אל תראה אותי ככה

1.

1995

ידיו של אמיר היו קפואות. הגשם אמנם הפסיק לרדת, אבל האוויר נשא בתוכו את העוקץ הרטוב של החורף, מחדיר לחלוחית עד לשד העצמות. זה היה אחד הלילות הקרים ביותר השנה.

אמיר הצטנף מול תנור הסולר הישן בעמדת הש״ג. חום דליל ומעושן זחל ממנו, מביא עמו ריח דלק שרוף וברזל חלוד, אבל גם הבטחה קלושה לתחושה שתחזור לאצבעותיו. החלון היה מכוסה אדים, והוא נשף עליו והביט החוצה בזמן שחיכה למכונית שתאסוף אותו למשימה שלהם הלילה. הלבנה הציצה מבין העננים, פניה חיוורים כמו אור הניאון שהאיר את המשרד הצבאי שלהם.

הוא קימט דף נייר לכדור, לכל מקרה שלא יהיה. מחשבותיו נדדו חזרה למעקב הארוך הראשון שלו ושל איתן. ארבע שעות ישבו ברכב מול ביתו של חשוד בהברחת נשק, מחכים שייצא ומשתעממים עד כלות. בשלב מסוים איתן התחיל לזרוק כדורי נייר קטנים לתוך כוס קפה ריקה שהציב על הדשבורד. אמיר הצטרף, וכמו תמיד חישב בדייקנות את הזווית והתאוצה לפני כל זריקה, בעוד איתן מעדיף את הגישה האינטואיטיבית.

המשחק נגמר בתיקו, ומאז הפך למסורת בכל מעקב שהתארך: הראשון שקולע שלושים נקודות הוא המנצח. הם אפילו פיתחו שיטת ניקוד מסובכת, עם בונוסים על זריקות בעיניים עצומות. אמיר רשם את התוצאות בשולי יומן המשימות שלהם כמו סטטיסטיקאי של משחקי כדורסל.

בזמן שחיכה, פתח את ספר 'מפת רחובות ישראל — 1989' ואיתר שוב את הכתובת הראשונה שאליה הם אמורים להגיע, רחוב קטן באור יהודה. אצבעותיו העבירו קו דמיוני על הנתיב. שש שנים מאז שהספר יצא לאור — חלק משמות הרחובות כבר השתנו, שכונות חדשות נבנו, אך הוא עדיין היה שימושי מאוד.

לרגע חלפה בליבו תקווה שהמשימה שלהם הלילה תבוטל. אחרי הכול, מי משוגע להוציא צוות בקור כזה? הם הרי לא לוחמים בגולני, ואין סיבה להתעקש דווקא על ערב קפוא. מצד שני, זו בדיוק הייתה הסיבה שאף אחד לא ייתן להם פקודה להישאר בבסיס. בקור הזה, אף אחד מהעריקים שהם אמורים לתפוס הערב לא הולך לשום מקום, והסיכוי למצוא אותם במיטותיהם, מכורבלים בשמיכה ומשמיעים רעש עדין של נחירות, עולה פלאים.

צפירת מכונית נשמעה מבחוץ.

הרוח הכתה בפניו של אמיר כשיצא החוצה. הוא נכנס למושב הקדמי, מוכן לפגוש את ג'וני הנהג, והופתע לראות פנים זרות במקומו.

'תכיר, זה אלכס,' הקדים איתן מהמושב האחורי.

'איפה ג'וני?' שאל אמיר, מהדק את המעיל לגופו.

'בגימלים.'

'ושרעבי?'

'יצא לחתונה של בת דודה שלו. אבל אלכס יהיה אחלה נהג. נכון, אלכס?' איתן טפח בעוצמה על שכמו של החייל החדש. אלכס לא הגיב, פניו היו חסרות הבעה.

אמיר הסתובב לאחור, מבטו ננעל על איתן. 'למה זה לא תואַם מולי?'

'הלו הלו, תירגע. אורית אמרה שניסתה להודיע לך, אבל לא הצליחה להשיג אותך. אל תדאג, הוא עבר הכשרה מלאה. נכון, אלכס?'

אלכס לא הגיב. אמיר נאנח והרגיש את האוויר היוצא מפיו מתעבה לענן קטן שנמוג מיד. זו הפעם הראשונה שאורית נותנת לו להוביל משימה לבד, ודווקא אז מגיע חייל חדש בלי התראה.

'קור כלבים פה. למה אתם לא מפעילים חימום?' שאל אמיר, משפשף את ידיו זו בזו.

'ניסינו, המזגן מת,' אמר איתן ונשף על ידיו. 'אבל אלכס יודע לצוד דובים, נכון? הוא לא מתרגש מהקור.'

הוא הביט באלכס — בחור לא גדול, שיער קצוץ. הוא רק הביט קדימה, נמנע ממבט ישיר כמו שחקן פוקר שנמנע מלחשוף את קלפיו.

משהו בשפת הגוף המתוחה שלו, בדרך שבה נמנע ממבט ישיר, אמר שהחייל החדש לא מרגיש בנוח לדבר.

'היי אלכס, אני אמיר,' אמר לאט והושיט את ידו. כף ידו של אלכס הייתה גדולה וחמימה.

אלכס עדיין לא הגיב. מאז שהעלייה הרוסית התחילה להגיע לישראל לפני כמה שנים, אמיר נתקל בחיילים שבקושי דיברו עברית, ובשנה האחרונה הם עצרו לא מעט חיילים ועריקים שדיברו רק רוסית. אולי גם אלכס כזה.

'יאללה, בואו ניסע לפני שנהפוך לנציב קרח.'

המכונית יצאה לדרך, גלגליה מתיזים את השלוליות שנותרו מהגשם. אמיר התרווח בכיסאו וראה איך הירח שוב מתכסה בעננים. הוא טמן את ידיו בכיסי המעיל, מנסה להתחמם מעט. האקדח שהיה צמוד אליו הוסיף צינה לגופו, מזכיר לו את המשימה שלהם הלילה — לא רק לחפש עריקים, אלא לייצג כוח והרתעה.

'קיבינימט, מצאו להם לילה לצאת למבצע, הא?'

הגבות של אלכס נעו כשאמיר פלט קללה ברוסית, אבל הוא נותר בשתיקתו. אמיר הסתכל במפה שלפניו והדריך את אלכס בתנועות ידיים לאן לנסוע. מתברר שאלכס מבין מצוין גם אם הוא לא מדבר.

אמיר אף פעם לא חשב שיגיע לתפקיד כזה. מה לו ולעריקים? הוא בכלל היה אמור להתגייס לצנחנים, כמו אבא שלו וכמו יובל, אחיו הגדול. לפני הצבא הלך לכושר קרבי, הרים משקולות ורץ בחוף הים כדי שיגיע מוכן. אבל הרופא הצבאי חשב אחרת.

בצו הראשון, אחרי שהקשיב לריאות שלו, שרבט משהו על פתק ושלח אותו החוצה, אל החדר ליד. אמיר לא הספיק אפילו להתווכח איתו. הרופא בחדר השני הפנה אותו לבדיקה בחדר אחר, ושם סתמו לו את האף באטב ונתנו לו לנשוף לתוך מכשיר עם צינור בקצה. אחרי עשר דקות הרופא הרים את ראשו, ונתן לו מבט שהבהיר לאמיר שמשהו לא בסדר.

אסתמה? מה פתאום אסתמה, הוא בריא לגמרי. הוא התקומם נגד הקביעה, למרות שנזכר בכל שיעורי הספורט שבהם התקשה לנשום. הוא יהיה צנחן. אך כל הערעורים, הוועדות הרפואיות והבדיקות הנוספות לא הועילו. הרופא נתן לו פרופיל 64, וכך נגוז החלום לשרת בצנחנים.

כשקיבל את המנילה, טופס הבחירה למקצועות צבאיים, נותרו לו רק מעט אפשרויות: טכנאי בחיל האוויר, קצין שלישות או משטרה צבאית. הוא בחר את התפקיד האחרון — אם לא יהיה לוחם, לפחות יהיה שוטר.

להפתעתו, הוא אהב את חיי הצבא. הסדר, העמידה בזמנים, הרעיון שכל דבר מוסדר בפקודה — זה התאים לו ולמוח המסודר שלו. גם התפקיד שקיבל היה מסעיר: למרות שהיו לא מעט חקירות משעממות וקצת בנאליות — גניבות בבסיסים, שימוש בסמים, הטרדות של חיילים — כל יום נשא איתו הרפתקאות חדשות, מקומות חדשים, אנשים חדשים.

מעצרי עריקים לא היו אחד מאלה. זאת הייתה משמרת של פעם־פעמיים בחודש. פנו אליהם רק במקרים הקשים שבהם צוות הלוכדים לא הצליח לבצע מעצר מאלף ואחת סיבות, חלקן ממש מטופשות וחלקן מוצדקות. למען האמת, הוא היה מעדיף לעבוד עכשיו על התיק של ההטרדות שביצע לכאורה קצין בכיר בפיקוד דרום, או על גניבות המחשבים בימ'ח בצפון. אבל אורית בחרה בו סוף סוף להוביל את המשימה הזאת, ואין סיכוי שהוא יאכזב אותה.

קצת לפני שהגיעו אל היעד, אמיר הורה לאלכס לעצור. הוא פתח את תיק המסמכים שהביא והקריא את פרטי החשוד, מדגיש כל מילה: 'שם המלש'ב: רוני סוויסה, בן תשע עשרה וחצי. מיועד לטירונות כלל־צה'לית, ללא תפקיד מוגדר. לא התייצב בבקו'ם ביום הגיוס.'

הוא המשיך להקריא, 'החשוד מתגורר עם אביו באור יהודה — שזה איפה שאנחנו עכשיו. מ״צ הגיעו לביתו ארבע פעמים בשנה החולפת, אולם העריק לא נמצא. לפני כחצי שנה סיפר האב לשוטר הצבאי שהגיע לביקורת כי בנו עובד בתחנת דלק. לאחר שמאמצי לוכדי העריקים לא נשאו פרי במשך למעלה משנה, הוחלט להעביר את התיק לטיפול מתקדם.'

אמיר קיפל את המסמך. 'בשבוע האחרון הצמידו לסוויסה מעקב, ומתברר שאין לו סדר יום קבוע. לפי מה שמרינה אמרה לי, הוא יוצא וחוזר בשעות משתנות: חמש בבוקר, ארבע אחר הצהריים, שמונה בערב, שתיים בלילה. קצת מוזר בשביל מישהו שעובד בתחנת דלק, לא? אבל אנחנו נביא אותו,' סיכם. 'מישהו רוצה להמר כמה הוא יקבל? אני אומר עד שנה וחצי, גג שנתיים.'

איתן זרק, 'אני מנחש שיש פה נסיבות מקילות. אמרת שאין אמא, ואבא שלו לא עובד. יכול להיות שהוא עוזר לפרנס ומפחד להתגייס. אם השופט יקבל את הטענות שלו להקלה בעונש — לדעתי עד שלושה חודשים, גג שישה.'

'אלכס?' שאל אמיר, בניסיון לשלב את הבחור החדש.

אלכס שתק, פניו חתומות כספר סגור.

אמיר שחרר את חגורת הבטיחות ודיבר לאט, מלווה את דיבורו בתנועות ידיים. 'אלכס, זאת משימה חשובה. תהיה רגוע, רילקס הא? כמו בקורס. איתן ואני הולכים וחוזרים עם החשוד, אתה מחכה למטה בכניסה לבניין,' וסימן באצבעו לעבר המקום. 'אם מישהו מגיע אתה לא נותן לו לעבור, אם הוא בורח אתה תופס אותו. אם תשמע רעש מיוחד או שהשכנים יעשו בעיות, תעלה מולי בקשר, בסדר?'

'בסדר, המפקד,' אמר אלכס במבטא כבד. אלו היו המילים הראשונות שהוציא מפיו הערב, והן נשמעו כאילו הגיחו ממעמקים.

אמיר הביט בשעון. אחת וחצי בלילה. אף פעם לא שעה מוצלחת לדפוק בדלת של אנשים, אלא אם אתה מתכנן לתפוס אותם במיטה.

