החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אנטומיה של מגפה

מאת:
מאנגלית: anatomia_shel_magefa | הוצאה: | 2017-11 | 331 עמ'
קטגוריות: בריאות

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

** ספר זוכה בפרס העיתונאות האמריקאית החוקרת (IRE) לשנת 2010 **

 

השיעור ההולך וגדל של אנשים הסובלים ממחלות פסיכיאטריות במאה ה-21 הביא את ארגוני הבריאות להגדיר אותן כ"מגפה" עולמית. תאגידי התרופות פיתחו שלל טיפולים תרופתיים ממוקדים לטיפול ב"מגפה" המכניסות להן מעל 40 מיליארד דולר בשנה. 

ולמרות זאת, כיצד זה יתכן שדווקא אצל חולים שאינם נוטלים תרופות אחוזי ההחלמה ממחלות פסיכיאטריות גבוהים יותר?

ומדוע לפי ארגון הבריאות העולמי, חולים הסובלים מסכיזופרניה מבריאים יותר בארצות לא מפותחות – בהשוואה לארצות מפותחות?

וכיצד קרה שמספר הסובלים מהפרעה דו-קוטבית עלה פי 100 בחמישים השנים האחרונות בעולם המערבי, במקביל לעלייה בשימוש בתרופות אנטי דיכאוניות?

***

"אנטומיה של מגפה", ספרו של רוברט וויטאקר, עיתונאי וחוקר עטור פרסים, מביא לראשונה את סיפור גילוין והתפתחותן של התרופות הפסיכיאטריות הנפוצות – נוגדי חרדה, תרופות אנטי דיכאוניות, תרופות אנטי פסיכוטיות ותרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. הספר מביא ממצאי מחקרים עדכניים השופכים אור על "התעלומה" הרפואית הנוגעת למנגנוני פעולתן הגורמים תלות בטיפול התרופתי וקושי עצום להפסיק את השימוש בו.

בשפה פשוטה ומרתקת, המשלבת את סיפוריהם האישיים של מתמודדים ובני משפחותיהם שנפגעו מ"המגפה" בוחן וויטאקר שאלות יסוד המטרידות את עולם הפסיכיאטריה: האם התרופות הפסיכיאטריות אכן יעילות כפי שתעשיית התרופות מעוניינת שנאמין? האם הנזק בהן רב על התועלת? האם הן אפקטיביות בטווח הארוך?

להשלמת התמונה, מציג וויטאקר את מאבקי הכוח ושילוב האינטרסים של המנגנונים הכלכליים-חברתיים שמתדלקים את המשך התפשטות ה"מגפה" באמצעות שיתוף הפעולה האימתני שנוצר בין תאגידי התרופות בעולם, הממסד הפסיכיאטרי והגופים הרגולטורים.

וויטאקר מצביע על יוזמות חדשות ומוצלחות אחרות בטיפול במחלות פסיכיאטריות, הפועלות במסגרת המשפחה והקהילה. האלטרנטיבות הללו, כמו  "בתי סוטריה" ו"דיאלוג פתוח",  עושות את דרכן בימים אלה גם לישראל וכבר הראו בעולם תוצאות טובות בהרבה מהגישה התרופתית.

 

"הספר החשוב ביותר על פסיכיאטריה בעשור האחרון." Huffington Post

"ספר פורץ דרך וכתוב בקצב של רומן בלשי" Time

"אם הפסיכיאטריה תרצה לשמר את אמינותה היא תהייה חייבת להתמודד עם השאלות הקשות שהספר הזה מעלה באופן כל כך ברור ומדויק" DAVID HEALY MD, Professor of psychiatry, Cardiff University

 

בישראל ניתנים מדי שנה:

מעל 2 מיליון מרשמים לתרופות אנטי-דיכאוניות

מעל 1 מיליון מרשמים לריטלין

מאות אלפי מרשמים לתרופות אנטי-פסיכוטיות.

ועדיין מספר מקבלי הקצבאות בגין נכות נפשית גדל בשני העשורים האחרונים ב-170% (פי 3 מקצב גידול האוכלוסייה!)

זהו ספר חובה לרופאים, מטפלים, בני משפחה ולכל מי שמטופל בתרופות פסיכיאטריות.

