החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

33.00

רכשו ספר זה:

בין השנים 1923–1956 הייתה העיר טנג'יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפּים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסוֹת שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנָדַמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות. עם הנשים שנקרו בחייו, המספֵּר חוזר ללא הרף לטנג'יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרוֹ של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג'יר," אומרת רשל, "חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם." כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

מקט: 978-965-92937-0-4
בין השנים 1923–1956 הייתה העיר טנג'יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו […]

. 1 .

בפעם האחרונה הוא לא נראה לי מודאג במיוחד. כאילו שהכול מאחוריו והוא סופר את הימים לשחרורו. ירדנו לדשאים שבחזית בית החולים, ודניאל בהה בעלים והקשיב לציפורים. הוא שִחזר את התבהלה שאחזה ברופאים ברגע שהתגלה שמדובר בהתקף לב. על אף גילו הצעיר, למרות החיוך שעל פניו. אחרי שלוש שעות של המתנה בחדר המיון הם נכנסו לפניקה. רצו עם המיטה בפרוזדור, פינו את המעלית, הובילו אותו לטיפול נמרץ, הכניסו לו צינור בצוואר. הוא הרגיש שהוא שוקע באותה תהום קטיפתית שלא הפסיקה לחזור אליו בחלומותיו, והרופאים החזירו אותו רגע לפני שהוא נגע בתחתית. הוא נשאר ביחידה שלושה ימים, ואחרי צנתור עבר למחלקה פנימית להשגחה. בראשית שנות השמונים, חולים שלקו בליבם שהו תקופה ארוכה בבית החולים, ובחדרים היו שש עד שמונה מיטות.

הוא לא ידע להעריך את איכות המעקב. פרוצדורת החלפת המשמרות גברה על נוחיות החולים. משמרת הלילה הייתה צריכה להשלים כמה פעולות לפני שפרשה, והאחיות לא היססו להעיר את החולים משנתם. גם למשמרת הבוקר היו נהלים משלה, ואלה מנעו מהחולים לחזור לישון. לחולים לא הייתה כל השפעה על סידורי העבודה של בית החולים, ועוד פחות על טעם האוכל, שהיה מהגרועים שהוגשו לו אי פעם בחייו:

“אפילו בצבא אפשר ללקט כל מיני ירקות, למרוח ריבה על פרוסת לחם אחיד, לגשת לשק”ם.”

הוא סבל במיוחד מהרעש סביב. לא היו שעות ביקור קבועות, וזרם המבקרים לא פסק — משעות הבוקר עד לשעות המאוחרות של הלילה. היו אפילו קרובים שישנו בכורסאות, או פרשו מזרנים על הרצפה בין מיטות החולים. מבקרים באו עם כל מיני תבשילים, וטעמי העדות וריחותיהן התבוללו באוויר. בשנות השמונים, אפילו בתי חולים לא היו ממוזגים. גם לתפוס תנומה של אחר הצהריים היה בלתי אפשרי. מעולם לא היו לו חיים הומים יותר. אפילו אכסניית נוער עם מיטות קומָתַיים שקטה יותר. הוא לא היה יכול להתרכז בקריאה ובילה שעות בכניסה, שהייתה שקטה יותר מהחדר. רשת נפרשה בין הבניינים כדי למנוע מציפורים לפלוש דרך החלונות לחדרים, ומהם לפרוזדורים. קרה שהיה בוהה בציפורים שהסתבכו ברשת. הן לא יכלו להשתחרר, נותרו תקועות בה עד שנפחו את נשמתן, ולפעמים אף התייבשו שם. כל יום נִשבּוּ ציפורים חדשות. לא נראה שמישהו היה ממונה על פינוי הרשת. גם אחרי שהיורה היכה בה, איש לא טרח לקפלה או להחליפה.

אחרי שעבר למחלקה הפנימית השתדלתי להיות איתו רוב הזמן, גם אם כבר לא היה אותו אדם. ניסינו לצלוח יחד את השבר, לא יודעים אם לאחות אותו או להעמיק אותו, לא יודעים, אחרי האירוע כמו לפניו, לאן פנינו מוּעדות. התקף לב בגיל שלושים אינו דבר של מה בכך. האירוע ערער את שגרת חייו, אם בכלל הייתה לו כזאת; היא שיבשה את תוכניותיו, אם בכלל היו לו כאלה. עכשיו הוא היה צריך לחיות עם צלקת בלב, בחשש מתמיד, כי לא הייתה לו שום ערובה שמה שקרה לו ביום בהיר אחד לא יחזור על עצמו מחר או מחרתיים. לא שהוא פחד למות אלא שאי הוודאות החדשה העיבה על הסחרור, שכה אפיין את תחושת קיומו ואת מחול השדים סביבו. הוא רצה להתנהל בבטחה ולא על תנאי, תלוי בעוד קריש דם באחד העורקים, גם אם היה רגיש לאופי הניסי של החיים. אחרי שנתיים ב”עמיתֵי ירושלים”, ובעודנו מתחילים את השנה השלישית, הוא לא ידע יותר ממני מה לעשות עם חייו. הוא לא ראה את עצמו משתלב בתפקיד מפתח בחינוך, לא בארץ ולא בחו”ל, כפי שהחוזה חייב אותנו. הוא גם לא היה מסוג האנשים המפירים חוזה, בין שבעל פה ובין שבכתב. הייתה לנו עוד שנת לימודים כדי להחליט איך אנחנו יוצאים באלגנטיות מהתסבוכת שאליה נכנסנו בלא מעט קלות דעת.

בבית החולים, השיחות בינינו לא דמו לאלה שהעסיקו אותנו בשנתיים האחרונות. הן לא נסבו על תוכני הלימוד ולא כללו טענות על המרצים או רכילויות על אנשי הסגל ושאר העמיתים. המכה שהוא ספג שמה קץ לשיחה בינינו על היהדות ופירקה את החברותא שלנו. לא תנ”ך ולא תלמוד, לא קבלה ולא מחשבת ישראל. לא ירושלים ולא בבל. השיחה התרכזה ביתר שאת על טנג’יר, העיר שחלשה על המְצר, בגבול שבין ים האמצע והאוקיינוס הרחוק, העיר שבה נהג לבקר הודות לדרכון הוונצואלי שלו ושלא פסל להתגורר בה לתקופת מה. הוא הספיק לקרוא את כל מה שנכתב על אודותיה או בין קירותיה: את ספריהם של פול בולס (Bowles), מוחמד שוכּרי (Choukri), ויליאם ס. בורוז (Burroughs), ג’ון הופקינס (Hopkins) ואנג’ל וסקז (Vasquez), וכן את מכתבי המחברים היהודים ילידי העיר, אם בספרדית ואם בצרפתית. הוא ידע לשרטט את מפת העיר על הקסבה והמֵדינה שלה, השוק הגדול מחוץ לחומה והשוק הקטן בלב העיר מול בית הקברות היהודי החדש, השכונות החדשות השונות והאתרים העיקריים: התיאטרון על שם סרוואנטס (Gran Teatro Cervantes), שנבנה כבר בראשית המאה העשרים ונחשב תקופה ארוכה לגדול האולמות באפריקה; זירת מלחמות השוורים (Plaza de Torros), שהוקמה בשנות החמישים כדי לספק את מאוויי התושבים הספרדים לקורידה; הארמון על שם מולאי חפיד, ששימש קונסוליה עבור האיטלקים; וכנסיית סנט אנדרוז, בעלת צריח של מסגד ששימש מגדל פעמונים עבור הנוצרים הכופרים ביותר. בית הממשל שנבנה בשלהי המאה השבע עשרה הפך למוזאון, ואילו הקונסוליה הצרפתית בלב העיר החדשה הייתה למעין בית אירועים עירוני בלתי רשמי. דניאל ידע למקם את בתי המלון היוקרתיים ביותר, לרבות אל מנזה, ואת בתי הקפה המבוקשים ביותר, לרבות קפה אל-חפה המשתפל בטרסות אל עבר הים.

דניאל התקשה ללכת, להתרכז ולאכול, וכל געגועיו לא התנקזו לקראקס, שבה נולד, או לקריית ביאליק, שבה גדל, אלא לעיר הולדתם של הוריו, שהיגרו לוונצואלה אחרי נישואיהם. יהודֵי העיר עזבו למדריד, לז’נבה, לפריז ולמונטריאול, וכמה אלפים בודדים הגיעו לישראל. הארץ לא הייתה מתאימה ל”מגורשים” אניני טעם, רב-תרבותיים עד רב-לאומיים, המקפידים על הופעתם ושומרים על גינוני נימוסים כלפי ארץ וכלפי שמיים. לפני שנפוצו לכל עבר לא היה להם רובע משלהם. רחוב אחד, שבו התרכזו מהגרי טטואן, גרנדה של מרוקו, נודע כרחוב היהודים. אחרים שכנו בבתים בשכונות מעורבות לפי מעמדם, נמנעים מלהפיל את המחיצות החברתיות שביניהם. נישואי “מגורשים” עם “תושבים” ברברים היו נדירים אפילו יותר מנישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. גם להתפלל יחד לא היה נהוג. רוב התפילה הייתה מרוכזת ברחוב אחד, שבו שכנו שנים עשר בתי כנסת. דניאל הרכיב לו מיתוס משרידי זיכרונותיה של אימו ומֵהילתה של העיר, שהייתה לכל הדעות קליידוסקופית, היברידית ומסורבלת. כאשר הצעתי להביא לו ספרים, הוא ביקש ספרים על טנג’יר:

“אם תמצא ספרים שטרם קראתי.”

לפני שלקה בליבו סיפר לי שבבית המשפחה בקריית ביאליק הייתה הספרייה הכי עשירה בארץ על טנג’יר. בין השנים 1923 — 1956 הייתה העיר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. היא נוהלה אז על ידי צרפת, ספרד, בריטניה, גרמניה ואיטליה, כאשר שתי הראשונות מתחלקות ביניהן בניהולה השוטף. אפילו במלחמת העולם השנייה, הבין-לאומיות שלה לא ממש הופרה. בשנת 1940, עם כניסת הגרמנים לצרפת, פלשה ספרד לכל האזור והציבה את עצמה כמעצמה השלטת. לא הצרפתים ולא האיטלקים יכלו למחות. האנגלים התבצרו בגיברלטר. פליטים יהודים מצאו בעיר תחנת מעבר ואף מקלט. משפחות רבות התנדבו לארח אותם, לתקופות קצרות או ארוכות. הקהילה הייתה משופעת במוסדות, לרבות בית חולים שהוקם בשנת 1904 על ידי חיים בן שימול לזכר אשתו. הוא נודע באיכות רופאיו, הן המקומיים והן המהגרים. ד”ר מני הגיע מירושלים כדי לרפא את המלך, נשאר בממלכה ונעשה לדמות אגדית. יכול להיות שהוא היה קרוב משפחה של א. ב. יהושע; צריך לבדוק מולו, צריך לחטט בשורשיו.

