1

דם! בזה אין כל ספק!

הוא בחן את הכתם האדום מבעד לזכוכית המַגדלת. ואז העביר את המקטרת לזווית הפה הנגדית ונאנח. ברור שזה דם. מה עוד יוצא מהאגודל כשנחתכים? הכתם הזה אמור היה להיות ההוכחה הניצַחַת לכך שסֶר הנרי חיסל את אשתו באחד ממקרי הרצח המחרידים ביותר שנגזר על בלש כלשהו לפענח. אבל למרבה הצער — זה לא היה כך! הסכין החליקה מידו כשעמד לחדד את העיפרון, זאת האמת המרה. ועל זה, כמובן, לא היתה לסר הנרי כל שליטה. בייחוד כי סר הנרי, הטיפש הזה, בכלל לא היה קיים. מצעֵר מאוד, זה מה שזה! למה יש אנשים שהתמזל מזלם להיוולד בשכונת עוני בלונדון או בין כנופיות הפשע של שיקגו, שבהן רֶצח וחילופי יריות הם חלק מסדר היום? בזמן שהוא עצמו…! באי־רצון הרים את מבטו מכתם הדם והסתכל מבעד לחלון.

הרחוב הראשי נשקף אליו, אפוף שלווה אינסופית, חולם בשמש הקיצית. עצי הערמון ליבלבו. לא נראתה נפש חיה חוץ מהחתול האפור של האופה, שישב על שפת המדרכה וליקק את כפותיו. אפילו עינו של הבלש המיומן ביותר לא היתה מבחינה בדבר שיעיד על כך שפשע התחולל.

זה באמת עסק ביש להיות בלש בעיירה הזאת! כשיגדל יעבור לאחת משכונות העוני של לונדון ברגע שתהיה לו אפשרות. או שאולי כדאי דווקא לבחור בשיקגו? אבא שלו רצה שיתחיל לעבוד בחנות! הוא! כן, הם ממש יחגגו, כל הרוצחים וכל העבריינים בלונדון ובשיקגו! ככה הם יוכלו להמשיך לרצוח במלוא המרץ בלי שמישהו יפקח עליהם עין. בזמן שהוא עומד בחנות, אורז סוכריות בעטיפות נייר ושוקל סבון ושמרים. לא, מה פתאום, הוא לא חשב להיות סתם בטלן! או בלש — או כלום! אבא שלו יצטרך לבחור! שרלוק הולמס, לורד פיטר וימזי, הרקול פוארו, קאלֶה בלומקוויסט! הוא מיצמץ בשפתיו. והוא, קאלה בלומקוויסט, עוד יהיה הטוב מכולם.

‘דם! בזה אין כל ספק,’ מילמל בסיפוק.

לפתע עלה מהמדרגות רעש מחריש אוזניים, ומיד אחר כך נפתחה הדלת בתנופה ומולו עמד אַנְדֶרְס, להוט ומתנשף. קאלה בחן אותו בחשדנות והסיק את מסקנותיו.

‘רצת,’ קבע לבסוף בנחרצות.

‘כן, ברור שרצתי,’ אמר אַנְדֶרְס בזעף. ‘מה ציפית, שיישאו אותי לכאן באפריון?’

קאלה הסתיר את המקטרת. מה פתאום, לא מפני שהיה אכפת לו אם אנדרס יתפוס אותו מעשן. העניין הוא רק שלא היה לו טבק במקטרת. אבל בלש זקוק למקטרת שלו כשהוא מנסה לפתור בעיות. גם אם אזל לו הטבק.

‘רוצה לצאת לסיבוב?’ שאל אנדרס והטיל את עצמו על המיטה של קאלה.

קאלה הינהן בהסכמה. ברור שהוא רוצה לצאת לסיבוב! הרי בין כה וכה עליו לסייר ברחובות לפני רדת הערב, למקרה שיצוץ משהו חשוד. נכון שיש שוטרים, אבל הוא קרא די והותר ספרים וידע בדיוק מה הם שווים. הם לא יֵדעו לזהות רוצח גם אם יעמוד מולם.

קאלה תחב את הזכוכית המגדלת שלו למגירת שולחן הכתיבה. ואז ירדו אנדרס והוא במדרגות ברעש כל כך גדול, שיסודות הבית רעדו.

‘קאלה, תזכור להשקות בערב את ערוגת התותים!’

זאת היתה אמא שלו, שראשה הציץ מבעד לדלת המטבח. קאלה נופף לה בתנועה מרגיעה. ברור שישקה את התותים. אחר כך — מתישהו. אחרי שיהיה משוכנע ששום טיפוס מפוקפק ורוחש רעות לא מסתובב בחשאי בתחומי העיירה. למרבה הצער, הסיכוי לכך לא היה גדול במיוחד, אבל אסור אף פעם להיות שאננים. הרי ‘תיק בַּקְסְטוֹן’ המחיש מה עלול לקרות. אנשים משוטטים להם במקום שאין שלֵו ממנו, כשלפתע פתאום נשמעת ירייה בלילה, ועוד לפני שמבינים מה קורה, כבר מתרחשים ארבעה מקרי רצח. על זה בדיוק סמכו הרשעים. שאיש לא יחשוד בדבר בעיירה קטנה כזאת ביום קיץ יפה שכזה. אבל הם לא הכירו את קאלה בלומקוויסט!

בקומת הקרקע שכנה החנות. על השלט היה כתוב המכולת של ויקטור בלומקוויסט.

‘תבקש מאבא שלך קצת סוכריות,’ הציע אנדרס.

קאלה עצמו חשב על הרעיון המוצלח הזה. הוא הציץ פנימה. ושם, מאחורי הדלפק, עמדה ‘המכולת של ויקטור בלומקוויסט’ בכבודה ובעצמה — כלומר אבא.

‘אבא, אני לוקח כמה מאֵלֶה עם הפסים!’

‘המכולת של ויקטור בלומקוויסט’ העיפה מבט מלא אהבה בצאצא בהיר השיער שלה ונהמה בחביבות. קאלה תחב את ידו לצנצנת הסוכריות. הנהמה פירושה שמותר לקחת. ואז מיהר בחזרה אל אנדרס, שישב וחיכה על הנדנדה תחת עץ האגס. אבל באותו רגע לא גילה אנדרס כל עניין ב’אלה עם הפסים’, אלא נעץ מבט מטופש בדבר־מה בגינה של האופה. ה’דבר’ הזה היה אֶוָוה־לוֹטָה, בתו של האופה. היא ישבה על הנדנדה שלה בשמלת המשבצות האדומה שלה, התנדנדה וכירסמה לחמנייה מתוקה. וגם שרה, כי היא היתה גברת בעלת כישרונות רבים.

הָיֹה היתה ילדה שקראו לה יוּסֶפִינָה,

יוּסֶפִינָה־נָה־נָה, יוּסֶה־יוּסֶה־יוּסֶה־פִינָה…

קולה היה צלול ומתוק, הוא נישא אל אנדרס וקאלה, ששמעו כל צליל בבירור. קאלה התבונן באֶוָוה־לוֹטָה במבט עגמומי, והציע לאנדרס סוכרייה בהיסח הדעת. אנדרס הושיט את ידו ולקח אחת, גם הוא מתוך היסח הדעת, והתבונן באווה־לוטה במבט עגמומי לא פחות. קאלה נאנח. הוא אהב את אווה־לוטה עד טירוף. וכך גם אנדרס. הוא החליט שיישא את אווה־לוטה לאישה ברגע שיצליח לחסוך מספיק כסף להקים בית משלו. כך החליט גם אנדרס. אבל לקאלה לא היה כל ספק שהיא תעדיף אותו, את קאלה. בלש, שמאחוריו משהו כמו ארבעה־עשר מקרי רצח מפוענחים, בטוח שווה יותר מנהג קטר! ולהיות נהג קטר, זה מה שאנדרס רצה לעשות כשיגדל.

אווה־לוטה התנדנדה ושרה ונראתה כאילו אינה יודעת שמסתכלים עליה.

‘אווה־לוטה!’ קרא קאלה.

‘וכל היום, כל היום, היא ניגנה במנדולינה, מנדולינה נה־נה, מנדולי־מנדולי־מנדולי־נה,’ המשיכה אווה־לוטה באדישות.

‘אווה־לוטה!’ צעקו קאלה ואנדרס במקהלה.

‘אה, זה אתם,’ אמרה אווה־לוטה בהפתעה גדולה. היא קפצה מהנדנדה וניגשה בצעדים חינניים אל הגדר שהפרידה בין הגינה שלה לזו של קאלה. קרש אחד בגדר היה חסר — קאלה סילק אותו בעצמו, סידור מצוין, שאיפשר להם לשוחח ללא הפרעה מבעד לפתח וגם לזחול לתוך הגינה של האופה, וחזרה ממנה, ולחסוך את הטִרחה הכרוכה בדרכים עקיפות. אנדרס כעס בחשאי על קאלה, שזכה לגור כל כך קרוב לאווה־לוטה. משום־מה זה לא נראה לו הוגן. הוא עצמו גר הרחק משם, ברחוב אחר, שבו הוא והוריו ואחיו ואחיותיו הקטנים הצטופפו בדירת חדר אחד עם מטבח מעל הסנדלרייה של אבא שלו.

‘אווה־לוטה, רוצה לצאת לסיבוב בעיר?’ שאל קאלה.

אווה־לוטה בלעה בהנאה את הביס האחרון מהלחמנייה.

‘למה לא,’ אמרה, סילקה בידה פירור משמלתה והם יצאו לדרכם.

היה זה יום שבת. פְרֶדְרִיק־עם־הָרֶגֶל כבר היה שיכור ועמד כהרגלו מחוץ לבית המלאכה לעיבוד עורות, מוקף במעגל מאזינים. קאלה ואנדרס ואווה־לוטה הצטרפו גם הם למעגל, כדי לשמוע את פרדריק מספר על מעשי הגבורה שלו מהימים שעבד כפועל בבניית מסילת הברזל בנוֹרְלַנְד.

קאלה הקשיב, אבל עיניו התרוצצו לכל עבר. הוא לא שכח לרגע את תפקידו. שום דבר חשוד? לא, הוא נאלץ להודות, שום דבר חשוד! עם זאת הוא קרא שדברים רבים הנראים תמימים הם למעשה ההפך הגמור. כדאי לעמוד על המשמר! הנה למשל ברנש פוסע ברחוב בצעדים כבדים, נושא שק על גבו.

‘נניח,’ אמר קאלה ודחף את אנדרס בצדו, ‘נניח שהשק שלו מלא בכלי כסף גנובים!’

‘נניח שהוא לא,’ אמר אנדרס בקוצר רוח, כי רצה להקשיב לפרדריק־עם־הרגל. ‘נניח שיום בהיר אחד תתחלק על השכל מרוב סיפורי הבלשים שלך.’

אווה־לוטה צחקה, וקאלה השתתק. הוא היה רגיל לזה שלא מבינים אותו.

כעבור זמן־מה בא השוטר, כצפוי, ולקח את פרדריק־עם־הרגל. לעִתים קרובות בילה את הלילה בין שבת לראשון בבית הסוהר.

‘זאת שעה לבוא?’ גער פרדריק בשוטר המקוף בְּיוֹרְק, כשזה לקח אותו תחת זרועו בחביבות. ‘אני עומד פה כבר שעה שלמה ומחכה. אתם לא מפקחים על הבריונים שלכם בעיר הזאת?’

שוטר המקוף ביורק צחק וחשף את שיניו הלבנות היפות.

‘בוא, הולכים,’ אמר.

ההתקהלות התפזרה. קאלה ואנדרס ואווה־לוטה התרחקו משם בגרירת רגליים. הם היו שמחים לשמוע עוד מסיפוריו של פרדריק.

‘כמה שהערמונים יפים,’ אמרה אווה־לוטה והביטה מתמוגגת בשורה הארוכה של עצי הערמון לאורך הרחוב הראשי.

‘כן, הם יפים כשהם פורחים,’ אמר אנדרס. ‘הם נראים כמו נרות דולקים.’

הכול היה שקט ושלֵו. אפשר היה כמעט לחוש שיום ראשון ממשמש ובא. פה ושם נראו אנשים יושבים בגינותיהם ואוכלים ארוחת ערב. הם כבר שטפו מעליהם את אבק העבודה ולבשו בגדים חגיגיים. הם פיטפטו וצחקו, ונראה שנחמד להם מאוד במדשאות הקטנות שלהם, מוקפים בעצי הפרי שעמדו עכשיו בשיא פריחתם. אנדרס וקאלה ואווה־לוטה שלחו מבטים ממושכים אל כל אחד משערי הגינות שעל פניהם חלפו. יכול להיות שאיזו נשמה טובה תציע להם כריך או משהו טעים אחר. אבל לא נראה שזה יקרה.

‘אנחנו חייבים למצוא משהו לעשות,’ אמרה אווה־לוטה.

באותו רגע נשמעה שריקה צורמת של קטר אי־שם במרחק.

‘הרכבת של שבע מגיעה,’ אמר אנדרס.

‘אני יודע מה נעשה,’ אמר קאלה. ‘נשים ברחוב חבילה, שאליה קשור חוט, ונסתתר מאחורי שיחי הלילך בגינה של אווה־לוטה. כשמישהו יעבור, ייתקל בחבילה וירצה לקחת אותה, נמשוך בחוט ונראה איזה פרצוף הוא עושה.’

‘כן, זה נשמע כמו עיסוק הולם לשבת בערב,’ אמר אנדרס.

אווה־לוטה לא אמרה דבר. אבל היא הינהנה בהסכמה.

עד מהרה היתה החבילה מוכנה. הרי אפשר למצוא כל מה שצריך בחנות המכולת של ויקטור בלומקוויסט.

‘נראה שיש בתוך החבילה משהו יפה,’ אמרה אווה־לוטה בסיפוק.

‘כן, עכשיו בואו נראה מי יבלע את הפיתיון,’ אמר אנדרס.

החבילה היתה מונחת על המדרכה ונראתה עמוסה בכל טוּב ומפתָה ביותר. במבט ראשון היה קשה מאוד לגלות שהיא קשורה לחוט, ושהחוט נמתח עד לשיחי הלילך של האופה ונעלם מאחוריהם. עובר אורח ערני ודאי היה שומע את כל הצחקוקים והלחשושים מאחורי השיחים, אבל גברת פֶּטְרוֹנֶלָה אַפֶּלְגְרֵן, בעלת המעדנייה הגדולה בעיירה, שברגע זה ממש עברה ברחוב, לא היתה כל כך קשובה, ולכן לא שמעה או ראתה כל דבר חשוד. ועם זאת היא הבחינה בחבילה. היא התכופפה במאמץ גדול והושיטה את ידה.

‘תמשוך,’ לחש אנדרס לקאלה שהחזיק בקצה החוט.

וקאלה משך. בן רגע נעלמה החבילה מאחורי שיחי הלילך. ועכשיו לא יכלה גברת אַפֶּלְגְרֵן שלא לשמוע צחקוק חנוק. שטף מילים פרץ מפיה. הילדים לא הבינו כל מה שאמרה, אבל הם שמעו אותה מזכירה כמה פעמים את צירוף המילים ‘מוסד לעבריינים צעירים’ כמקום הולם לילדים רעים.

מאחורי השיחים השתרר עכשיו שקט מוחלט. אחרי שֶיַרתה צרור גידופים אחרון, גברת אַפֶּלְגְרֵן התרחקה משם רוטנת.

‘זה היה כיף,’ אמרה אווה־לוטה. ‘מעניין מי יבוא עכשיו. אני מקווה שזה יהיה מישהו רגזן לא פחות.’

אבל לפתע נדמה היה שהעיירה כולה שוממה לגמרי. איש לא בא, והשלושה מאחורי השיחים כבר חשבו לוותר על המשחק.

‘רגע, חכו, מישהו בכל זאת מתקרב,’ לחש אנדרס במהירות.

ומישהו באמת התקרב. הוא בדיוק פנה אל הרחוב והתקדם בצעדים זריזים היישר אל שער גינתו של האופה, מתנשא לגובה בחליפה אפורה, ללא כובע לראשו ובידו מזוודה גדולה.

‘מוכנים?’ לחש אנדרס כשהאיש נעצר מול החבילה.

וקאלה היה מוכן. אבל זה לא עזר לו. האיש שָרק שריקה חרישית, ומיד אחר כך דרך על החבילה.