על מחבר הספר

רוברט וויטאקר הוא עיתונאי חוקר המכסה את תחום הבריאות ועולם התרופות מזה כ-30 שנה. וויטאקר ידוע כאחד ממובילי הדעה העולמיים בדרישה לחקור את השימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות וההשפעות ארוכות הטווח שלהן על המתמודדים ועל החברה. הוא משתתף בדיוני מדיניות בריאות הנפש ברחבי העולם וספריו בתחום -Anatomy of Epidemic, Mad in America, Psychiatry under the influence  – תורגמו לשפות רבות. וויטאקר הוא המייסד והעורך הראשי של האתר madinamerica.com המרכז את הדיון העדכני ביותר בחשיבה מחדש על עולם הטיפול הפסיכיאטרי.

מקט: 4-239-615
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

המהדורה הראשונה של הספר ‘אנטומיה של מגפה’ יצאה לאור בשנת 2010, ויהיה זה נכון להגיד שתוך זמן קצר, הספר הפך ל’מעורר מחלוקת’. הספר חוקר את ההשפעות ארוכות הטווח של התרופות הפסיכיאטריות, ומציג היסטוריה מדעית שמאתגרת את הפסיכיאטריה המסורתית ומובילה לחשיבה מחודשת של מודל הטיפול הנוכחי, המבוסס רובו ככולו על שימוש בתרופות.

ההיסטוריה של הפסיכיאטריה והטיפולים הפסיכיאטריים היא נושא מעורר מחלוקת בחברה שלנו. לכן, כשמישהו כותב על כך, כמו שעשיתי בספרי הקודם, Mad in America, רבים תוהים ממה נובע העניין שלו בתחום זה. הנחת היסוד היא שחייבת להיות לו סיבה אישית לסקרנות בנוגע לפסיכיאטריה, אלמלא כן הוא היה מעדיף להתרחק ממה שעלול להיות שדה מוקשים פוליטי. לרוב, הם גם מנסים לגלות האם כתיבתו הושפעה מהעניין האישי שלו בנושא.

במקרה שלי, לא הייתה לי כל נגיעה אישית לתחום הפסיכיאטריה. הגעתי אליו לגמרי במקרה.

ב-1994, אחרי שעבדתי כמה שנים כעיתונאי, עזבתי את העיתונות היומית כדי להקים חברת תקשורת והוצאה לאור, CenterWatch, שדיווחה על ההיבטים העסקיים של מחקרים קליניים לבדיקת תרופות חדשות. הקוראים שלנו היו רבים ומגוונים – אנשי תעשיית התרופות, סטודנטים לרפואה, רופאים ואנשי עסקים – וברוב המקרים, כתבנו על הנושא בצורה ידידותית לתעשייה. התייחסנו למחקרים קליניים כאל חלק מתהליך שהביא לשוק טיפולים רפואיים משופרים ודיווחנו על ההיבטים הכלכליים של תעשיית התרופות ההולכת ומתרחבת. ואז, בתחילת 1998, נתקלתי בסיפור אודות פגיעה במטופלים פסיכיאטריים במסגרת מחקר קליני. במקביל להיותי שותף ב-CenterWatch, כתבתי לעיתים מאמרים לעיתונים וכתבי עת, ובסתיו של אותה שנה פרסמתי ב-Boston Globe סדרת כתבות אודות הבעיה הזו.

דולורס קונג ואני התמקדנו בסוגים שונים של ‘פגיעה’ במטופלים. בדקנו מחקרים שמומנו על-ידי המכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) ובמסגרתם, חולי סכיזופרניה קיבלו תרופה שאמורה הייתה להחמיר את התסמינים שלהם (המחקרים בדקו את הביולוגיה של הפסיכוזה). חקרנו את מקרי המוות שהתרחשו במהלך בדיקתן של תרופות אטיפיות (תרופות אנטי-פסיכוטיות – דור שני) חדשות נגד פסיכוזה. כמו כן, דיווחנו על מחקרים שכללו גמילת חולי סכיזופרניה מהטיפול בתרופות אנטי-פסיכוטיות, צעד שלדעתנו נגד את כללי האתיקה הרפואית. למעשה, סברנו שהייתה זו התנהלות שערורייתית ממש.

לא קשה היה להבין את עמדתנו. התרופות האלו נחשבו לפתרון יעיל, ‘כמו אינסולין לסוכרת’, למעשה. במשך זמן מה, מאז שעבדתי ככתב לענייני בריאות ב-Albany Times Union, האמנתי שזו האמת. לכן, לא היה לנו ספק שהפסיכיאטרים והחוקרים שערכו עשרות מחקרי גמילה מתרופות פסיכיאטריות ותיעדו בקפדנות את אחוז חולי הסכיזופרניה שסבלו מחזרתה של המחלה ונאלצו להתאשפז שוב, גרמו למעשה נזק למטופליהם. האם מישהו היה מעז לערוך מחקר הכולל מניעת אינסולין מחולי סוכרת ומעקב אחר קצב חזרת המחלה בעקבות הפסקת הטיפול?