אחרי המלחמה הפכה טנג’יר לכספת של העולם, ומסַפרים שמריצות של מטילי זהב עברו מבנק לבנק לאור היום באמצע המולת השווקים, ובמיוחד הסוכּו הקטן, לב ליבה של העיר. מלחמת ספרד נמשכה על מרפסות בתי הקפה של הכיכר. הרפובליקאים המהפכנים תפסו את ה-Fuentes, המלוכנים הפרנקיסטים את ה-Central. הם קיללו וגידפו משני צידי הכיכר. לפעמים אף זרקו כוסות ובקבוקים זה על זה, והפצועים פונו לבית החולים היהודי. בשנת 1955 התהלך בורוז ברחובות העיר כצללית שעמדה לקרוס. בקושי הלך על רגליו, בקושי הסתכל על אחרים. הוא היה מוּכּר כאיש הבלתי נראה (el hombre invisible). מצבו הידרדר, והיה צריך לאשפזו. גם הוא מצא את דרכו לבית החולים היהודי. בראשית שנות החמישים, לפני העצמאות וביטול מעמדה, מנתה העיר כ-150,000 תושבים. שליש מהם היו אירופים, ושני שליש מהאירופים היו ספרדים. נהגו לומר שהממשל היה צרפתי, העבודה והאווירה ספרדיות וההילה בריטית. בשנת 1956 זכתה מרוקו לעצמאות, וגורלה העתידי של טנג’יר לא הוכרע. שקלו לשמור על מעמדה הבין-לאומי, להכריז עליה כאזור סחר חופשי, להפוך אותה לנסיכוּת. הוקצו לה שנתיים נוספות של פטוֹר ממיסים על עסקי בנק וזהב. בשנת 1958 בוטל הכול, והזרים החלו לארוז את חפציהם. הבנקים נדדו לאזורים חופשיים יותר, תעשיית הזהב מצאה לה מקומות בטוחים יותר. לחוגים הלאומניים לא הייתה סבלנות ללבטיה הבין-לאומיים של העיר. היא הייתה חלק משטחה של מרוקו, היא הייתה צריכה לחזור לחיקה של מרוקו. היא כבר לא תהיה הכספת של אפריקה.

לפני התקופה הבין-לאומית, מאז אמצע המאה השמונה עשרה, הייתה טנג’יר הבירה הדיפלומטית של מרוקו. אפשר היה לרכז שם את כל הנציגויות הכופרות ולתת לאנשיהן לכפור כמה שרצו בלי לזהם את התושבים המקומיים. גם אחרי העצמאות היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. נשים, ילדים, סמים, משקאות, עתיקות, צבעים, מילים. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק כדי להענישה על עברה המופקר. הם הזניחו אותה והיא המשיכה להיות עיר כל ההכלאות, ההצלבות, המפגשים, הזיווגים, ההזיות, המטבעות. בית קברות של שברי מיתוסים. מהגרים רוסים השתעשעו עדיין בהפלת העריצים הסובייטים, מהפכנים ספרדים בהפלת שלטון הקודיליו פרנקו; האדונים הצרפתים קיוו לשובה של צרפת בתור מעצמה שתגן על המלוכה מפני השבטים הברברים, והסוחרים היהודים האמידים יצאו בהכרזה בין-לאומית על טנג’יר כבירת גלות אנדלוסיה. עיר רב-לשונית, רב-תרבותית, רב-מינית, רב כל מה שרוצים. בלי שאילצה את עצמה. פרוצה לכל הרוחות, ובמיוחד לרוח הנושבת בה רוב ימי השנה, מתחזקת ונחלשת בתדירות שמתחלפת לאורך היום לפי הצעות האוקיינוס ותנוחות הים. קראו לה בכל מיני שמות, לרבות “שרקי” בערבית ו”לבנטה” בספרדית. טנג’יר הידרדרה בהדרגה, וככל שהידרדרה כן נהנתה מזימתה. תושביה מצאו נחמה בהגיית פתגמים כגון “טנג’יר בוכה על מי שאינו מכיר אותה, ומרגע שמכירים אותה בוכים עליה.” בשנות השישים היא הפכה לעיר מקלט למאוכזבי החיים, לרבות קומוניסטים אמריקאים ומכחישי-כל-דבר של “דור הבּיט”, מבשרי ההיפּים, שהכתירו עליהם את פול בולס. לכל קהילה היה קדוש משלה, לסופרים מְגרדי הנייר לא הייתה שום סיבה לא לתת לעצמם קדוש משלהם — גם אם פקפק בעצמו, על אף כישרונותיו הרבים ופרסומו הרב. חסידיו הציבו את עצמם כמחוללי המהפכה ההומוסקסואלית-פסיכדלית. הם לא בחלו בהתנסות מינית ולא בשימוש בסם. בולס עצמו התגורר קומה מעל אשתו עם כל מיני מאהבים נאמנים. הוא נטל על עצמו ללקט את לחני הג’ילאלה, שכישפו את פליטי הג’ז, הבלוז והרוק למיניהם, ולשכתב באנגלית את סיפורי מוחמד שוכּרי ומוחמד מְרַבֶּט.

היינו בראשית השנה השלישית, ואני לא הייתי שותף לדאגות שלו. הוא לא היה מתקשה למצוא עבודה בחו”ל. לצאת לבואנוס איירס או למקסיקו, להשתלב בצוות ההוראה של אחד החוגים למחשבת ישראל בניו יורק או ברומא, להרחיק עד סיאול או סידני. הוא דיבר ספרדית, אנגלית וצרפתית והיה יכול לרכוש כל שפה נוספת. לא הבנתי את הצורך שהיה לו לטפח בצורה חולנית את המיתוס של טנג’יר. בבית החולים הוא מצא מפלט בסיפוריו ובהגיגיו על העיר ועל המצר שלה. אמנם לא התקשיתי לקבל את המיתוס שלו, הוא לא חייב אותי לדָבָר, אבל לא ידעתי לומר מה הבעית אותו בארץ ודחק אותו לזרועותיה של טנג’יר. היו לו ירושלים וחזיונותיה, חיפה ושיפוליה, תל אביב והמולתה. לפעמים הוא פלט לעצמו ביטוי בספרדית: Verdadera Señora. חשבתי לתומי כי מה שהעיב עליו ביותר באותם ימים של התאוששות והחלמה היה שלא יזכה להגשים את חלומו ולשהות בעיר החטאים. טנג’יר הפכה אצלו להזיית ההזיות. ארתור רימבו פנה להרר, העיר הסוּפית של אביסיניה; דניאל פנה לטנג’יר. עיר נידחת שבה הכול היה מותר. לשקר, להתחזות, להתפתות. עיר הכתיבה החשופה, ללא התחכמויות סגנוניות, ללא התחשבות ברבדים של כתיבה. ללא עורכים וללא משגיחים. עיר הכתיבה הבלתי קריאה, הן אצל בולס והן אצל בורוז. אפילו טאהר בן ג’לון הסתפק בתרגום נימתו הערבית-מרוקאית לצרפתית. בניגוד לדניאל, שסגד לסופרים, הייתי חצוי ביחסי אליהם. לא כל מי שהשחיר עמודים על גבי עמודים היה זכאי להערכה, או אפילו לתשומת לב. כה רבו הספרים וכה נמאסו עליי מחבּריהם עד שהבטחתי לו לקרוא בסופרים המעורערים נפשית והבלתי מובנים שלו לכשאגמור לקרוא את הסופרים השפויים והבהירים.

כעבור שבועיים בבית החולים הוא התרפּה במקצת. נראה כמשלים עם מצבו ועם תנאי אשפוזו. הוא כאב את כאבה של אימו, שהתמקמה אצל קרובים בירושלים כדי לבקר אותו מדי יום. העדפתי להגיע בשעות המאוחרות של הבוקר, אחרי ביקור הרופאים, כדי לא להקשות עליו. הקפדתי לא להישאר איתו יותר משעה קלה. הביקורים התישו אותו. הוא לא חדל לחזור על הסיפור: הרגיש זיעה קרה בכל חלקי הגוף, כאבים בידיים שהתפשטו לחזה ולגב. סיפור אביו חזר אליו, הוא הזמין מונית. הכבישים היו פקוקים והוא התפתל במושב האחורי קרוב לשעה. בחדר המיון לא חשדו שבחור כה צעיר יכול ללקות בליבו. אחרי שהועבר מטיפול נמרץ לפנימית ביקרו אצלו אנשי הסגל והמשתתפים ב”עמיתי ירושלים”. הם הוכו בתדהמה. שום דבר לא בישר שהוא מוּעד לפורענות רפואית כלשהי. הוא היה רזה, אלגנטי, חינני. עם מבט חודר וחיוך דק על השפתיים, מדלג בין סקרנות לאירוניה. לא קיבל דבר כמובן מאליו, הִקשה כל הזמן, ביקש להשתכנע. כאילו תר אחרי אמת שידע שאינה קיימת.

