רוח זרה מציג תמונה מורכבת ומעוררת מחשבה על אודות יצרים אנושיים ועל אודות היחסים בין הטקסט לבין הסוגה הספרותית והרומן […]
עשרות בשנים היססתי בדבר כתיבת סיפור אהבה זה, כי מה היה לי לחדש באמת בסוגה ספרותית כה עשירה זו מעל פניהם של כל הסופרים שהתלבטו בה, מאז הולדתם של התיאטרון והרומן בתרבות המערבית, לפני דורות רבים, ולכל הפחות מאז המאה השש עשרה. וניתן בקלות להניח שרוב הסיפורים שנכתבו במערב מאז המאה השש עשרה לפחות, הינם, במהותם, בצורה זו או אחרת, סיפורי אהבה, או לפחות סיפורים שמתרכזים במערכות יחסים אנושיות, ובמיוחד במערכות יחסים בין גברים לנשים.
וזאת, מבלי להתייחס לתרבויות העתיקות יותר, ואפילו למיתולוגיות העשירות והמגוונות שקדמו להן, שלא לדבר על ספר התנ"ך, ספר הספרים, ששזור מתחילתו ועד סופו בסיפורי אהבה רבים ומגוונים — אני לוקח את מושג האהבה במובן הרחב ביותר, דהיינו שאני כולל בו יחסים של רעות אמיצה אפילו בין גברים, כגון יחסי האהבה שהיו בין דויד ויהונתן, ושהטקסט בספר שמואל מתייחס אליהם בכל מורכבותם. מאידך, לא ניתן לאמוד בשום צורה כמה סיפורי אהבה כאלה נכתבו בתרבויות האירופאיות הרבות המגוונות והשונות, הסטטיסטיקות פשוט מאתגרות.
מאידך, אין להתעלם מהעובדה שכמה מהסיפורים האלה הם אבני דרך של ממש בהיסטוריה של הספרות המערבית, ובמיוחד בהתפתחותו של הרומן במאות התשע עשרה והעשרים, ובתרבות העולמית בכללותה, וההתייחסות אליהם בספרות הביקורתית ענפה ביותר: מאדאם בוברי של פלובר, אנה קרנינה של טולסטוי, והנאווה לאדון של אלבר כוהן, הם בוודאי אבני דרך, טקסטים מכוננים מהותיים, ואי אפשר לעסוק בהתפתחותו של הרומן המערבי מבלי לעבור דרך שלושת הטקסטים האלה.
וזאת, חרף היותם, אפשר לומר באופן כמעט בלעדי, סיפורי אהבה במובן הקלאסי של הסוגה הזאת, דהיינו סיפורם המשותף של גיבור וגיבורה שנפגשים, לפעמים באקראי, ומפתחים קשרים ביניהם, ולפעמים קשרים עמוקים במיוחד, וזאת, למרות כל האילוצים החברתיים והתרבותיים שבסביבתם, המכבידים במיוחד על אותם קשרים.
אני מבקש לציין בשלב זה את הכישלון החרוץ של האהבות בשלושת הרומנים המכוננים האלה. כידוע אמה בוברי מתאבדת עם רעל עכברים, סולל ואריין של אלבר כוהן גם מתאבדים עם כוס רעל משותפת. טולסטוי בחר עבור אנה קרנינה מוות הרבה יותר אלים: היא זורקת את עצמה מתחת לקרון רכבת. בשלושת המקרים יהיה מאוד רדוקטיבי לייחס את הכישלון לסיפור האהבה המצומצם בלבד, דהיינו הכישלון ביחסים שבינו לבינה.
הגיבורים האלה סובלים בראש ובראשונה מתפיסת עולם פחות או יותר ניהיליסטית שאינה תואמת את הרקע החברתי של חייהם. הם בהכרה מלאה באשר לאבסורד שעוטף אותם מכל עבר. וסיפור האהבה עצמו נועד לחפות על אותו אבסורד שבחייהם. בעייתם היא בראש ובראשונה מטפיזית, ומכאן גדולתם. הם מתמודדים ביומיום עם בעיית המובן של היקום בכללותו. הקורא יכול לתפוס את מצוקתם דרך תיאורי מצבי הרוח והפסיכולוגיה של כל אחד מהם. מכאן מורכבותם של הגיבורים והגיבורות האלה.
אני חייב עוד הערה אחת הנוגעת לטולסטוי ולקרנינה שלו. ידוע שהסופר בשלבי הכתיבה המתקדמים של הרומן שקל בשלב מסוים לשלוח יד בנפשו מפאת תפיסת האבסורד שבחייו. אך מבירא עמיקתא הוא עובר לאיגרא רמה כשהוא מגלה מחדש את הנצרות. על כן קשה לי להשלים עם הניתוח שאלבר כוהן מעניק לנו ברומן שלו אוכל מסמרים באשר לסיפורה העגום של אנה קרנינה.
הגיבור, אוכל מסמרים, מייסד אוניברסיטה שבה הוא מעביר סמינרים על סיפורה של אנה. הוא משתף אותנו בפרודיה סרקסטית שבה הוא עושה צחוק מהרומן של טולסטוי בהומור לא פחות מרצחני. הקורא מתגלגל מצחוק ללא ספק. אבל השאלה היא: האם כוהן פספס או התעלם לגמרי מהממד הטרגי של אנה קרנינה? הרי זה לא ייתכן, מאחר שאין שום ספק שהגיבורים של כוהן עצמו, סולל ואריין, סובלים מאותו ניהיליזם של הגיבורה של טולסטוי.
ואם נתרכז בתקופה היותר קרובה לנו, דהיינו המאה האחרונה פחות או יותר, אל לנו לשכוח כמה סיפורים תרמו הקולנוע והטלוויזיה לסוגה הזאת של סיפורי האהבה, החל מהתחלת המאה העשרים לפחות, ואפילו לפני כן. והרי כל האהבות הספרותיות, באשר הן, מסתיימות תמיד בכישלון צורם והסיבות לכך רבות ומגוונות ומצביעות לרוב על היעדר תקשורת בין בני האדם, ובמקרה שלנו, על חוסר תקשורת בין שני המינים, שאמורים לקיים את התפתחותו והישרדותו של הגזע האנושי על פני האדמה הזאת, שעליה אנו מנסים להתקיים.
אך כל סיפור אהבה יחיד במינו, ואינו דומה לסיפור אהבה אחר, למרות כל המשותף שביניהם − בהיותם מרכיבים בסיסיים באותה שרשרת טקסטים אינסופית ופתוחה − ולמרות הכישלון החרוץ שאהבות ספרותיות אלה נוחלות בסופו של תהליך: לא ידוע לי על סיפור אהבה ספרותי שנגמר בהצלחה של ממש, וזאת לא רק בגלל תפקידה הביקורתי של הספרות בחיינו.
הרי היא אמורה לבחון מקרוב את כל עשיותינו, את כל הפרקטיקות החברתיות באשר הן, אלא שמהותית, והייתי אומר אפילו הגדרתית, סיפורי אהבה אלה נועדו לכישלון מעצם קיומם. וזאת למרות העובדה שהם מהווים סוג של מודלים או דוגמאות של העשייה האנושית באשר היא באותן חברות שבהן הם מתפתחים.
ועבור הקורא המצוי, כל סיפור כזה מוסיף נדבך נוסף בניסיון הלמידה שלו על מנת שהוא יימנע מאותן מלכודות שמרבית האוהבים ביצירות הספרותיות נופלים לתוכן, ומלכודות כאלה יש למכביר. אם כן סיפור זה, כך אנחנו מקווים, יתווסף לתהליך הלמידה הארוך והמגוון של הקורא. על כן אותו קורא המעוניין לשפר את כישורי הלמידה שלו, אם לא את הרחבת הכרתו את העולם, אמור להיאזר בסבלנות על מנת שיוכל להפיק תועלת כלשהי מתהליך הלמידה הזה.
למרות תהליך הלמידה הנמשך זה דורות רבים − בתרבות המערבית זה נמשך לפחות מאז סוף ימי הביניים − ומצביע על חוסר ההצלחה, אם לא הכישלון החרוץ, שבו הוא נתון. ולמרות הכישלון הצורם שחוזר על עצמו במרבית סיפורי האהבה, הקורא המצוי עדיין מייחל לסיפורי אהבה שונים ומגוונים בתקווה שביום מן הימים יהיה סיפור כזה שיסתיים באיזושהי הצלחה, ואפילו חלקית ביותר, שהקורא יוכל להשליך לתוך סיפור חייו.
ובמיוחד שאנו מודעים באשר לסוגה הזאת, עד כמה השפעת הספרות על חייהם של בני האדם עוצמתית היא. הקורא לרוב זקוק להזדהות כלשהי, אם לחיוב ואם לשלילה. ובסוף תהליך הקריאה של רומן כלשהו יוכל תמיד לומר לעצמו: "חבל מאוד שזה לא קורה אצלי, הייתי רוצה לחוות חוויה דומה", כאשר הוא מניח שהסיפור שהוא גמר לקרוא זה עתה מסתיים בהצלחה כלשהי, או "ברוך השם, יש לי הרבה מזל, ניצלתי ממצב דומה. לא הייתי רוצה ליפול לאותה מלכודת!" כשברור לו שהסיפור הסתיים בכישלון צורם.
