על חירותם של בני העת העתיקה

"החירות המודרנית היא חירות אינדיווידואלית. החירות הפוליטית נועדה להבטיח אותה; ומכאן היא נחוצה. אך לדרוש מעמי התקופה שלנו להקריב את כל חירותם האינדיווידואלית למען החירות הפוליטית, כדרכם של עמי קדם, זו הדרך הבטוחה ביותר לנתק אותם מהראשונה, ולאחר זמן קצר לחטוף מהם גם מהשנייה. אתם מבינים, רבותיי, כי הבחנותיי לא נועדו כלל להקטין את יוקרתה של החירות הפוליטית. אינני גוזר מהעובדות ששטחתי בפניכם את המסקנות שאחרים גוזרים מהן. נפשות אלה מסיקות כי מאחר שבני העת העתיקה היו חופשיים, ומאחר שאנחנו לא מסוגלים עוד להיות חופשיים כמותם, מכאן שנגזר עלינו להיות עבדים. אנשים אלה היו רוצים לבסס משטר חברתי חדש בעל מספר קטן ביותר של יסודות השייכים, רק הם, למצבו של העולם בימינו. יסודות אלה הם הדעות הקדומות שנועדו להפחיד את בני האדם, אגואיזם שנועד להשחית אותם, כסילות כדי לשלול מהם את בינתם, תענוגות גסים כדי להשפיל אותם, עריצות כדי להנהיג אותם". [בנז'מן קונסטאן, מתוך הספר]
בנז'מן קונסטאן (1830-1767) היה הוגה דעות, מדינאי, אינטלקטואל וסופר צרפתי יליד שווייץ. הוא נחשב למייסד הזרם הליברלי בצרפת, הצטיין בפרגמטיזם פוליטי ובניתוח של תופעות פוליטיות בדגש על התוצאות שלהן. הוא נטה בעקביות לכיוון של מונרכיה חוקתית שמשלבת אלמנטים דמוקרטיים וייצוגיים לצד מוסדות חברתיים מסורתיים. התמיכה שלו בחירות הפרט, כמו שאפשר לראות בטקסט שלהלן, נגזרת פחות מעקרונות מופשטים ויותר מתמיכה ב"מה שעובד", עם מבט היסטורי מפוכח שמדגיש את הייחודיות של כל תקופה היסטורית וסביבה חברתית.

מקט: 4-644-1168

"החירות המודרנית היא חירות אינדיווידואלית. החירות הפוליטית נועדה להבטיח אותה; ומכאן היא נחוצה. אך לדרוש מעמי התקופה שלנו להקריב את […]

---

על חירותם של בני העת העתיקה בהשוואה לזו של בני העת המודרנית

רבותיי,

ברצוני להציע לכם מספר הבחנות, שהן עדיין חדשות למדי, בין שני סוגי חירות אשר ההבדלים ביניהם לא זכו עד היום לתשומת לב, או לפחות זכו לתשומת לב מועטה מדי. החירות הראשונה היא זו אשר מימושה הייתה יקרה ביותר לעמים העתיקים; השנייה היא זו אשר ההנאה ממנה זכתה להערכה בקרב האומות המודרניות. מחקר זה, אם אינני טועה, חשוב משתי בחינות.

ראשית, הבלבול בין שני סוגים אלה של חירות נעשה בקרבנו, בימיה המפורסמים של המהפכה שלנו, למקורם של פגעים רבים. צרפת ראתה עצמה מותשת כתוצאה מניסויים חסרי תועלת, בזמן שיוזמיהם, אשר הוטרדו מחוסר הצלחתם, ניסו לאלץ אותה ליהנות מהטובין שאותם לא רצתה ולשלול ממנה את אלה שאותם ביקשה. שנית, כפי שנקראנו על ידי המהפכה המאושרת שלנו (אני מכנה אותה בזאת מאושרת, למרות הפרזותיה, מאחר שאני נותן את תשומת ליבי לתוצאותיה) ליהנות מפירותיה של ממשלה ייצוגית, יהיה זה מסקרן ושימושי להבין מדוע ממשלה זו, היחידה אשר תחתיה מסוגלים אנו למצוא בימים אלה מידה כלשהי של שלווה וחירות, נותרה בלתי ידועה כמעט לחלוטין בקרב האומות בנות החורין של העידן העתיק. ידוע לי כי ישנם המתיימרים לאתר את עקבותיה בקרב מספר עמים עתיקים, ברפובליקה הספרטנית או בקרב אבותינו הגאלים, אך דבר זה יסודו בטעות.

המשטר הספרטני היה אריסטוקרטיה נזירית ובשום פנים ואופן לא ממשל ייצוגי. כוחם של המלכים נותר מוגבל, אך הוא הוגבל על ידי האֵפורים,[2] ולא על ידי אנשים שהוסמכו למטלות הדומות לאלה אשר בימינו ניתנות בהליך של בחירות למגיני החירות שלנו. האֵֵפורים, לאחר שהוקם מוסדם על ידי המלכים, נבחרו בידי העם, אך מספרם לא עלה על חמישה. סמכותם הייתה דתית באותה מידה שהייתה פוליטית. הם אף לקחו חלק במנהל הממשלתי, כלומר ברשות המבצעת, ועקב כך זכות היתר שלהם, בדומה לזו של כמעט כל המגיסטרטים העממיים ברפובליקות העתיקות, הייתה רחוקה מלשמש מחסום כנגד העריצות ונהפכה לעיתים בעצמה לעריצות בלתי נסבלת.

המשטר הגאלי, אשר דמה מאוד למשטר אשר כמה מאיתנו היו רוצים לשוב אליו, היה תאוקרטי ובה בעת מיליטריסטי. הכוהנים נהנו בו מכוח בלתי מוגבל. המעמד הלוחם, או האצולה, החזיקה בפריווילגיות פוגעניות ודכאניות בהחלט. לעם לא היו כל זכויות וכל הגנות. ברומא הטריבונים שירתו, עד נקודה מסוימת, תחת חובה ייצוגית. הם שימשו כסוכניהם של אותם פלבאים, שאותם האוליגרכיה — שאיננה משתנה על פני העידנים — הכניסה תחת שעבוד. העם, מכל פנים, זכה במימוש של חלק גדול מזכויותיו הפוליטיות באופן ישיר. הוא התאסף כדי להצביע על חוקיו, כדי לשפוט את הפטריקים שעמדו בפני אישום: באופן זה לא היו ברומא אלא סימנים קלושים של מערכת ייצוגית.

מערכת זו היא תגלית מודרנית, ואתם תראו, רבותיי, כי מצבו של המין האנושי בעידן העתיק לא אפשר את כינונו והקמתו של מוסד מסוג זה. העמים העתיקים לא יכלו לחוש בנחיצותו או להעריך את יתרונותיו. ארגונם החברתי הוביל אותם לרצות בחֵירות שונה באופן מהותי מזו שמבטיחה לנו שיטתנו. ההרצאה הערב תוקדש להוכחת אמת זו.

שאלו עצמכם ראשית, רבותיי, כיצד מבין כיום אנגלי, צרפתי או תושב ארצות הברית של אמריקה את המילה חירות. בשביל כל אחד מהם תהיה זו הזכות לא להיות נתון אלא לחוקים, לא להיות עצור, מעוכב או מומת, או להיות חשוף להתעללות מכל סוג על ידי רצונו השרירותי של יחיד אחד או כמה מהם. זוהי הזכות של כל אחד ואחד לבטא את דעתו, לבחור את עיסוקו ולבצע אותו, להחזיק ברכוש ואפילו לחבל בו, ללכת ולבוא בלי להזדקק לרישיון וללא צורך לדווח על מניעיו או על צעדיו. חירותו של כל אדם היא הזכות להתאגד עם יחידים אחרים, אם כדי לקדם את ענייניו ואם פשוט כדי להעביר את זמנו בצורה התואמת ביותר לנטיותיו ולתשוקות ליבו. ולבסוף, זוהי זכותו של כל אחד להשפיע על ניהול הממשל, אם באמצעות בחירה של חלק או של כל פקידי שלטון ואם באמצעות נציגויות, עתירות ודרישות שבהן חייבות הרשויות להתחשב, פחות או יותר.

