החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

אנדריאה

מאת:
הוצאה: | 2020 | 170 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

זהו סיפור חניכה אינטימי של צעיר בשלהי מלחמת העולם השנייה, במרחביה המתפתחים של המושבה ראשון לציון. מרדכי בר-און, היסטוריון וקצין חינוך ראשי לשעבר, נוטש בסיפור זה את האובייקטיביות המדעית ועוטה את גלימת הסופר כדי להביא לנו מקום אחד ביקום, זמן מסוים, נפש ייחודית של אדם.

יואב מתגורר עם אמו. האב נטש, אחיו משרת בצבא הבריטי. מנהגי הבית הובאו מגרמניה עם הרהיטים והטעמים הספרותיים. תלמידי הגימנסיה לומדים אצל מורים נוקשים, מעלים הצגות ומטפחים סקרנות. תנועות הנוער משלימות את החינוך בתהיות ודיונים פילוסופיים. זהו הרקע שעליו בוקעת לראשונה מיניותו של יואב. ואז מופיע אנדריאה, שבוי מלחמה איטלקי, קצין, אמן, שנקלע ליישוב ומנסה לאסוף את רסיסי חייו טרם יחזור למולדתו. יואב ישנה את חיי כולם, ואגב כך גם את שלו.

"אנדריאה" הוא רומן המזנק קדימה ואחורה בעשרות שנים, נע בין ישראל למילנו, בין נעורים לבגרות, בין סופיות העבר לבין האפשרות שיש לו לאדם בכל רגע נתון להחזיר לעצמו מעט ממה שאבד. בר-און בחר להתייצב במשכן הזיכרון של אדם בשנותיו המאוחרות: במקום הזה, ישות הזמן אינה קיימת והספרות מתרוממת ועולה כנחלה האולטימטיבית של הקיום.

מקט: 4-1298-072
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זהו סיפור חניכה אינטימי של צעיר בשלהי מלחמת העולם השנייה, במרחביה המתפתחים של המושבה ראשון לציון. מרדכי בר-און, היסטוריון וקצין […]

פרק א

גלריה במילנו

הבוקר היה פנוי ויואב החליט לשוטט קצת במילנו. היום היה אפור ולח. פה ושם היו המרצפות מבוקעות מיושן. לפי שמות החברות הגדולות שהתנוססו על בתי המידות, ניכר שהעיר נהפכה לבירה הכלכלית של איטליה. אבל ליבו של יואב נמשך אל הקתדרלה, אף שבביקוריו הקודמים סבר שהיא 'גותית יותר מגותית'.

'פרץ בלתי מרוסן של רצון לעשות שיהיה יפה,' אמר לאשתו בביקורם בעיר לפני שנתיים. 'אני מעדיף את האיפוק הסגפני של הכנסיות בצרפת ובגרמניה.'

אף על פי כן, כשעמד עתה במרכז הכיכר מול חזית הכנסייה, הוא הניח למגדלי הפעמונים שהארד שנוצקו ממנו העלה מזמן חלודה, לצריחים הדקיקים הנראים כתלויים באוויר, לרקמה האוורירית של שיש בוהק, להתפרץ מול פניו, וכמו נסחף במערבולת של גל מקציף העומד לשטוף אותו עם הכיכר כולה.

'זה דומה לשטף צלילי עוגב כשהצלילים הגבוהים של החצוצרות מלוּוִים בצלילים הנמוכים של הבס הממלמל מלמטה.'

אשתו נהגה ללגלג על נטייתו להעתיק חוויות מתחום לתחום ולתרגם במילים חוויות של טעם, ריח או מראה.

'לאגס יש טעם של אגס,' היתה סונטת בו באירוניה, 'די לפירוש המתחכם. האגס לא יהיה טעים יותר אם הוא יזכיר לך ציורים של פייר בונאר.'

אבל יואב לא יכול היה להתגבר על יצרו. אהבתו לצלילים, לצבעים ולמיני ריגושים אחרים דחקה בו לנסות למצותם מעבר למה שהחושים עצמם מעניקים. הוא ידע שמשוגתו מקנה לו אפילו עתה, על סף שנות החמישים לחייו, תדמית של נער שלא התבגר כליל. 'שוויצר' קראו לו כשהיה מסחרר הרהורים בעקבות שיר של אלתרמן או פסל של רודן.

הוא התיישב באחר מבתי הקפה בכיכר, לגם אספרסו וכשסיים החליט לחזור למלון בקפנדריה דרך הסימטאות. הסימטה שעבר בה הייתה צרה. משני צדדיה ניצבו בתי אצילים ישנים שהפכו למשרדים. דלתות עץ רחבות נפתחו אל חצרות פנימיות. בבוקר שטף את העיר גשם אלכסוני שטיפותיו צלפו על הפנים. עתה היו הסימטאות והבתים רטובים ומטפטפים טיפות של הגשם שפסק. השמש יצאה מהעננים והזהיבה את הסימטאות בקרניים שחדרו מבין הגגות עד למרצפות. יואב הרהר בהרצאה שהבטיח לשאת בערב בוונציה לבאי כנס איגוד הסטודנטים היהודים. הוא ייסע לשם ברכבת היוצאת ממילנו לוונציה בעוד כשעתיים. מדי פעם הציץ בשלטים בצד השערים הכבדים. היו כאן שמות איטלקיים מתנגנים של בעלי הבית ושל דיירי משנה שקבעו את משכנם בבתים הנרחבים האלה: רופאים, ארכיטקטים, עורכי דין, רואי חשבון.

לפתע צדה עינו שלט שחור שנחקק בו באותיות מוזהבות: 'גלריה אַנדריאה סֵבַּסטיוֹ'. צמרמורת טלטלה את גופו. זיכרון דהוי אך עדיין צלול מילא אותו. הוא שם לב שמשולי השלט משתלשל צרור חוטים שחורים. האם הייתה זו שארית של סרטים שנתלו לאות אבל, או שמא נשרטה חליפתו של אזרח פלוני שעבר בסימטה הצרה בשעת צפיפות?

הוא דחף את הדלת הכבדה שנעתרה לו ונכנס לחצר הפנימית. במרכזה עמדה בריכה עשויה שיש שדגיגים אדומים שחו בה בין אצות וצמחי מים לרגלי מזרקה בדמות קופידון. מדרגות עלו אל שתי הקומות העליונות. שלט נוסף כיוון את האורח אל הגלריה בקומה השנייה מימין. דלת הגלריה הייתה פתוחה. הוא נכנס. באולם היו פזורים כמה פסלים. היו שם גופי אדם וחיות נטולי ראשים, דמויות מעוותות שהזכירו ליואב את פסליו של גָ'קוֹמֵטי, אם כי היו פחות נוגעות ללב בגשמיותן הגסה. על הקירות נתלו סקיצות לפסלים ברישומי פחם. ניכרה בהם יכולת רישום טובה. הרושם הכללי היה מַשמים למדי ולא היה זכר לרישומים הנטורליסטים המדויקים של הקצין השבוי שיואב זכר מאז. לרגע התגנב אליו חשש שמדובר באדם אחר, שהרי כשהכיר אותו הוא צייר תמיד בנוסח אמני הרנסנס.

בקצה המרוחק, בלשכה נפרדת, ליד שולחן מהודר, ישבה אישה צעירה ודיברה בטלפון. כשסיימה את השיחה פנתה אליו ושאלה בנעימה שגרתית באיטלקית:

'במה אוכל לעזור לאדון?'

יואב היסס ואחר שאל באנגלית:

'האם בעל הגלריה היה במלחמת העולם חייל באפריקה ונשבה בקרבות בידי הבריטים?'

האישה הסתכלה ביואב בתמיהה והשיבה במבוכה גלויה באנגלית רצוצה:

'אין לי מושג. בשעה ארבע תגיע לכאן הגברת ותוכל לשאול אותה.'

ופנתה לעיין במסמכים שהיו מונחים לפניה. ליואב לא היה ברור לאיזו גברת העלמה מתכוונת, אבל הוא שאל את עצמו אם אין זו אלא קלאודיה, אשתו של אנדריאה, שסיפר עליה רבות. הוא הציץ בשעון אף שידע שהעניין אבוד לפי שעה. הרכבת עמדה לצאת בשעה שתיים והוא לא יוכל לחזור הנה לפגוש את בעלת הגלריה. אף על פי כן אזר עוז והוסיף לשאול:

'מה שאני רואה כאן מסביב אלו יצירות של מר סֵבַּטיו?'

'כן. לאחר מותו החלטנו להציג בגלריה מבחר מיצירותיו המאוחרות.'

'מצטער לשמוע, מתי הוא נפטר?'

'לפני כחודשיים. הוא היה חולה. הגברת תחזור בשעה ארבע.'

היה ברור שהשיחה מכבידה על הצעירה והיא אינה מתלהבת לנדב מידע נוסף. יואב ניסה להסביר לה שבימי מלחמת העולם הוא הכיר קצין איטלקי ששמו אנדריאה סבסטיו, אבל פניה נשארו חתומות. נראה שלא הבינה ולא רצתה להיכנס לעניין. היא חזרה ואמרה פעמים מספר בעקשנות של תוכי:

'בשעה ארבע, בעלת הבית.'

יואב חזר והציץ בשעון כאילו היה בכך לשנות את גזר הדין. הוא חזר להביט בפסלים שפוזרו בגלריה. הספק המשיך לכרסם בו: האם ייתכן שמהראשית המבריקה כל כך נותרה אחרית כה דלה? שאל את עצמו. הוא זכר שבעבר ידידו הצליח ללכוד ברישומיו את הטבע במלוא חיותו ממש כאילו הגיע מסדנתו של דה וינצ'י. עם זאת הלך וגבר בו הרצון לרדת לסופו של הדבר ולבחון אותו עד תומו. הוא המשיך להביט סביבו, בחן את המוצגים וכעבור שעה קלה חזר ויצא לסימטה. הגשם חדל אבל בין המרצפות נקוו שלוליות. למיכאל, נציגו הבכיר באירופה, נותרו סידורים בעיר, ולרגע שקל בדעתו לטלפן אליו שיבטל את הרצאתו לסטודנטים בוונציה. מיד פסל את הרעיון. ההרצאה נקבעה לפני חודשים והוא לא רצה לאכזב את הסטודנטים. הוא גם ראה חשיבות במסר שביקש להעביר להם. הגיע הזמן לפרום את המתיחות שהשתררה עימם לאחרונה לרגל סירובם לחתום על הצהרת ההנהלה הציונית, משום שלא הכירה גם בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. עתה היה ברור לו שייאלץ לשוב לכאן מוונציה אם ירצה לספק את סקרנותו ההולכת ומתלהטת.

בשנות השישים, כשהגיע יואב לאיטליה לראשונה, ניסה לחפש את עקבותיו של אנדריאה. הוא שאל עליו ב'אקדמיה די בּרֵירָה' במילנו שידידו למד בה ואף לימד, לפי דבריו. העובדים לא זכרו אותו, אבל במזכירות בדקו ברשימות ישנות ואישרו שאדם בשם זה אכן לימד שם. המזכיר הזקן טען שאנדריאה עקר לרומא ומאז לא שמעו עליו. ברומא שאל יואב בעלי גלריות פרטיות, אך העלה חרס בידו. באחת מהן אמר לו הבעלים:

'מר סבסטיו, כן, אני זוכר אותו, עם זקן התיש שלו. הוא הציג אצלנו פסלים ורישומים לפני כעשר שנים. אבל מאז לא שמענו עליו. אולי הוא חזר למילנו.'

הוא שלף מאחת המגירות גלויה שהייתה מודפסת עליה הזמנה לתערוכה מיצירותיו של אנדריאה וצילום של פסל מופשט מעשה ידיו, שלא הרשים את יואב כלל.

הוא בדק גם בפֵרָרָה. הוא זכר שאנדריאה סיפר לו שהוא נולד בעמק הפּוֹ לא הרחק מהעיר הזו. בארמון הדוכס ד'אֶסטֶה היה שָרָת זקן שזכר צייר בשם הזה:

'הוא עבד לפני שנים רבות בשיקום ציורי הקיר שנפגעו במלחמה, לא יודע לאן הוא נעלם.'

לימים נואש יואב וחדל לקוות שישוב אי־פעם לפגוש את ידידו הצייר ויצליח לענות על השאלה הכואבת שהציקה לו כל כך בזמנו. עתה לפתע, בלי שציפה לכך, עומדות רגליו בגלריה הנושאת את שמו.

יואב גרא הגיע למילנו אתמול בבוקר. מיכאל ארגן לו פגישה עם ראשי הקהילות כדי לדון איתם בענייני הנוער. חשוב היה לו לומר להם ששלילת הגולה שוב אינה עומדת על סדר היום, ההפך, מחלקתו משקיעה מאמצים רבים לחזק את זהותם היהודית של צעיריהם. לפי התוכנית, לאחר ההרצאה שיישא בכנס הסטודנטים בוונציה, יטוס לרומא לקיים גם שם פגישות עם אנשי הקהילה ועם ארגוני הנוער. עתה, לאחר שיצא לסימטה, חזר והביט בשלט של הגלריה ובחוטים השחורים שהידלדלו ממנו. עכשיו היה ברור שאלו שאריות של סרט שחור לאות אבל. בשובו למלון ביקש ממיכאל לדחות ביום אחד את פגישותיו ברומא.

'עליי לשוב מוונציה למילנו,' הסביר למיכאל, 'זו פגישה פרטית, אבל היא חשובה לי מאוד.'

מיכאל היה סקרני ושאל לפשר הדבר אבל יואב התחמק ואמר:

'סיפור מסובך. זה קרה לפני שלושים שנה. הוא עמד אז במרכז חיי. אספר לך בהזדמנות.'

הנסיעה לוונציה ארכה כשלוש שעות. הם התיישבו במחלקה הראשונה בתא נפרד. מיכאל הבחין מיד שיואב אחוז שרעפים ולאחר דברים שהחליפו על כנס הסטודנטים הבין שהבוס אינו רוצה להוסיף לדבר. יואב ידע שהוא לא יצליח, אף אם ירצה, להסביר את פשר עגמימות נפשו, ואם יצליח הוא עלול להיראות מטופש או ילדותי. הוא התנצל, התכנס בפינתו ושם עצמו ישן אבל בפועל שקע בזיכרונות מתוקים־מרים. הוא הרגיש כאילו נישא על כנפי חלום המטיל אותו למחוזות רחוקים. זיכרונותיו החלו מתגעשים בקרבו ושאלות שלא נמצא להן מענה לפני שלושים שנה חזרו ועלו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.