כשיצא מהמכונית, הבין כמה ניסיון צבר בשנים הללו. הוא התחיל כחייל פשוט, ובהדרגה קיבל עוד אחריות ועוד תפקידים. עכשיו הוא כבר נחשב לוותיק, וקובי, כלומר סגן אלוף בידרמן, מפקד המרחב, המליץ לתת לו להוביל משימות למרות שהוא לא קצין. קובי דאג להזכיר שהוא עוד לא ראה חייל שמקפיד על נהלים כמוהו, ובגלל זה גם המליץ עליו לקורס קצינים, אף שאמיר בעצמו עוד התלבט.

למען האמת, גם לאיתן הוצעה הצעה דומה, אבל הוא סירב. הוא טען בלהט שהוא לא מתכוון להיות 'מפקד של ניירת', אך זה היה תירוץ, כמובן. אמיר ידע שחברו לא השלים עם העובדה שהוא לא בסיירת. לפעמים, אמיר תפס אותו מתקשר לחברים מהקיבוץ ששירתו בצנחנים ובגולני, ומקשיב בשקט לסיפורי המבצעים שלהם. הוא המשיך לרוץ ולהתאמן, כאילו בכל רגע יקראו לו לבוא לקרבי.

שניהם הכירו בבקו'ם, ביום שהתגייסו למשטרה הצבאית. למרות שהגיעו מבתים שונים באופיים — אמיר גדל בצפון תל אביב, איתן בקיבוץ בדרום — הם מצאו שפה משותפת כשגילו ששניהם תכננו במקור להתגייס ליחידות קרביות, אך נאלצו לשנות כיוון עקב בעיות רפואיות.

איתן היה גולש גלים יפה תואר שכבר הספיק לעבור גיבוש של סיירת מטכ'ל, כמו רבים מחבריו. בקיבוץ אמרו שכשהוא רואה מטרה הוא מסתער בלי לחשוב פעמיים — תכונה שעזרה לו להיות אלוף גלישה, אבל גם הובילה לכמה ביקורים במרפאה. חצי שנה לפני הגיוס הוא עבר תאונת טרקטור, שבר את הרגל, ובאותו רגע חלום הסיירת התנפץ.

בטירונות ובקורס נוצרה ביניהם חברות עמוקה. הם מצאו את עצמם בצוות עם טיפוסים שמעולם לא פגשו כמוהם — שרעבי מרחובות, אפטקר מטירת הכרמל וג'וני ממושב ליד נתיבות — וכך נצמדו זה לזה כמו שני ניצולים על רפסודה בים. אמיר הפך לפרטנר הקבוע של איתן באימוני החקירות, ויחד הם היו הצמד המצטיין במחזור.

משפחת סוויסה גרה בבלוק שנראה כמו כל הבלוקים האחרים באור יהודה, בקומה שלישית בלי מעלית. חצר מוזנחת, מלאת עשבייה גבוהה ועטיפות חטיפים, הקיפה את הבניין. על אף אחת מתיבות הדואר החלודות לא הופיע שם משפחה. אמיר תהה איך הדוור יודע לחלק את המכתבים, ואז הבחין בתיבה אחת שאליה שולשל כל הדואר. כמה פשוט.

הכניסה לבניין הייתה קלה, שכן את דלת הזכוכית כלל לא היה צריך לפתוח, אפשר היה לעבור ישירות דרך הזגוגית השבורה. אך אחרי שנכנסו לחדר המדרגות, איתן ואמיר נרתעו לאחור מהריח החריף של שתן וטחב שהגיע מכיוון המקלט. זו הייתה תזכורת להבדל בין העולם שממנו הגיע אמיר לעולם הזה: עולם שבו אנשים חיים על קו התפר של הקיום, שממנו עריקים כמו רוני סוויסה מנסים לעיתים להימלט. לעיתים הם בוחרים להישאר בו מרצון.

אמיר עלה ראשון במדרגות ואיתן אחריו. העלייה במדרגות חיממה אותם קצת. הם היו נינוחים, מרוצים כמעט. בלילה הקודם עצרו שלושה עריקים בלי שום התנגדות, ואחד אפילו הסגיר את עצמו מיד כשדפקו בדלת. מעצר מהחלומות.

