החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהבה ברחוב סקוטלנד

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2015-11 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

כשהילד הרע הוא בעצם הגבר מהחלומות…

שאנון מקלאוד תמיד נמשכה לטיפוס "הילד הרע", ובאופן לגמרי לא מפתיע, זה אף פעם לא נגמר טוב. אחרי שהחבר האחרון שלה הרס את חייה ואת חיי משפחתה, שאנון עוברת לעיר אחרת ומחליטה להתרחק מגברים – ובעיקר – מאלה שהיא נמשכת אליהם.

קול ווקר הוא בדיוק הטיפוס ששאנון לא רוצה לצדה: חתיך מקועקע, שרמנטי ויהיר. אלא שמתחת לקעקועים ולשירים מסתתרת גם נשמה טובה ועדינה שמחפשת אחר אהבת אמת. כשקול ושאנון נפגשים, ניצוצות חשמליים ניתזים לכל עבר. אבל קול צריך לעבוד קשה כדי לשכנע את שאנון לבטוח בו, וכשהעבר שב ורודף אותה, נראה שהפחדים עומדים להביס גם התשוקה העצומה שביניהם.

אהבה ברחוב סקוטלנד הוא הספר החמישי בסדרת רבי־המכר האהובים מאת סמנתה יאנג. קדמו לו בסדרה: אהבה ברחוב דבלין, אהבה בדרך לונדון, אהבה בכיכר אינדיה ואהבה בסמטת ג'מייקה.

מקט: 15100496
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

רחוב סקוטלנד

אדינבורו

אני חושבת שהתשתי את סבתא עם המוזיקה שלי ועם הלהג האינסופי שלי על יוּאַן. העיניים שלה כל הזמן נעצמו ברפרוף ונפתחו בחטף, ומדי פעם היא השמיעה "אוי ואבוי". החבר שלי, אותו יואן הנזכר לעיל, היה אמור להגיע מעט אחרי זה לאדינבורו, לאסוף אותי, אז חשבתי שלא יזיק לחכות לו במרפסת הקדמית של סבתא, ובינתיים לתת לה לתפוס תנומה, שהיא בהחלט נזקקה לה.

כשנישקתי את הלחי הדקה שלה ואמרתי שלום, סבתא שלחה אלי חיוך חמים, ועפעפיה כבר החלו לצנוח. על סף יציאה מהבית הגדול, מצאתי את עצמי מהססת במסדרון המרווח.

הבית שלה לא נראה כזה גדול כשסבא היה בחיים, אבל מאז שהוא מת, לפני שלוש שנים, הבית גדל והתקרר כמו במעשה קסמים. מתי שרק יכולתי, כפי שעשיתי אתמול בערב, הייתי נוסעת מבית הורי בעיירה הקטנה כדי לישון לילה אצל סבתא, לפעמים אפילו סוף־שבוע שלם. מאחר שתמיד הרגשתי יותר בבית אצל סבתא מאשר אצל הורי, ניצלתי כל הזדמנות אפשרית להיות אצלה.

עם זאת, הפעם לא יכולתי להישאר כל סוף־השבוע, מפני שהלהקה של יואן הופיעה בערב, והוא רצה שאני אהיה שם. הוא היה הבסיסט של הלהקה. ממש התרגשתי לראות אותו מופיע, אם כי לא ציפיתי בשקיקה לראות בחורות מנסות להתחיל איתו אחרי ההופעה, כפי שחברתי קארו הזהירה אותי שסביר להניח שיקרה.

סגרתי את דלתה של סבתא, הסתובבתי וירדתי כמה מדרגות כדי לעמוד ליד תחתית המרפסת הקדמית, כך שיואן יראה אותי. הוא היה בן שבע־עשרה, מבוגר ממני בכמה שנים, ובדיוק קיבל רישיון נהיגה. הוא ניצל כל תירוץ לנהוג בפונטו הקטנה החבוטה שלו, כך שלא הרגשתי רע שגררתי אותו כל הדרך לאדינבורו כדי לאסוף אותי.

בזמן שחיטטתי בתיק שלי בחיפוש אחר הטלפון והאוזניות, כדי להעביר את הזמן בהאזנה למוזיקה, שמעתי מאחורי משהו כמו צליל של רגל מחליקה על בטון, והסתובבתי בבת אחת בהפתעה.

עיני נתקלו מיד בעיניו של נער.

הוא עמד במרפסת הקדמית של הבית השכן, כמה מדרגות גבוה ממני, והביט בי במשהו שדמה להלם. בזמן שסקרתי אותו הרגשתי את לבי מאיץ.

השיער הבלונדיני־אדמוני שלו היה מעט ארוך מדי ופרוע, אבל עליו זה נראה טוב, מפני… נשמתי עמוק משהרגשתי לפתע רפרוף של עצבים בבטני. הנער היה יפהפה באופן מוחלט.

אצלי בבית הספר לא גידלו כאלה. בזמן שירד באיטיות מהמרפסת, הצבע הירוק החריג של עיניו נעשה צלול יותר. אלה היו עיני "וואו" שהרגשתי שאני עשויה לטבוע בהן, ועלה על דעתי שאולי זה גם מה שיקרה. כשמבטינו ניתקו בסוף, זה היה רק מפני שהשיער שלי הסיח את דעתו.

הידקתי קווצת שיער מאחורי אוזני מתוך מודעות עצמית. עיניו של הנער עקבו אחר התנועה. כשהייתי קטנה ליגלגו על השיער שלי לא מעט, אבל ככל שהתבגרתי התחלתי לקבל עליו מחמאות. משמעות הדבר היתה שלגמרי לא הייתי בטוחה לגבי תגובותיהם של אנשים לשיער שלי, אבל סירבתי לשנות אותו.

ירשתי את השיער מאמי. זה כאילו הדבר היחיד שמשותף לנו.

הוא גולש כמעט עד אחורי בגלים רכים ובתלתלונים טבעיים. לא אדמוני, לא בלונדיני־אדמוני. קרוב יותר לערמוני, ועדיין מעט ג'ינג'י מכדי להיות ערמוני. סבתא היתה אומרת שכשהשמש או אור מלאכותי מאירים על שערי, נדמה שיש הילה של אש מסביב לראשי.

עיניו של הנער שבו אל עיני.

פרק זמן ממש מביך עבר לו כשהמשכנו להביט זה בזה, ויכולתי להרגיש את עצמי מתחילה להתפתל באי־נוחות מהמתח המפתיע שצץ ביני לבין הזר הזה.

בחיפוש אחר מוצא, שמטתי את עיני אל הטריקו השחורה שלו. זאת היתה חולצה של "אֵיירבּוֹרן טוֹקסיק איוֶונט", והרגשתי את שפתי מתעקלות בחיוך מסופק. זו היתה אחת הלהקות האהובות עלי. "ראית אותם בהופעה חיה?" שאלתי במידה לא מבוטלת של קנאה.

הנער הביט למטה בחולצה שלו, כאילו שכח מה הוא לובש. כשהביט בי בחזרה, זווית הפה שלו התרוממה. "הלוואי."

הרגשתי שצף של ריגוש מצליל קולו, ובאופן בלתי מודע התקרבתי עוד מעט אל גדר הברזל שהפרידה בין שתי המרפסות שלנו. "הייתי מתה לראות אותם בהופעה חיה."

הוא התקרב עוד, ואני הטיתי את ראשי לאחור. הוא היה גבוה. אני הייתי קטנה בגובה מטר שישים, והבחור היה גבוה ממני בערך בשלושים סנטימטר. מבטי שוטט, כבר לא בשליטתי, סקר את כתפיו הרחבות וירד לאורך זרועותיו השריריות, הרזות, אל כף היד הגדולה, שבה הוא עטף את אחד מחודי החנית שקישטו את גדר הברזל. הרגשתי טלטלה בבטני לנוכח המחשבה שאחת מהידיים האלה תיגע בי. הן היו גבריות, אבל עדינות, ואצבעותיו היו ארוכות.

