שנות השמונים המוקדמות. ארצות־הברית שרויה במיתון, ולסטודנטים באוניברסיטת בראון לא בוער שהחיים כבר יתחילו. מדלן, סטודנטית נלהבת לספרות אנגלית, משתתפת בסמינר בשם "עלילות הנישואים" העוסק ברומנים נבחרים מהמאה ה-19. לדידו של המרצה הקשיש והיבשושי המעביר את הסמינר, ז'אנר הרומן מת. הוא הגיע לשיאו בימים שבהם ההצלחה בחיים הייתה תלויה בנישואים, והנישואים היו תלויים בכסף. השוויון בין המינים אולי הועיל לאישה, אבל הזיק לרומן, ואילו הגירושין סתמו עליו את הגולל באופן סופי, שכן מה זה משנה עם מי הגיבורה מתחתנת אם היא יכולה לפרק את התא המשפחתי בכל עת?
כיאה לתקופה, בקמפוס נשמעים להג ופטפטת פוסט־מודרניסטיים. מדלן, שמודה כי לא תמיד היא מבינה את הטיעונים האופנתיים האלו לעומקם, מעדיפה להתעמק באופן אקדמי בעזרת רשימת הקריאה של הסמינר במוטיבציה עתיקת היומין של הלב. אלא שהחיים האמיתיים, בדמותם של שני גברים שונים בתכלית, תובעים ממנה את מלוא תשומת הלב. היא מתאהבת בעוצמה הרסנית בליאונרד בנקהד, מדען מבריק, מתבודד וכריזמטי, ובמקביל מנסה להתנתק מ"הידיד" המבולבל שלה, מיטשל גרמטיקוס, עילוי בלימודי תיאולוגיה שיוצא לחיפוש אחר האמת הרוחנית בחייו, אבל למעשה משוכנע רק בדבר אחד: שהוא ומדלן נועדו זה לזו.
במהלך השנה הראשונה לאחר תום הלימודים, שלושתם יצטרכו להעריך מחדש את מה שלמדו בקולג' ולברר איך תסתיים "עלילת הנישואים" הפרטית שלהם.
ג'פרי יוג'נידיס מפליא לתאר באופן חי ושובה לב את תקופת הנעורים המאוחרים על חיבוטי הנפש, המורכבות והעקשנות חסרת הפשר המתלווה אליהם, עד שלפעמים נדמה לקורא כי זהו יומנו האינטימי.
עלילת הנישואים, ספרו השלישי של יוג'נידיס, זכה לביקורות מהללות. הוא נבחר לספר הטוב ביותר שראה אור במהלך שנת 2011 על ידי איגוד הספריות האמריקאי, ולאחד הספרים הטובים ביותר לשנה זו על ידי ה'ניו יורק טיימס', ה'פבלישרס ויקלי', ה'קירקוס', ה'טלגרף' ו'אמזון'. ספרו הקודם של יוג'נידיס, 'מידלסקס', ראה אור בעברית בהוצאת מודן וזכה לאהבת הקהל והביקורת.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
98.00 ₪
קודם כול, תראו את כל הספרים שלה. הרומנים של אידית וורטון, שמסודרים לא לפי שם הספר אלא לפי שנת הוצאה; כל כתבי הנרי ג’יימס בהוצאת ‘מוֹדֶרן לַייבּרֶרי’, שקיבלה במתנה מאביה לכבוד יום הולדתה העשרים ואחד; ספרים מרופטים בכריכה רכה שנכללו ברשימות הקריאה בקורסים בקולג’: הרבה דיקנס, קמצוץ טרולופ ומנה גדושה של אוסטן, ג’ורג’ אליוט והאחיות ברונטה האימתניות. המון ספרים בכריכה רכה, בשחור־לבן, של הוצאת ‘ניו דַיירֶקשֶׁנס’, בעיקר ספרי שירה שכתבו אנשים כמו הִילדה דוליטל או דֶניס לֶבֶרטוֹב. רומנים של קוֹלֶט שהיא קראה בהיחבא. מהדורה ראשונה של ‘זוגות’ מאת אפדייק ששאלה מאמהּ, ספר שמדלן קראה בו בגנֵבה בכיתה ו’ ועכשיו נעזרה בו לביסוס עבודת הגמר שלה בחוג לספרות אנגלית – עבודה בנושא “עלילת הנישואים”. בקיצור, ספרייה לא קטנה, אבל כזאת שעוד אפשר לארוז ולהעביר, ושמייצגת פחות או יותר את כל מה שמדלן קראה בקולג’ – אוסף של טקסטים, שלכאורה נבחרו באקראי אבל הלכו והתמקדו, כמו מבחן אישיות מתוחכם שאי אפשר להערים עליו ומרוב בלבול נאלצים לענות על שאלותיו בכנות. ואז לא נותר לָך אלא לחכות לתוצאות, ולקוות שתוגדרי “אמנותית”, או “תוססת”, ולהשלים מראש עם “רגישה”, אבל בסתר ליבך לחשוש מ”נרקיסיסטית” או “מיושבת” – ובסופו של דבר לקבל תוצאה שאינה חד־משמעית ושמעוררת רגשות שונים בהתאם ליום, לשעה או לבחוּר שאת יוצאת איתו כרגע: “רומנטית ללא תקנה”.
אלה היו הספרים בחדר שבו מדלן שכבה, עם כרית על הראש, בבוקרו של יום קבלת התואר. היא קראה כל ספר וספר, לרוב יותר מפעם אחת, ולא פעם הדגישה פסקאות – אבל מה זה עוזר לה עכשיו? מדלן ניסתה להתעלם מהחדר ומכל מה שיש בו. היא קיוותה לשקוע שוב בערפילים הנעימים שבהם הייתה שרויה בשלוש השעות האחרונות. כל דרגה גבוהה יותר של עֵרוּת היתה מאלצת אותה להתמודד עם כמה עובדות לא נעימות, כמו מגוון המשקאות האלכוהוליים שלגמה אתמול בלילה, והעובדה שנרדמה עם עדשות. עצם העיסוק בזה יזכיר לה את מה שהביא אותה להשתכר מלכתחילה, ומזה מדלן בהחלט רצתה להימנע. ולכן היא חסמה את אור הבוקר המוקדם בעזרת הכרית, וניסתה לחזור לישון.
לשווא היא ניסתה, כי בדיוק באותו רגע, בקצה השני של הדירה, צילצל הפעמון.
פּרוֹבידֶנס, רוֹד־אַיילֶנד, תחילת יוני. השמש, שעלתה כבר לפני יותר משעתיים, האירה את מפרץ נֶרָגַנסֶט הבהיר ואת הארובות של תחנת הכוח, זורחת לה כמו השמש המצוירת בסמל של אוניברסיטת בראון שעיטר את כל הכרזות והדגלים שהתנוססו ברחבי הקמפוס – שמש שפניה מקרינות חוכמה, דימוי של ההשכלה. אבל השמש הזאת, התלויה בשמי פרובידנס, התעלתה מעל השמש המטפורית, כי מייסדי האוניברסיטה, בפסימיות בפטיסטית אופיינית, בחרו לתאר את אור ההשכלה כשהוא מכוסה עננים, כאילו ביקשו לומר שהבערות טרם פסה מן העולם, ואילו השמש האמיתית ניסתה עתה לפרוץ מבעד למעטה העננים, וקרני האור המפציעות נטעו תקווה בליבותיהם של המוני ההורים, שבמשך כל סוף השבוע רעדו מקור ונרטבו עד לשד עצמותיהם, שמזג האוויר החריג לא יקלקל היום את החגיגות. בכל רחבי קולג’ היל עלה האור – בגנים הגיאומטריים של האחוזות הג’ורג’יאניות, במדשאות הבתים הוויקטוריאניים שריח המגנוליה עולה מהן ולאורך מדרכות האבן הצמודות לגדרות הברזל השחורות, שכמותן אפשר למצוא בקריקטורות של צ’רלס אדמס או בסיפורים של לאבקרפט; האור עלה גם מחוץ לסדנאות האמנות בבית־הספר לעיצוב של רוד־איילנד, שם סטודנט לציור, שעבד כל הלילה, שמע עכשיו פטי סמית בקולי־קולות; והוא גם הוחזר מכלי הנגינה המבריקים (טוּבה וחצוצרה, בהתאמה) של שני חברי תזמורת המצעדים של בראון, שהגיעו מוקדם למקום המפגש ועתה הסתכלו לצדדים בדאגה ותהו איפה כולם. השמש, שהאירה רחובות צדדיים מרוצפים באבנים עגולות שמשתפלים אל הנהר המזוהם, נצצה עכשיו על כל ידית דלת מפְּליז, על כל כנף חרק ועל כל גבעול דשא. ובתיאום מושלם עם האור שהציף פתאום את הכול, כמו יריית הפתיחה לכל פעילות היום, צילצל הפעמון בדירתה של מדלן בקומה הרביעית צלצול קולני ועיקש.