אחרי הכול, הגזע האנושי המשיך וממשיך להתקיים ולהתרבות על אפם ועל חמתם של כל גיבורי האהבה הספרותיים למיניהם על כל כישלונותיהם. ומסקנה ברורה ומובנת מאליה, היא שאין כל קשר, או לחלופין, הייתי אומר יש קשר זניח ביותר בין סיפורי האהבה למיניהם, כושלים ככל שיהיו, לבין שכפולו של הגזע האנושי, כי שם נמצאת ההצלחה האמיתית.
בני האדם בכל חברה, עתיקה או פחות עתיקה, המשיכו וממשיכים להתרבות ללא כל זיקה ישירה לביטויים התרבותיים, קרי הספרותיים, של אותן האהבות. ניתן להסיק באופן די ברור, אם כן, ששכפול הגזע האנושי לחוד, וסיפורי האהבה הספרותיים־תרבותיים לחוד, וזאת למרות שיש יחסי גומלין די מורכבים בין שני התהליכים האלה.
ולכל ביטוי תרבותי של האהבות האלה, אם ספרותי או אם קולנועי, יש השלכות מרחיקות לכת בכל השכבות החברתיות. כך שאי אפשר להתעלם מההשלכה של סיפורי האהבה למיניהם על העשייה החברתית, בכל חברה נתונה, ובמיוחד על מערך היחסים בין גברים לנשים באותן חברות. וכפי שהזכרנו, לספרות יש השפעה כבירה על כל מערכות היחסים האלה.
אותה משיכה בין זכרים לנקבות המבטיחה אותו שכפול בכל עולם החי − וזה כולל את הגזע האנושי בכללותו, שהוא כמובן חלק אינטגרלי מעולם החי − אין לה כמעט שום זיקה למודלים התרבותיים שביסוד סיפורי האהבה למיניהם. ולא לשווא המצווה הראשונה שבתורה היא מצוות פרו ורבו.
לא שהיינו ממש זקוקים לציווי כזה: בני האדם התרבו במשך עידן ועידנים, הרבה לפני אותו ציווי, שהוא מרכזי בתרבות היהודית הדתית. יחד עם זאת, זה לא מקרה שהמצווה הראשונה הקרדינלית שבתורה היא מצוות פרו ורבו. וראו איזה פלא: המצווה הראשונה שבתורה חופפת לאינסטינקט הבסיסי הראשוני המקיים את עולם החי בכללותו.
והייתי מעז להוסיף שבספרה האנושית, למרות אותם מודלים תרבותיים שלפעמים עשויים לשבש, בצורה זו או אחרת, לתקופת מה לפחות, את שכפולה של האנושות, היא ממשיכה להשתכפל ללא כל מכשול. הביולוגיה מתחשבת אך מעט במודלים התרבותיים־ספרותיים, וזה נכון לגבי כל תרבות אנושית באשר היא, במערב וגם במזרח.
והייתי אפילו טוען שאותה משיכה בין המינים, שלא ניתנת לשום שליטה, תמיד מובילה, בצורה זו או אחרת, לאותה הזדווגות המבטיחה את השכפול האנושי, על אף האילוצים התרבותיים הרבים, כגון המנהגים השונים, למשל המכתיבים את הקרבה בין נקבות לזכרים בחברה נתונה. אותה משיכה הדדית בין המינים, בסופו של דבר, מצפצפת בגדול על כל אותם מודלים ספרותיים שבהם מתארים לנו את אותן האהבות השמימיות.
ואין מן הנמנע שיש ניגודים חריפים בין שני התהליכים הללו, והרבה גיבורי אהבה מסתובבים להם בחיפוש אחרי אותה רומנטיקה שבספרים באכזבה מתמדת שעדיין לא נפגשו באותה אהבה, אמיתית לכאורה, המופיעה באותם ספרים. אותה אהבה ספרותית, בצורה זו או אחרת, היא כעין אוטופיה ששואפים אליה לנצח מבלי כל אפשרות לממש אותה. וכאן הפער, בעידן המודרני ובחברות המערביות לכל הפחות, בין אותה אהבה רומנטית לבין מימושה בסביבה האנושית.
וניתן לומר שבכל מקרה, בצורה זו או אחרת, התרבות מתפשרת לטובת הביולוגיה, ומי שקובעת בסופו של דבר, מעל ומעבר לכל ספק, היא הביולוגיה. במצבים הקשים ביותר, כגון מלחמות או אסונות טבע נוראיים, כגון רעידות אדמה והצפות, שלהם אנו עדים לאחרונה, הגזע האנושי המשיך וממשיך להתרבות.
והייתי מוסיף שלתהליך השכפול האנושי יש נטייה להתאושש דווקא בתקופות ההיסטוריות הקשות ביותר עבור האנושות, דהיינו שיש הרבה יותר הריונות ולידות בעקבות מלחמות או אסונות מכל סוג, משום מה. כאילו בעקבות האסונות למיניהם יש נטייה להיאחז בחיים, ועל כן להתרבות, כי יצר החיים חזק מכל מכשול.
אין עדיין תגובות