"אפשר לראות בעלי חיים אכזריים מסוימים, זכרים ונקבות, מפוזרים באזורי השדה, שחורים, חיוורים וצרובים לגמרי מן השמש, קשורים לאדמה שהם חופרים ומנערים בעקשנות שאין להביסה; יש להם מעין קול מובע בבהירות, וכאשר הם נעמדים על רגליהם הם מראים פנים אנושיות, ובאמת הם בני אדם; הם פורשים בלילה אל מאורות שהם ניזונים בהן מלחם שחור, ממים ומשורשים; הם חוסכים מיתר בני האדם את הטרחה לזרוע, לעבד וללקט כדי לחיות, וכך הם ראויים שלא יחסר להם הלחם שהם זרעו". [ז'אן דה לה ברוייר, מתוך הספר]
"במסה 'על האדם', הרואה עתה לראשונה אור בתרגום עברי, מנסה ז'אן דה לה ברוייר, מורליסט צרפתי בן המאה ה־17 שאותו אפשר להגדיר כבוחן ושופט החברה בתקופתו, להגדיר את מהות האדם. כדי להצליח בכך, הוא מצביע ראשית לכול על 'חוסר אנושיותו' של האדם ומגיע למהות בעייתית מאוד: האדם הוא ישות חסרת תבונה ולא אוטונומית, לא יציבה, לא מתמידה, מִשתנָה, כזאת שאין אפשרות לקבֵע אותה ב'טיפוסים' מן הסוג שקבע תאוֹפרַסטוּס, כאלה שמהותם קבועה ובלתי משתנה. אבל דווקא אי־ההתמדה מצילה את האדם — ואת המחבר: את האחד מההתמדה ברשעותו, את האחר מהטפת מוסר חסרת מקוריות. האדם המוצג במסה זו הוא יצור המרוכז באינטרס האישי ומשועבד לתנודות ולטלטלות אופנתיות ואף למצבי רוח". [ראובן מירן, מתוך אחרית הדבר]
קטגוריות: פילוסופיה
37.00 ₪
מקט: 4-644-1157
על האדם
[1]
אל לנו להתרעם כלל על בני האדם בראותנו את קשיחותם, את כפיות הטובה שלהם, את האי־צדק שלהם, את יהירותם, את אהבת עצמם ואת שכחת הזולת. הם בנויים כך, זה טבעם; זו אין יכולת לשאת שהאבן תיפול, או שהאש תיתמר אל על.
[2]
בני האדם, במובן מה, אינם קלילים כלל, או שהם כאלה אך ורק בדברים הפעוטים: הם מחליפים את בגדיהם, את שפתם, את הדברים החיצוניים, את נימוסיהם; לעיתים הם משנים את טעמם; הם משמרים את מנהגיהם גרועים תמיד, יציבים וקבועים ברוע, או אדישים כלפי המידה הטובה.
[3]
הסטואיות היא משחק של הרוח ורעיון דומה ל"רפובליקה" של אפלטון. הסטואיקנים העמידו פנים שאפשר לצחוק במצב של עוני, לא להיות רגיש לעלבונות ולקללות, לכפיות הטובה, לאובדן הרכוש, כמו לרכושם של הורים, קרובי משפחה וידידים; להביט בקור רוח במוות, וכמו בדבר סתמי שאינו צריך לא לשמח ולא להעציב; לא להיכנע לא לתענוג ולא לכאב, לחוש בברזל או באש בחלק כלשהו בגוף בלי להשמיע ולו אנחה ובלי להזיל ולו דמעה אחת; ורוח רפאים זו של המידה הטובה ושל ההתמדה המדומיינת כך, נשא חן בעיניהם לקרוא לה חוכמה. הם הותירו לאדם את כל המגרעות שמצאו בו וכמעט לא ציינו אף אחת מחולשותיו; במקום לצייר ממידותיו הרעות ציורים מחרידים או מגוחכים, שישמשו לפטור אותו מהם, הם הקנו לו רעיון של שלמות וגבורה, שהוא אינו מסוגל להם כלל, ודרבנו אותו אל הבלתי אפשרי. וכך, החכם, שאינו קיים או שאינו אלא פרי דמיון, מוצא עצמו, באופן טבעי ומעצם היותו, מעל לכל האירועים ולכל הצרות. לא השיגרון הכואב יותר מכול, לא עווית המעיים החריפה ביותר לא יוכלו לעקור מפיו תלונה; השמיים והארץ יכולים להתהפך מבלי לגרור אותו עימם במפלתם והוא ייוותר איתן על גבי חורבות היקום; בעוד האדם יוצא למעשה מדעתו, צועק, נואש, מטיל ניצוצות מעיניו ומאבד את נשימתו למראה כלב אבוד או למראה כלי חרסינה שנשבר לרסיסים.
[4]
דאגנות הרוח, אי־יציבות במצב הרוח, הפכפכות של הלב, אי־ביטחון בהתנהגות: כל אלה מידות רעות של הנפש, אך שונות זו מזו, ואשר עם כל הקשר שנראה כי קיים ביניהן, אינן מדמות תמיד זו את זו באותו נושא.
[5]
קשה להחליט אם ההססנות הופכת את האדם לאומלל יותר מאשר ראוי לבוז; וכן אם יש תמיד סכנת יתר בקביעת עמדה גרועה מאשר בלא לקבוע כלל.
[6]
אדם לא מאוזן אינו אדם אחד, הוא כמה וכמה: הוא מכפיל עצמו ככל שיש לו זיקות חדשות ומנהגים שונים; הוא מדי רגע ברגע מה שהוא לא היה כלל, והוא יהיה במהרה מה שלא היה מעולם. הוא עצמו בא בזה אחר זה. אל תשאלו איזה מזג יש לו, אלא מהם מזגיו; ולא מה מצב רוחו, אלא כמה מיני מצבי רוח יש לו. האם אינכם טועים כלל? האם אל אותיקרטס[1] אתם פונים היום? איזו קרירות כלפיכם! אתמול הוא חיפש אחריכם, הוא ליטף אתכם, אתם עוררתם קנאה בידידיו: האם הוא מיטיב להכירכם? אמרו לו מה שמכם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על האדם”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות