החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על חיים שוקרון

חיים שוקרון, נשוי ואב לארבעה, נולד בטנג׳יר וילדותו המוקדמת עברה עליו במלייה ספרד. עלה לארץ עם משפחתו למעברת עולים צפופה. שרת בצ״הל כחובש בצנחנים ועוסק לפרנסתו ולהנאתו בשיפוץ דירות. כותב שירים וסיפורים, בעיקר למגירה. ״אלבוראן״ הוא סיפרו הראשון הרואה אור. ... עוד >>

אלבוראן

מאת:
הוצאה: | 2022 | 283 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

אנט ופרדי, גיבורי הרומן הסוחף, חוו, כל אחד מהם טראומה המלווה ומעצבת את חייהם. אנט מנסה למצוא אהבת אמת שתמחק את חילול גופה ונפשה. פרדי מתעל את מלחמת האזרחים האיומה, שחווה בנערותו, לחיים ללא מחוייבויות, חיי זוהר, נשים קלות וכסף בשפע.

מיפגשם, בעיר הקוסמופוליטית טנג'יר ואהבתם, מתרחשת בתקופת הפרק המפואר של המאבק להעלאת יהדות מרוקו לישראל.

ברקע סיפור אהבתם הסוחפת, רוחשת מתחת לפני השטח, מלחמה חשאית. גופי הביון של צרפת ומרוקו, מנסים, בכל דרך, למנוע מסוכני ה"מוסד" לארגן את יהדות מרוקו לעלות לישראל.

אהבה, שנאה, תככים ומאבקי כוח, חולשות אנוש וכבוד מרצפים את סיפור האהבה והעליה לישראל. מבט שונה ומיוחד על ספינות המעפילים ממרוקו, הדחוסות בנוסעים מפוחדים, אשר חצו סערות וימים בדרכם לארץ הנכספת.

אנט ופרדי, גיבורי הרומן הסוחף, חוו, כל אחד מהם טראומה המלווה ומעצבת את חייהם. אנט מנסה למצוא אהבת אמת שתמחק […]

אָל-חוּסֵימַה. אוגוסט 1956

חבורת הגברים שצעדה במים הרדודים, נשאו על גבם ועל ראשיהם חבילות בגדלים שונים. עבודתם התבצעה בדממה, והזיעה שניגרה על פניהם התקררה ברוח הצוננת שנשבה מהים. בחוף, הועמסו במהירות החבילות על גבי שיירת חמורים ופרדות. רחש הגלים וקול הרגליים שבוססו במים היו הקולות היחידים שהפרו את דממת הלילה.

מַנוֹלוֹ הרגיש שהוא חייב להשתין; תמיד זה קורה לו כשמסיימים להעמיס. הוא פנה הצידה, חש כיצד עם התרוקנות שלפוחיתו מתפוגג גם המתח שהצטבר בו. כשהרעד הקל, של סיום ההשתנה חלף בגיוו, חייך לעצמו. בטוח כי גם חָמִיד, בספינה, משתין כעת להפיג את המתח, מעל לעוגן השקוע במים.

החמורים והפרדות בטשו בחול בעצבנות, חשים הם את ההמיה החרישית של הדריכות, או בגלל שידעו כי מצפה להם העליה הקשה והתלולה עד כביש החוף. רק אז – בחורשות שלצד הכביש – יפרקו את המשא שעליהם, לתוך טנדרים, שימהרו לעזוב את המקום. משם יובילו אותם המֶחָמְרִים לחווה של פֶלִיפֶּה, שם מחכים להם חציר ושוקת מים.

פֶלִיפֶּה זה, לא עסק בהברחות עצמן. תפקידו היה לספק בהמות למבריחים שפעלו בסביבות מַלַגַה. אין ספק כי המוניטין שצבר בגידול בהמות, לצד קשריו הטובים עם מפקדת ה’גְוַורְדִיה סִיבִיל’ (המשמר האזרחי), עשו אותו למבוקש מאוד בין אלה שהתפרנסו מהברחות ליבשת.

עכשיו פנתה ספינת הדיג לכיוון מערב.’להכין תה,’ קרא חַמִיד אל בטן הספינה. הוא הביט אל תוך החושך, מוחו מחשב כמה זמן דרוש כדי לשוב אל חוף אֶל-חּוּסֵיימַה.