הם נעו בדממה, מסווים את צעדיהם בבדים עבים שעטפו את נעליהם, ולא הדליקו אור במדרגות. איתן ניסה להדליק פנס צבאי וקילל כשכמו תמיד, הסוללה לא עבדה. כשעברו את הקומה השנייה, דלת נפתחה מאחוריהם בחריקה קלה. הם הסתובבו והספיקו לראות אור טלוויזיה מרצד וקולות צוחקים ברוסית לפני שנסגרה שוב.

הם הביטו אחד בשני, תוהים אם הבחינו בהם. אמיר ידע היטב שלפי הפקודות אסור לקחת סיכון — אם יש חשד שהכוח התגלה, מסיבות של ביטחונו מקפלים את המבצע וחוזרים ביום אחר. הם הביטו אחד בשני והרגיעו את עצמם שהכול בסדר, יודעים עמוק בתוכם שזה רק כדי שלא יצטרכו לחזור לחור הזה שוב. לעת עתה התרכזו בצעדים המדודים והחרישיים עד שהגיעו לקומה השלישית, כשעל אף דלת לא היה שם. אמיר הצביע על הדלת מצד ימין, כמו שנכתב בתיאור. ואז הוא דפק עליה.

קולות טלוויזיה עמומים נשמעו מבעד לדלת. אמיר הביט בשעון, שהראה אחת ארבעים ואחת. הוא הקיש בדלת כאילו היה שכן שבא לבקש כוס חלב, אך שום תגובה לא נשמעה. הוא הגביר את הנקישות, ואיש לא ענה. ואז איתן נכנס לפעולה.

'לפתוח! משטרה!' הטיח בדלת, קולו גבוה ומהדהד במסדרון.

אמיר הניח יד על כתפו, מנסה להרגיע, אבל הוא ידע שאין סיכוי. איתן לא היה כאן — הוא היה שם, על המסלול בגיבוש, רץ ראשון, קופץ הכי גבוה. לפעמים, כמו עכשיו, הוא היה חייב להוכיח שהוא עדיין אותו לוחם פוטנציאלי, גם אם זה רק בשביל לעצור עריק בבניין מוזנח באור יהודה.

הרעש משך את תשומת ליבם של השכנים. שכנה אחת בחלוק הציצה מבעד לדלת הדירה שממול, ואליה הצטרפו עוד שכנים שהציצו לראות מה מתרחש. 'מספיק עם הרעש,' נשמעה קריאה, ומישהו צעק כמה מילים לא מובנות. רגעים כאלה היו התמצית של כל מה שאמיר שנא בתפקיד — החדירה לחייהם של אנשים, הטרדת השכנים, הסצנות המביכות.

שבע דקות הם עמדו שם — שבע דקות תמימות של דפיקות וצעקות ושאגות והטחות בדלת ושכנים לא סימפטיים. אבל באופן מפתיע, הקולות מהטלוויזיה רק התחזקו, כאילו מישהו בפנים הרים את הווליום בכוונה, ואיתן הגביר את עוצמת הדפיקות, מכה בדלת כאילו הייתה אשמה במשהו.

כשהדלת נפתחה, עמד מולם אדם מבוגר, במכנסיים קצרים ובלי חולצה, כרסו משתפלת לפנים כמו מדף. אמיר לא הבין איך אפשר להיות בלי חולצה בקור כזה, אבל האיש נראה פחות מופתע משני החיילים שניצבו מולו, ולא אמר מילה כשהם נכנסו לדירה. פניו היו אדישות, כמי שכבר ראה הכול.

'איפה הוא?' שאל איתן בקול מאיים.

'רוני לא בבית,' אמר והתעלם מנוכחותם כשחזר לשבת מול הטלוויזיה, שהשמיעה שירים טורקיים ברעש מחריש אוזניים. אמיר ואיתן התחילו לערוך חיפוש בדירה. הם פתחו דלתות, עברו מחדר לחדר והדליקו אורות.

אמיר פסע לאורך מסדרון צר והתקרב לחדר האחרון. הדלת הייתה סגורה, ודרך הזכוכית החלבית אפשר היה להבחין שגם החדר הזה חשוך. הוא פתח את הדלת באיטיות, אצבעותיו אוחזות בידית הקרה. לא היה צורך להדליק את האור כדי לדעת שיש שם מישהו. לאור אורות הרחוב העמומים שנכנסו מבעד לחלון ראה אותו, מתמזג עם צללי החדר כמו חלק טבעי מהם.