כך התייחסנו למחקרי הגמילה בכתבות שלנו. אף שתכננתי להפסיק לכתוב על נושאים מתחום הפסיכיאטריה, שאלה אחת נותרה בלתי פתורה בעיניי והמשיכה לנקר במוחי גם לאחר הפרסום. במהלך התחקיר שערכנו לקראת הכתיבה נתקלתי בשני מחקרים שפשוט נראו לי לא הגיוניים. המחקר הראשון נערך על-ידי חוקרים מבית הספר לרפואה בהרווארד, שקבעו ב-1994 שהתוצאות הבריאותיות של חולי סכיזופרניה בארה’ב הלכו והידרדרו ב-20 השנים האחרונות והן אינן טובות יותר כיום ממה שהיו לפני מאה שנה. המחקר השני נערך מטעם ארגון הבריאות העולמי (WHO), שגילה פעמיים כי התוצאות הבריאותיות של חולי סכיזופרניה היו טובות יותר במדינות עניות, כמו הודו וניגריה, מאשר במדינות עשירות יותר, כמו ארה’ב. ראיינתי כמה מומחים אודות ממצאי הארגון, והשערתם הייתה שמצבם הגרוע של החולים בארה’ב נבע ממדיניות חברתית ומערכים תרבותיים. לדבריהם, חולי הסכיזופרניה במדינות עניות זוכים לתמיכה רבה יותר מצד בני משפחותיהם. אף שהנימוק הזה נשמע הגיוני, לא היה זה הסבר מספק דיו, ואחרי פרסום הכתבות קראתי שוב את כל המאמרים המדעיים הקשורים למחקר של ה-WHO על מצב החולים. אז גם גיליתי את הנתון המטלטל הבא: במדינות העניות רק 16% מחולי הסכיזופרניה טופלו באופן קבוע בתרופות אנטי-פסיכוטיות.

כך, למעשה, נכנסתי ל’שדה המוקשים’ של הפסיכיאטריה. זמן קצר אחרי שסיימתי לכתוב את סדרת הכתבות שהתמקדה, בין השאר, בביקורת על האתיקה המקצועית של החוקרים שמנעו טיפול תרופתי מחולי סכיזופרניה, גיליתי את המחקר שלכאורה מצא קשר בין תוצאות בריאותיות טובות והימנעות מטיפול תרופתי ממושך. כתבתי את הספר Mad in America, שתיעד את ההיסטוריה של הטיפול בנפגעי נפש קשים בארה’ב, כדי להבין את המסקנה המפתיעה שעלתה ממנו.

אני מספר לכם את זה מסיבה פשוטה. מכיוון שהפסיכיאטריה היא נושא כה שנוי במחלוקת, אני סבור שחשוב שהקוראים יבינו שהתחלתי את המסע האינטלקטואלי הארוך הזה מתוך אמונה בגישה הקונבנציונלית. האמנתי שהחוקרים בתחום הפסיכיאטריה גילו את הגורמים הביולוגיים למחלות נפש, ושהידע הזה הוביל לפיתוחן של תרופות פסיכיאטריות מהדור החדש שמסייעות ‘לאזן’ את החומרים הכימיים במוח. בעיניי, התרופות האלו היו כמו ‘אינסולין לסוכרת’. האמנתי שזה נכון, מכיוון שכך אמרו לי הפסיכיאטרים ששוחחתי איתם במהלך עבודתי כעיתונאי. אבל אז נתקלתי במחקרים של הרווארד וארגון הבריאות העולמי, ובזכותם יצאתי למסע האינטלקטואלי שבסופו של דבר, הוביל לכתיבת הספר הזה, ‘אנטומיה של מגפה’.

ממצאי המחקרים שפורסמו מאז 2010 מחזקים את הטענות העיקריות שהוצגו במהדורה הראשונה. במהדורה הנוכחית הוספתי פרק, לאחר האפילוג, שמציג את העדכונים האחרונים במחקרים אלה. להפתעתי, דעות שנחשבו לדברי כפירה ב-2010 מהוות כיום חלק מהשיח המרכזי של המחקר הפסיכיאטרי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אנטומיה של מגפה”