‘נגיע מאוחר, אולי בצהריים,’ אמר לפֶּפֶּה, שעמד פשוק רגליים לידו, מייצב את עצמו בשל תנודות הספינה. השניים הסתכלו זה על זה, מבינים בלי מילים את משמעות האיחור: הם יחמיצו את שוק הדגים של הבוקר, ואת ארגזי הדגים שהעמיסו כאליבי במקרה שייתפסו, ייאלצו להשליך או לתת לעניי הנמל.

‘חרא של סיבוב הפעם!’ אמר חמיד.

‘כן, לא משהו,’ הסכים פפה. ‘מה התוכניות לסוף השבוע?’

‘לא יודע, צריך לדבר עם פְרֵדִי. אם הוא חושב לשלוח חשיש, כדאי שיעלה את המחיר.’

‘כן, הגיע הזמן.’

קצוותיו של הצעיף, הכרוך לצווארו של חמיד, התנפנפו ברוח. הוא סובב את הגה הספינה לעבר אורות הכפר וכשזו ניצבה ממש מול הכפר, מעט לפני סלעי הריף הגדול, סובב את גלגל ההגה בזריזות שמאלה. הספינה חרקה, סירות ההצלה נחבטו אל המאחזים שלהן, עד שהספינה התייצבה כשפניה לדרום. חמיד פקד לכבות את פנסי הדַּיִג, המנוע הואץ, והַשַּׁיִט לחופי אפריקה החל.

עיניו של פפה בלשו בחושך. שמא ייתקלו חלילה במשמר החופים הספרדי, וייאלץ להיפרד מחבילת השטרות, שידו הנתונה בכיסו מיששה. ידו השנייה שלפה מהכיס קופסת טבק עגלגלה, פתח אותה והושיטה לעבר חמיד. ‘רוצה?’

‘כן, תודה,’ שלח חמיד את אצבעותיו, נטל מעט מהטבק והחדירו לנחירי אפו.

‘חומר טוב, קניתי אותו מסוחר שהגיע מטָנְגִ’יר,’ סיפר פפה, בעודו נושם במיומנות את הטבק לאפו.

‘כן, חומר טוב, לא גורם לגירוי,’ אישר חמיד.

‘הסוחר אמר לי כי את הטבק הזה מגדלים בהרי האטלס בשביל הצרפתים.’

‘הם יודעים לחיות, הבני זונות האלה,’ גיחך חמיד.

צוות הספינה התארגן לארוחה קצרה. לאחריה ילכו כמה מהם לנמנם בערסליהם, בעוד השאר יאיישו משמרת ליד ההגה או בתצפית. אנשי הצוות הגיעו מהכפרים שבאזור אָל-חוּסֵיימה, נמל הדַּיִג העיקרי באזור שבשליטת הספרדים במרוקו הצפונית. רובם נולדו אל תוך השלטון הספרדי, שנגש במקומיים ורדה בהם ביד קשה, אך חרף זאת היו תנאי החיים באזור השליטה הספרדית טובים לאין ערוך מתנאי החיים בהרי הריף העניים ובכפרים שמדרום לרצועה הספרדית.

‘תגיד, היית פעם באזור האטלס?’ שאל פפה.

‘כן, הייתי מזמן. אימא שלי ברחה לשם איתי ועם אחי, בזמן המרד הגדול. אני חושב שזה היה בשנת 1925,’ נשמע חמיד מהורהר. שתיקה נפלה ביניהם, גורמת לקולו החדגוני של המנוע להישמע חזק יותר. גלי הים נצצו לאור הירח, שלפתע הגיח מבין העננים.

‘אונייה מימין!’ הכריז הצופה שניצב על גג הגשר, לאחר כשעה של הפלגה דרומה.

‘להיות בשקט!’ הודיע חמיד דרך צינור הדיבור לאנשים שבבטן הספינה, ובה בעת דומם את המנוע. ‘מה ראית?’ שאל את הצופה.

‘אורות בשעה שתיים.’

‘רואים גוף?’

‘לא, רק אורות.’

‘להוריד רשת?’ שאל מישהו מהצוות.