הסמקתי כשנזכרתי במה שיואן עשה לי בשבוע שעבר, אלא שפתאום דמיינתי את הנער הזה במקומו. נשכתי את שפתי התחתונה בתחושת אשמה כשהרמתי את מבטי בחזרה אל הנער.

נראה שהוא לא שם לב שמחשבותי נדדו אל אזורים לא מהוגנים. "את מעריצה של 'איירבורן טוקסיק איוונט'?"

הינהנתי, ולפתע הרגשתי שאני מתביישת מהאדם הזה, שהפיק ממני כזאת תגובה חזקה.

"זאת הלהקה האהובה עלי." הוא שלח אלי חיוך קטן, ומיד רציתי לדעת איך הוא נראה כשהוא צוחק.

"אחת מהאהובות גם עלי."

"כן?" הוא נשען מעט קרוב יותר, ועיניו סרקו את פני כאילו אני הדבר הכי מעניין שהוא ראה מעולם. "איזה עוד להקות את אוהבת?"

הריגוש שבתשומת הלב שקיבלתי ממנו חדר מבעד לביישנות הלא אופיינית לי, ופלטתי רשימה של כל הלהקות שהצלחתי להיזכר שהקשבתי להן בזמן האחרון.

אחרי שגמרתי, הוא גמל לי בחיוך שהיה כל כך טוב, שהוא הוציא ממני את האוויר. היה שם משהו פלרטטני, אבל עם זאת נערי, נערי להקסים ולגמרי מעורר חיבה.

זה היה חיוך מעולה. חיוך ממש מעולה, אבל ממש.

נאנחתי ביני לבין עצמי ורכנתי עוד לעבר הגדר.

"איך קוראים לך?" הוא שאל אותי בקול נמוך, מפני שעכשיו היינו כל כך קרובים שיכולנו ללחוש ועדיין לשמוע אחד את השני. ממש יכולתי להרגיש את חום גופו, וההבנה שאנחנו עומדים בצורה אינטימית למדי גרמה לי להיות מודעת באופן מוגזם לגוף שלי ולשלו. שוב הסמקתי ביני לבין עצמי, והייתי אסירת תודה על כך שאני לא ג'ינג'ית טיפוסית עם עור שנוטה להסמקה.

"שאנוֹן," עניתי, כשאני בטוחה שיש איזו דממה באוויר בינינו, וחששתי להפר את מה שזה לא היה אם אדבר בקול רם מדי. "ולך?"

"קוֹל," הוא אמר. "קול ווֹקר."

זה גרם לי לחייך. השם התאים לו באופן מושלם. "אתה נשמע כמו גיבור."

קול חייך. "גיבור?"

"כן. כאילו, אם היתה אפוקליפסת זומבים, לגיבור שהיה מנסה להציל את כולם היה שם כמו קול ווקר."

הצחקוק שלו חימם את כל כולי, כמו גם האופן שבו עיניו התבהרו בשעשוע.

"אפוקליפסת זומבים?"

"זה יכול לקרות," התעקשתי, מפני שאני אף פעם לא רוצה לפסול מראש שום הרפתקה בחיים.

"את לא נראית מודאגת במיוחד מהאפשרות."

זה היה מפני שלא הייתי מודאגת. משכתי בכתפי. "פשוט, מעולם לא הבנתי למה אנשים פוחדים מזומבים. הם זזים ממש לאט וסובלים ממוות מוחי."

קול ציחקק. "שתי עובדות מבוססות."

חייכתי. "אז מה, קול ווקר, אתה גיבור?"

הוא גירד את לחיו והביט אל המרחק. "מה זה גיבור בכלל?"

משכתי בכתפי, מופתעת מהשאלה העמוקה והרצינית. "אני מניחה שזה מישהו שמציל אנשים."

עיניו ניתרו בחזרה אלי. "כן, אני מניח שזה נכון."

שלחתי אליו חיוך מפלרטט, בניסיון לשפר את האווירה. "אז אתה מציל אנשים?"

קול צחק. "אני בסך הכול בן חמש־עשרה. תני לי הזדמנות."

אם ככה, אנחנו בני אותו הגיל. זה הפתיע אותי. הייתי נותנת לו שמונה־עשרה. "אתה ממש גבוה יחסית לבן חמש־עשרה."

עיניו שוטטו עלי, וחיוך קטן ריצד על שפתיו. "בטח הרבה אנשים נראים לך גבוהים."

"אתה קורא לי נמוכה?"

"את טוענת שאת לא נמוכה?"

עיקמתי את האף. "אני לא שוגה באשליות. זה פשוט לא מנומס להעיר על נמיכותה של נערה. לך תדע, אולי אני ממש כועסת על העולם בגלל שאני מאותגרת אנכית."

"אולי אני ממש כועס על העולם בגלל שאני גבוה."

שלחתי אליו מבט של כן, ברור, והוא פרץ בצחוק.

"בסדר, אני לא כועס על זה שאני גבוה. אבל את לא צריכה לכעוס בגלל הגובה שלך."

"אני לא," מיהרתי להרגיע אותו. "סתם הבהרתי פואנטה."

"פואנטה נטולת פואנטה."

ציחקקתי תוך הרהור על השיחה הביזארית שלנו. "נכון."

קול חייך, והרגשתי שקרבי שוב מתחממים מהאופן שבו הוא הביט בי. "ממילא קשה לי להאמין שמישהו בכלל שם לב לגובה שלך. יש לך את השיער המופלא הזה ואת העיניים המדהימות שמסיחים את הדעת." ברגע שהוא אמר את זה הוא הסמיק והעביר יד בשערו, כאילו הוא נבוך מכך שהחמיא לי בקול רם.

לחיי בערו מהנאה. "גם לך יש עיניים מדהימות."

הביישנות הרגעית שלו נעלמה בן רגע בעקבות המחמאה שלי. קול נשען קדימה מעל הגדר. "בבקשה תגידי לי שאת גרה כאן."

לפני שהספקתי לענות ריסקה צפירה רמה את העוצמה שנוצרה בינינו, סובבתי את ראשי בחטף וראיתי את יואן מתקרב בפונטו הישנה שלו. המציאות התרסקה עלי שוב, ומסיבה כלשהי הרגשתי תחושת אובדן משונה כשהבטתי בחזרה אל קול. "אני גרה בגלזגו," אמרתי לו בחרטה. החוויתי על המכונית. "החבר שלי בא לאסוף אותי."

אכזבה הבזיקה בעיניו של קול. "חבר?" מבטו ניתר אל המכונית, וראיתי את פניו נופלים.

לבי צנח בחזי. "מצטערת," לחשתי, מבלי להיות בטוחה כלל על מה אני מתנצלת.

"גם אני," הוא מילמל.

יואן צפר שוב, ואני החוורתי, וירדתי במדרגות כשעיני עדיין מכוונות אל קול. המשכנו להביט זה בזה כשהלכתי למכונית ונכנסתי לתוכה באיטיות ובחוסר רצון.

"היי, בייבי," אמר יואן, שניתק את הקשר שלי עם קול.

שלחתי אל החבר שלי חיוך קלוש. "היי."

הוא נשען לנשק אותי לפני שהתרווח שוב במושב שלו כדי לנסוע משם.

אחוזת פניקה הסתובבתי בחזרה אל החלון שלי כדי למצוא את קול, אבל המרפסת הקדמית שבה עמד ניצבה עכשיו ריקה. תחושה כבדה השתלטה עלי.

"מי זה היה?" שאל יואן.

"מי?"

"הבחור על המדרגות."

"לא יודעת." אבל אני מקווה שיֵצא לי לגלות.

יואן התחיל ללהג על הלהקה, מבלי לטרוח לשאול איך עבר עלי הערב או איך סבתא נראתה לי, למרות שאמרתי לו שאני דואגת לה. בזמן שהמכונית הוציאה אותי מרחוב סקוטלנד כשאני אפופה בפטפוט הבלתי פוסק שלו, הרגשתי כאילו הגורל הגיש לי שני ספלים, ושאני ברוב טיפשותי שתיתי מהספל הלא נכון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה ברחוב סקוטלנד”