החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עמליה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 254 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

אבל עמליה.

בבוקר, הייתה עמליה, המטפלת בבית הילדים, מהלכת בין החדרים, בין המיטות. הרדיו כבר היה פתוח על רשת ב׳ והקריין, נוקשה ונחוש, מבטא בעברית חמורה וחדה את תרגילי ההתעמלות, למתעמלים, היכון שלום… קול גרוני, יבש, עיקש, ככה. כל בוקר משעה שש עד שש וחמש עשרה דקות בדיוק.
אבל עמליה. עמליה שלנו מעירה אותנו ברכות. הקול שלה נמוך ושקט, והיא אומרת בוקר טוב עדין וחלש כדי שהשינה שלנו תתעורר לאט לאט, והחלומות יקיצו במתינות.

עמליה הוא רומן על ילדוּת והתבגרות בקיבוץ של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ועד למלחמת לבנון הראשונה.
קולה של הילדה המספרת בוחן את חברת המופת של ״הקיבוצים של פעם״, בהומור, באירוניה, בכאב ובתהייה.

.

 

מקט: 978-965-571-431-9
אבל עמליה. בבוקר, הייתה עמליה, המטפלת בבית הילדים, מהלכת בין החדרים, בין המיטות. הרדיו כבר היה פתוח על רשת ב׳ […]

פרולוג

היה כבר אוקטובר קריר כשעברתי לגור בירושלים והתחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים.

ועדיין פחדנית, אודי. כמו אז.

ונמלטת.

כשהחלו הגשמים הראשונים בירושלים נאלצתי לסגור היטב את התריס, ולא בגלל הקור.

וככה שקעתי אל לימודיי. נוברת בספרים, מחטטת הלוך ושוב במאמרים, בוחנת כתבי־עת מצהיבים, מסות מפותלות. מול החלון המזרחי שבחדרי ניצבה חורשת אורנים. הפניתי לה את הגב, נמלטת מאנחת עצי אורן בינות הסלעים, מריחו של הטחב המבעבע ממעבה האדמה ומהמחטים האפורות הנחות שעל הקרקע, נמלטת מהגרניום האדום הנשפך אל בתי האבן, מתריסים תכלכלים במרפסות זעירות, מסורגות בפיתוחים מעוקלים — יופיים מכאיב לי.

שריינתי את גופי, ולבי נשבה בתאוריות מוצקות, באסכולות חדשניות, בטיעונים מנומקים, בפולמוסים של אחרים. ככה טוב, ושום דבר אינו מכאיב. מלכוּת ההשכלה בונה מצודות וחומות בצוּרות. שלא יכאב.

לעת עתה יש לי שני תארים: באמנות ובפסיכולוגיה.

בשנה הקרובה אלמד היסטוריה ומקרא.

עבדתי למחייתי כפקידת קבלה במלונות בירושלים. ארבע משמרות שבועיות. ככה כבר שנים. ועכשיו במלון במרכז העיר.

העבודה נוחה יחסית. ההופעה הייצוגית הנדרשת מקלה עד מאוד. המדים — בדרך כלל חולצה וחצאית שחורות, או מכנסיים כחולים וחולצה לבנה — מגוהצים, מדיפים את ריחה של מכבסת המלון. תנועות הגוף מוקפדות, שההרגל מדייק אותם לחיוך מדוד, לתשובות קצרות, ענייניות ואדיבות.

מצייתת להרגל.

העבודה במלון משתלמת. תמורת ניכויים מזעריים במשכורת יש לי חדר נקי ומרווח, מקלחת מהודרת, שירותי מכבסה, שלוש ארוחות עשירות ביום — ולובי מהודר. אחרי המשמרת בעמדת הקבלה אני חומקת אל מקומי הקבוע, משתרעת על כורסה מיטיבה ומרופדת, צופה מרחוק בוויטרינות השקופות והרחבות שפותחות צוהר אל בתי הקפה.

וכשבחוץ קור מצמית כמו במדבר שלנו — זוכר? — האח דולקת, ומלצריות חינניות מגישות באדיבות קפה משובח ופאי תפוחים על מפית תחרה. הן מכירות את מקומי הקבוע שלאחר המשמרת — המצוי בשולי האולם — מרוחק מדלתות היוצאים והבאים…

בין שנת לימודים אחת לשנייה אני נשאבת. אל סיפורים, אל מחוזות חיים נושמים, מפותלים. יצרים, קנאות, תשוקות, געגועים וכמיהות שגָרות בסיפורים.

סיפורים של אחרים.

על מיטתי הרחבה מונחות ערימות נואשות להתמיין. ערימת עיתוני השבת, עיתוני יום חול ומקומונים, ירחונים עם דפי כרומו של פרסומים, שאולי אקנה ואולי לא. והמוני ספרים. עבים ודקיקים, מצהיבים, קטנים, גדולים, עבים, רחבים, צרים, ארוכים, ישנים, דהויים, צנומים. סימונים משולשים בפינות דפיהם המקופלים. ובתוכם מילים. כל כך הרבה מילים.