בחור צעיר, רזה מאוד, לבוש מכנסיים שחורים, נעלי ספורט שחורות וחולצה מכופתרת לבנה. זיפים קצרים עיטרו את פניו. משהו בו הזכיר לאמיר בחור ישיבה, אולי בגלל הרצינות שהקרין, או הניגוד בין השחור ללבן. מוזר שבבית הזה, שנראה רחוק מכל סממן של דת, מישהו מקפיד על הופעה כזו. הוא בטח מהמתחזקים האלה ששומעים את הקלטות של הרב אמנון יצחק או איך שלא קוראים לו, חשב אמיר.

סוויסה נראה מרוכז. הוא עמד שפוף בפינת החדר והכניס חבילה קטנה לשקית צהובה. אמיר הכיר את השקיות האלה, מחנות דיסקים בתחנה המרכזית שאהב לבקר בה.

תנועות הידיים המיומנות של רוני משכו את תשומת ליבו של אמיר. ואז, רוני הרים את מבטו והתבונן היישר לתוך עיניו של אמיר.

אמיר פגש הרבה עריקים בחייו, ולמרות החושך ידע שהמבט בעיניו של טוראי לעתיד רוני סוויסה ייחרט בזיכרונו להרבה זמן. זה היה מבט של מי שנלכד על מסילה בזמן שרכבת דוהרת לעברו במהירות עצומה.

'ערב טוב,' אמר אמיר ברוגע מופגן, כאילו נכנס למסיבת בריכה ולא למעצר.

סוויסה המשיך לבהות בו, פניו מתקשחות.

'לא באנו לעשות לך כלום, רק לברר למה לא באת כל כך הרבה זמן. אתה מבין, הצבא מאוד מתגעגע אליך.'

אמיר ניסה לשדר שלווה, אבל רוני נשאר על עומדו, כאילו דבריו של אמיר כלל לא נוגעים אליו. רק הידיים אחזו בחוזקה את השקית הצהובה, אצבעותיו מלבינות מהלחץ.

אמיר ראה מספיק אנשים במצבי לחץ כדי לזהות את הדפוס — התנועות המהירות, המבטים החטופים לכיוון הדלת. הוא ידע שהוא צריך להרגיע את המצב לפני שיתפוצץ.

'אל תדאג, לא באנו לעשות לך כלום. אנחנו רק רוצים לדבר.'

מאוחר יותר, כשישחזר שוב ושוב את הרגעים הללו, יהיה מוכן להישבע שסוויסה עשה תנועה קטנה לעברו, כאילו הוא מתכוון להיענות להצעה. ייתכן שאם איתן לא היה נכנס לחדר בדיוק באותו רגע, או שהיה נכנס באנרגיה מתונה יותר, כל האירוע היה מסתיים אחרת. אבל איתן נכנס בשאגה, מחפש את הקיר שעליו צריך לטפס כדי להגיע לצד השני.

'הוא פה, הזבל?'

אמיר היסה אותו, אבל איתן המשיך לצרוח על סוויסה.

'תגיד לי, יא חלאת המין האנושי, נראה לך שאתה יכול לברוח מצה'ל? למה מי אתה חושב שאתה, יא צלופח?' הוא התקרב אליו, צללית מאיימת שמתקדמת בחדר. 'יאללה, תארוז, אתה בא איתנו.'

רוני אחז בחוזקה את השקית הצהובה, עיניו מחשבות במהירות. בלי התראה, הוא השליך אותה מהחלון בתנועה חדה וברורה.

'מה נראה לך שאתה עושה?' זעם איתן. 'רק על שיבוש הליכי חקירה אני יכול לעצור אותך עכשיו עד לתום ההליכים.'

סוויסה התקדם לחלון, מביט למטה. עיניו סקרו את המרחק, את הנפילה, כאפשרויות ממשיות.

'אל תחשוב על זה אפילו,' אמר אמיר, קולו שקט אך נחוש.