‘לא, רק להכין, בלי להוריד.’ כל אותו זמן עמד פפה על הגשר ועקב אחר חמיד, שניהל את האירוע בקור רוח, כשאנשי הצוות ממלאים את תפקידם בדממה ובמקצועיות רבה. רוב הסיכויים שהספינה מימין היא אוניית סוחר שמפליגה בין גיברלטר לבין נמלי הים התיכון. זהו אחד מנתיבי השיט העמוסים ביותר בעולם, אותו חצו מגוון ספינות. החל באוניות מסחר ותובלה, דרך אוניות דַּיִג, וכלה באוניות מלחמה של הציים הגדולים.

בין שלל הספינות הללו שייטו גם סירות דיג קטנות וספינות מבריחים, כמו הספינה שבה הם שטים עתה. כעבור כמה דקות עלה חמיד לגג הגשר כדי להיטיב את תצפיתו.

‘מה הכיוון שלה?’ שאל התצפיתן את חמיד, שהביט במשקפת לעבר האורות שבאופק.

‘קשה לדעת, אבל אני חושב שמערבה,’ השיב. מיד אחר כך ירד לחדר ההיגוי ואמר לתוך צינור הדיבור: ‘הכול בסדר. ממשיכים!’

בתום ההתנעה ובדיקת הכיוון מסר חמיד את הגה הספינה לנווט התורן, וביקש להעירו כשייכנסו לתחום המים של החוף האפריקאי.

‘בוא,’ אמר לפפה, ‘ננצל את הים השקט לשינה. אנחנו זקוקים לזה.’

השניים ירדו לתא קטן ששימש משרד וחדר שינה של מפקד הספינה. מיטת קומתיים, שולחן ושני כיסאות מילאו את התא, שעל קירותיו היו מפות האגן המערבי של הים התיכון.

חמיד פתח ארונית, שלף מתוכה בקבוק ושתי כוסות, מזג לשניהם ושאל: ‘תגיד, לא בא לך כבר לגמור עם כל ההפלגות האלה?’

פפה לגם לאיטו מהמשקה הצלול, חש את טעם האניס פושט בפיו, ונראה כחושב על תשובה הולמת לשאלה.

‘ומה נעשה במקום זה? נפתח בית קפה?’ שאל ספק ברצינות ספק בגיחוך.

‘לא יודע!’ ענה חמיד לאחר שתיקה ארוכה, כדרך שמשוחחים יורדי הים, שזמנם בידם: ‘אני רק יודע שההפלגות האלה מתחילות להימאס עליי.’

‘אתה תחזור לכפר? אתה בכלל מסוגל לעזוב את פְרֵדִי?!’ חייך פפה כיודע את התשובה.

‘הבעיה היא הבן הבכור שלי. הכלב הזה עושה לאימא שלו את המוות. מעביר את כל היום במאורות חשיש או במשחקי קלפים. תאמין לי, מה לא שברתי עליו וכלום לא עוזר.’

‘ולמה שלא תיקח אותו איתך לים?’

‘ניסיתי, בשם אללה ניסיתי הכול. פיתיתי אותו בכסף, במתנות, מה לא עשיתי, אבל כלום לא עוזר עם הכלב הזה.’

‘די, די! אל תדבר ככה. אלה זמנים שונים מהזמן שלנו. לצעירים היום אין כבוד, אין אמונה ואין יושר. המלחמות הרסו את העולם שהכרנו. תסתכל על המדינה המטומטמת שהקים הגנרליסימו פרנקו. הכול מושחת מהראש ועד לזנב. בלי שוחד אי אפשר אפילו לדפוק שם מסמר. איך שהגנרל המהולל סיים, התחילו הגרמני עם השפם המצחיק והמוסוליני האיטלקי המטומטם.’

תאורת התא הקלושה הבליטה את שיניו הצחורות של חמיד, על רקע עורו הכהה. בעורקיו זרם דמם של שבטי הטוּאַרֵג גבוהי הקומה והשחומים, שנדדו על פני מדבר החול הגדול שהשתרע מדרום להרי האטלס ועד אין קץ.

‘עזוב, בוא נשאיר את הצרות לבוקר,’ אמר חמיד וטיפס לדרגש העליון, נעץ מבטו בתקרה וניסה לשווא להירדם.