מילים של אחרים.

תכתבי פעם את הסיפור שלנו, אמרת לי פעם בחצי שאלה חצי קביעה, ועשרות פעמים התחלתי ומחקתי, ועזבתי ושבתי וכתבתי. אולי עכשיו זה הזמן, אודי? מה אתה אומר?

 

 

 

 

אבל עמליה.

בבוקר הייתה עמליה, המטפלת בבית הילדים, מהלכת בין החדרים, בין המיטות. הרדיו כבר פתוח על רשת ב’ והקריין נוקשה ונחוש, מבַטא בעברית חמורה וחדה את תרגילי ההתעמלות: למתעמלים, היכון צא… קול גרוני, יבש, עיקש, ככה. כל בוקר משעה שש עד שש וחמש־עשרה דקות בדיוק.

אבל עמליה. עמליה שלנו מעירה אותנו ברכוּת. הקול שלה נמוך ושקט, והיא אומרת בוקר טוב עדין וחלש כדי שהשינה שלנו תתעורר אט־אט, והחלומות יקיצו במתינות.

על עמליה יכולנו לדעת דברים, שאפילו, אפילו היא, אינה מעלה בדעתה, במחשבות הכי איומות שלה, שאנחנו יודעים.

לפי הקול של הבוקר־טוב שלה אפשר לדעת. הכול. הרגליים של עמליה ארוכות וחיוורות. הפסיעות היחפות הרכות שלה. וגם העיניים. אולי היום יהיו לה העיניים העמוקות שלה, והיא תסכים לשמוע על המכות שהיו אתמול בלילה עם הגדולים מכיתה ט’, ותגיד שבוועדת החינוך היא לא תוותר יותר. ואת הקול שלה — הפעם אלונה תשמע.

אלונה היא מרכזת ועדת החינוך שלנו. וצריך שאלונה תדע. במיוחד על יהודה, הילד־חוץ החדש מפתח תקווה, שאלונה מרחמת עליו. מה יש לרחם על הילד הזה, שתמיד מחטיף מכות. בלי רחמים. ואלונה מרחמת עליו. ועל עמליה שלנו — לא.

אבל הרבה פעמים בזמן האחרון הקול של עמליה היה אחר. קול שותק. קול שלא מדבר. כל היום. ברגליים חיוורות וכושלות היא משוטטת בין חדרי בית הילדים, העיניים כבויות ואפורות, והפה אומר רק את מה שמוכרחים: את המיטות אתה הזזת לפני השטיפה? תעבור שוב על המדפים, הם מלאים אבק. ומהרהרת באצבעות השקופות שלה, שמלטפות את האבק ומשאירות רצועות.

הרבה ליזול תשפכו על האסלות, אתם שומעים? הרי אי־אפשר עם הסירחון הנורא הזה בשירותים של הבנים. ריח של משתנה. תחנה מרכזית. ואיך אתם יכולים לסבול את זה אני לא יודעת.

בימים כאלה עמליה רוב היום שותקת.

ירדנה מגרעין הנח”ל, שהתנחל אצלנו לפני שלוש שנים, הגיעה אלינו לבית הילדים בדיוק ביום שבו ירד הגשם הראשון. ירדנה נשואה לעופר ויש להם בת אחת קטנה.

ומכוערת. את זה רונה אומרת.

עמליה הייתה כל כך אפורה וחיוורת באותו הבוקר.

עננים שחורים גוועו לה מתחת לעיניים, שנודדות לה בלילות. עמליה יודעת ששום דבר לא יוכל לעצור אותנו מלזנק החוצה ולהתפלש בתוך הטיפות הגדולות, שתכף ומיד ייעלמו במדבר הקמצן שלנו.

אבל עמליה מתוחה מאוד היום, והגרון שלה לא מפסיק לבלוע. אולי דמעות. ודווקא היום בא הגשם במטח פראי.

רצפת המרפסת נמלאה בבוץ דביק. משב חזק של רוח חמה העלה עמוד אבק על המרפסת הגועשת, גורר עמו עלים יבשים אל סִפָּהּ של הדלת הפרוצה, והטיח אותה במפץ נורא אל המשקוף. עמליה צעקה. מתוך הבטן יצאו לה הצעקות, הצטופפו אל הגרון, נדחסו לה במילים מרוסקות. תיכנסו מהר. הלכלוך הזה, מי ינקה את זה? אתם? אפשר להשתגע.

ומיהרנו לנער את האבק שנדבק לבגדינו, חובטים בגוף עד כאב, כדי לא לצער את עמליה שלנו עוד יותר.

כבר אתמול, שלום מסידור עבודה תפס אותנו על המדרכה וצעק שהוא שולח לנו את ירדנה, ושניזהר לעשות לה צרות, אה? וקרץ. כמו שעשינו לשלוש הקודמות, שברחו מבית הילדים שלנו בגלל התנהגות חסרת תקדים. שלום אוהב את המילים האלו “חסרת תקדים”, כי לו אין יותר מטפלות ברזרבה שיעזרו לעמליה שלנו. ואתם ילדים, צריכים לשמור טוב־טוב על כזה יופי של אישה. שאין יופי כזה בכל המדבר.