השוו נא את החירות הזאת לזו של בני העת העתיקה. חירות זו הייתה מבוססת על המימוש הקולקטיבי, אך הישיר, של חלקים מהריבונות הממלכתית השלמה; היא הייתה מבוססת על התדיינות בכיכר העיר על ענייני מלחמה ושלום, על חתימת הסכמי ברית עם עמים זרים, על הצבעה על חוקים, על מתן פסקי דין, על סקירת דיווחים, פעילויות וניהולם של המגיסטרטים; על זימונם מול העם כולו, העמדתם לדין, האשמתם או זיכויים. אך באותו זמן שבו שררה חירות עתיקה זו, ראו אותה בני התקופה כתואמת את ההכפפה המוחלטת של היחיד לסמכותו של הכלל. כמעט לא תמצאו בקרב עמים אלה אף אחת מן ההנאות שראינו זה עתה, הממלאות תפקיד בחירות המודרנית. כל הפעולות הפרטיות הושמו בהשגחה חמורה. שום חשיבות לא הוענקה לעצמאות אישית, לא ביחס לדעות, לא ביחס לעיסוק כלכלי ובייחוד לא ביחס לדת. האפשרות לבחור אמונה, אפשרות שאותה אנו מכירים כאחת מזכויותינו היקרות ביותר, הייתה נראית לבני העידן העתיק כפשע וכחילול הקודש. ביחס לדברים שאותם אנו מחשיבים כמועילים ביותר הופיעה סמכות הגוף החברתי וכפתה עצמה על רצונותיהם של הפרטים. בקרב הספרטנים לא יכול היה תרפנדרוס להוסיף מיתר לכלי הנגינה שלו בלי שהאֵפורים יעלבו מכך. גם בתוך משק הבית הורגשה הסמכות הציבורית. ספרטני צעיר לא יכול היה לבקר באופן חופשי את כלתו החדשה. ברומא נהגו הצנזורים להטיל פיקוח קרוב על חיי המשפחה. חוקים הסדירו את המנהגים, ומאחר שהמנהגים נגעו בכל תחום שהוא, לא היה דבר שאותם חוקים לא הסדירו.

כך, בקרב בני העת העתיקה, היה היחיד ריבון כמעט גמור בחיים הציבוריים, ועבד בכל ענייניו הפרטיים. כאזרח הוא הכריע בענייני מלחמה ושלום; כאדם פרטי נמצא הוא תחת כפייה, פיקוח ודיכוי בכל צעד ושעל; כחלק מהגוף הקולקטיבי החזיק הוא בכוח לחקור, לסלק, להאשים, לשלול תארים, להגלות ואף להוציא להורג את המגיסטרטים והמנהיגים; וכנתין של הגוף הקולקטיבי יכול היה הוא עצמו למצוא עצמו מנושל ממעמדו ומתאריו, מגורש או מומת לפי שיקול דעתה של אספת העם אשר בה הוא משתתף. בקרב בני התקופה המודרנית, לעומת זאת, היחיד, אשר נהנה ממעמד עצמאי בחייו הפרטיים, לא נהנה ממעמד ריבוני אלא למראית עין, אפילו במדינות החופשיות ביותר. מעמדו הריבוני נתון למגבלות וכמעט תמיד להשהיה. ויתר על כן, אם במרווחי זמן קבועים, אך נדירים, שבהם הוא מוצא עצמו שוב מוקף באזהרות ובמכשולים מממש הוא ריבונות זו, אין זאת אלא כדי לוותר עליה.

בנקודה זו, רבותיי, עליי להשתהות לרגע כדי לענות מראש על התנגדות העשויה לצוץ כלפי דבריי. בעידן העתיק התקיימה רפובליקה שבה הכפפתו המוחלטת של הקיום הפרטי למען הגוף הקולקטיבי לא הייתה גמורה ומוחלטת כפי שתיארתי זה עתה. רפובליקה זו היא המפורסמת מכולן. תוכלו לנחש כי כוונתי לאתונה. אחזור אליה בהמשך, ובהכירי בעובדה זו, אציין גם את הסיבה לכך. אנו נראה מדוע, מבין כל הישויות המדיניות העתיקות, הייתה זו אתונה שניחנה בדמיון הרב ביותר לאלה המודרניות. בכל מקום אחר היה תחום השיפוט החברתי בלתי מוגבל. בני העת העתיקה, כפי שאמר הפילוסוף קוֹנדוֹרסֶה,[3] לא החזיקו בשום תפיסה של זכויות אינדיווידואליות. בני האדם לא ייצגו דבר, אפשר לומר, מלבד מכונות אשר חלקיהן נוהלו בידי החוק, שגם הסדיר את פעולתן. סוג דומה של כפיפות אפיין את עידן הפריחה של הרפובליקה הרומית. היחיד מצא עצמו, במובן מסוים, אבוד בגוף האומה, והאזרח בקרב העיר. כעת עלינו לאתר את מקורותיהם של הבדלים מהותיים אלה בין בני העידן העתיק לבינינו.

כל הרפובליקות העתיקות היו מסוגרות בגבולות צרים. הרפובליקות המאוכלסות ביותר, בעלות העוצמה והחשיבות הרבה ביותר, לא היו זהות בהיקפן לקטנות ביותר מבין המדינות המודרניות. אחת התוצאות הבלתי נמנעות של שטחן הקטן של רפובליקות אלה התבטאה ברוחן הלוחמנית, כך שכל עם תקף ללא הפסקה את שכניו והותקף על ידיהם. עמים אלה הונעו בעל כורכם לאיים או להילחם אלו באלו ללא הרף. אלה מהם שלא חפצו במלחמה לא יכלו להתפרק מנשקם מאחר שנמצאו תחת איום של כיבוש. כל עמים אלה קנו את ביטחונם, את עצמאותם, את קיומם כולו במחיר המלחמה. המלחמה הייתה תחום העניין המתמשך, מוקד העיסוק התמידי כמעט של המדינות החופשיות של העידן העתיק. לבסוף, וכתוצאה בלתי נמנעת של צורת קיום זו, כל מדינות אלה החזיקו בעבדים. המקצועות המכניים, ואף התעשייתיים בקרב אומות מסוימות, התבצעו בידיים כבולות באזיקים. העולם המודרני מציע לנו מחזה הפוך בתכלית. אפילו המדינות פחותות הערך של תקופתנו מחזיקות בשטח גדול במידה בלתי נתפסת יותר מספרטה או רומא לאורך חמש מאות שנות קיומן. החלוקה עצמה של אירופה למספר מדינות היא למראית עין יותר משהיא ממשית, תודות להתקדמות מגמת הנאורות. בזמן שבימי עבר ייצג כל עם משפחה מבודדת, אויב מולד של משפחות אחרות, הרי שכיום מסה אנושית המתקיימת בשמות שונים ובצורות שונות של ארגון חברתי ניחנת יחד עם זאת במהות הומוגנית. מסה זו חזקה מספיק כדי לא לחשוש כלל מההמונים הברבריים. היא אף משכילה במידת מספקת כדי לראות את המלחמה כמעמסה. המגמה האחידה המאפיינת אותה היא לכיוון של שלום.