מחשבותיו נדדו לכפר הקטן ולסמטאותיו הצרות שגלשו עד לים. מרבית הבתים סוידו לבן, ופתחיהם בתכלת או בכחול, כדי להרגיע את שדי הים. על הפתחים הפונים לרחוב, נתלו וילונות קלים. לאפשר לרוח הים לצנן את הבתים. במרחק כמה דקות מהחוף, ניצב ביתו – מקור געגועיו.

חמיד התגעגע לאפלולית חדר המבואה, לחצר הפנימית שהייתה מוצלת בחלקה באמצעות גפן שטיפסה על סוכה, ובחלקה באמצעות בד מפרשׂים שנמתח כחופה מעל ראשי היושבים. יותר מכול התגעגע לרכותה של נָעִימַה, אשתו האהובה. חמיד, בניגוד לרוב חבריו בכפר ששודכו לנשותיהם, התאהב בה והיא בו. ללא גינונים מיותרים, פנה לאביה והודיע לו כי ברצונו להתחתן עם בתו.

את רשותה של נעימה, לא היה צריך חמיד לבקש. זה זמן, ששניהם מחליפים ביניהם מבטים. היא משפילה את עיניה, סומק עז מציף את פניה, ובליבה רטט לא מוכר. בתוכה ידעה היטב, כי אביה, לא יאהב את הרעיון. חמיד היה בן אלמנה, וגרוע מכך – בכפר ריננו הבריות כי בנה הצעיר, אחיו הקטן של חמיד, נולד לאימו בחטא. זאת במהלך הרצח והאונס שבוצעו בניסיון לדיכוי המרד הגדול.

אומנם, כשבגרו, דאגו חמיד ואחיו לכל מחסורה של אימם. הם רכשו עבורה ספינת דיג בינונית, שאותה החכירה וממנה התפרנסה בכבוד. אך כתם חילול כבודה דבק בה לעד.

אביה של נעימה, המשיך להטליא את הרשת שבה אחז, בעוד המחזר ניצב סמוך אליו מלוא קומתו וממתין לתגובתו.

‘חמיד,’ החל לבסוף האב לדבר, ‘נעימה עדיין ילדה, ואתה איש העולם הגדול. אני בטוח שתמצא אישה שתתאים לך ולמעמדך.’

‘אין בעולם אישה שתהיה טובה בשבילי יותר מנעימה, שאותה היטבת לחנך,’ החניף.

‘אני מודה לך,’ מלמל האב, ‘אך היא ילדה ויש לה עוד הרבה דברים ללמוד.’

‘בכל הכבוד, אני מתפלא עליך, הרי אין אנו עיוורים, נעימה כבר מבורכת בכל המעלות.’

‘למרות זאת, היא עדיין לא בשלה לחתונה,’ התעקש האב.

‘אז אמתין לה!’

‘יא, חמיד, סע למסעות שלך, ובינתיים אשקול את העניין.’

‘ברשותך, אשלח אליכם את אימי. אני בטוח שאפשר יהיה לחכות עד שנעימה תהיה מוכנה.’

חמיד ידע כי האב ומשפחתו היו מעניי הכפר, בעוד שאימו כבר ביססה את מעמדה כבעלת ספינה ולה שלושה בנים מוצלחים. היה לו ברור שאפשר להתגבר על התנגדות האב ועל כתמי העבר, תמיד, באמצעות מזומנים והרעפת כבוד.

‘טוב, בסדר, אבל אצטרך לדבר על כך עם אימא של נעימה,’ התרצה האב.

* * *

לא חלפו ימים רבים והזוג הצעיר התארס בטקס רב רושם, כשרבים מאנשי הכפר הגיעו למסיבה, אכלו כיד המלך, עלצו ורקדו ברחבת הנמל הקטן. בין הנוכחים באירוע היו גם חבריו וידידיו של חמיד, שלבושם והמכוניות שבהן נסעו לא נראו מעולם בכפר הקטן.

אורחי הכבוד היו כמובן מעסיקיו, פרדי ודודו – סוֹלוֹמוֹן, שהחנו את מכוניתם בקרבת מקום. מביטים בחיוך בילדי הכפר שמיששו שוב ושוב את הרכב הנוצץ.

