לי צעצועים במחנה. לא רציתי לשחק. לא ידעתי מה זה לשחק. המטרה בחיים היתה לשרוד. אבל אני רציתי את ראש הבובה כדי לדבר אליו וכדי שיארח לי חברה. היו לו עיניים יפות כל כך.
עינַי התחילו להיות כבדות. הרגשתי מוגנת. מאמע קרובה. האדרנלין מההרפתקה באוויר הפתוח דעך.
ואז שמעתי הלמות מגפיים.
אין עדיין תגובות