היא שוקלת את הדברים, עיניה מצטמצמות במחשבה. "כשאני מחברת את כל נקודות האופי שלך, הכישרון, אהבת המולדת שלך והאופן שבו […]
פרק 1
אל האור
לפני הטיסה תפס אותי אבינר לשיחת טלפון. אחרי שירה עליי דגשים לגבי איך למצות את הטיול ולנצל כל רגע הוא אמר: “עמוס, אתה יודע כמה אתה חשוב ליחידה ולי באופן אישי. אני ממתין לך חזרה. לא משנה כמה זמן אתה צריך שם, אני אקבל אותך בחיבוק גדול.”
דלת המטוס תכף תיפתח. אני בתנוחה נוחה יחסית, אני יושב ליד הדלת. במשך הטיסה שיננתי מילים בפורטוגזית, שפת המקום. השינון מחזיר אותי אחורה בזמן לזיכרונות מתקופות קרובות ורחוקות, שבהן הייתי מצוי בלמידה של שעות על גבי שעות, כזו שלא האמנתי שאני מסוגל לה.
מבין שלל הפרטים המציפים אותי מתבלט אחד: “הכול בראש”. צמד המילים שהיו לי איתו יחסי אהבה־שנאה. הוא הדהד בי שוב ושוב ברגעי הלימוד. מצאתי בו חוכמה. גיליתי שאם אני חושב על דבר־מה בחיים – רצון, צורך או משימה – אני מסוגל להגיע אליו. במשך השנים שכללתי את היכולת שלי לתרגם עניינים ליעד, לתוכנית, לדרך שתחבר אותי להתמדה מחודדת.
הדרך הארוכה באה לידי ביטוי לראשונה בימיי בפורטוגל. בקורס למדתי את השפה ואת רחובות ליסבון על בוריים. חצי שנה של לימוד רצוף – הדיאלקטים המיוחדים של השפה, טיולים רגליים ובאופניים. למדתי את הסיפור שלי לעומקו, והוא כלל לא רק את סיפורי האישי, אלא גם מוזיאונים, בתי ספר, רחובות, מקומות בילוי, בתי חולים ותחנות משטרה.
ואז אני מבין, שוב אני שקוע בתוך תבנית התכליתיות שלי. זה למעשה מה שעשיתי בחופשה, מאז שהחלטתי לצאת לדרום אמריקה וקניתי כרטיס טיסה. מתחילת החופשה שלי אני לומד לעומק את השפה ואת התרבויות הדרום אמריקאיות, ובייחוד את זו של ברזיל אהובתי. הייתה זו אהבה מרחוק, ואני השתוקקתי לגעת בה, הסיפורים על האנרגיה שלה וההתוודעות לתרבות השוקקת בה העיפו אותי.
אלא שהמשימתיות שבי לא נותנת לי מנוח. אני מרגיש שאיני מצליח ליהנות מהחוויה כתייר רגיל. מובן שלא העליתי על דעתי מצב שבו איתפס לא מוכן. כך בניתי את העולם שלי, השפה שגורה בפי, תוכנית היא החוזקה שלי, ואלה מנהלים אותי עתה.
חאלס, תשחרר כבר, אני אומר לעצמי. אתה בחופשה, תתנתק ממה שטבוע בך.
אבל אני לא מצליח לעשות את הדברים אחרת. לא עזבתי את המילון, מתרגל ומשנן עוד ועוד מילים, וגם התעקשתי להתיישב ליד הדלת בזמן הטיסה.
אני מנסה שוב לשכנע את עצמי, מעין מנטרה: חאלס, סמי, שחרר. תיהנה, אתה תייר של העולם, כמו כולם.
ואז אני קולט, “חאלס” ו”סמי” הן שתי מילים שלא היו קיימות בלקסיקון שלי לפני תשע שנים. שוב אני נכנס לסרט. אני מנסה פעם נוספת, מהתחלה: די, עמוס, שחרר. תיהנה, אתה תייר של העולם, כמו כולם.
אני נזכר בנפתלי עושה איתי מדיטציית שחרור בבוץ. אני משחזר את המתודה כדי לפרק את ההתרגשות ואת מחשבות המיותרות.