איתן מיהר לענות. 'למה לא, שיחשוב. תן לו שיקפוץ, נראה אותו גיבור גדול. שילך להגיד שלום לאלכס.'

סוויסה נעץ בהם מבט חלול שעבר דרכם. אמיר הסתובב לאחור והבחין באביו של רוני שנעמד מאחוריהם, פניו מקומטות. הם החליפו מבטים, ואז הכול קרה מהר כל כך. רוני טיפס על החלון וזינק החוצה, כמו ציפור שמחליטה לעוף. לקח להם כמה שניות לקלוט מה מתרחש עד שנשמעה חבטה עזה, מזכירה שק חול כבד שפוגע בקרקע.

אמיר רץ אל החלון והביט למטה. רוני היה שרוע על המדרכה, גופו מעוקם בזווית לא טבעית. אפילו מלמעלה אפשר היה לראות שהנפילה הייתה קשה. כתם כהה התפשט על המדרכה. נדמה היה שגופו נדם, ואז — תנועה קלה. למרות הגובה, למרות הבטון, הוא עדיין זז.

בלי לחשוב יותר מדי יצאו אמיר ואיתן מהחדר, משאירים מאחוריהם את האב ההמום. הם רצו במדרגות, נאחזים במעקה כדי לא להחליק, האדרנלין זורם במלוא העוצמה.

בין הקומה השנייה לראשונה חיכתה להם הפתעה. שני גברים חסונים חסמו את דרכם, כמו שומרי ראש מקצועיים שהמתינו להם. פנים קשות ומחושלות, עיניים קרות שבחנו אותם.

'משטרה צבאית, זוזו!' צעק איתן ושלף תעודה. השניים שילבו ידיים, פניהם חתומות כמו קיר. אמיר ניסה לחמוק ביניהם בזמן שאיתן המשיך לצעוק, אבל הם עמדו כמו סלע.

אמיר סרק אותם במבט מהיר — הימני צלע קלות על רגל ימין, כנראה פציעה ישנה. השמאלי החזיק את הכתף שלו קשוח מדי, מנסה להסתיר חולשה. הוא קלט את הפרטים בראשו, כמו תמיד בוחן נקודות תורפה אפשריות.

'זוזו, אתם מפריעים לשוטר צבאי במילוי תפקידו,' אמר אמיר בתקיפות. הוא ניסה לדחוף את הימני, מקווה לנצל את הצליעה שלו, אבל האיש תפס את ידו וסובב אותה לאחור בתנועה מקצועית. אמיר התעוות מכאב. לרגע שקל לדלג מעל המעקה, אבל ויתר כשהבין שהוא גבוה מדי. הם היו לכודים.

'אלכס, האם שומע?' קרא אמיר לתוך מכשיר הקשר. 'החשוד פצוע ברחוב, יש לך אנגליה למעצר. חוזר — יש לך אנגליה למעצר. אלכס?'

שום מענה. הוא ניסה גם את התדר החלופי. השקט בקשר היה מוחלט.

איתן ואמיר הביטו זה בזה מיואשים. שני הגברים הרחבים הציצו בשעון, ושתיקה מוזרה השתררה במדרגות. הם עלו במדרגות, מחפשים דרך מילוט, אך ללא הועיל. איתן התיישב על המדרגות, מובס. אחרי היסוס קצר אמיר התיישב לידו. כמה דקות עברו בדממה, ואז נשמע צפצוף קל מכיסו של אחד השומרים. בתנועה מתואמת ניערו השניים את חליפותיהם וזזו הצידה — כמו כרטיסנים בתיאטרון שמאפשרים לקהל להיכנס רק בשעה היעודה.

אמיר ואיתן רצו במורד המדרגות ונעמדו מתחת לחלון דירתם של משפחת סוויסה, אבל רוני לא היה שם. אמיר חיפש את אלכס במבטו. גם הוא נעלם.

'אלכס, האם שומע?' קרא שוב בקשר. אין מענה. הוא הבחין בכתמים על המדרכה שלא היו חלק משלולית הדם של רוני, שנמשכים לכיוון פינת הרחוב. 'נתפצל, אני אקיף את הבניין לכיוון הפחים, אתה תסרוק את הרחוב,' אמר לאיתן. 'ותהיה ערני, משהו מסריח פה.'

הוא הלך בעקבות הדם עד שקלט קולות חלשים מהשיחים. אלכס שכב על האדמה הרטובה, קשור בידיו וברגליו, פיו חסום בסרט דביק נצמד. שריטה גדולה חצתה את רקתו הימנית. כשאמיר הסיר את הדבק מפיו, פרץ ממנו מטח קללות ברוסית, גלי זעם ותסכול.

'מה קרה?'

'שתי בחור גדול קופץ, קושר פה שלי, זורק אני בְּשיחים. יד כואב,' החזיק את כתפו, פניו מעוותות בכאב.

'ראית את ההוא שקפץ מהחלון?'

אלכס הניד ראשו לשלילה.

'שיט, שיט, שיט,' אמיר ניסה להריץ תרחישים אפשריים. 'טוב, לך לניידת וחכה לנו שם.' אלכס קם בקושי, גופו התנודד כאילו רק עתה למד ללכת, והתרחק בצליעה.

אמיר המשיך ללכת על שביל המרצפות האפור שהקיף את הבניין, עוקב אחר טיפות הדם. הטפטוף הסתיים מעט לפני חדר אשפה קטן וחשוך. אמיר הדליק את הפנס והתקרב בזהירות. לעובדה שהוא הסתבך במשימה הראשונה שלו כמפקד אסור למנוע ממנו למלא אותה על הצד הטוב ביותר.

שלושה פחי מתכת גדולים עמדו בפנים, ירוקים ומעלים חלודה. אמיר מצא מקל ונעזר בו כדי לחטט בתוך הפחים, למקרה שמישהו החליט להתחבא בתוכם. בשניים הראשונים לא היה דבר פרט לאשפה, אך מהפח הימני נשמעו רחשים.

אמיר נשם נשימות מהירות, מתוח ומזיע. הוא הידק את אגרופו, ספר עד שלוש ובבת אחת הרים את המכסה.

'כחחחייי!'

חתול שחור זינק עליו ושרט את פניו. מהבהלה, אמיר נהדף לקיר וראשו נחבט. הוא נשען לאחור, מנסה להירגע, ליבו פועם בפראות. כשהעביר יד על מצחו חש בנפיחות וראה דם על אצבעו, אך לא היה לזה זמן עכשיו. הוא התקרב והאיר שוב לתוך הפח השלישי. ואז ראה אותה — השקית הצהובה של סוויסה בין שקיות האשפה. איך היא הגיעה לכאן?

'אמיר?' נשמעה צעקה מאחוריו. קולו של איתן הדהד בחצר.

בתנועה מהירה אמיר שלף כפפה מכיסו ומשך את השקית. הוא השתהה לרגע — החייל שמעולם לא זז מהנהלים. אם הפרקליטות תגלה שהוא הסתיר ראיות, הוא יואשם בשיבוש חקירה. אבל דחף בלתי נשלט תקף אותו לדעת מה יש בה. אם עריק זורק שקית מהחלון וקופץ אחריה מגובה רב, מוכרח להיות בה משהו יוצא דופן. ככול הידוע לו, היו רק שני אנשים בעולם שידעו על קיומה: הוא וסוויסה. הוא יבדוק את תכולתה, ואחר כך, אם יהיה בה משהו חשוב, יתגלה כגיבור שמצא אותה בחיפוש מדוקדק.

בלי לחשוב יותר מדי, השליך את השקית מאחורי הפחים וכיסה אותה בקרטונים, מקבע את המיקום המדוייק בראשו.

'אני כאן,' קרא לאיתן.

'מצאת אותו?'

'לא.'

'מה קרה לך במצח?' איתן הביט בפניו בדאגה.

'חתול שרט אותי. מה גילית?'

'חיפשתי בכל הרחוב, אין זכר לאף אחד. תקפו את אלכס, הוא פצוע.'

'אני יודע.'

'גם הוא לא מצא כלום.'

אמיר יצא מחדר האשפה והצטרף לאיתן. הרחוב היה שקט כמו בית קברות, מלבד טיפות הגשם ששבו לרדת. רוני סוויסה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.