כמו היופי של עמליה.

אנחנו נתנהג יפה רק לעמליה. שמעת שלום? רונה אמרה.

ואם יחליפו לנו אותה אנחנו נעשה צרות. הבנת שלום? אלון צעק.

ירדנה נשענה על דלת הכניסה והביטה בנו, איך אנחנו חובטים בבגדים, איך המרפסת שלנו הופכת לעיסה דביקה, ואפשר לראות איך הראש שלה כבר חושב עלינו כל מיני מחשבות מתקנות וצודקות.

עלינו ועל עמליה שלנו.

וכמה כבר עמליה יכולה להתאפק, עם הבכי שלה ועם העצב, כמה. היא הביטה אל ירדנה וצעקה בקול הכי שבור ששמענו מהפה שלה. ואת? מה את עומדת ככה? את לקישוט פה? או מה?

ירדנה נרעדה והפה שלה התקמט קצת. את צריכה להגיד לי מה לעשות, אני חדשה פה, היא ענתה לעמליה בקול הכי צודק ששמענו.

כמו הקול של אלונה מוועדת חינוך, שאף פעם לא מלטף את עמליה שלנו. רק מאשים, ואומר לעמליה איך להתנהג, ומה לעשות, ואיך לדבר בשקט ולהבין דברים, שעמליה שלנו בשום אופן לא מבינה. בפירוש אינה מצליחה להבין.

הפנים השמוטות של עמליה הביטו בירדנה והמילים נצרדו לה בגרון: מזל שהגעתם אלינו לקיבוץ. מזל… רק אתמול אתם הגעתם וכבר… כבר יודעים להגיד כאן מה צריך. מזל. באמת מזל גדול שהגעתם…

ואז התחיל לעמליה הבכי. הראש שלה שמוט מטה והיא נאבקת להסיר את האבק הדביק שהביא עמו הגשם הראשון, מנקה בדבקות, בעוצמה, כאילו היא נלחמת במשהו נסתר, במין עיקשות… כשעמליה ככה בוכה, אנחנו יודעים שמשהו קרה. עמליה לא בוכה מכל שטות.

עמליה יכולה לבכות משיר, לעמליה יש תמיד דמעות ליד עץ הדומים. מזה עמליה שלנו בוכה.

אבל לא מכל שטות.

לירדנה אין זמן לדמעות.

היד הזריזה שלה מצאה את הצינור. תתרחקו מכאן, ילדים. זרימת המים החזקה ביד הבוטחת שוטפת ומגירה את האבק והבוץ הסמיך מהרשתות שנפערו בהן הכתמים של הגשם הראשון, מהקירות שטיפות עכורות דבקו בהם. את הריח של הגשם הראשון.

מהר ילדים, תביאו מגבים, ירדנה אמרה מבלי להביט בנו.

גם אתה ילד, היא אמרה לאודי. תזוז מכאן.

אבל אודי רק הביט בירדנה ושילב ידיים ועמד נטוע על מקומו.

אתה מתחצף, ירדנה אמרה מבלי להביט בו.

מי את שתגידי? ואיך קוראים לך? הקול של אודי התגרה.

ירדנה לא רואה. היא לא רואה כלום. איך עמליה שלנו, איך הבכי שלה דועך, איך עמליה שלנו שפעם, לפני שהעצב התחיל לה, איך היא אמרה לנו, אז לפני שהכול התחיל לה. איך היא אמרה, כשירד הגשם הראשון, תנשמו חזק. רק תנשמו את הריח. מבלי לזוז. רק לנשום.

תזוזי משם, עמליה. למה את עומדת ככה? את תזוזי או מה?

המים בצינור של ירדנה שטפו וניגרו והתיזו לכל עבר. נחלים של מים ניגרו ושטפו את רגליה היחפות של עמליה. הבכי שלה פסק אט־אט. היא הביטה בירדנה משתוממת ומשתאה, עיניה פקוחות לרווחה.

גם אנחנו עמדנו, מביטים בעמליה ואחר כך בירדנה.

בתוך עשר דקות נשטפו האבק, הדמעות והצער, הגירו את אבקת הלס הדביקה, וחצר בית הילדים שלנו בהקה בניקיון טהור.

ניקיון היא יודעת לעשות זותי. זה כן. אודי בעט בכדור המעוך.

ואלונה… איך שהיא תהיה מרוצה. אוי, איך היא תהיה מבסוטה מירדנה.

כולם יודעים שלאלונה היה פעם בעל בצבא. שנלחם בערבים יימח שמם. אבל עכשיו גם לאלונה יש צבא. צבא של מטפלות בבתי הילדים, שנלחם במיקרובים, מרסס חיידקים רעים ומשמיד גם את הטובים, מטהר פטריות ועובש עם מכלים של ליזול ואקונומיקה. צבא לוחמות הניקיון והטוהר — נשות הקיבוץ, המטהרות את זוועת הלכלוך. בהחלט. ובפירוש.

 

 

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.