כשבועיים לאחר המסיבה, רכש חמיד בית רחב-ידיים מידי אלמנה שבעלה הדייג לא שב מהים. את ציוד הדַּיִג שנותר בבית שקנה, העניק לחותנו המאושר. כל אותה עת חשה נעימה כבתוך חלום בלתי-נגמר. חמיד, הגבר היפה והאמיד בכפר, שלמזלה הטוב אינו דייג, יהיה בקרוב בעלה ואבי ילדיה. מבטי הקנאה של חברותיה, כשהן באו לעזור לה לטפל בשערה ובבגדיה, לא נעלמו מעיניה.

במסיבת אירוסיה, הגניבה ידה ונגעה בחטף בידו. זרמי אש חלפו בגופה והרטיטו את איבריה. מאז אותה נגיעה חלפו ימיה, ובעיקר לילותיה, בתשוקה גדולה. ידה, שנגעה בארוסה, צרבה. כשהצמידה יד זו לבטנה, חשה עונג בלתי מוכר, שהרטיט אותה לרגעים ארוכים ומתוקים.

חתונתם נערכה מיד לאחר תקופת דַּיִג הטונה, וכשתמה החגיגה המרגשת הגיעו החתן והכלה לביתם החדש. חמיד, שלא היה חף מניסיון עם נשים, ידע כי עליו להלך עם רעייתו הטרייה בצעדים איטיים. שחלילה לא ייחרט ליל הכלולות בזיכרונה כאירוע לא נעים.

דחף בלתי-נשלט, הכריח את נעימה לשלוח את ידה הצרובה, שוב, כדי להיטען באותה תחושה שכה נעמה לגופה. היא הושיטה יד לגעת בידו, אך הפעם לא הסיטה אותה במהירות אלא הותירה את כף ידה הרכה בידו, חשה זרמים לאורך גופה הרוטט. אחוזי ידיים, פסעו החתן והכלה למצע השינה שסודר על רצפת החדר.

החודשים הראשונים, היוו עבור נעימה, התגשמותם של כל החלומות שפיעמו בליבה של כל נערה בכפר. חמיד, היה עדין ומתחשב במגעו עימה. הוא אהב ללטף את שׂערה המפוזר ולעסות את קדקודה במשך דקות ארוכות עד שגרגרה כחתולה.

‘איפה למדת לעשות את זה?’ שאלה, מתפנקת.

‘למדתי את זה מאימי, כך הרדימה אותנו כשהיינו חולמים חלומות מפחידים,’ חייכו עיניו בשובבות.

‘גם אני יכולה להרגיע אותך כך?’

‘רוצה לנסות?’ פרץ בצחוק.

‘כן, בטח!’ נצמדה בגופה העירום לגבו ועיסתה באצבעותיה הדקות את קרקפתו, גורמת לו לעצום את עיניו ולהתמכר לתחושה הנעימה.

‘ספר לי על טנג’יר,’ לחשה באוזנו.

‘מממ… לא עכשיו, אני כמעט נרדם,’ מלמל.

‘ספר לי רק קצת,’ דגדגה אותו תחת בית שחיו.

‘טוב, טוב, אבל…. אל תפסיקי.. אל תפסיקי… טנג’יר היא העיר היפה והעשירה בכל מרוקו, כולל במרוקו הספרדית. יש שם רחובות ושדרות והרבה בתי קפה ומסעדות והמון אנשים מכל העולם, ובעיקר יש שם מלא בנקים.’

‘למה צריך כל כך הרבה בנקים?’

‘זה עניין פוליטי ומסחרי. יש להם חוקי מטבע מיוחדים, ולכן הרבה כסף וזהב שהוברחו מהמלחמה באירופה הגיעו לשם. החוק שם קובע שלא שואלים שאלות מאיפה הכסף ואיך הרווחת אותו, אבל הבעיה היא שאי אפשר להוציא כסף מהעיר, ומזה בעצם מתפרנס פרדי, הבוס שלי.’

‘פרדי הבוס שלך, הוא בנאדם נחמד?.’

‘כן, בטח. כולם חושבים שהוא נוצרי, אבל הוא יהודי שנולד במלייה.’

‘באמת?! הוא לא נראה כמו היהודים שראיתי פעם. היו להם זְקָנִים ארוכים וכובעים…. הם היו קצת מפחידים.’