צליל הפעמון לא ממש הגיע לאוזניה, היא רק חשה בגופה את הרטט, כמו זרם חשמלי בעמוד השדרה. בתנועה רציפה אחת הורידה מדלן את הכרית מהראש והתיישבה. היא ידעה מי מצלצל בפעמון. ההורים שלה. היא סיכמה להיפגש עם אוֹלטוֹן ופִילִידָה לארוחת בוקר ב-7:30. העניין נסגר לפני חודשיים, באפריל, ועכשיו הם הגיעו, נרגשים ומחויבים כדרכם, בדיוק בשעה היעודה. הם באו במכונית מניו־ג’רזי כדי לראות אותה בטקס הסיום, כדי לחגוג לא רק את ההישג שלה, אלא גם את ההישג שלהם כהורים, וזה היה בסדר, ולגמרי צפוי. אלא שאת מדלן, לראשונה בחייה, זה ממש לא עניין. היא לא היתה גאה בעצמה. לא היה לה חשק לחגוג. היום הזה, על כל מה שהוא מסמל, כבר לא היה חשוב בעיניה.
היא שקלה לא לענות. אבל היה לה ברור שאם היא לא תענה, אחת השותפות שלה תענה, ואז היא תיאלץ להסביר לאן היא נעלמה אתמול בלילה, ועם מי. לכן, בעל כורחה, היא גלשה מהמיטה ונעמדה.
לרגע היה נדמה שהַקימה עברה בלי קושי. ראשה היה קל להפליא, כמו עצם חלולה. אבל אז הדם שבגולגולת התנקז כמו גרגירים בשעון־חול עד שנתקל בצוואר־בקבוק, וכאב חד הלם בעורפה.
באמצע מתקפת האש הזאת, כאילו היה הליבה הרושפת שממנה היא נבעה, התפרץ שוב הפעמון.
היא דידתה יחפה לעבר האינטרקום שבמסדרון ולחצה על כפתור הדיבור רק כדי להפסיק את הרעש.
“כן?”
“מה קרה? לא שמעת את הצלצול?” זה היה קולו של אולטון, עמוק וסמכותי כרגיל, הגם שבקע מרמקול זעיר.
“מצטערת,” אמרה מדלן. “הייתי במקלחת.”
“תירוץ קלוש. תפתחי לנו, בבקשה.”
מדלן לא רצתה לפתוח. היא אפילו עוד לא שטפה פנים.
“אני כבר יורדת,” אמרה.
הפעם היא לחצה זמן רב מדי על כפתור הדיבור וקטעה את תשובתו של אולטון. היא לחצה שוב ואמרה, “אבא?” אבל היא ואולטון כנראה דיברו יחד, כי כשלחצה על כפתור ההאזנה שמעה רק רעש לבן.
מדלן ניצלה את ההפסקה בתקשורת והשעינה את המצח על משקוף הדלת. העץ היה קריר ונעים. עלה בדעתה שאם תשאיר את פניה ככה, צמודות לעץ המרגיע, אולי תצליח לשכך את כאב הראש. ואם תצליח להשאיר את המצח צמוד למשקוף כל היום, ובה־בעת לצאת איכשהו מהדירה, אולי תצליח לאכול ארוחת בוקר עם הוריה, לצעוד בתהלוכת הבוגרים, לקבל תעודה ולסגור עניין.
היא הרימה את הראש ולחצה שוב על כפתור הדיבור.
“אבא?”
אבל קולה של פילידה ענה. “מאדי? מה קרה? תפתחי לנו.”
“השותפוֹת שלי עוד ישנות. אני יורדת. אל תצלצלו יותר.”
“אנחנו רוצים לראות את הדירה שלך!”
“לא עכשיו. אני יורדת. אל תצלצלו.”
היא הרפתה מהכפתורים וצעדה צעד אחד לאחור. היא נעצה באינטרקום מבט נוקב, שכמו התרה בו לא להשמיע קול. האינטרקום שתק, והיא הסתובבה והתרחקה ממנו. היא היתה בדרכה לחדר האמבטיה כשאֶבּי, אחת השותפות שלה, הופיעה מולה וחסמה את דרכהּ. היא פיהקה והעבירה יד בשערהּ הנפוח. כשהבחינה במדלן, חייכה חיוך שובב.
“נו,” אמרה אבּי, “אז לאן נעלמת אתמול בלילה?”
“ההורים שלי מחכים לי,” אמרה מדלן. “אני הולכת איתם לארוחת בוקר.”
“נו, בחייך, ספרי לי.”
“אין מה לספר. אני מאחרת.”
“אז איך זה שאת לובשת את אותם בגדים?”
במקום לענות, מדלן השפילה עיניים והתבוננה בעצמה. לפני עשר שעות, כששאלה מאוליביה שמלה שחורה של ‘בטסי ג’ונסון’, היה נדמה לה שהיא מונחת עליה טוב. אבל עכשיו היה לה חם ודביק בשמלה, חגורת העור הרחבה נראתה כמו רתמת סאדו־מאזו, וליד האמרה היה כתם שהיא העדיפה לא לזהות.
בזמן שמדלן בחנה את עצמה דפקה אבּי על דלת חדרה של אוליביה ונכנסה אליו. “נראה לי שהלב השבור של מאדי התאחה,” אמרה. “קומי! את חייבת לראות.”
הדרך לחדר האמבטיה היתה פנויה. היא היתה זקוקה למקלחת כמו אוויר לנשימה. לפחות שייתנו לה לצחצח שיניים. אבל קולה של אוליביה הגיע לאוזניה. בקרוב תיאלץ מדלן להתמודד עם שאלותיהן של שתי שותפות. והוריה תכף יצלצלו שוב בפעמון. היא חזרה למסדרון על קצות האצבעות, תחבה את כפות רגליה לזוג מוקסינים שהושארו ליד הדלת, אגב מעיכת העקבים, וחמקה לחדר המדרגות.
המעלית המתינה בקצה השטיח הפרחוני הארוך. מדלן הבינה פתאום שהמעלית ממתינה כי היא עצמה לא סגרה את הסורג כשיצאה ממנה לפני כמה שעות בצעדים כושלים. עכשיו היא סגרה אותו ולחצה על הכפתור של קומת הכניסה, והמתקן העתיק הזדעזע והתחיל לרדת בחלל הקדורני של הבניין.
הבניין שבו היא התגוררה – טירה ניאו־רומנסקית יפהפייה בשם נֶרָגַנסֶט, שניצבה בפינה התלולה של מפגש הרחובות בֶּנֶפיט וצֶ’רץ’ – נבנה בראשית המאה העשרים. כמה פריטים היסטוריים שרדו בו מאז: חלון ויטראז’ משובץ בתקרה, פמוטי קיר מפליז, אולם כניסה מחופה שיש, והמעלית. היא היתה עשויה מסורגי מתכת מתעקלים, כמו כלוב ציפורים ענקי, ובדרך נס עדיין פעלה, אבל היא זזה לאט, ומדלן ניצלה את זמן הירידה הארוך כדי לשפר את הופעתה. היא סירקה באצבעותיה את שערהּ. היא ציחצחה באצבע את שיניה הקדמיות. היא פלתה את גושי המסקרה מהריסים וליחלחה את השפתיים בלשונה. לבסוף, כשהמעלית עברה ליד המעקה של הקומה השנייה, היא בחנה את בבואתה במראה הקטנה שהיתה קבועה בקיר האחורי של התא.
מה שטוב בלהיות בת עשרים ושתיים, או בלהיות מדלן האנה, זה ששלושה שבועות של תלאות רומנטיות, שמסתיימים בלילה של השתכרות בקנה־מידה אֶפִּי, לא מסבים נזק ניכר. אמנם עפעפיה היו נפוחים קמעה, אבל פרט לכך מדלן כהת השיער נראתה יפה כתמיד. הסימטריה בפניה – אף ישר, עצמות לחיים ולסת כמו אלה של קתרין הפבורן – הפגינה דיוק כמעט מתמטי. רק הקמט הקל שבמצחהּ הסגיר אישיות מעט חרֵדה, כפי שהרגישה בתוך־תוכה.
היא ראתה את הוריה מחכים למטה. הם היו לכודים בין דלת אולם הכניסה לבין דלת הכניסה, שפנתה אל הרחוב. אולטון לבש ז’קט סירסאקר, פילידה לבשה חליפה כחולה והחזיקה ארנק תואם עם אבזם מוזהב. לרגע התחשק למדלן לעצור את המעלית ולהשאיר את הוריה תקועים בכניסה עם כל הבלגן שמאפיין ערים אוניברסיטאיות: פוסטרים של להקות הגל החדש שמתהדרות בשמות כמו “אומללות עלובה” או “הדגדגנים”, רישומים פורנוגרפיים בסגנון אגוֹן שילֶה שצייר הבחור מבית־הספר לעיצוב של רוד־איילנד שגר בקומה השנייה, כל העלונים הצעקניים ששידרו במובלע את המסר שכל הערכים הבריאים והפטריוטיים של הדור של הוריה נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה לטובת גישה ניהיליסטית, פוסט־פאנקית, שמדלן עצמה לא ממש הבינה אבל שמחה להעמיד פנים שהיא כן מבינה רק כדי לזעזע את הוריה. אבל כשהמעלית עצרה באולם הכניסה, היא פתחה את הסורג ויצאה לפגוש אותם.
אולטון עבר בדלת ראשון. “הנה היא!” אמר בהתלהבות. “בוגרת הקולג’!” הוא זינק קדימה, כמו שחקן טניס שעולה אל הרשת, וחיבק אותה. מדלן קפאה מחשש שנודף ממנה ריח של אלכוהול, או גרוע מכך – של סקס.
“לא ברור לי למה את לא נותנת לנו לראות את הדירה שלך,” אמרה פילידה, שהצטרפה אליהם. “דווקא רציתי לפגוש את אבּי ואוליביה. נשמח להזמין אותן לארוחת ערב.”
“אנחנו לא נשארים לארוחת ערב,” הזכיר לה אולטון.
“אולי כן. תלוי בתוכניות של מאדי.”
“לא, זה לא מה שקבענו. קבענו להיפגש עם מאדי לארוחת בוקר ולצאת מפה אחרי הטקס.”
“אבא והקביעוֹת שלו,” אמרה פילידה למדלן. “את לובשת את השמלה הזאת לטקס?”
“לא יודעת,” אמרה מדלן.
“אני לא מצליחה להתרגל לכריות הכתפיים שכל הצעירות לובשות עכשיו. הן כל כך גבריות.”
“היא של אוליביה.”
“את נראית די סחוטה, מֶד,” אמר אולטון. “חגגת אתמול?”
“לא ממש.”
“אין לך משהו משלך ללבוש?” אמרה פילידה.
“אמא, אני אלבש גלימה,” אמרה מדלן, וכדי למנוע את המשך החקירה חצתה את אולם הכניסה והוליכה אותם החוצה. בינתיים השמש הפסידה בקרב נגד העננים ונעלמה. מזג האוויר לא השתפר מאז סוף השבוע. מסיבת הריקודים של הקמפוס, שנערכה ביום שישי בלילה, היתה דלילה מאוד בגלל הגשם. הטקס לרגל סיום התואר נערך ביום ראשון בכנסייה תחת טפטוף בלתי פוסק. היום, יום שני, הגשם אמנם פסק, אבל הטמפרטורות ששררו בחוץ הזכירו את יום פטריק הקדוש יותר מאשר את יום הזיכרון.1*
בזמן שחיכתה להוריה על המדרכה התחוור למדלן שבעצם לא עשתה סקס, לא ממש. זאת היתה חצי נחמה.
“אחותך מתנצלת שהיא לא יכולה לבוא,” אמרה פילידה כשיצאה מהבניין. “היא צריכה לקחת היום את ריצ’רד לב־האֲרי לאולטרסאונד.”
ריצ’רד לב־הארי היה אחיינה בן תשעת השבועות של מדלן. שאר האנשים קראו לו ריצ’רד.
“מה קרה לו?” שאלה מדלן.
“מסתבר שאחת מהכליות שלו קטנה. הרופאים ביקשו שהוא יהיה במעקב. אם את שואלת אותי, האולטרסאונדים האלה סתם מוסיפים לחצים מיותרים.”
“אם כבר מדברים על אולטרסאונד,” אמר אולטון, “אני צריך לעשות אולטרסאונד לברך.”
פילידה התעלמה ממנו. “בכל אופן, אלי גמורה מזה שהיא מחמיצה את טקס קבלת התואר שלך. וגם בלֵייק. אבל הם מקווים שאת והמחזר החדש שלך תבקרו אצלם בקיץ, בדרך לַקֵייפּ.”
כשמדברים עם פילידה צריך לשמור על דריכות. כמו עכשיו, לדוגמה: רגע אחד נדמה שהיא מדברת על הכליה הקטנה של ריצ’רד לב־הארי, ובמשנהו מתברר שבינתיים היא הצליחה להסיט את הנושא לחבר החדש של מדלן, ליאונרד (שפילידה ואולטון עדיין לא פגשו), ולקייפ־קוֹד (שלשָם מדלן הודיעה שהיא מתכוונת לעבור איתו). בימים כתיקונם, כשהמוח עבד כמו שצריך, מדלן היתה מצליחה להתמודד עם פילידה, אבל הבוקר כל שעלה בידה הוא לתת למילים לחלוף מנגד.
לשמחתה, אולטון שינה נושא. “אז איפה את ממליצה שנאכל ארוחת בוקר?”
מדלן הסתובבה והעיפה מבט מעורפל ברחוב בנפיט. “יש איזה מקום בכיוון הזה.”
היא החלה להזדחל על המדרכה. הגיע הזמן ללכת קצת, לזוז קצת. הם חלפו על פני שורה של בתים עתיקים ומטופחים שבחזיתם התנוססו לוחיות היסטוריות ועל פני בניין מגורים גדול שגגו משופע. פרובידנס היתה עיר מושחתת, עיר עבריינית שורצת פושעים, אבל ממרומי קולג’ היל לא ראו את כל זה. מרכז העיר המפוקפק ומפעלי הטקסטיל הגוססים והמתים שכנו למטה, באופק האפרורי. ואילו כאן הרחובות הצרים, שרבים מהם היו מרוצפים באבנים עגולות, טיפסו לצד אחוזות או התפתלו סביב בתי־קברות פוריטניים מלאים מצבות צרות כמו השער למלכות האלוהים, רחובות שנושאים שמות כמו “פּרוֹספֶּקט”, “בֶּנֶבוֹלֶנט”, “הוֹפּ” ו”מיטינג”,2* שהובילו כולם אל הקמפוס הירוק בפסגה. ההעפלה הפיזית סימלה את השאיפה למרומי האינטלקט.
“המדרכות המרוצפות האלה פשוט מקסימות!” אמרה פילידה, שפסעה מאחוריה. “גם ברחוב שלנו היו פעם מדרכות מרוצפות. זה הרבה יותר יפה. אבל המועצה החליטה להחליף אותן במדרכות בטון.”
“ועוד חייבו אותנו על זה,” אמר אולטון. הוא צלע קלות במאסף. המכנס הימני במכנסיו הכהים היה תפוח בגלל מגן הברך שלבש במגרש הטניס ומחוצה לו. אולטון היה אלוף המועדון בקבוצת הגיל שלו בשתים־עשרה השנים האחרונות: גבר מבוגר עם מגן זיעה לבן סביב ראש מקריח ועם חבטת כף יד קטלנית ורצח בעיניים. במשך כל חייה ניסתה מדלן לנצח את אולטון, אבל לשווא. זה היה מכעיס במיוחד מכיוון שבשלב הזה היא כבר היתה שחקנית טובה ממנו. אבל בכל פעם שהיא זכתה בְּמערכה, הוא התחיל להלך עליה אימים, להתנהג ברשעות, להתווכח על כל כדור, עד שאיבדה את הריכוז. מדלן חששה שאולי זה פרדיגמתי, שלעד נגזר עליה להיכנע לגברים פחות מוכשרים ממנה. זה הִקנה למשחקי הטניס עם אולטון חשיבות מופרזת, ולכן היא תמיד נלחצה כששיחקה נגדו, והתוצאות היו בהתאם. ועדיין אולטון קרן מאושר בכל פעם שניצח, כולו סמוק ועולץ, כאילו גבר עליה בזכות כישרון צרוף.
בצומת של רחוב בנפיט ורחוב ווטרמן הם חלפו מאחורי הצריח של הכנסייה הבפטיסטית. רמקולים הוצבו על המדשאה, כהכנה לַטקס. גבר בעניבת פרפר, מין טיפוס־שנראה־כמו־דקאן הסטודנטים, עישן סיגריה בעצבנות ובחן צרור גדול של בלונים שנקשר לגדר הכנסייה.
