1

הכאב הכה ראשון, ואחריו הצליל, כמו שברק מקדים את הרעם בסערה.

הכאב היה במפרק ידו הימני של ג'ק ריצ'ר. הוא היה חד ופתאומי וחם, חזק די והותר לגבור על הכאב העמום הפועם שמילא את ראשו. הצליל היה תו יחיד, עגול ומתמשך. מתכת על מתכת. מובחן, אבל שולי לצד הצלצולים באוזניו.

הכאב והצליל נבעו מהניסיון להזיז את זרועו. זה כל מה שריצ'ר ידע. הוא ישן קודם — לא, היה במקום כלשהו, עמוק יותר ואפל יותר משינה — וכשצף ועלה כלפי מעלה טילטלו אותו גלי סחרחורת. הוא היה שרוע על גבו. לא על מיטה. לא על הרצפה. על משהו חלק ומלאכותי. וקר. הצינה חילחלה מבעד לחולצתו ואל תוך שכמותיו ובמורד עמוד השדרה שלו. רכס חד חתך את שוקיו. הוא הרגיש כאילו ראשו נמחץ כנגד משטח קשה. אז הוא משך את המרפק הימני לאחור והתכונן לדחוף את עצמו כלפי מעלה. או שניסה לעשות זאת. ולא אי־הנוחות בלבד עצרה אותו. משהו היה קשור סביב המפרק ומנע ממנו לנוע יותר מסנטימטרים ספורים. משהו שחָבק אותו במהודק. הוא חתך בעורו. אבל לא זה מה שכאב יותר מכול, אלא אחת העצמות באַמת היד. אולי יותר מאחת. נזק משמעותי כלשהו נגרם מתחת לעור. זה היה ברור.

ריצ'ר ניסה להזיז את זרועו השמאלית. הוא לא חש כאב, אבל גם את המפרק הזה ריסן משהו חד. וגם את הקרסול השמאלי. וגם את הימני. הוא לא היה יכול לראות לְמה הוא מחובר, או במה הוא קשור, מפני שלא היה אור. אפילו לא שביב קלוש. החלל שנמצא בו היה חשוך לגמרי. לא נשמע שום רעש, עכשיו שהקרקוש המתכתי דעך. ולא היתה שום תנועת אוויר. לריצ'ר לא היה מושג היכן הוא נמצא. שום מושג כיצד הגיע לשם. אבל מישהו ודאי הביא אותו. וכבל אותו. ומי שעשה את הדברים האלה עתיד להתחרט על כך. בזה לא היה כל ספק.

בזמן שריצ'ר הלך ושקע מחדש בתהום הנשייה, עמד אדם בצד הדרך במרחק שמונה קילומטרים מצפון לשם וחיפש עשן או להבות. לאורך השנים הוא השתמש בשמות רבים, אבל ברגע זה התכנה איוון וידיץ'. הוא היה חסון וכפוף במקצת, עובדה ששיוותה לו מראה נמוך יותר מן המטר שמונים ושמונה שטען להם ברישיון הנהיגה שלו, וראשו הקירח היה כולו זוויות ורכסים חדים, כאילו סוּתת באבן בידי אדם לא מיומן. מכוניתו חנתה ליד העיקול השני מתוך שלושה. אתר תאונות ידוע לשמצה. העיקולים היו חדים וקרובים זה לזה וסבלו מתאורה גרועה. בין הדרך לנפילה תלולה הפרידו שוליים רחבים ומעקה בטיחות חלוד, והמדרון המשתפע מקצה הפיתול הראשון היה מאוד לא יציב. משהו שקשור במרבצים גיאולוגיים עתיקים שהתפוררו ועירערו את שכבות סלעי היסוד במעבה האדמה, עמוק מתחת לפני השטח. לא משהו שאי־אפשר לתקן, בהינתן סכום הכסף ההולם. אבל הכסף באזורים האלה היה מועט אז מחלקת הכבישים והגשרים המקומית פשוט הציבה כמה שלטי אזהרה. הם לא עזרו למנוע התרסקויות של כלי רכב, אבל עורכי הדין של המחוז אמרו שהם עשויים למנוע מהמחלקה תביעות לאחר מעשה.

מעט מוקדם יותר היום התרסק שם רכב פנאי שטח. לינקולן נוויגייטור. הוא ירד מהכביש, חתך עץ, התהפך שלוש פעמים ונעצר בחזרה על הגלגלים. הגג היה קעור כלפי פנים. חופת המנוע היתה מעוקמת. הדלתות היו מכופפות ומעוותות, וכל החלונות סדוקים ועמומים. וידיץ' צפה בתאונה בזמן אמת. לא היתה לו אפשרות אחרת מאחר שישב ברכב שנסע אחריו, נהג במהירות ונצמד אליו קרוב מאחור. הוא סחט את הבלמים ברגע שהלינקולן איבדה שליטה והחליק עד שנעצר בזמן שהלינקולן המשיכה לנוע. אחר כך הוא זינק החוצה והתקרב להריסות, ריחרח את האוויר בחיפוש אחר אדי בנזין ואימץ את אוזניו לאתר כל רמז לדלק מטפטף מקו שבר או מְכל סדוק.

