החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אהבה לכל החיים

מאת:
מספרדית: מיכל שליו | הוצאה: | 2018 | 117 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"אהבה לכל החיים" מתרחש בכמה רחובות "בתוליים" של עיירה ישנונית ונידחת. מאותםמקומות המופיעים מפעם לפעם בספרות, ומעוררים בנו הרגשה ש"כבר היינו שם", שאנחנוחוזרים למרחב מוכר, לאירועים שהתרחשו מזמן, בנעורים.

סרחיו ביסיו בורא לנו הפעם שלושה גיבורים קלאסיים של נובלת התבגרות. ברונו, ליסה וללו מוכרים לנו כמו חלום, ממשיים אך מתעתעים במידה שווה. עלילת הנובלה מזכירה לנו איזהשילוב מסעיר ומכמיר היא אהבת נעורים, ונעורים בכלל: שילוב של תמימות וחרמנות, ריגושיםעזים ושעמום מוחץ, כנות מעוררת חמלה ושקרים נבזיים, כאלה שאנחנו מנסים להתפכח מהםלנצח. אי אפשר לא ללכת שבי אחר הדמויות וקשה להיפרד מהן. כי הספרות משלימה כאן אתאחד המהלכים היפים שלה: להמציא חיים.

את הספר משלים סיפור חניכה ששמו "ציניות" (שעובד לקולנוע וזכה בפרס הביקורת הגדולבפסטיבל קאן): הוא רק יעגל, יהדק ויאשר את מה שכבר חשבנו בחמשת הספרים הקודמים מאתסרחיו ביסיו שתורגמו לעברית: לפנינו אחד הסופרים העכשוויים המבריקים והרגישים לחיוניותהדיאלוג, ל"טמפו" הפנימי של הסיפור. בשתי היצירות שאנחנו מתכבדים לפרסם אין מילהמיותרת; כל סימן פיסוק נמצא במקומו, והחוויה כולה היא מופע פלסטי, ויזואלי ואמנותי, שממנהרק נרצה עוד ועוד.

סרחיו ביסיו (1956) הוא סופר, תסריטאי ומוזיקאי ארגנטינאי המתגורר בבואנוס איירס. עד כה כתב 25 ספרים ושמונה תסריטי קולנוע, ביים שישה סרטים, הפיק שלושה והוציא ארבעה אלבומי מוזיקה. ספריו שתורגמו לעברית: "זעם" ("סמטאות" 2011) "בורחסטיין" ("זיקית" 2014) ובקרוב יראה אור גם ספרו "היו השמים" (סדרת אלדורדו, הוצאת כרמל). הנובלה "אחוזה" נכללת בספרו "שתי פנטזיות מן העולם החיצון" (2015).

משנות התשעים ביסס ביסיו את מעמדו כאחד הסופרים הארגנטינאים החיוניים. עם סופרים נוספים כגון ססר איירה, פוגוויל ופבלו קצ׳אז׳יאן הוא תרם לחידוש ולרענון בספרות הלטינו-אמריקאית, באמצעות מטענים אמנותיים ופילוסופיים התואמים את הלכי הרוח של התקופה: שילוב טכניקות הלקוחות מהמדיה החדשה חזרה למושגי המשחק, ההמצאה והדמיון לפי ערכיהן של תנועות אוונגארד שונות – הסוריאליזם, האבסורד – ומתן חשיבות עליונה לקצב האירועים והדיאלוגים בספריו, במקום תיאורים ריאליסטיים ודמויות בעלות "עומק פסיכולוגי".

ספריו של ביסיו תורגמו לעשר שפות וכמה מהם זכו גם לעיבודים קולנועיים, בהם "זעם" בהפקת גיירמו דל טורו ו״היו השמים״ בהפקת מרטין סקורסזה; צילומי העיבוד הקולנועי של ״אחוזה״ צפויים להתחיל בשנה הקרובה.

מקט: 4-1298-45
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"אהבה לכל החיים" מתרחש בכמה רחובות "בתוליים" של עיירה ישנונית ונידחת. מאותםמקומות המופיעים מפעם לפעם בספרות, ומעוררים בנו הרגשה ש"כבר […]

הרוב לא הסכימו אתי. לדעתם ליסה לא היתה הבת הכי יפה בכפר.

היא היתה בת שלוש־עשרה ולא היו לה ציצים, אז קראנו לה ליסה, ‘חלקה’, אבל היא היתה יכולה לבלות אתנו שעות ולהיות ברמה שלנו, שהיתה תמיד מתחת לרמה שלה. היו לה שיער שחור ועיניים ירוקות ובטן שרירית מאוד. היא היתה כל כך תוססת שהרגשת טיפש לידה. וכשהרגשת טיפש עשית משהו טיפשי, לרוב מכוון כלפיה. בפעמים האלה ליסה היתה דופקת לך מכות או מסתכלת עליך בבוז, תלוי במצב הרוח שלה. העדפנו את המכות; הבוז של ליסה היה מהדברים שזוכרים למחרת. חוץ מזה, כולנו היינו מאוהבים בה.

אבל אולי התמונה הראשונה הזאת שציירתי לא נכונה. לא נכונה או לא שלמה. האמת היא שליסה היתה הבת הכי עדינה שהכרנו. הקול שלה, התנועות שלה, אפילו איך שצעדה צעד לפנים וצעד לאחור כשמשהו הטריד אותה, פרצי הצחוק המחשמלים שלה, הכול בליסה גרם לך לחשוב על משהו עדין, חדש ועדין, אפילו המכות שלה. היא היתה יכולה לנצח אותך בהורדות ידיים, אבל גם לתת לך לנצח אם היא ראתה שזה חשוב לך. היא השתעממה בחברת הבנות בגיל שלה. היא אמרה שהן מתחסדות, רגשניות ופחדניות. אנחנו היינו מאוד דומים להן, אבל לא ידענו את זה עד שההורים של ליסה (וליסה, בדרך נס) עברו לגור בכפר.

ב־1969 היה רָמאז’וֹ כפר של רחובות עפר, ובתעלות בשולי הדרכים צמח עשב בגובה אדם. אבא של ליסה היה מהנדס ועבד בחברה גרמנית שהעבירה אותו מקום פעם בשלוש או ארבע שנים. עד כה היעדים שלו היו תזזיתיים להפליא: בצפון, בדרום, שוב בצפון… ולכן, מלכתחילה היתה סביב ליסה הילה של חֲברה זמנית, ששיוותה לה מין קסם נוסף. גם אם היא היתה מישהי שלעולם לא תרכוש בשום מקום חברים אמיתיים או חברים לטווח ארוך, החוצפה שלה קראה תיגר על הרחמים שלנו. הפעם הראשונה שראינו אותה היתה בבית הספר. זה היה יום הלימודים הראשון שלה ברמאז’ו, והיא איחרה. היה לה ביד גיליון של ‘ווג’. זה היה שיעור ספרות ספרדית. המורה נאלם דום, כי ליסה פשוט נכנסה בלי להגיד כלום (בחיוך גדול שנשלח לכיתה באופן כללי) והלכה להתיישב בלי לשאול אף אחד איפה. למורה קראו רוֹסיני והוא היה איש קשוח ומריר מאוד שקרא בצעירותו ספר, אולי ספר וחצי. אני בטוח שהוא התענג על חוסר הנימוס של ליסה רק משום שחשב שבזכותה, בפעם הראשונה זה שנים, תהיה לו הזדמנות להיכנס במישהו מסיבה מוצדקת.

רוסיני ליקק שפתיים ואמר:

‘אומרים בוקר טוב, לא?’

‘בוקר טוב,’ ענתה ליסה.

‘את רשומה לשיעור הזה?’ שאל רוסיני בקול של אישה.

‘כן, מעכשיו,’ אמרה ליסה. היא הביטה לצד אחד ולצד שני, והוסיפה בתמימות מעושה: ‘אני מאחרת?’

ברגע ההוא היא סחטה מאתנו את החיוך הראשון.