בינתיים הדביקה פילידה את מדלן ונעזרה בזרועהּ כדי להתמודד עם המרצפות המעוקמות, ששורשיהם של עצי הדולב הנטועים לצד המדרכה דחקו כלפי מעלה. בילדותה חשבה מדלן שאמהּ אישה יפה, אבל זמן רב חלף מאז. פניה של פילידה נעשו כבדות במרוצת השנים: לחייה החלו לצנוח, כמו לחיים של גמל. בגדיה השמרניים – היא התלבשה כמו נדבנית או שגרירה – הסתירו את גזרתה. כוחה של פילידה היה בשׂערהּ: הוא היה אסוף סביב ראשה בפקעת חלקה ומפוארת, כמו קונכייה אקוסטית בירכתי הבמה שעליה מוצג המופע הוותיק – הפרצוף שלה. מדלן, למיטב זיכרונה, מעולם לא ראתה את פילידה מופתעת או נבוכה בענייני נימוסים והליכות. בקרב חבריה היא נהגה להתבדח על גינוניה של פילידה, אבל בינה לבינה נאלצה לא פעם להודות שנימוסיהם של אחרים נופלים מאלה של אמהּ.
וכעת פילידה עטתה על פניה את הארשת המתאימה בדיוק לרגע זה: התרגשות מהמאורע החגיגי, להיטות להציג שאלות אינטליגנטיות לכל מרצה של מדלן שייקרה בדרכה או להחליף דברי ברכה עם הוריהם של הבוגרים האחרים. בקיצור, היא היתה פנויה לכל אדם ולכל דבר, בתואם מופלא עם כללי הטקס החברתיים והאקדמיים, וזה רק החריף אצל מדלן את תחושת חוסר ההתאמה שלה עצמה, היום ובשארית חייה.
ואף על פי כן היא זינקה קדימה, חצתה את רחוב ווטרמן וטיפסה במדרגות קאר האוס, שם אולי תמצא מפלט וכוס קפה.
בית־הקפה בדיוק נפתח. הבחור מאחורי הדלפק, שהרכיב משקפי אלביס קוסטלו, ניקה את מכונת האספרסו. בשולחן הצמוד לקיר, בחורה בשיער ורוד מזדקר עישנה סיגריית ציפורן אינדונזית וקראה את ‘הערים הסמויות מעין’. השיר “טֵיינטֶד לאב” בקע ממערכת הסטריאו שניצבה על המקרר.
פילידה, שהצמידה בתנועה מגוננת את תיק־היד שלה אל החזה, התעכבה כדי לבחון בעיון את האמנות הסטודנטיאלית על הקירות: שישה ציורים של כלבים קטנים עם מחלת עור, שלצווארם קולרים ממכלי פלסטיק.
“נחמד פה,” אמרה בנימה סובלנית.
“לָה בּוֹהֶם,” אמר אולטון.
מדלן הושיבה את הוריה בשולחן סמוך לחלון הגומחה, רחוק ככל האפשר מהבחורה עם השיער הוורוד, וניגשה אל הדלפק. הבחור לא מיהר לגשת אליה. היא הזמינה שלוש כוסות קפה – כוס גדולה לעצמה – ובייגלים. בזמן שהבייגלים נקלו, היא לקחה את כוסות הקפה להוריה.
אולטון, שלא היה מסוגל לשבת לארוחת בוקר בלי לקרוא משהו, לקח גיליון של ‘וילג’ ווֹיס’ שהושאר על שולחן סמוך ועילעל בו. פילידה נעצה בגלוי מבט בבחורה עם השיער הוורוד.
“את חושבת שזה נוח?” שאלה בשקט.
מדלן הסתובבה וראתה שמכנסי הג’ינס השחורים והמהוהים של הבחורה מחוברים במאות סיכות ביטחון.
“אין לי מושג, אמא. אולי תשאלי אותה?”
“אני מפחדת להידקר.”
“המאמר הזה טוען,” דיווח אולטון, “שעד המאה התשע־עשרה לא היתה הומוסקסואליות. ואז היא הומצאה. בגרמניה.”
הקפה היה חם ומחיֶה נפשות. מדלן לגמה ממנו והתחילה להרגיש קצת פחות נורא.
כעבור כמה דקות היא ניגשה שוב אל הדלפק כדי להביא את הבייגלים. הם היו קצת שרופים, אבל היא לא רצתה לחכות לחדשים, ולכן לקחה אותם אל השולחן. אולטון בחן את הבייגל שלו בזעף, ומייד התחיל לגרד אותו בסכין פלסטיק.
פילידה שאלה, “נו, אז נפגוש היום את ליאונרד?”
“אני לא בטוחה,” אמרה מדלן.
“יש לך משהו לספר לנו?”
“לא.”
“אתם עדיין מתכננים לגור יחד בקיץ?”
בינתיים מדלן כבר נגסה בבייגל. מכיוון שהתשובה לשאלה של אמהּ היתה מורכבת – למעשה מדלן וליאונרד לא תיכננו לגור יחד כי הם נפרדו לפני שלושה שבועות, ואף על פי כן מדלן לא שללה את האפשרות שהם יתפייסו, ואחרי שטרחה כל כך לסגל את הוריה לרעיון שהיא תגור עם בחור, היא לא רצתה להודות שהתוכנית התבטלה ובכך להכשיל את עצמה – היה לה נוח להצביע על פיה המלא, שמנע ממנה להשיב.
“טוב, את כבר אדם בוגר,” אמרה פילידה. “את יכולה לנהוג כאוות נפשך. אבל אני רק רוצה להבהיר שאני לא בעד.”
“כבר הבהרת,” התערב אולטון.
“כי בעיניי זה עדיין רעיון גרוע!” הזדעקה פילידה. “אני לא אומרת שזה מעשה פסול. אני חושבת על הבעיות הפרקטיות. הרי אם תעברי לגור עם ליאונרד, או עם כל בחור אחר שיש לו עבודה, אז את מתחילה בעמדת נחיתות. מה יהיה אם לא תסתדרו? מה יהיה איתך אז? לא יהיה לך איפה לגור. ולא יהיה לך מה לעשות.”
הניתוח של אמהּ של מדלן היה מדויק, כי המצב העגום שהיא התריעה מפניו היה בדיוק המצב העגום שמדלן כבר נקלעה אליו, אבל זה לא עודד אותה להביע הסכמה.
“את עזבת את העבודה שלך כשהכרת אותי,” אמר אולטון לפילידה.
“בדיוק בגלל זה אני יודעת על מה אני מדברת.”
“אפשר לדבר על משהו אחר?” אמרה מדלן לבסוף, אחרי שבלעה את הביס.
“בטח, חמודה. יותר לא תשמעי ממני מילה בנושא הזה. אם התוכניות שלך ישתנו, תמיד תוכלי לחזור הביתה. אבא ואני נשמח.”
“דברי בשם עצמך,” אמר אולטון. “אני לא רוצה אותה. אף פעם לא כדאי לחזור הביתה. אל תחזרי.”
“אל תדאג,” אמרה מדלן. “אני לא מתכוונת לחזור.”
“הבחירה בידייך,” אמרה פילידה. “אבל אם בכל זאת תחליטי לחזור, תוכלי לקבל את עליית הגג. ככה תהיי אדון לעצמך.”
מדלן הופתעה לגלות שהיא מהרהרת בהצעה. למה שלא תספר להורים שלה כל מה שקרה, תצטנף במושב האחורי של המכונית ותיסע איתם הביתה? היא תוכל לחזור לחדר ילדותה, עם מיטת העץ המצועצעת ועם הטפט בדוגמת מדלנה הקטנה. תוכל להפוך לרווקה זקנה, כמו אמילי דיקינסון, לכתוב שירים מבריקים עם המון קווים מפרידים ולא להשמין לעולם.
פילידה קרעה אותה משׂרעפיה.
“מאדי?” אמרה. “מי זה? זה לא הידיד שלך מיטשל?”
מדלן פנתה על מושבה. “איפה?”
“נראה לי שזה מיטשל. מעבר לרחוב.”
ואמנם, זה היה מיטשל גרמטיקוס, ה”ידיד” של מדלן. הוא ישב ישיבה מזרחית על הדשא המכוסח שבחצר הכנסייה. שפתיו נעו, כאילו הוא מדבר עם עצמו.
“אולי תזמיני אותו להצטרף אלינו?” אמרה פילידה.
“עכשיו?”
“למה לא? אני אשמח לפגוש את מיטשל.”
“הוא בטח מחכה להורים שלו,” אמרה מדלן.
פילידה נופפה בידה, אף שמיטשל היה רחוק מדי ולא היה יכול להבחין בנפנוף.
“למה הוא יושב על הארץ?” שאל אולטון.
שלושת בני משפחת האנה הביטו במיטשל, שישב בחצי לוטוס מעבר לכביש.
“טוב, אם את לא מזמינה אותו, אני אזמין אותו,” אמרה לבסוף פילידה.
“טוב,” אמרה מדלן. “בסדר. אני אזמין אותו.”
בחוץ נעשה חם יותר, אבל לא בהרבה. עננים שחורים נערמו באופק בשעה שמדלן ירדה במדרגות של קאר האוס וחצתה את הכביש אל חצר הכנסייה. מישהו בתוך הכנסייה בדק את הרמקולים ואמר שוב ושוב, “סאסֶקס, אֶסֶקס וקֶנט. סאסֶקס, אֶסֶקס וקֶנט.” על כרזה שהתנוססה מעל הפתח נכתב “מחזור 1982”. מתחת לכרזה, על הדשא, ישב מיטשל. שפתיו עדיין נעו חרש, אבל קפאו בבת אחת כשראה את מדלן מתקרבת אליו.
מדלן נעצרה במרחק מטר או שניים ממנו.
“ההורים שלי פה,” הכריזה.
“כל ההורים יהיו פה היום,” ענה מיטשל ביובש. “לכבוד סיום הלימודים.”
“הם רוצים להגיד לך שלום.”
חיוך רפה עלה על שפתותיו של מיטשל. “מן הסתם הם לא יודעים שאת לא מדברת איתי.”
“הם באמת לא יודעים,” אמרה מדלן. “ובכל אופן, אני כן מדברת איתך. הנה. עכשיו.”
“בלית ברירה, או שהמדיניות השתנתה?”
מדלן נעה בעצבנות ועיקמה את פרצופה בתסכול. “תקשיב. אני בהנגאובר נוראי. בקושי ישנתי הלילה. ההורים שלי פה בערך עשר דקות, והם כבר משגעים אותי. אז אני ממש אשמח אם תבוא לרגע להגיד שלום.”
עיניו הרגשניות הגדולות של מיטשל מיצמצו פעמיים. הוא לבש חולצת גברדין מהודרת בסגנון מיושן, מכנסי צמר כהים ונעלי עור בלויות. מדלן מעולם לא ראתה אותו במכנסיים קצרים או בסניקרס.
“אני מתנצל,” אמר. “על מה שקרה.”
“בסדר,” אמרה מדלן והסבה את מבטה. “לא חשוב.”
“הייתי גועלי כהרגלי.”
“גם אני.”
הם השתתקו לרגע. מדלן הרגישה שעיניו של מיטשל נחות עליה, ושילבה את ידיה על החזה.
אז מה קרה, בעצם? ערב אחד בדצמבר האחרון, מדלן, שנבעתה מחיי האהבה שלה, נתקלה במיטשל בקמפוס והזמינה אותו לדירתה. היא היתה זקוקה לתשומת־לב גברית ופלירטטה איתו, בלי ממש להכיר בכך. כשהיו בחדר שלה, מיטשל לקח צנצנת של ג’ל מחמם שהיתה מונחת על שולחן הכתיבה. הוא שאל אותה לְמה זה. מדלן הסבירה שלאנשים ספורטיביים לפעמים כואבים השרירים. היא אמרה שהיא מבינה שמיטשל אולי לא חווה את התופעה, כי הוא רק יושב בספרייה כל היום, אבל שיאמין לה. בשלב הזה, מיטשל התגנב מאחוריה ומרח מנה הגונה של ג’ל מאחורי האוזן שלה. מדלן ניתרה ממקומה וצעקה על מיטשל בזמן שניגבה את החומר בחולצת טריקו. אמנם הכעס שלה היה מוצדק, אבל מדלן גם ידעה (כבר אז) שהיא מנצלת את התקרית כדי להוציא את מיטשל מהחדר וכדי לטשטש את עקבות הפלירטוט שלה איתו. מה שהיה הכי נורא בכל הסיפור זה שמיטשל נראה המום וכמעט פרץ בבכי. הוא חזר והתנצל, ואמר שזה היה בצחוק, אבל היא הורתה לו ללכת. בימים הבאים מדלן שיחזרה את התקרית בראשה שוב ושוב והרגישה יותר ויותר רע עם עצמה. כשכבר עמדה להתקשר למיטשל כדי להתנצל, קיבלה ממנו מכתב – מכתב בן ארבעה עמודים, מפורט מאוד, מנומק היטב, מדויק באבחנותיו, עוין משהו, שבו הוא כינה אותה “פתיינית” וטען שהתנהגותה באותו ערב היתה, “המקבילה האירוטית ללחם ושעשועים, רק בלי הלחם.” בפעם הבאה שהם נתקלו זה בזה מדלן התעלמה ממנו לחלוטין, ומאז הם לא החליפו מילה.
עכשיו, בחצר הכנסייה הבפטיסטית, מיטשל נשא אליה את מבטו ואמר, “טוב. בואי נלך להגיד שלום להורים שלך.”
פילידה נופפה לעברם כשהם עלו במדרגות. בטון הפלרטטני השמור לחברים של מדלן החביבים עליה במיוחד היא קראה, “אמרתי שנראה לי שזה אתה שם. נראיתָ כמו איזה יוֹגיסט!”
“מזל טוב, מיטשל!” אמר אולטון ולחץ את ידו של מיטשל בחמימות. “יום חשוב היום. אבן דרך. דור חדש נוטל את המושכות.”
הם הזמינו את מיטשל להצטרף אליהם ושאלו אותו אם הוא רוצה לאכול משהו. מדלן ניגשה שוב אל הדלפק להביא עוד קפה. היא שמחה שמיטשל מעסיק את הוריה. היא ראתה אותו לבוש בבגדי הזקֵן שלו ומנהל שיחה ערה עם אולטון ופילידה וחשבה לעצמה, כפי שכבר חשבה פעמים רבות בעבר, שמיטשל הוא מהבחורים החכמים, השפויים, החביבים על הורים, שכדאי להתאהב בהם ולהתחתן איתם. אבל היא כמובן לעולם לא תתאהב במיטשל ותתחתן איתו, ודווקא מפני שהוא מתאים כל כך, וזאת רק הוכחה נוספת, בבוקר עתיר הוכחות, לכך שהיא כישלון חרוץ בתחום הרומנטי.
כשחזרה אל השולחן כולם התעלמו ממנה.
“נו, מיטשל,” שאלה פילידה, “מה אתה מתכנן לעשות אחרי סיום הלימודים?”
“זה גם מה שאבא שלי שואל אותי כל הזמן,” ענה מיטשל. “הוא אומר שאין מה לעשות עם תואר ראשון בלימודי דת.”
לראשונה באותו יום עלה על פניה של מדלן חיוך. “אתם רואים? גם למיטשל עוד אין עבודה.”
“האמת היא שיש לי, בערך,” אמר מיטשל.
“לא נכון,” מדלן הקניטה אותו.
“בחיי שכן.” הוא סיפר שהוא והשותף שלו לדירה, לארי פּלֶשֶט, מצאו דרך להילחם במיתון. כבעלי תואר ראשון במדעי הרוח שיוצאים לשוק העבודה בתקופה שבה שיעור האבטלה עומד על 9.5 אחוזים, הם החליטו, אחרי מחשבה מעמיקה, לצאת מהמדינה לתקופה בלתי מוגבלת. בסוף הקיץ, אחרי שיחסכו מספיק כסף, הם ייצאו לטיול תרמילאים באירופה. אחרי שיראו את כל מה שיש לראות באירופה, הם יטוסו להודו ויישארו שם עד שייגמר להם הכסף. הטיול כולו ייארך שמונה־תשעה חודשים, אולי אפילו שנה.
“אתה נוסע להודו?” אמרה מדלן. “זאת לא עבודה.”
“נהיה עוזרי מחקר של פרופסור יוּז,” אמר מיטשל.
“פרופסור יוּז מהחוג לתיאטרון?”
” לא מזמן ראיתי תוכנית על הודו,” אמרה פילידה. “זה היה מדכא נורא. איזה עוני!”
“מבחינתי זה רק יתרון, גברת האנה,” אמר מיטשל. “באשפתות אני פורח.”
משובות כאלה היו ממיסות את פילידה, ופניה הרציניות־בדרך כלל נמלאו חדווה. “אז זה בדיוק המקום בשבילך!”
“אולי גם אני אסע לטייל,” אמרה מדלן בטון מאיים.
אף אחד לא הגיב לדבריה, ואולטון שאל את מיטשל, “איזה חיסונים צריך לקבל כשנוסעים להודו?”
“כולרה וטיפוס. אפשר גם גאמא־גלובולין.”
פילידה הניעה את ראשה מצד לצד. “אמא שלך בטח מתה מפחד.”
“כשהייתי בצבא,” אמר אולטון, “הזריקו לנו מיליון דברים. אפילו לא אמרו לנו בשביל מה.”
“נראה לי שבמקום למצוא עבודה אני אסע לגור בפריז,” מדלן הגבירה את קולה.
“תשמע, מיטשל,” המשיכה פילידה, “הודו היא מקום מושלם למי שמתעניין בלימודי דת. יש שם הכול. הינדים, מוסלמים, סיקים, זורואסטרים, ג’אינים, בודהיסטים. ממש מגוון של טעמים, כמו ב’בסקין אנד רובינס’! בעיניי דת זה נושא מרתק. בעלי, לעומת זאת, הוא קְטן אמונה.”
אולטון קרץ. “אני מאמין שאין במה להאמין.”
“אתה מכיר את פּוֹל מוּר, הבישוף מוּר, מקתדרלת סנט ג’ון האלוהי בניו־יורק?” פילידה לא הרפתה ממיטשל. “הוא חבר טוב שלנו. אולי יעניין אותך לפגוש אותו. נשמח להפגיש ביניכם. כשאנחנו בעיר אני תמיד הולכת לשם לַתפילות. היית שם פעם? נו. טוב. איך אפשר לתאר את זה? זה פשוט… פשוט אלוהי!”
פילידה הניחה יד על צווארה והתענגה על דבר השנינה, ומיטשל צחק צחוק אדיב ואף משכנע.
“אם כבר מדברים על אנשי דת נכבדים,” התערב אולטון, “סיפרתי לך פעם על הפגישה שלנו עם הדלאי למה? זה היה בנשף צדקה במלון וולדורף. עמדנו בתור. היו שם לפחות שלוש־מאות איש. בכל אופן, כשסוף־סוף הגענו לדלאי למה, אמרתי לו, ‘תגיד, דלאי, למה?'”
“זה היה כל כך מביך!” זעקה פילידה. “כל כך מביך.”
“אבא,” אמרה מדלן, “אתם תאחרו.”
“מה?”
“כדאי שתלכו אם אתם רוצים לתפוס מקום טוב.”
אולטון הציץ בשעונו. “יש עוד שעה.”
“יהיה שם נורא צפוף,” הדגישה מדלן. “כדאי שתלכו כבר עכשיו.”
אולטון ופילידה הסתכלו על מיטשל, כאילו הם רוצים לשמוע מה דעתו. מדלן בעטה בו מתחת לשולחן, והוא קפץ ואמר, “כן, יהיה שם די צפוף.”
“איפה הכי כדאי לעמוד?” שאל אולטון, שאלה שגם היא הופנתה למיטשל.
“ליד שער ואן וִיקל, במעלה רחוב קולג’. משם נעבור.”
אולטון קם מהשולחן. אחרי שלחץ את ידו של מיטשל, הוא רכן לנשק את מדלן על הלחי. “אז נראה אותָך עוד מעט, מיס תואר ראשון לשנת 1982.”
“מזל טוב, מיטשל,” אמרה פילידה. “שמחתי לפגוש אותך. וכשתצא למסע הגדול שלך אל תשכח לשלוח לאמא שלך המון מכתבים. אחרת היא תצא מדעתה.”
ולמדלן היא אמרה: “אולי כדאי שתחליפי שמלה לפני המצעד. יש עליה כתם בולט.”
לאחר הדברים האלה חצו אולטון ופילידה, בהוֹרוּתם הבולטת – סירסאקר ותיק־יד, חפתים ופנינים – את החלל של קאר האוס, שכולו בז’ ולבֵנים, ויצאו החוצה.
כאות לעזיבתם החל מתנגן ברקע שיר חדש, שבו קולו הגבוה של ג’ו ג’קסון דואה מעל תוף אלקטרוני. הבחור מאחורי הדלפק הגביר את עוצמת הקול.
מדלן הניחה את ראשה על השולחן. שׂערהּ כיסה את פניה.
“בחיים אני לא שותָה יותר,” אמרה.
“שמענו עלייך.”
“אין לך מושג מה עבר עלי.”
“איך יהיה לי? את לא מדברת איתי.”
בלי להרים את הלחי מהשולחן אמרה מדלן בקול נכאים: “אין לי איפה לגור. אני מסיימת את הלימודים ואין לי בית.”
“כן־כן.”
“באמת!” הזדעקה מדלן. “בהתחלה הייתי אמורה לעבור לניו־יורק עם אבּי ואוליביה. אבל אז היה נראה שאני עוברת לַקייפ, אז אמרתי להן לחפש שותפה אחרת. ועכשיו אני לא עוברת לַקייפ, ואין לי לאן ללכת. אמא שלי רוצה שאני אחזור הביתה, אבל אני מעדיפה למות.”
“אני חוזר הביתה לַקיץ,” אמר מיטשל. “לדטרויט. אתם לפחות קרובים לניו־יורק.”
“עוד לא קיבלתי תשובה מהתוכנית לתואר שני, וכבר יוני,” המשיכה מדלן. “היו אמורים להודיע לי לפני יותר מחודש! אני יכולה להתקשר אליהם, אבל אני מפחדת לגלות שלא התקבלתי. כל עוד אני לא יודעת, יש עוד תקווה.”
מיטשל שתק לרגע. “את מוזמנת לבוא איתי להודו,” אמר לבסוף.
מדלן פקחה עין אחת וראתה מבעד למערבולת שיער שמיטשל די מתכוון למה שהוא אומר.
“זה גם לא בגלל התואר השני,” אמרה. היא נשמה עמוק והתוודתה, “ליאונרד ואני נפרדנו.”
איזה תענוג צרוף זה היה, לומר את זה, לתת שם לעצבות שלה, ולכן הופתעה מתגובתו הקרירה של מיטשל.
“למה את מספרת לי את זה?” הוא שאל.
היא הרימה את ראשה וסילקה את השיער מפניה. “לא יודעת. רצית לדעת מה קרה.”
“לא ממש. אפילו לא שאלתי.”
“חשבתי שזה יעניין אותך,” אמרה מדלן. “בתור ידיד שלי.”
“בטח,” אמר מיטשל, שנימה עוקצנית התגנבה לפתע לקולו. “הידידות הנפלאה שלנו! ה’ידידות’ שלנו היא לא ממש ידידות כי היא מתנהלת לפי התנאים שלך. את קובעת את הכללים, מדלן. אם את מחליטה שאת לא רוצה לדבר איתי שלושה חודשים, אנחנו לא מדברים. ואז פתאום את מחליטה שאת כן רוצה לדבר איתי, כי את צריכה שאני אשעשע את ההורים שלך – ועכשיו אנחנו שוב מדברים. אנחנו ידידים כשמתאים לך שנהיה ידידים, ואנחנו אף פעם לא יותר מידידים כי זה לא מתאים לך. ואני צריך פשוט להשלים עם זה.”
“אני מצטערת,” אמרה מדלן, שהרגישה מנוצלת ומותקפת. “אני פשוט לא חושבת עליך בצורה כזאת.”
“בדיוק!” צעק מיטשל. “את לא נמשכת אלי פיזית. אין שום בעיה. אבל מי אמר שאני אי־פעם נמשכתי אלייך מנטלית?”
מדלן הגיבה כאילו חטפה סטירה. היא היתה מזועזעת, פגועה ומלאת בוז בעת ובעונה אחת.
“אתה כזה…” היא ניסתה לחשוב על הדבר הנורא ביותר שאפשר לומר. “אתה כזה מניאק!” היא רצתה בכל מאודה לשמור על קור־רוח, אבל ליבה נחמץ, ולאכזבתה היא פרצה בבכי.
מיטשל הושיט יד אל זרועה, אבל מדלן הדפה אותו מעליה. היא קמה, ותוך כדי ניסיון לכבוש את הבכי הזועם יצאה מבית־הקפה וירדה במדרגות אל רחוב ווטרמן. מולה נגלתה חצר הכנסייה החגיגית, ולפיכך פנתה והלכה במורד הגבעה לעבר הנהר. היא רצתה להתרחק מהקמפוס. ראשה כאב שוב, הדופק הלם ברקותיה, וכשנשאה את מבטה אל ענני הסערה המתחשרים מעל מרכז העיר כמו אות מבשר רעה, היא שאלה את עצמה למה כולם כל כך רעים אליה.
הבעיות בחיי האהבה של מדלן התחילו בדיוק בתקופה שבה התיאוריה הצרפתית שלמדה שקדה על פירוק עצם המושג “אהבה”. את הסמינר למתקדמים “סמיוטיקה 211” העביר מרצה שערק מהחוג לספרות אנגלית. מייקל זיפרשטיין הגיע לבראון שלושים ושתיים שנה קודם לכן על תקן איש “הביקורת החדשה”. הוא הנחיל לשלושה דורות של תלמידים את גישת הקריאה הצמודה בטקסט וההתעלמות מפרטיו הביוגרפיים של המחבר ואז יצא לשבתון ההארה שלו, בפריז, ב-1975, שם פגש את רולאן בארת בארוחת ערב חגיגית והמיר את דתו על תבשיל קָסוּלֶה. עתה לימד זיפרשטיין שני קורסים בתוכנית החדשה ללימודי סמיוטיקה: “מבוא לתורת הסמיוטיקה” בסמסטר א’ ו”סמיוטיקה 211″ בסמסטר ב’. זיפרשטיין, שהתהדר בקרחת סטרילית ובזקן נטול שפם כשל יורד ים, לבש בדרך כלל סודרי דייגים צרפתיים ומכנסי קורדרוי שפסיהם רחבים. הסילבוס היה מפחיד ממש: חוץ מכל השמות הגדולים בסמיוטיקה – דרידה, אקוֹ, בארת – נאלצו התלמידים ב”סמיוטיקה 211″ להתמודד עם רשימת קריאה מכאן ועד הודעה חדשה, החל מ’סרזין’ מאת בלזק, עבור בגיליונות של ‘Semiotext(e)’ וכלה בקטעים מצולמים מתוך כתבים של אמיל צ’וראן, רוברט ואלזר, קלוד לוי־שטראוס, פטר הנדקה וקארל ואן וכטן. מי שרצה להתקבל לסמינר היה צריך לעבור ריאיון אישי שבמהלכו זיפרשטיין שאל שאלות אישיות תפלות כמו “מה אתה הכי אוהב לאכול” ו”איזה גזע של כלבים חביב עליך”, ואז, בתגובה לתשובות שניתנו, זרק הערות ווֹרהוֹליות תמוהות. החקירה האזוטרית הזאת, כמו גם מראה הגורו של זיפרשטיין, עוררו בתלמידיו תחושה שהם עברו בהצלחה בחינה רוחנית, ושכעת – ולוּ למשך שעתיים בימי חמישי אחר הצהריים – הם חלק מהעילית הספרותית של הקמפוס.
וזה בדיוק מה שמדלן רצתה. היא בחרה ללמוד ספרות אנגלית מהסיבה הפשוטה והנדושה ביותר: כי היא אהבה לקרוא. מה שמדלן מצאה ברשימת הקורסים ב”ספרות אנגלית ואמריקנית” היה מקביל למה ששותפותיה לדירה מצאו בקטלוג הפריטים בכלבו ברגדורף. פריט כגון “ספרות אנגלית 274: יוּפיוּאִיז של ג’ון לִילִי” ריגש את מדלן כמו שזוג מגפי בוקרים של פיוֹרוּצ’י ריגשו את אבּי. הפריט “ספרות אנגלית 450א: הותורן וג’יימס” מילא את מדלן ציפייה לבילוי מגונה במיטה, שלא היתה שונה מהציפייה שמילאה את אוליביה כשלבשה חצאית לייקרה וז’קט עור ויצאה למועדון דָנסֶטִיריה. עוד בילדותה בפּריטיבּרוּק היא היתה נכנסת אל חדר הספרייה – שעל מדפיו נחו, הרחק מהישג ידה, עותקים חדשים של ספרים כגון ‘סיפור אהבה’ או ‘מַיירָה בֶּרקינרידג”, שניחוח אסור נודף מהם, ולצידם עותקים מכובדים בכריכת עור של פילדינג, תאקרי ודיקנס – ונוכחותן הכבודה של כל המילים בנות־הקריאה האלה היתה גורמת לה לעמוד דום. היא היתה מסוגלת לסקור את שִׁדרות הספרים במשך שעה תמימה. היא קיטלגה את ספרי המשפחה ביסודיות שלא נפלה מזו של שיטת דיואי. מדלן ידעה היטב היכן מונח כל דבר. על המדפים ליד האח ניצבו הספרים האהובים על אולטון: ביוגרפיות של נשיאים אמריקאים ושל ראשי ממשלה בריטים, מֵמוּאָרים של מזכירי מדינה לוחמניים, רומנים על שַׁיִט או על ריגול מאת ויליאם פ’ באקלי ג’וניור. ספריה של פילידה גדשו את המדפים בצד שמאל, שהגיעו עד הטרקלין: רומנים וקובצי מאמרים שנסקרו ב’ניו־יורק ריוויו אוף בוקס’ לצד אלבומים מהודרים על גנים אנגליים או על אמנות בסגנון סיני. גם היום, בבתי־הארחה או בבתי־מלון על שפת הים, כל מדף שהיה עמוס ספרים נשכחים קרץ לה. היא ריפרפה באצבעותיה על פני הכריכות המוכתמות במי מלח. היא הפרידה דפים שאוויר הים הִדבּיק. מותחנים וסיפורים בלשיים בכריכה רכה לא דיברו אליה. הספרים הנטושים בכריכה קשה – כמו הספר חסר העטיפה בהוצאת ‘דַייל פּרֶס’ משנת 1931, שספלי קפה רבים הותירו בו את חותמם – הם שצבטו את ליבה. גם כשהחברים שלה קראו לה מהחוף, כי המסיבה כבר התחילה, מדלן נשארה לשבת על המיטה וקראה קצת כדי להשיב את רוחו של הספר המדוכדך. ככה היא קראה את ‘שירת הִיַוַאתה’ של לוֹנגפֶלוֹ. היא קראה את ג’יימס פֶנימוֹר קוּפֶּר. היא קראה את ‘מר ה”מ פּוּלהם’ מאת ג’ון פ’ מארקנד.
ובכל זאת, מדי פעם הטרידה אותה ההשפעה שיש לספרים העבשים האלה עליה. היו כאלה שלמדו ספרות אנגלית כהכנה ללימודי משפטים. אחרים נהיו עיתונאים. הסטודנט הכי חכם בחוג, אדם ווֹגֶל, בן של אנשי אקדמיה, תיכנן לעשות דוקטורט ולהיות גם הוא לאיש אקדמיה. וכך נשארה מכסה גדולה של תלמידים שלמדו ספרות אנגלית רק בתור ברירת מחדל. הואיל והאונה השמאלית שלהם לא היתה מספיק מפותחת לתואר במדעים, הואיל ולימודי ההיסטוריה היו משעממים מדי, לימודי הפילוסופיה קשים מדי, לימודי הגיאולוגיה עתירי נפט מדי ולימודי המתמטיקה מתמטיים מדי, מכיוון שהם לא היו אנשים מוזיקליים או אמנותיים, מכיוון שכסף לא עניין אותם או שלא היו ממש חכמים, האנשים האלה בחרו בלימודי התואר הראשון שיאפשרו להם לעשות בדיוק את מה שעשו בכיתה א’: לקרוא סיפורים. אנשים שלא ידעו מה הם רוצים ללמוד למדו ספרות אנגלית.
בשנה ג’ בקולג’ מדלן השתתפה בסמינר מחקר שנקרא “עלילת הנישואים: רומנים נבחרים של אוסטן, אליוט וג’יימס”. המנחה היה ק’ מֶקוֹל סוֹנדֶרס. סונדרס היה איש ניו־אינגלנד בן שבעים ותשע. פרצופו היה ארוך וסוסי, וצחוקו היה לחלוחי וחשף שיניים מטופחות מדי. שיטת ההוראה שלו הסתכמה בהקראת הרצאות שכתב לפני עשרים או שלושים שנה. אז למה מדלן נשארה בקורס? כי היא ריחמה על פרופסור סונדרס, וכי רשימת הקריאה היתה מעולה. לדידו של סונדרס, ז’אנר הרומן הגיע לשיאו בעלילת הנישואים, ומאז שזו נעלמה הוא רק מידרדר. בימים שבהם ההצלחה בחיים היתה תלויה בנישואים, והנישואים היו תלויים בכסף, היה לסופרים על מה לכתוב. האפוסים הגדולים פיארו את המלחמה, ואילו הרומנים – את הנישואים. השוויון בין המינים הועיל לאישה, אבל הזיק לרומן. והגירושים סתמו עליו את הגולל. מה זה משנה עם מי אֶמה מתחתנת אם היא יכולה לפרק את התא המשפחתי בכל שלב? איך היה הסכם ממון משפיע על נישואיהם של איזבל ארצ’ר וגילברט אוזמונד? מבחינת סונדרס, הנישואים איבדו זה מכבר מתוקפם, והרומן בעקבותיהם. איפה אפשר למצוא היום את עלילת הנישואים? בשום מקום. אלא אם כן קוראים רומנים היסטוריים. אלא אם כן קוראים רומנים לא־מערביים שעוסקים בחברות מסורתיות. רומנים אפגניים, רומנים הודיים. אלא אם כן חוזרים, מבחינה ספרותית, אחורה בזמן.
כותרת העבודה הסמינריונית של מדלן היתה “מוֹדוּס השאֵלה: הצעות נישואים והמרחב הנשי (המצומצם ביותר)”. סונדרס התרשם מהעבודה עד כדי כך שהוא הזמין את מדלן להיפגש איתו. במשרדו, שהדיף ריח סבאִי, הוא ציין שלדעתו מדלן יכולה להרחיב את העבודה הסמינריונית לעבודת גמר ושהוא ישמח להנחות אותה. מדלן חייכה בנימוס. פרופסור סונדרס התמחה בתקופה שעניינה אותה, מהריג’נסי ועד תחילת התקופה הוויקטוריאנית. הוא היה איש נעים, ומלומד, ושעות הקבלה הלא־עמוסות שלו העידו שאף אחד אחר לא מעוניין שהוא ינחה אותו. אז מדלן אמרה שכן, היא תשמח לעבוד איתו על עבודת הגמר שלה.