‘כן,’ צחק חמיד, ‘אלה שראית הם יהודים מהכפרים, שהם דתיים מאוד. אבל היהודים שגרים בעיר נראים ממש כמו נוצרים.’

‘ואיך האלוהים שלהם?’

‘זה בדיוק אותו אלוהים כמו אצלנו, רק שהנביא שלנו הוא מוחמד ושלהם מוסה. לנו ולהם יש אבא אחד: איברהים, אבי ישמעאל, הוא גם אבא של יסחק ויעקוּב.’

‘תגיד, ומי זה האיש השמן שבא עם הבוס שלך, פרדי?’

‘זה הדוד שלו, אח של אימו. הוא גידל את פרדי מאז שאבא שלו מת.’

‘והם עובדים יחד?’

‘כן, עובדים יחד. למעשה פרדי עובד אצל הדוד שלו.’

‘מה?! הדוד המבוגר מפליג בספינות?’

‘לא, לא!’ צחק, ‘הדוד הוא בעלים של בנק פרטי בטנג’יר ויש לו גם משרדים במלייה, בסאוטה, באָלְחֶסִירַס ובמָלַגַה.’

‘הוא בטח עשיר גדול!’ פערה נעימה את עיניה ולרגע עצרה את ריקוד אצבעותיה.

‘כן, כן, עשיר גדול, אבל אל תפסיקי, אל תפסיקי!’ שלח חמיד את ידו לצבוט באחוריה.

‘איי,’ צחקקה וידה נשלחה לשיפולי בטנו, שהתעוררו למגעה.

‘חשוב לי שתדעי כי כל מה שיש לי וכל מה שראיתי בחיי, אני חייב לפרדי ולדוד שלו. יש כאלה שקוראים להם ‘כופרים’, אבל בשבילי הם משפחה. אבל רגע, כמה אפשר לדבר?! יש דברים חשובים הרבה יותר לעשות עכשיו!’ חייך ואסף אותה בין זרועותיו הגדולות עד שגנחה בעונג.

* * *

קולות נחרותיו של פפה החזירו את חמיד למציאות. תקתוקו המונוטוני של המנוע, בשילוב חבטות החרטום בגלים, היו הצליל הקבוע בספינה. ממכשיר הרדיו, הסמוך למגורי הצוות, בקע קולו הצרוד של זמר פלמנקו. סימן שטרם התקרבו לחופי מרוקו. כשהקליטה טובה יותר, המוזיקה ברדיו מתחלפת למוזיקה מוּגְרִיבִּית.

חמיד התהפך שוב על צידו והתקשה להירדם. על הקיר מולו הורו מחוגי השעון על השעה שלוש לפנות בוקר. הלילה עוד ארוך, הרהר ובראשו עלתה דמותו של בנו-בכורו. מה אשם הילד?! הרי הוא גדל ללא אב. נעימה ואימי לא מסוגלות להשתלט על הפרא המפונק הזה, הכו בו רגשי אשמה.

‘כבר יותר מחודש לא הייתי בבית, ואין לי מושג מתי אהיה. אני מוכרח לדבר עם פרדי שימצא לי מחליף. לא נראה לי שאמשיך בעבודה הזו עוד זמן רב. חסכתי לא מעט כסף, ובמושגי הכפר אני איש עשיר. נעימה שלי מנהלת גם את הסירה שלה וגם את הסירה של אימא. וחוץ מזה,’ המשיכו מחשבותיו לרוץ בראשו, ‘ארבעים דונם קרקע שקניתי כבר הוחכרו למגדל חשיש, כך שגם אם לא אעבוד יש לי כסף לחיות טוב.

לפתע נבהל ממחשבותיו; הוא לא הצליח לראות את עצמו ללא פרדי, ללא הים, ללא המתח שהתלווה לכל הפלגה, ללא החיים החופשיים בעיר. מבולבל ופזור נפש שקע לבסוף בשינה כבדה.

השחר עלה בעצלתיים על בתי אל-חוסיימה. תחילה הוארו ראשי הגבעות שבמזרח בתכלת סגלגל, אט-אט התחלף הסגול בוורוד ולאחריו בכתום וצהוב. האור החיוור דהר מערבה לאורך הכביש הראשי, נוגע קלות במטעי החשיש הפזורים משני צידי הדרך, מלטף בעדנה את העיירות ואת הכפרים הרדומים.