רוסיני הורה על גיליון ה’ווג’ של ליסה באצבע (באמה) ואמר:

‘מה את קוראת?’

‘לא יודעת,’ ענתה ליסה והרימה את העיתון, ‘לא פתחתי אותו.’

רוסיני עפעף בבלבול מעושה, ובלי להוריד ממנה את העיניים (כאילו היה נבוך בשבילה) שאל:

‘אז למה הוא אצלך?’

‘כדי שמטומטמים כמוך ישאלו מה אני קוראת,’ היתה התשובה של ליסה.

גם היום, שלושים שנה אחר כך, אני שומע בבהירות מוחלטת את השתיקה שהשתררה ברגע ההוא.

העיפו אותה. החזירו אותה למחרת.

ליסה ריתקה אותנו כל כך שהדבר היחיד שיכולנו לעשות מאותו רגע ובמשך שבועות אחדים היה לשנוא אותה. אבל בזמן שהיא שנאה את שאר הבנות בשביל הכיף, אנחנו נכבשנו באדישות ובתעוזה שלה. היא נראתה כאילו היא מספיקה לעצמה באופן שאף אחד מאתנו לא הרגיש מעולם (ראינו את זה, אבל לא הרגשנו את זה).

לאלוֹ היה המנהיג שלנו — הוא היה הכי חזק — והוא נהיה מיד חבר של ליסה. תמיד חשבתי שלאלו נהיה חבר של ליסה כדי לנטרל אותה, לפחות בהתחלה, אבל אני בטוח שהיא אהבה אותו מהדקה הראשונה שראתה אותו. העובדות הן שליסה הגיעה בשמונה בספטמבר, ובשלושים היא כבר היתה חברה של לאלו. את עשרים ושניים הימים שבין שמונה לשלושים בחודש הם ניצלו להערכת כוחות. הם מעולם לא התעמתו זה עם זה ישירות (בעצם כן, פעם אחת, פעם אחת ויחידה): הם הסתפקו בהרחבת החבורה שלהם ובספירת מלאי של החברים; מי שהתקרב לליסה בהפסקות או ברחוב היה בחבורה של ליסה, ומי שנשאר עם לאלו היה בחבורה של לאלו. כל כך פשוט. לאלו הרשה לחברים שלו שרחרחו סביב ליסה לחזור אליו בתוך יומיים או שלושה; אחרי פרק הזמן הזה, אם לאלו היה רוצח, הוא היה מעודד את אלה שהעזו להתקרב לליסה לחזור, רק כדי להרוג אותם אחר כך. אני הייתי בחבורה של לאלו.

נפגשנו כל לילה אחרי ארוחת הערב בתעלה בפינה של הבית שלי. דיברנו על שום דבר, היינו מומחים בזה. ובאחד הלילות האלה הופיעה ליסה. היא באה לבדה. היא היתה שם פתאום וגלשה עם העקבים על שפת התעלה (היא תמיד שיחקה) עד שבסוף התיישבה ליד לאלו.

‘מה אתם עושים?’ שאלה.

לאלו הסתכל עלינו במבט שואל. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל עלינו לפני שדיבר.

‘כלום,’ ענה. ‘ואת?’

‘אני דווקא כן,’ אמרה ליסה. ‘הייתי בבית משועממת תחת (את זה לא שמענו בחיים) ופתאום אבא שלי מגיע ואומר שהוא קנה טלוויזיה. מביאים אותה מחר.’

‘טלוויזיה?’ אמר דַנטֶה בנימה לגלגנית. דנטה אף פעם לא ידע מתי ללעוג ומתי להוריד את הכובע.

באותו רגע היינו חמישה בתעלה, ומחמישתנו אני הייתי היחיד שהיתה לו טלוויזיה. לאלו והבנים היו באים לראות אצלי ‘באטמן’ כל יום אחרי בית ספר. לאלו היה נשאר הכי הרבה זמן, כי הוא אהב מוזיקה והיה לנו בסלון רדיו פטיפון (סטריאו) מתוצרת קן בראון. אבא שלי גם קנה תקליטים חדשים כל חודש (היו לנו כל התקליטים של הביטלס, אלבום כפול של הבי ג’יז, תקליט של פֵּרֶז פּרָדוֹ, תקליט של טום ג’ונס…). לאלו העיף בדנטה מבט מזלזל, כאילו דנטה אמר משהו ממש מטומטם.

‘לא שמעת שהיא אמרה ‘טלוויזיה’?’ שאל.

האחרים היו כל כך מכושפים מההופעה של ליסה שהם לא שמו לב שזה רגע טוב לצחוק. דנטה השפיל מבט. ליסה מִרפקה את לאלו ושאלה:

‘איך קוראים לו, לְזה?’

‘דנטה,’ אמר לאלו.

ליסה אמרה לדנטה:

‘דנטה, אתה רוצה לבוא אלי מחר לראות טלוויזיה?’

זאת היתה התגרות ולאלו הזדקף. אף אחד לא קרא עליו תיגר ככה אף פעם. הבחורה צוחקת מאתנו, או שהיא באמת חצופה מספיק לבוא לגנוב אחד מאתנו מהתעלה שלנו.

השתררה שתיקה.

אחר כך לאלו יצא מהבור שחשבנו שאנחנו עושים בו כיף ופקד על ליסה לבוא אחריו.

ליסה התרחקה אתו משם חמישה־עשר או עשרים מטרים. כולנו עקבנו אחריה במבט. כשהם סוף־סוף נעצרו, ליסה התחילה להכות את לאלו מכות קטנות בחזה בקצות האצבעות. ותוך כדי כך היא דיברה. היא דיברה הרבה. והיא עשתה את זה לא כאילו היא רבה אתו אלא כאילו היא מספרת לו משהו. פתאום לאלו תפס לה את מפרק היד ועיקם לה את הזרוע. ליסה הניחה ברך אחת על האדמה וצחקה. הצחוק שלה היה הדבר היחיד ששמענו. היא צחקה בחופשיות, בשטף, כאילו התכוננה שנים להיות מושפלת ככה. (הרבה זמן אחר כך לאלו סיפר לי שבזמן שהוא החזיק את ליסה במפרק היד, היא אמרה לו בשקט ובלי להפסיק לצחוק: ‘מטומטם, יברח לי פיפי בגללך…’)

ללאלו היתה השקפה משלו בנוגע לאהבה… אבא שלו עזב את אמא שלו כשהיה בן חמש. הוא אמר לו שהוא אוהב אישה אחרת ושהוא הולך לגור אתה בבירה אבל יבוא לבקר אותו פעם בשבועיים. הוא מעולם לא חזר. קצת אחר כך אמא של לאלו התחתנה שוב. היא אמרה ללאלו שהיא התאהבה באיש הטוב שלאלו היה מביא אליו את האופניים כדי שינפח לו את הגלגלים. כשלאלו היה בן שבע, אמא שלו עזבה את בעלה החדש. היא הסתלקה והשאירה את לאלו עם האיש הטוב. האיש היה כל כך טוב, שכדי שלאלו יסבול פחות הוא אמר לו שאמא שלו התאהבה בגבר אחר, אבל בעצם היא השתגעה, דבר שלאלו גילה רק שנים רבות אחר כך. באותו זמן הוא האמין למה שסיפר לו האיש הטוב: שאמא שלו התאהבה באחד מהאדונים האלה עם הבגדים הירוקים שבאו לקחת אותה באמבולנס. אז לאלו נשאר לבדו בחסותו של האיש הטוב, שכעבור חודשיים או שלושה עזב אותו כדי לחזור לאשתו לשעבר. וכך, בסופו של דבר, לאלו גר בבית של דודה שבקושי ראה פעם, כי ההורים שלו שנאו אותה. וכל זה בגלל אהבה.

יותר משהיתה זו השקפה, זו היתה שריטה. כשהוא הרגיש (כשהוא הבין) שהוא מאוהב בליסה, הדבר הראשון שעשה היה לשאול את עצמו את מי הוא צריך לעזוב כדי ללכת אתה. והוא עזב אותנו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה לכל החיים”