החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

בעידן האהבה והשוקולד

מאת:
מאנגלית: עידית שורר | הוצאה: | 2018-07 | 278 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בעידן האהבה והשוקולד הוא הספר השלישי והאחרון בטרילוגיית הבכורה של גבריאל זווין.

אַניָה בַּלַנשין בת 18 , ולמרות גילה הצעיר היא כבר חוותה אובדן לא פעם, בראש וראשונה אובדן הוריה וסבתהּ האהובה. עכשיו היא בעלת מועדון לילה, וההחלטה לפתוח אותו עם גדול אויביה עלתה לה באובדן הקשה מכול.

אבל אניה ממשיכה. היא נערה שלא עולה על דעתה לוותר. את האובדן היא משאירה מאחור, מועדון הלילה הופך להצלחה הרבה יותר גדולה מכפי שדמיינה, והיא משקיעה את כל כולה בעבודה.

עד הרגע שהיא מחליטה החלטה שגויה, שמאלצת אותה להילחם על חייה. בפעם הראשונה אניה מבינה שאם לא תלמד לקבל עזרה מאחרים, אין לה סיכוי לשרוד.

גֶבּריאל זֶווין היא סופרת נוער מצליחה ומוערכת מאוד, שספריה תורגמו לשפות רבות. הספרים הקודמים בטרילוגיה: ‘כל הדברים שעשיתי‘, ו‘כי זה בדם שלי‘.

מקט: 5154910
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אני נעשית סנדקית בעל כורחי; על מרירות הקקאו

לא רציתי להיות סנדקית, אבל חברתי הטובה התעקשה. ניסיתי לסרב: ‘זה מחמיא לי, אבל סנדקיות אמורות להיות קתוליות טובות.’ בבית הספר לימדו אותנו שסנדקות פירושה אחריות לחינוך הדתי של הילד, ואני לא הייתי במיסה מאז הפסחא ולא הלכתי לווידוי כבר יותר משנה.

סקרלט הביטה בי בהבעת עלבון שאימצה לעצמה בחודש שחלף מאז לידת בנה. הילד התחיל להתנועע, וסקרלט הרימה אותו. ‘כן, ברור,’ היא משכה את המילים בהטעמה תינוקית ועוקצנית גם יחד, ‘כי פֶליקס ואני היינו ממש מתלהבים מקתולית טובה ונכבדה בתור סנדקית, אבל malheureusement, אנחנו תקועים דווקא עם אַניָה, שהיא כידוע לכול קתולית רעה־רעה.’ התינוק גרגר. ‘פליקס, מה באמת האימא המסכנה, הקטינה, הלא־נשואה שלך חשבה לעצמה? מרוב תשישות ועומס המוח כנראה הפסיק לעבוד אצלה. כי הרי אין ולא הייתה בעולם בחורה רעה יותר מאניה בַּלַנשין. רק תשאל אותה.’ סקרלט הושיטה אליי את התינוק. התינוק חייך – הוא היה יצור שמח, עם לחיים־תפּוחים, עיניים כחולות ושיער בהיר – ובתבונתו הרבה לא אמר דבר. חייכתי אליו, אף על פי שלמען האמת, לא הרגשתי נוח כל כך עם תינוקות. ‘אה, נכון. אתה עוד לא יודע לדבר, תינוקי קטן. אבל פעם, כשתגדל, תבקש מהסנדקית שלך לספר לך איזו קתולית רעה – לא, תמחק את זה – בת־אדם רעה היא הייתה. היא חתכה למישהו את היד! היא הקימה חברה בשותפות עם איש איום, והיא העדיפה את החברה הזאת על פני הבחור הכי חמוד בעולם. היא ישבה בכלא. נכון שכדי להגן על אחיה ואחותה, אבל בכל זאת – אם למישהו יש ברירה אחרת, למה לו לבחור דווקא עבריינית צעירה בתור סנדקית? היא שפכה מגש לזניה מהביל על הראש של אבא שלך, והיו אנשים שחשבו שהיא אפילו ניסתה להרעיל אותו. ואם היא הייתה מצליחה, אתה בכלל לא היית כאן–’

‘סקרלט, אסור לך לדבר ככה לפני התינוק.’

היא התעלמה ממני והמשיכה ללהג אל פליקס. ‘אתה מתאר לעצמך, פליקס? כל החיים שלך עלולים להיהרס כי האימא הסתומה שלך בחרה באניה בלנשין להיות הסנדקית שלך.’ היא פנתה אליי. ‘את קולטת מה הולך פה? אני מתנהגת כאילו כבר בטוח שאת הסנדקית שלו, כי זה לגמרי יקרה.’ היא חזרה אל פליקס. ‘עם סנדקית כמוה, כמעט בטוח שאתה מגיע ישר לחיי הפשע, גברבר שלי.’ היא נשקה לו על לחייו הכרסתניות וכרסמה אותו קצת. ‘את רוצה לטעום?’

נענעתי את ראשי לשלילה.

‘מה שבא לך, אבל את מפספסת משהו מעולה,’ היא אמרה.

‘נעשית נורא עוקצנית מאז שנעשית אימא, את יודעת?’

‘באמת? אז יותר טוב שתעשי מה שאני אומרת בלי להתווכח.’

‘אני אפילו לא בטוחה שאני עדיין קתולית,’ אמרתי.

‘אומייגוד/אני לא מאמינה/תרדי מזה כבר, לא גמרנו לדבר על זה? את הסנדקית. אימא שלי מכריחה אותי להטביל אותו, ואת הסנדקית.’

‘סקרלט, אני באמת עשיתי כל מיני דברים.’

‘אני יודעת, ועכשיו גם פליקס יודע. אז טוב שאנחנו נכנסים לזה בעיניים פקוחות. גם אני עשיתי כל מיני דברים. אם זה לא ברור לך.’ היא ליטפה את הפעוט על ראשו והורתה על חדר הילדים הזעיר שהם סידרו בדירת הוריו של גייבל. חדר הילדים שימש פעם מזווה, והוא היה צפוף מאוד כי היינו שם שלושתנו נוסף על החפצים הרבים שמרכיבים את חייו של תינוק. אבל סקרלט עשתה כמיטב יכולתה בחדר הקטנטן, ואף ציירה על הקירות עננים ושמי תכלת. ‘מה זה משנה, כל זה? את החברה הכי טובה שלי. אם לא את, מי תהיה הסנדקית?

‘את אומרת בכנות שאת לא מוכנה לעשות את זה?’ גון קולה של סקרלט עלה לגובה לא נעים, והתינוק החל להתנועע. ‘כי לא מזיז לי מתי בפעם האחרונה הלכת למיסה.’ מצחה היפה של סקרלט התקמט והלך, והיא נראתה כאילו תיכף תתחיל לבכות. ‘ואם לא את, אין לי אף אחת. אז תפסיקי להיות מופרעת. את פשוט תעמדי לידי בכנסייה, וכשהכומר או אימא שלי או מישהו אחר ישאל אותך אם את קתולית טובה, תשקרי.’

ביום הכי חם בקיץ, בשבוע השני של יולי, עמדתי לצד סקרלט בקתדרלת סנט פטריק. היא החזיקה את פליקס בזרועותיה, ושלושתנו נטפנו זיעה בכמויות שיכלו לפתור את משבר המים. גייבל, אביו של התינוק, עמד בצד השני של סקרלט, ומֶדוֹקס, אחיו הגדול של גייבל, והסנדק, עמד לצד גייבל. מדוקס היה גרסה עבת־צוואר, קטנת־עיניים ומנומסת יותר של גייבל. הכומר, אולי משום שהבחין בעובדה שאנחנו עומדים להתעלף מהחום, קיצר בדברים ובהתבדחויות. החום היה כבד כל כך, עד שהוא אפילו לא חש צורך לציין שהוריו של התינוק הם זוג בני נוער לא נשואים. טקס ההטבלה היה באמת בסיסי ונטול גינונים מיותרים. הכומר שאל את מדוקס ואותי, ‘אתם מוכנים לעזור להורים האלה למלא את חובותיהם כהורים קתולים?’

אמרנו שכן.

ואז הופנו השאלות אל ארבעתנו: ‘אתם דוחים את השטן?’

אמרנו שכן.

‘האם רצונכם הוא שפליקס יוטבל על פי אמונת הכנסייה הקתולית?’

‘כן,’ אמרנו, אם כי בשלב הזה כבר היינו מסכימים לכל דבר, העיקר שהטקס הזה יסתיים.

ואז הוא הִזה מים קדושים על ראשו של פליקס, והתינוק פרץ בצחוק. אני יכולה רק להניח שהמים היו מרעננים. גם אני לא הייתי מתנגדת למעט מים קדושים.

אחרי התפילה הלכנו לדירת הוריו של גייבל למסיבת הטבלה. סקרלט הזמינה כמה חברים שלמדנו איתם בתיכון, וביניהם וין, שהוכתר לאחרונה בתואר חברי־לשעבר, ולא ראיתי אותו בערך ארבעה שבועות.

המסיבה דמתה ללוויה. סקרלט הייתה הראשונה שנולד לה תינוק, ואף אחד לא ידע איך להתנהג באירוע כזה. גייבל שיחק במטבח במשחק שתייה עם אחיו. החברים האחרים שלנו מבית הספר ‘השילוש הקדוש’ שוחחו ביניהם בקולות מנומסים ומהוסים. בפינה ישבו ההורים של סקרלט וההורים של גייבל, מלווינו העגמומיים. וין היה עם סקרלט והתינוק, כדי שלא יהיו לבד. נכון שיכולתי לגשת אליהם, אבל רציתי שווין יטריח את עצמו ויבוא אליי מהצד השני של החדר.

‘איך מתקדם המועדון, אניה?’ שאלה אותי צ’אי פּינטֶר. צ’אי הייתה רכלנית איומה, אבל בעיקרו של דבר, טיפוס לא מזיק.

‘אנחנו פותחים בסוף ספטמבר. אם את בעיר, בואי.’

‘בהחלט. דרך אגב, את נראית מותשת,’ אמרה צ’אי. ‘יש לך עיגולים כהים מתחת לעיניים. את לא ישנה כי את דואגת שתיכשלי, כאילו?’

צחקתי. אם אי אפשר להתעלם מצ’אי, מוטב לצחוק ממנה. ‘אני לא ישנה בעיקר כי יש המון עבודה.’

‘אבא שלי אומר שתשעים ושמונה אחוז ממועדוני הלילה בניו יורק נכשלים.’

‘נתון ממש מרשים,’ אמרתי.

‘זה היה עלול להיות תשעים ותשעה אחוז. אבל אניה, מה תעשי אם תיכשלי? תמשיכי ללמוד?’

‘אולי.’

‘סיימת תיכון בכלל?’

‘באביב שעבר הוצאתי תעודת סיום תיכון.’ יש צורך לציין שהיא התחילה לעלות לי על העצבים?

היא הנמיכה את קולה והפנתה את מבטה אל וין, בצד השני של החדר. ‘זה נכון שווין נפרד ממך כי הקמת חברה עם אבא שלו?’

‘אני מעדיפה לא לדבר על זה.’

‘אז זה נכון?’

‘זה מסובך,’ אמרתי. זה היה די נכון.

היא הביטה בווין, ואחר כך עשתה לי עיניים עצובות. ‘אני בחיים לא הייתי מוותרת על זה בעד שום חברה שבעולם,״ היא אמרה. ‘אם הבחור הזה היה אוהב אותי, אז בראש שלי זה היה, כאילו, איזה חברה? את בנאדם פי אלף יותר חזק ממני. בחיי, אניה. אני לגמרי מעריצה אותך.’

‘תודה,’ אמרתי. ההערצה של צ’אי פינטר הצליחה לעורר בי הרגשה איומה לגבי כל אחת מההחלטות שקיבלתי בחודשיים האחרונים. הבלטתי את הסנטר בנחישות ומשכתי את כתפיי לאחור. ‘תשמעי, נראה לי שאני יוצאת למרפסת להתאוורר קצת.’

‘יש היום משהו כמו שלושים ושמונה מעלות,’ קראה צ’אי מאחורי גבי.

‘אני אוהבת את החום,’ אמרתי.

פתחתי את דלת ההזזה ויצאתי החוצה אל תחילתו של ערב הביל. התיישבתי בכיסא נוח מאובק, שהריפוד שלו שתת פיסות ספוג. היום שלי לא התחיל אחר הצוהריים בהטבלה של פליקס, אלא הרבה שעות קודם לכן במועדון. קמתי בחמש בבוקר, ואפילו מעט הנוחות של הכיסא הישן פיתתה אותי להירדם.

אף על פי שמעולם לא הייתי בעלת חלומות במיוחד, חלמתי חלום מוזר נורא שבו הייתי התינוקת של סקרלט. סקרלט החזיקה אותי בידיים, והרגש ממש הציף אותי. בבת אחת נזכרתי איך מרגישים כשיש אימא, כשיש מי שמגונן עליי, כשיש מי שאוהב אותי יותר מכל דבר בעולם. ובחלום, סקרלט איכשהו נהפכה לאימא שלי. לא תמיד הצלחתי לדמיין את הפנים של אימא שלי, אבל בחלום הזה ראיתי אותה ברור מאוד – את עיניה האפורות והנבונות ואת שערה החום־ג’ינג’י ואת הקו הוורוד של פיה ואת הנמשים הבהירים שהיו פזורים על אפה. את הנמשים לא זכרתי, וזה העציב אותי עוד יותר. היא הייתה יפהפייה, אבל היא לא נראתה כמו מישהי שמוכנה לסבול שטויות של מישהו. הבנתי למה אבא שלי רצה אותה, אף על פי שעדיף היה לו להתחתן עם כל אחת חוץ ממנה, כל אחת חוץ משוטרת. אַני, לחשה אימא שלי, את אהובה. תרשי לעצמך להיות אהובה. בחלום לא יכולתי להפסיק לבכות. אולי בגלל זה תינוקות בוכים הרבה כל כך – קשה לשאת את המשקל של כל האהבה הזאת.

‘היי,’ אמר וין. הזדקפתי בכיסא וניסיתי להעמיד פנים שלא ישנתי. (הערת ביניים: למה אנשים עושים את זה? למה לישון זה מביך כל כך?) ‘אני הולך. רציתי לדבר איתך לפני שאני הולך.’

‘אתה לא חוזר בך, אני מניחה.’ לא הבטתי לו בעיניים. דיברתי בקול קריר ויציב.

הוא נענע את ראשו. ‘גם את לא. אבא שלי מדבר לפעמים על המועדון. העסק הולך, אני יודע.’

‘אז מה אתה רוצה?’

‘רציתי לדעת אם אני יכול לעבור אצלך לקחת כמה דברים שהשארתי שם. אני נוסע לחווה של אימא שלי באוֹלבֶּני ואחרי זה חוזר העירה רק לזמן קצר ונוסע לאוניברסיטה.’

מוחי העייף ניסה לרדת לפשר דבריו. ‘נוסע?’

‘כן, החלטתי ללמוד בבוסטון קולג’. כבר אין לי סיבה להישאר בניו יורק.’

זה היה חדש לי. ‘טוב, שיהיה בהצלחה, וין. שיהיה לך נהדר בבוסטון.’

‘הייתי אמור להתייעץ איתך?’ הוא שאל. ‘כי את בטח שלא התייעצת איתי אף פעם על שום דבר.’

‘אתה מגזים.’

‘תהיי כנה, אניה.’

‘מה היית אומר אם הייתי מספרת לך שאני מתכוונת להציע לאבא שלך לעבוד אצלי?’ שאלתי.

‘את לא תדעי לעולם,’ אמר.

‘אני כן יודעת! היית אומר לי לא לעשות את זה.’

‘ברור. הייתי אומר אפילו לגייבל ארסלי לא לעבוד עם אבא שלי, ואותו אני די לא סובל.’

אני לא יודעת למה, אבל תפסתי לו את היד. ‘איזה דברים שלך נמצאים אצלי?’

‘יש קצת בגדים ומעיל חורף ואני חושב שאחד הכובעים שלי נמצא אצל אחותך, אבל נאטי יכולה להשאיר אותו אצלה. השארתי בחדר שלך את ‘אל תיגע בזמיר’ ויכול להיות שיתחשק לי לקרוא אותו עוד פעם. אבל בעיקר אני צריך את הלוח שלי בשביל האוניברסיטה. הוא מתחת למיטה שלך, נדמה לי.’

‘אתה לא צריך לעבור אצלי. אני יכולה להכניס את הכול לארגז ולקחת לעבודה, ואבא שלך יביא לך אותו.’

‘אם זה מה שאת רוצה.’

‘נראה לי שזה יהיה יותר קל. אני לא סקרלט. אני לא מחפשת לעצמי סצנות דרמטיות וחסרות טעם.’

‘איך שאת רוצה, אניה.’

‘אתה תמיד מנומס כזה. זה מעצבן.’

‘ואת תמיד שומרת הכול בפנים. אנחנו לא מתאימים בכלל, באמת.’

שילבתי את הזרועות והפניתי את הראש הצידה. כעסתי. לא היה לי ברור למה אני כועסת, אבל כעסתי. אני בטוחה שלולא הייתי עייפה כל כך, הייתי מצליחה יותר לרסן את רגשותיי.

‘למה בכלל באת לחנוכת המועדון אם לא חשבת לפחות לנסות לסלוח לי?’

כן ניסיתי, אניה. רציתי לבדוק אם אני יכול להתגבר על זה.’

‘ומה?’

‘והתברר לי שאני לא יכול.’

‘אתה כן יכול.’ חשבתי שאף אחד לא יכול לראות אותנו, אבל בכל מקרה לא היה לי אכפת. חיבקתי אותו. דחפתי אותו לפינת המרפסת והצמדתי את שפתיי אל שפתיו. לקח לי אולי שתי שניות לשים לב שלמעשה הוא לא מנשק אותי בחזרה.

‘אני לא יכול,’ חזר ואמר.

‘אז זהו זה. אתה כבר לא אוהב אותי?’

בתחילה הוא לא ענה. הוא נענע את ראשו. ‘לא מספיק בשביל להתגבר על זה. אני לא עד כדי כך אוהב אותך.’

אני חוזרת: הוא אהב אותי, רק לא מספיק.

לא היה מה להתווכח על זה, ובכל זאת ניסיתי. ‘אתה תתחרט על זה,’ אמרתי. ‘המועדון יהיה הצלחה ענקית, ואתה תצטער שלא תמכת בי. כי כשאוהבים מישהו, אוהבים אותו בכל תנאי. אוהבים אותו גם כשהוא עושה טעויות. זה מה שאני חושבת.’

‘אני אמור לאהוב אותך ולא משנה איך את מתנהגת? לא משנה מה את עושה? לא הייתי מכבד את עצמי אם הייתי מרגיש ככה.’

הוא צדק כנראה.

נמאס לי להתגונן ולנסות לשכנע אותו לראות את המצב מנקודת המבט שלי. הבטתי בכתפו של וין, במרחק קטן כל כך מפניי. כמה נוח יהיה להנמיך את צווארי ולהניח את ראשי במרווח הנעים הזה בין כתפו וסנטרו, שנראה כי תוכנן במיוחד בשבילי. יכולתי בקלות לומר לו שהמועדון והשותפות העסקית עם אביו היו טעות איומה ולהתחנן לחזור אליו. לשנייה אחת עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין איך ייראה עתידי אם וין יהיה בו. אני רואה בית באיזה מקום מחוץ לעיר – לווין יש אוסף של תקליטים עתיקים, ואולי אני מצליחה ללמוד לבשל עוד מאכלים חוץ ממקרוני ואפונה קפואה. אני רואה את החתונה שלנו – היא נערכת על חוף ים, והוא לובש חליפה כחולה מפוספסת, והטבעות שלנו הן מזהב לבן. אני רואה תינוק כהה שיער – אני קוראת לו ליאוניד על שם אבא שלי, או אַלֶכּסָה, על שם אחותו של וין, אם זאת תינוקת. אני רואה הכול, והכול נחמד מאוד.

יכולתי בקלות לומר לו את זה, אבל ידעתי שאשנא את עצמי. הייתה לי הזדמנות לבנות משהו, ובו בזמן לעשות משהו שאבי לא הצליח לעשות. לא הייתי מסוגלת לוותר על זה, אפילו לא למען הבחור הזה. הוא לבדו לא הספיק לי.

לכן זקפתי את צווארי העייף והישרתי מבט קדימה. הוא מתכוון לנסוע ללמוד, ואני אניח לו.

מן המרפסת שמעתי את התינוק מתחיל לבכות. חבריי ללימודים לשעבר ראו בבכיו של פליקס אות לכך שהמסיבה הסתיימה. מבעד לדלת הזכוכית ראיתי אותם יוצאים זה אחר זה. אני לא יודעת למה, אבל ניסיתי להתבדח. ‘זה נראה כמו מסיבת הסיום הכי גרועה בעולם,’ אמרתי. ‘אולי השנייה הכי גרועה, אם סופרים גם את המסיבה של י’א.’ נגעתי בקלילות בירכו של וין, בדיוק במקום שבן דודי ירה בו במסיבת הסיום הכי גרועה בעולם. לשנייה אחת היה נדמה לי שהוא יצחק, אבל הוא הזיז את רגלו כדי שידי לא תיגע בה.

וין משך אותי אל חזהו. ‘שלום,’ הוא לחש בטון הכי רך ששמעתי ממנו בזמן האחרון. ‘אני מקווה שהחיים ייתנו לך את כל מה שאת רוצה.’

ידעתי שהכול נגמר. בניגוד לפעמים האחרות שבהן רבנו, הוא לא נשמע כועס. הוא נשמע כאילו השלים עם המצב. הוא נשמע כאילו הוא כבר נמצא הרחק משם.

כעבור שנייה הוא שחרר אותי ובאמת הלך.

הסתובבתי עם הגב והשקפתי על העיר בעת שקיעת השמש. אף על פי שבחרתי את דרכי, לא רציתי לדעת איך הוא נראה כשהוא מתרחק ממני.

***

חיכיתי כרבע שעה ונכנסתי לדירה. בינתיים נשארו שם רק סקרלט ופליקס. ‘אני מתה על מסיבות,’ אמרה סקרלט, ‘אבל זאת הייתה עלובה. אל תגידי שלא, אַני. מילא לשקר לכומר, אבל מאוחר מדי להתחיל לשקר לי.’

‘אני אעזור לך לסדר פה,’ אמרתי. ‘איפה גייבל?’

‘יצא עם אחיו,’ היא אמרה. ‘ואחרי כן הוא צריך ללכת לעבודה.’ גייבל עבד כסניטר בבית חולים, עבודה ממש מחורבנת, כי הוא היה צריך לרוקן סירי לילה ולשטוף רצפות. הוא לא הצליח למצוא עבודה אחרת, ואני מניחה שזה היה אצילי מצידו שהוא לקח אותה. ‘את חושבת שזאת הייתה טעות להזמין את החברים מבית הספר?’

‘לדעתי זה בסדר,’ אמרתי.

‘ראיתי שדיברת עם וין.’

‘שום דבר לא השתנה.’

‘חבל,’ היא אמרה. סידרנו את הדירה בשתיקה. סקרלט התחילה לשאוב את השטיחים, ולכן לא שמתי לב מייד שהיא בוכה.

ניגשתי לשואב וכיביתי אותו. ‘מה קרה?’

‘אני חושבת לעצמי, איזה סיכוי יש לכולנו אם לווין ולך זה לא הצליח.’

‘סקרלט, זה רומן מהתיכון. הוא לא אמור להחזיק מעמד לנצח.’

‘אם את לא טיפשה שהצליחה להידפק עם היריון,’ אמרה סקרלט.

‘לא לזה התכוונתי.’

‘אני יודעת.’ סקרלט נאנחה. ‘ואני יודעת למה את פותחת את המועדון, אבל את בטוחה שצ’רלס דֶלַקרוּאָה שווה את זה?’

‘בטוחה. כבר הסברתי לך את זה.’ הפעלתי את השואב ושאבתי את השטיחים. משכתי את השואב בתנופות ארוכות ומטורפות על השטיח: שאיבת שטיחים כועסת. ושוב כיביתי את השואב. ‘תשמעי, לא קל לעשות את מה שאני עושה. אין לי שום עזרה. אף אחד לא תומך בי. לא מר קיפלינג. לא הוריי ולא נַנָה, כי הם מתים. לא נאטי, כי היא ילדה. לא ליאו, כי הוא בכלא. לא משפחת בלנשין, כי הם חושבים שאני מאיימת על העסקים שלהם. בטח שלא וין. אף אחד. אני לבד, סקרלט. אני הכי לבד שהייתי בחיים שלי. אני יודעת שאני בחרתי בזה. אבל זה פוגע בי שאת בצד של וין במקום להיות בצד שלי. אני מנצלת את מר דלקרואה כי הוא הקשר שלי עם הרשויות העירוניות. אני צריכה אותו, סקרלט. הוא היה חלק מהתוכנית שלי מההתחלה. אין אף אחד שיכול להחליף אותו. וין מבקש ממני את הדבר היחיד שאני לא יכולה לתת לו. את לא חושבת שחבל לי שאני לא יכולה?’

‘סליחה,’ היא אמרה.

‘ואני לא יכולה להישאר עם וין דלקרואה רק כדי שהחברה הכי טובה שלי לא תתייאש מהרעיון של רומנטיקה.’

עיניה של סקרלט התמלאו דמעות. ‘בואי לא נתווכח. אני טיפשה. תתעלמי ממני.’

‘אני שונאת שאת קוראת לעצמך טיפשה. אף אחד לא חושב שאת טיפשה.’

‘אני חושבת את זה על עצמי,’ אמרה סקרלט. ‘תסתכלי עליי. מה אני יכולה לעשות?’

‘קודם כול, נגמור לנקות את הדירה.’

‘אחרי זה, התכוונתי.’

‘אחרי זה ניקח את פליקס ונלך למועדון שלי. לוסי, המיקסולוגית, עובדת עד שעה מאוחרת והיא צריכה שנטעם כמה משקאות קקאו.’

‘ואחרי זה?’

‘אני לא יודעת. את כבר תמצאי משהו. אבל אני לא מכירה דרך אחרת להתקדם. מכינים רשימה ומתחילים לעשות את הדברים שרשומים בה.’

‘עדיין מריר,’ אמרתי למיקסולוגית שזה עתה קיבלתי לעבודה אצלנו כשנתתי לה את האחרונה בסדרת הכוסות. ללוסי היה שיער בלונדיני־לבן גזוז קצר, עיניים כחולות בהירות, עור בהיר, פה קשתי גדול וגוף ארוך וספורטיבי. כשהיא לבשה חלוק וכובע שף, היא נראתה לי כמו טבלת שוקולד בַּלַנשין לבן. תמיד ידעתי מתי היא עובדת במטבח, כי אפילו מהמשרד שלי בקצה המסדרון שמעתי אותה ממלמלת ומקללת. המילים הגסות היו כנראה חלק מהתהליך היצירתי אצלה. חיבבתי אותה מאוד, דרך אגב. לולא הייתה העובדת שלי, אולי היא הייתה חברה שלי.

‘את חושבת שצריך להוסיף סוכר?’ שאלה לוסי.

‘אני חושבת שצריך… משהו. זה עוד יותר מריר מהקודם.’

‘זה הטעם של קקאו, אניה. אני מתחילה לחשוב שאת לא אוהבת טעם של קקאו. סקרלט, מה דעתך?’

סקרלט לגמה. ‘המתיקות לא ממש ברורה, אבל אני כן מרגישה מתיקות,’ היא אמרה.

‘תודה,’ אמרה לוסי.

‘זאת סקרלט,’ אמרתי. ‘את תמיד מחפשת את המתיקות.’

‘ואולי את תמיד מחפשת את המרירות,’ התלוצצה סקרלט.

‘יפָה, פיקחית ואופטימית. חבל שאת לא הבוסית שלי,’ אמרה לוסי.

‘היא לא כזאת עליזה כמו שהיא נראית,’ אמרתי ללוסי. ‘לפני שעה מצאתי אותה שואבת אבק ובוכה.’

‘כולם בוכים כשהם שואבים,’ אמרה לוסי.

‘אני יודעת, זה נכון,’ הסכימה סקרלט. ‘הרעידות האלה מפעילות את הרגש.’

‘אבל אני רצינית,’ אמרתי. ‘במקסיקו המשקאות לא היו כהים כל כך.’

‘אז אולי תזמיני את הידיד המקסיקני שלך שיבוא להכין משקאות?’ המיקסולוגית שלי למדה ב’מכון הקולינרי של אמריקה’ וב’לֶה קוֹרדוֹן בּלו’ והייתה רגישה לביקורת.

‘לוסי, את יודעת שיש לי המון כבוד אלייך. אבל המשקאות צריכים להיות מושלמים.’

‘בואי נשאל את שובר הלבבות,’ אמרה לוסי. ‘ברשותך, סקרלט.’

‘אין סיבה שלא,’ אמרה סקרלט. היא טבלה את הזרת בסיר והושיטה אותה לפליקס לליקוק. הוא טעם בהיסוס. בתחילה הוא חייך. לוסי החלה להיראות מרוצה מעצמה במידה בלתי נסבלת.

‘הוא מחייך מכל דבר,’ אמרתי.

פתאום התקפל פיו לצורה של ורד נבול.

‘אוי סליחה, בובון!’ אמרה סקרלט. ‘אני אימא כזאת איומה.’

‘את רואה?’ אמרתי.

‘נראה לי שקקאו הוא טעם מתוחכם מדי לחך של תינוק,’ אמרה לוסי. היא נאנחה ושפכה את תכולת הסיר לכיור. ‘מחר,’ היא אמרה, ‘ננסה שוב. ניכשל שוב. נשתפר.’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעידן האהבה והשוקולד”