בדהרתו מערבה, התעכב מעט האור על פני הרמה המבותרת בגאיות, כמו מוכרח הוא לגעת בכל נקיק וקפל קרקע. מיד אחר כך, חידש את מרוצו לעבר טטואן, מעיר את הדרורים המקובצים בצמרות העצים, בכיכר בית המושל. מותיר את ציוצי הדרורים וחופז אל העיר היפה טנג’יר, מכה בבתים הבוהקים, חודר בין גגוני השווקים הריקים, מלבין את החול בשפת הים ומדליק את התרנים באוניות שבנמל.

כשעלתה השמש מעל גבעת מבצר אל-חוסימה, נשפך אורה על הנמל, שהחל מתמלא פעילות. סירות הדיג, שהיו במים הקרובים, החלו להתקבץ. למביט מראש גבעת המבצר, נדמו אלה לעדר המתקבץ אל השוקת. כחצי מייל מהנמל, עגנו ספינות מסחר אשר הנמל הרדוד מנע מהן מלעגון ברציפים. סביבן החלו להתגודד סירות הסבלים, סירות ההספקה והשירות וכן סירות הרוכלים ומבשלי הארוחות הצפים.

משמאל לנמל הדיג הרדוד, נמתחה סוללה שיצרה מעגן מוגן לספינות דיג בינוניות, שפרקו את יבולן באמצעות מנופים וגלגלות. מזח זה נשמר לספינות כמו ה’פֶּפִּיטַס’, שעדיין שייטה בלב ים. רק לקראת השעה אחת עשרה, קרבה היא לסלע המגדלור.

בשעה זו, כבר כמעט הסתיים שוק הדגים של דייגי הסרדינים, החסילונים והתמנונים. עקרות הבית ושליחי המסעדות, כבר הצטיידו בסחורה להיום. המעטים שעדיין סבבו בין שאריות השוק, היו עניי העיר או דייגי החכות, שחיפשו דגים פגומים שישמשו להם לפיתיונות. כשחלפה ה’פפיטס’ על פני המגדלור, עלה ממנה קול צפירה שהסב את תשומת ליבו של הנתב. במגדלו, הורם דגלון צהוב שהורה לספינה לכוון עצמה למזח הצהוב ולעגון שם.

אל-חוסיימה בנויה על רכסי גבעות היורדות אל הים. רוב בתי העיר צבועים לבן, למעט בתי הממשל והציבור. על כולם משקיפה המצודה העתיקה, המתנשאת מדרום, ושולטת על דרך החוף. ‘דרך החוף’ הוא כינוי שניתן לדרך, אף על פי, שכמעט לכל אורכה אין רואים את הים שמצפון. היא נמתחת מטנג’יר דרך טטואן, עוברת ליד אל חוסימה בדרכה למלייה. משם ממשיכה הדרך מזרחה עד גבול אָלְגִ’ירְיַה. בפיתולי הדרך צצים פה ושם כפרים קטנים ועלובים שתושביהם מגדלים חשיש עבור סוחרי הסמים. אלו, מגיעים בעונת הקטיף, כשריח החשיש המתוק נישא באוויר. הסוחר מעריך את כל היבול ומשלם עבורו לפני הקטיף. לרוב, התשלום מכסה בקושי את שכר העבודה וההשקעה בגידול.

‘אתה מוכן?’ שאל חמיד את פפה. ‘אני הולך למשרד הנמל לסידורים, נוכל להיפגש אצל ‘אֵל צַ’אטוֹ’ ומשם להתקשר לפרדי.’

‘אין בעיה, גם לי יש סידור קטן אצל מפקד הנמל. ייקח לי קצת יותר זמן.’

‘טוב, אחכה לך אצל אַל צַ’אטוֹ.’

בבית השתייה הפופולרי שליד הנמל, אפשר היה לקבל את כל החדשות והעדכונים בענייני ים ודיג. עסקאות, מסלולי הפלגה, מחירי ההברחה והחשיש. הכול נרקם ונסגר שם בישיבה סביב שולחנות העץ, כשמרק דגים סמיך או נזיד חזיר מלווים את שתיית היין או הערק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלבוראן”