פרולוג

‘יאללה, ארץ־עיר. מוכנות?’ אבא מכריז בהתלהבות ומסתכל עליי מבעד למראה האחורית. ‘מלאכי, תרימי את הראש מהספר הזה כבר,’ הוא אומר בטון תקיף ומפנה מבט לאימא שיושבת לצידו.

‘עוד כמה רגעים, אני בדיוק באמצע דיאלוג מפתיע בין מר דארסי לאליזבת,’ אני ממלמלת ומורידה את מבטי בחזרה אל הספר.

‘כמה פעמים את מסוגלת לקרוא את אותו הספר ועדיין להיות מופתעת?’ אימא מתחילה לצחוק, מסתובבת וחוטפת מידי את הספר.

‘את ‘גאווה ודעה קדומה’ אני יכולה לקרוא אלפי פעמים ועדיין להתרגש בכל פעם מחדש. עכשיו תחזירי לי את הספר שלי, בבקשה,’ אני אומרת בחוסר סבלנות.

‘אנחנו סוף סוף נוסעים לחופשה, כל המשפחה יחד. הייתי מצפה שתתרכזי בהורים שלך במקום בשטויות,’ אבא אומר ומוסיף, ‘ותשבי כמו שצריך, בבקשה. תחגרי חגורת בטיחות. יש לנו עוד דרך ארוכה לפנינו.’ הוא מרצין ואני בתגובה מגלגלת את עיניי ומביטה מבעד לחלון.

‘אבא, אני בת עשרים וארבע. אני לא ילדה קטנה. לא מספיק שכפיתם עליי את הנסיעה ההזויה הזאת? אתם גם מתנהגים אליי כמו לתינוקת.’ אני מזדקפת לישיבה כדי שיניח לי ומשלבת את ידיי על חזי כאות מחאה.

‘מלאכי, את יודעת כמה החופשה הזאת חשובה לאבא וליחסים בעבודה שלו ואני מצפה ממך להתנהג כראוי.’ אימא מפנה אחורה את מבטה הכועס.

‘חופשה! הצחקת אותי. חתונה של הבת של המנהל שלו בים המלח בשקיעה, יש את זה ביותר פלצני?!’ אני מגחכת.

‘מספיק כבר, תהיי בשקט!’ אבא שואג ומרעיד את הרכב, נראה לי שנגעתי בנקודה רגישה. ‘סופיה, תחזירי לה את הספר שלה. לפחות היא תשתוק ותפסיק לדבר שטויות.’

אני לוקחת את הספר מידה של אימי בחיוך מנצח ושוקעת בחזרה לעולמה המופלא של ג’יין אוסטין, מתענגת על דארסי אהוב ליבי ועל אליזבת המהממת.

אני פוקחת את עיניי, ראייתי מעורפלת וגופי שורף מרוב כאב.

אני שוכבת בשולי הכביש, כאב הולם בראשי, מרימה את ידי וממששת, צועקת לאלוהים מרוב כאב, כף ידי מתכסה בדם. צופרים של אמבולנס נשמעים מרחוק ולרגע אני לא מבינה היכן אני נמצאת.

אני מתרוממת לישיבה בקושי רב, גופי כמעט לא מגיב לי וראשי מסתחרר. אני מפנה מבטי לאחור ורואה את הרכב המשפחתי שלנו מעוך על עמוד תאורה בצד הדרך ומעליו רכב מעוך נוסף. לפתע שני הרכבים מתלקחים ולהבות מתחילות לרקד עליהם.

האש מתפשטת במהירות ואני אוספת את עצמי, מתעלמת מכל כאב או קושי פיזי ומתחילה לרוץ לכיוונם. פיצוץ עז נשמע לאחר רגע וההדף מעיף אותי אחורה ומטיח אותי בחוזקה על הכביש. אני רואה סביבי שחור והכאב בגופי מתגבר, אני מבינה שאני לא מצליחה להזיז אף חלק בגופי.

‘אימא,’ אני מלמלת לעצמי ומנסה לפקוח את עיניי, ללא הצלחה. רעש הצופרים ברקע הופך למחריש אוזניים ואני שוקעת לתוך החושך.

שוב אני פוקחת את עיניי, מסתכלת סביבי ומבינה שאני שוכבת על מיטת בית חולים.

‘התעוררת. איך את מרגישה?’ פונה אליי אחות במדים בצבע בורדו, ותולה שקית אינפוזיה על עמוד ליד מיטתי.

‘איפה אני? איפה ההורים שלי?’ אני מנסה להתרומם לישיבה, אבל מגלה שאני עדיין לא מצליחה לזוז.

הראש שלי כואב כל כך, כאילו חבטו בי.

‘את נמצאת בבית החולים סורוקה, מתוקה,’ היא אומרת ומלטפת את ראשי בדאגה.

‘בבאר שבע? איפה ההורים שלי?’ אני שוב שואלת כשלפתע הזיכרונות תוקפים אותי ולראשי קופצת התמונה המזעזעת של רכבנו עולה באש. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי ללא שליטה וזיעה קרה מכסה את גופי.

‘תכף ד’ר זקס יגיע להסביר לך הכול,’ היא אומרת ויוצאת מהחדר.

אני מתחילה לרעוד ללא שליטה. עובר עוד רגע ורופא בחלוק לבן נכנס לחדר.

‘בוקר טוב, גברת מור,’ הוא אומר בחיוך רחב.

‘איפה ההורים שלי? מה קרה להם?’ אני שואלת בקול רועד ומתחילה לבכות. שוב אני מנסה להזיז את גופי ולהתרומם, ללא הצלחה.

‘מלאכי, את והורייך נקלעתם לתאונת דרכים קשה מאוד. רכב התנגש בכם במהירות עצומה וגרם לרכבכם להתנגש חזיתית בעמוד תאורה.’ שיניי נוקשות ללא שליטה ואני מתקשה לראות את פניו מעבר למסך הדמעות. ‘למזלך לא היית חגורה, ומעוצמת ההתנגשות נזרקת דרך החלון החוצה שניות לפני שהרכב שלכם התנגש בעמוד.’ המומה אני מכסה את פי בידיי, לא מצליחה להכיל את הסבריו. ‘כתוצאה מכך שתי רגלייך נשברו, ראשך נחבל, מה שגרם לזעזוע מוח קל, כנראה מהחבטה בקרקע.’ אני נוגעת בראשי ומרגישה את התחבושות המכסות אותו, הוא כואב כל כך. ‘ברוב גופך יש חתכים משברי הזכוכיות, ומכות יבשות שיעברו מעצמן. הוצאנו את כל שברי הזכוכית שחדרו לעורך. אני לא חושב שיישארו צלקות.’ הוא מחייך חיוך מלא ברחמים.

‘לא אכפת לי. ההורים שלי, מה איתם?!’

החיוך יורד מפניו ומבטו הופך מבוהל. הוא מוריד את ראשו ומתחיל לומר את המילים שאני לא רוצה, לא מסוגלת לשמוע ולהכיל. ‘לצערי הם…’

‘לאאא!’ אני צורחת במלוא גרוני ומרגישה את החדר מתחיל להיסגר עליי. ליבי הולם בחוזקה, מאיים לפרוץ מבית החזה, ואני מרגישה שאני לא יכולה לנשום. שתי המילים שיצאו כרגע מפיו שוברות אותי למיליוני רסיסים ושומטות את הקרקע מתחת לרגליי.

אני מתחילה לנוע בחוסר נוחות במיטה, מנסה לקום ולא מצליחה. הגוף שלי בוגד בי. הכאב חזק ממני וגופי רועד ללא שליטה. מרוב כאב ותסכול אני מושכת מגופי את כל החוטים המחוברים אליי והרופא נדרך.

‘מלאכי, בבקשה, תירגעי,’ הוא צועק בחוזקה באוזניי, אבל כל מה שאני מצליחה לראות זה את הוריי נשרפים בעודם בחיים. אני ממשיכה לנסות לקום בשארית כוחותיי, ולמרות הרעידות הבלתי רצוניות לברוח מהמקום הזה, מהסיוט שאני לא מצליחה להתעורר ממנו.

הרופא רץ ופותח את דלת החדר. ‘אחות, בואי מהר,’ הוא קורא ואני ממשיכה להתפרע במיטה ולזעוק לשמיים. אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום, הכול סוגר עליי. אני עומדת למות, אני מרגישה את זה, החיים שלי נגמרו ברגע זה.

לפתע תחושת נמנום אופפת אותי, ראשי מתחיל להסתחרר ואני מאבדת את מעט השליטה שנשארה לי על גופי. לידי עומדת אחת האחיות שנכנסה קודם לחדר ומזרק בידה. אני מנסה להילחם בכל כוחי בתחושה, אבל עיניי נעשות כבדות. אני עוצמת אותן ונופלת לאחור.