הלינקולן גמרה במצב גרוע, אבל מצבו של הנהג היה גרוע עוד יותר. הוא מת. המפרקת שלו נשברה. לא היה שום ספק בזה. וידיץ' חייך. זאת לא התוצאה שציפה לה. אבל זאת תוצאה שהיה ביכולתו לנצל. יותר מזה, היא היתה כמו מענה לתפילה. בראשו צף ועלה הד מילדותו: אלוהים עוזר למי שעוזרים לעצמם. חיוכו גדל והתרחב, והוא פנה להתמקד בנוסע. בתחילה חשב שגם פניו מועדות אל חדר המתים, אבל כשבדק הרגיש דופק. אז הוא תיקן את אבחנתו: הבחור פשוט סובל מזעזוע מוח ומפרק שבור, אם לשפוט על פי שוליה החדים של העצם שראה מזדקרים מתחת לעור. גודלו של הבחור הציל אותו. הוא נראה ענקי. אולי שני מטרים, גם בהיותו שמוט על הדלת. מאה ועשרה קילוגרם בקלות. כולו עצמות ושרירים. שום שומן.

וידיץ' התקשר לשני חבר'ה שיבואו לעזור לו, ובזמן שהמתין להם חילץ את הנהג והנוסע מתוך ההריסות. זה לא היה קל. ראשו של הנהג היטלטל לכל עבר, והיה קשה לאחוז בגופו הרפוי והרך. היה קשה אפילו יותר עם הנוסע, בגלל גודלו וצורתו. זרועותיו היו גדולות יותר מרגליו של הנהג. מפרקי ידיו היו רחבים מכדי שווידיץ' יוכל לכרוך את אצבעותיו סביבם. וידיץ' היה קצר נשימה ומיוזע למרות האוויר הקריר כששמע גלגלים על האספלט מאחוריו, וכמעט שלא הספיק לסיים לעבור על תכולת הכיסים של הנוסע ולהעביר לכיסיו את הפריטים המעטים שמצא שם.

החבר'ה החדשים הופיעו בטנדר של פורד, והתברר שזאת היתה בחירה מעשית. לא היתה להם שום דרך לתמרן את גופו המעולף של הנוסע אל המושב האחורי של מכונית רגילה. הוא היה גדול מדי. מסורבל מדי. לא היה להם די מרחב לתמרון. אז שלושתם יחד הרימו אותו אל ארגז הטנדר וזרקו את גופת הנהג לצדו.

לבחור שנהג בטנדר קראו דארן פלֶטשֶר. הוא היה גבוה מווידיץ' בכמה סנטימטרים, אך רזה ממנו וקל ממנו בכעשרה קילוגרם. הוא טרק את דלת הארגז, נפנה אל וידיץ' ואמר, 'ראית את זה קורה?'

וידיץ' הינהן.

'כשהתקשרת ואמרת שזאת הלינקולן של גיבסון, קיוויתי שאתה טועה.'

'יצא לך פעם לראות אותי טועה?'

פלטשר גנח וענה, 'תספר לי בדיוק מה קרה.'

וידיץ' משך בכתפיים. 'גיבסון נהג די לאט. די בזהירות. הדבקתי אותו רק במקרה. הייתי בדרך בחזרה לבסיס הבית. נראה לי שגם הוא היה. הוא נסע איזה שני קילומטרים במהירות קבועה. סולידי, כרגיל. ואז הוא בטח ראה את המכונית שלי. ראה אותה, אבל לא קלט שהיא שלי, כי פתאום הוא ניסה להתנער ממני. הוא נתן גז, רק בדיוק ברגע הלא נכון.' וידיץ' החווה בראשו על הרכב ההרוס. 'כמו שאתה יכול לראות. מוצג א'.'

'היבהבת לו? צפרת? ניסית לשדר שבא לך מֵרוץ?'

'לא. למה לי? אני לא בן שש־עשרה.'

'אז למה הוא ניסה להתנער ממך? או ממי שהוא לא חשב שאתה?'

וידיץ' שב ומשך בכתפיו. 'פרנויה, זה הניחוש שלי. זה באוויר. זה התחיל כשאוֹקוֹנֶל מת והחריף מאז שבּאוֶורי נעלם.'

פלטשר שתק רגע, ואז הוא אמר, 'הבחור הגדול שנסע עם גיבסון. מי הוא?'

'אין לי שמץ.'

'אין לו תעודה מזהה?'

'לא.'

'מטען? תרמיל גב, לפחות?'

'רק זה.' וידיץ' שלף אקדח מפס המותן של מכנסיו ונתן אותו לפלטשר. 'גלוק 17. הנשק המועדף על האף־בי־איי. תבין את זה איך שאתה רוצה.'