המטוס נוחת. פרפרים בבטן, גלגלי המטוס נושקים למסלול – נגיעה, עוד נגיעה – ומתחילה נסיעה רציפה על המסלול. עוד פנייה, עוד התיישרות מול מסלול נוסף. אני חושב שבעוד רגע נעצור, והינה סיבוב קטן נוסף. לבסוף נעצר המטוס צמוד לשרוול היציאה.
אני ממשיך לשבת בזמן שמרבית הנוסעים מתחילים לצאת לכיוון הדלת, שבינתיים נפתחה. אני מתרומם, עוזר לזוג צעיר לצאת לפניי, שולח יד לתא המטען מעל המושבים, מוריד עבורם את התיקים שלהם ואז אני מושך את התיק שלי. הם אומרים “תודה רבה”, ואני עונה “בבקשה” בפורטוגזית.
אני נכנס לשרוול היציאה ומתחיל לצעוד לכיוון ביקורת הגבולות. בטוח שאנהל שיחה עם השוטר בפורטוגזית. משנן לעצמי את כל מילות ההיכרות שזכרתי, את ההסבר המלא לגבי מאיפה באתי ולאן אני הולך, מגיע לאשנב. השוטר לא מסתכל עליי, מחתים את הדרכון שלי, אני ממשיך בדרכי.
אוסף את תיק הגב והולך לכיוון שער היציאה. לפני כן מוודא שלא חסר לי כלום – תיק גדול לנשיאת רוב הציוד, תיק צד קטן לציוד הזמין, חגורה פנימית עם המסמכים והתעודות – לא בטוח שהם מצויים בצורה מסודרת. מחליט להיכנס לשירותים, לוודא שלא חסר דבר ושהכול בסדר הנכון.
פותח את דלת השירותים. הם נראים נקיים באופן מעורר השתאות – מבריקים, מצוחצחים, מלאים באור. לוקח את הזמן להתארגנות משמעותית. נכנס לאחד התאים ומניח את התיקים. את התיק הגדול מניח על מכסה האסלה, את התיק הקטן תולה על הדלת. מרים את החולצה, פותח את החגורה הפנימית ושולף את המסמכים: דרכון, דרכון מצולם, מספרי הטלפון של הקב”ט המקומי, דף עם דגשים מהתדריך של ביטחון שדה ושני ארנקים.
מבטיח שוב שאין בארנקים מסמכים שעלולים להסגיר את המעמד הביטחוני שלי בארץ – תעודת ס”ש (סינון שוטרים) המאפשרת לי מעבר ללא עיכובים בכל הארץ. בדקתי פעם נוספת שאין בארנק את תעודת הקצין שלי. הכנסתי את הדברים חזרה והעמסתי עליי את הציוד.
חושב לעצמי, התעודות האלה, כמה שהן עוצמתיות בארץ וכמה שהן לא־כלום בארץ זרה, ואף עלולות לסבך אותי. בחו”ל.
פונה שוב לכיוון דלת היציאה.
הינה אני, אחרי שירות ארוך, יוצא לחופשה. אני משאיר הכול מאחוריי, כך חשבתי שיקרה או שצריך לקרות. מנסה להתרחק, לראות את המציאות מהצד, אולי זה מה שיעזור לי להחליט מה אני רוצה לעשות בהמשך הדרך.
שוב אני נזכר באבינר ובמטח הדגשים שלו לטיול. איש גדול אבינר. מפקד אחד ויחיד. כמו אבא, מנטור אמיתי. הוא מכיר אותי ואני מכיר אותו. עוד לפני שאני מגיב, הוא כבר יודע מה יש לי להגיד, ולהפך, גם אני קורא אותו לא רע. הוא יעשה מאמצים כבירים כדי שאחזור. הוא יפעיל כל אמצעי רגשי, חומרי וערכי, במטרה למנות אותי לפקד על מה שהוא מייעד לי, המקום המיוחד שבו גדלתי ביחידה. הוא יודע שהכוח אצלו, ואם רק יגיד את שלוש המילים אני חוזר מייד. כנראה האגו שלו לא ייתן לו לומר מילים אלה.
אין עדיין תגובות