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נמנע מלהזכיר את טנג’יר. כאילו שכח ממנה, שם אותה בסוגריים, תייק אותה עם הדברים שהוא כבר לא יגשים. רימבו הוא לא יהיה, ואפילו לא אלן גינסברג. סופר הוא לא יהיה, ואיש לא יהיה רמב”ם עוד. מעכשיו והלאה יהיה עליו לנהל חיים שגרתיים. ללא תלאות, ללא התנסויות, ללא הרפתקאות. לסיים דוקטורט ולהתביית עם אישה וילדים. הוא זיהה סימנים שאם שום דבר בלתי צפוי לא יקרה, הוא יוכל להשתחרר בקרוב. הוא שב והתלוצץ על הרופאים:

“הם מאשימים את הסיגריה, את האלכוהול, את הכולסטרול. רק את האשם העיקרי הם לא שוקלים להאשים.”

“והוא?”

“הלב עצמו.”

“הלב נפגע.”

“מרוב אהבה.”

הוא לא פירט. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אהבה. הוא לא נראה לי ממוקד. הוא רצה לרמוז לי משהו.

“אתה רוצה לומר שהלב נשבר מרוב אהבה.”

ניכר שהוא האשים את האהבה. לא ידעתי איזו. האם אהבת נשים או אהבת גברים. אהבה אסורה או אהבה מותרת. אהבה נלהבת או אהבה נכזבת. לא דובר באהבת האדם או אהבת המולדת. אף על פי שגם היא הייתה אפשרית. השיחה לא הייתה קלה לו. הוא דיבר על השנתיים במרומי הר הצופים. מזכיר את השעות שבילינו בקומה השלישית של הספרייה, שוקדים על כתבי הרמב”ם, גם בראי שפינוזה וגם בראי שטראוס. נטלנו הפסקות תדירות למדי בקפטריות השונות. קפטריית המנהלה וקפטריית הרוח. קפטריית החינוך וקפטריית החברה. הוא הזכיר סטודנטית שהרבתה לשהות במקביל באותה קומה, באותם ימים ובאותן שעות.

“ישבו שם הרבה בחורות.”

לפי מבטו הבנתי שעשיתי טעות. הוא היה מאוהב, ואסור היה לי לדבר על נשים בלשון רבים. הוא תיאר אותה בקווים כלליים, ללא סימן היכר מובהק. לא ידע את שמה ולא את מה שהיא למדה. הבחנתי בסימני מבוכה ורציתי להקל עליו:

“ניגשת אליה?”

“היא הייתה בלתי נגישה.”

“היא לא התעניינה?”

“להיפך.”

“אז…”

“לא רציתי בקשר איתה, לא יכולתי לרקום קשר איתה.”

“אלא?”

“אני רוצה להתנצל בפניה.”

“להתנצל על מה?”

“היא יודעת.”

בנסיבות אחרות הייתי מתבדח. חוש הומור לא חסר לו, הוא לא התרגש מהסרקזם שלי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שגבר מתאהב, זו לא תהיה הפעם האחרונה. רומנים לובשים צורה ופושטים צורה. אהבה מרקיעה שחקים ברומנים. ממשיכים לקרוא את אנה קרנינה לטולסטוי ומדאם בובארי לפלובר. גם אם סרטים עם רומי שניידר, קתרין דנב ומישל פייפר בתפקידים הראשיים הוציאו מאיתנו כל חשק לרומנים כתובים, בכל עשור מתפרסם רומן אחד לפחות שמראה את אופי האהבה של התקופה. איני יודע מה נכתב אחרי “סיפור אהבה”, סביר להניח שרומנים תלויי אפליקציות והיכרויות דרך הרשתות החברתיות. הספרות העולמית הייתה והינה הימור על האהבה. במיוחד הספרות העברית, שאינה יודעת באמת מה זאת אהבה. לא אצל א. ב. יהושע ולא אצל עמוס עוז, לא אצל צרויה שלֵו ולא אצל דויד גרוסמן. במחוזותינו לא מחפשים להתאהב אלא להינשא. חתונה היא משאת נפשם של כל האימהות והאבות, שמנציחים בלחציהם את ניכורם לאהבה. תעשיית השדכנות עומדת מאחורי תעשיית הרבייה. במגזרים החילוניים לא פחות מאשר במגזרים החרדיים. יהודים אינם מכירים אהבה. לכל הפחות לא שמעתי על סיפורי אהבה מרעישים. אולי אהבת רחל המשוררת לזלמן שזר, אם הייתה בכלל אהבה, אולי אהבת לוי אשכול למזכירתו. זה היה לפני שפרצו לחיינו האהבות המתוקשרות בין כוכבי האקרנים, יהיו אלה שחקנים או דוגמנים, שלא לדבר על שחקני כדורגל וזמרים מזרח תיכוניים. הספרות העברית הייתה סמיכה, ועם השנים היא נעשית דרשנית ורבנית יותר ויותר. היא חוזרת לסורה, היא דוגרת את אלוהים בתור המאהב הבוגד הנצחי. הסמיכוּת היא של הגטו הגדול ביותר שהיה אי פעם. עוד נתגעגע לסופרים כמו דויד גרוסמן וצרויה שלֵו.

סיפורו של דניאל היה בראשית שנות השמונים, שפסו עברו להן כאילו לא היו מעולם. הבנתי ועיכלתי שמאחורי שברון הלב שלו הסתתר סיפור שלא היה יכול להתפתח לכדי רומן.

“אני מניח שאם אחזור לספרייה לא אתקשה לזהות אותה.”

“מה תגיד לה?”

לא ידעתי לענות. מלבד אולי שישנו בחור, רגיש וחכם, שהתאהב בך. את אינך יודעת עליו דבר, אני אספר לך עליו את מה שאני יודע, עד כמה שאפשר לדעת אדם. הוא שוכב וליבו שבור מרוב אהבה. אם תסכימי לבקר אותו, תגדילי את סיכוייו להתאושש. הקושי שלי לא היה לשכנע אותה לעשות חסד או טובה אלא לזהות אותה:

“אני מניח שאין לך תמונה שלה.”

הוא כנראה חשב על הכול:

“תוכל להראות לה את התמונה שלי.”

לא הייתי מתקשה לשבת בכניסה לקומה השלישית ולהראות את תמונתו לבחורות שנהגו לפקוד אותה. זה היה לוקח שבוע עד שבועיים. המשימה הייתה לבטח יותר מרתקת ורומנטית מאשר לנסות ליישב את הסתירות ב”מורה נבוכים”. כבר אז השלמתי עם יהדותי, שבה ראיתי את “אברציית האברציות”, או בתרגום האקדמיה “עיווּת העיוותים”, או “סטיית הסטיות”. השלמתי עם מעמדי, נבחר על ידי הגורל לגלם את “האדם האברנטי” ביותר עלי אדמות, לא זקוק לבירורים נוספים, לא מחז”ל ולא ממפרשיהם, לא מהמקובלים ולא מהשכלתנים, לא מהראשונים ולא מהאחרונים ובעיקר לא מהרמב”ם, שלא ידע בעצמו במה הוא עוסק. אילו היה קם בימינו רמב”ם חדש, סביר להניח שהיה קורא לספרו “מורה אברנטים”. כבר באותה תקופה נעתרתי להזמנת ספר הצללים הראשון שלי, והוא גולל סיפור אהבה.

“אעביר לך תמונה מחר.”

כאשר חזרתי למחרת הוא לא היה במיטתו, לא במרפסת, לא בחצר ולא בצפייה ברשת הציפורים. הוא כבר לא היה. הוא נפטר בלילה, וכל חיי חשדתי שאם ליבו נשבר מרוב אהבה, הוא נפטר כי לא רצה לעמוד בהסכמתה או בסירובה לפגוש אותו כדי שיבהיר לה למה ליבו נשבר מרוב אהבה. כי הוא לא יכול היה לה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.