האפיגרף שהתנוסס בראש העבודה היה משפט מתוך ‘צריחי בארצ’סטר’ של טרולופ: “אין כל שמחה באהבה, למעט בסופו של רומן אנגלי.” היא תיכננה להתחיל בג’יין אוסטן. אחרי דיון קצר ברומנים ‘גאווה ודעה קדומה’, ‘הטיית לב’ ו’תבונה ורגישות’, שכולם היו בעצם קומדיות שנגמרות בחתונה, היא התכוונה להמשיך לרומן הוויקטוריאני, שבו הכול מסתבך ומתקדר במידה ניכרת. ‘מידלמארץ” ו’דיוקנה של גברת’ לא נגמרים בחתונות. הם נפתחים במאפיינים המסורתיים של עלילת הנישואים – המחזרים, הצעות הנישואים, האי־הבנות – אבל הם לא מסתיימים בטקס הכלולות, אלא ממשיכים ועוקבים אחרי הגיבורות הנמרצות והנבונות שלהם, דורותיאה ברוּק ואיזבל ארצ’ר, גם בנישואיהן רוויי האכזבות, ושם הגיעה עלילת הנישואים לשיאה האמנותי.
בשנת 1900 עלילת הנישואים כבר חדלה מלהתקיים. מדלן תיכננה לחתום את העבודה בדיון תמציתי בקיצהּ. ב’האחות קֶרי’ של דרייזר, קרי חיה חיי ניאוף עם דרוּאֶט, נישאת להֶרסטווּד בטקס חסר תוקף ואז בורחת כדי להיעשות שחקנית – וכל זה כבר ב-1900! בַּסיכום היא חשבה להזכיר את “חילופי הנשים” אצל אפדייק. זה היה השריד האחרון שנשאר מעלילת הנישואים: ההתעקשות לקרוא לזה “חילופי נשים” במקום “חילופי בעלים”. כאילו הנשים הן עדיין קניין שאפשר להעבירו מיד ליד.
פרופסור סונדרס הציע שמדלן תעיין במקורות היסטוריים. ואמנם, היא למדה בשקדנות על עליית התיעוש והתגבשות המשפחה הגרעינית, על היווצרות המעמד הבינוני ועל חוק העילות לגירושים מ-1857. אבל עד מהרה עבודת הגמר התחילה לשעמם אותה. היא חששה שזו עבודה ממש לא מקורית. הרגישה שהיא רק מקיאה את הטיעונים שסונדרס השמיע בסמינר שלו. גם פגישותיה עם המרצה הזקן היו מדכדכות: סונדרס רק עבר על הדפים שהיא הגישה לו והצביע על הסימנים האדומים שסימן בשוליים.
ואז, בבוקרו של יום ראשון אחד לקראת סוף סמסטר א’, ויטני, החבר של אֶבּי, ישב ליד שולחן המטבח ובידיו ספר בשם “על הגרמטולוגיה”. כשמדלן שאלה במה עוסק הספר, ויטני הבהיר לה שהספר יוצא בדיוק נגד המחשבה שספרים “עוסקים” במשהו, ואם יש משהו שהוא “עוסק” בו, זה הצורך להפסיק לחשוב שספרים עוסקים בדברים כלשהם. מדלן אמרה שהיא הולכת להכין קפה. ויטני ביקש ממנה להכין גם לו.
הקולג’ לא דמה לעולם האמיתי. בעולם האמיתי אנשים זרקו שמות של אנשים מפורסמים. בקולג’ זרקו שמות של אנשים אלמונים. וכך, בשבוע שלאחר חילופי הדברים הללו עם ויטני, מדלן התחילה לשמוע אנשים אומרים “דרידה”. היא שמעה אותם אומרים “ליוטאר” ו”פוקו” ו”דלז” ו”בודריאר”. העובדה שאותם אנשים היו בדרך כלל אלה שעוררו בה רתיעה טבעית – ילדי המעמד הבינוני־גבוה שנעלו נעלי ‘דוקטור מרטנס’ ועטו על עצמם סמלים אנרכיסטיים – גרמה למדלן לפקפק בערכו של מושא התלהבותם. אבל עד מהרה היא שמה לב שגם דיוויד קוֹפֶּל, משורר חכם ומוכשר, קורא דרידה. ופּוּקי אֵיימֶס, שסיננה כתבי־יד שנשלחו ל’דה פֶּריס ריוויו’, ושמדלן דווקא חיבבה אותה, למדה בקורס של פרופסור זיפרשטיין. מדלן העדיפה בדרך כלל מרצים בעלי שיעור קומה, מישהו כמו סירס ג’יין התיאטרלי, שדיקלם בשיעור את הארט קרֵיין או אן סֶקסטוֹן בקול חנוק. בעיני ויטני פרופסור ג’יין היה בדיחה מהלכת. מדלן לא הסכימה איתו. אבל אחרי שלוש שנים תמימות של קורסים בספרות היא עדיין לא רכשה שום מתודולוגיה ביקורתית מוצקה שתוכל להפעיל על מה שקראה. למעשה היא דיברה על ספרים בצורה מעורפלת ולא שיטתית. היה מביך אותה לשמוע מה אחרים אומרים בשיעורים, ומה היא אומרת. הרגשתי ש… זה היה יפה איך שפרוסט… אהבתי את איך שפוקנר…
וכשאוליביה, שהיתה גבוהה ודקיקה, עם אף ארוך ואריסטוקרטי כמו של כלב סאלוקי, נכנסה יום אחד הביתה ובאמתחתה ‘על הגרמטולוגיה’, מדלן ידעה שמה שפעם היה שולי נהפך עכשיו למיינסטרים.
“איך הספר?”
“לא קראת?”
“נראה לך שהייתי שואלת אם הייתי קוראת?”
אוליביה משכה באפה. “מישהי פה במצב רוח תוקפני?”
“סליחה.”
“אני צוחקת. הוא מעולה. הדרידה הזה ממש אליל!”
כמעט בן־לילה נעשה מגוחך לקרוא סופרים כמו צ’יבֶר ואפדייק, שכתבו על הפרברים שמדלן ורוב חבריה גדלו בהם, והם נזנחו לטובת המרקיז דה סאד, שכתב על ביתוק אנאלי של בתוליהן של נערות בצרפת של המאה ה-18. דה סאד הועדף כי סצנות הסקס המזעזעות שלו לא היו סקס, אלא פוליטיקה. לפיכך הן היו אנטי־אימפריאליסטיות, אנטי־בורגניות, אנטי־פטריארכליות ואנטי כל דבר שבחורה פמיניסטית חכמה אמורה להתנגד לו. עד סוף שנה ג’ השכילה מדלן לבחור קורסים כמו “פנטזיה ויקטוריאנית: מ’פַנטַסטֶס’ ועד ‘ילדי המים'”, אבל בשנה האחרונה היא כבר לא יכלה להתעלם מהניגוד בין האנשים העלובים והנואשים שישבו איתה בסמינר על ‘ביאוולף’ לבין החבר’ה המעודכנים שלמדו מוריס בלאנשו בכיתה אחרת, לא רחוק מהם. בשנות השמונים תאבות הבצע לא היה שום דבר חתרני בלהיות סטודנט. והנה באה הסמיוטיקה ורמזה סוף־סוף על מהפכה. היא מתחה קו ברור. היא הולידה אליטה. היא היתה מתוחכמת וקונטיננטלית. היא דנה בנושאים פרובוקטיביים: עינויים, סאדיזם, הרמפרודיטיוּת – בסקס ובכוח. מדלן היתה מקובלת בחֶברה מאז ומעולם, והשנים הרבות שבהן נהנתה מהסטטוס הזה הקנו לה יכולת מיידית להבדיל בין המגניב לבין הלא־מגניב, אפילו בתוך תת־קבוצה, כמו החוג לספרות אנגלית, שנראָה שהמושג “מגניב” לא תופס לגביה.
כל מי שחשב שהתיאטרון בתקופת הרסטורציה הוא נושא מדכא ומשמים, כל מי שהרגיש שקריאה דקדקנית בוורדסוורת היא בזבוז זמן משווע, לא היה עוד חסר אונים. סוף־סוף נמצא המפלט מק’ מֶקוֹל סוֹנדֶרס ומ”הביקורת החדשה” הישנה. אפשר לערוק לממלכתם החדשה של דרידה ואקו. אפשר להירשם ל”סמיוטיקה 211″ ולגלות על מה כולם מדברים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עלילת הנישואים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות