השתקפויות בעין זהב

מקט: 001-3000-339

מוצב צבאי בעיתות שלום הוא מקום משעמם. קורים דברים, אבל אז הם חוזרים ונשנים. די במתווה הכללי של המתקן הצבאי להוסיף על השגרה החדגונית – צריפי הבטון הענקיים, את שורותיהם המסודרות של בתי הקצינים האחידים, את חדר הכושר, הכנסייה, מגרש הגולף ובריכות השחייה, כולם מעוצבים על פי דפוס נוקשה מסוים. ואפשר ששיממונו של המוצב הצבאי נובע בעיקר מן הבידוד ומכללי הבטיחות ומשעות הפנאי המתמשכות לאינסוף, משום שלמן הרגע שבו נכנס אדם לצבא, אין הוא צפוי אלא ללכת בעקבות קודמיו. ועם זאת, מפעם לפעם מתרחשים במוצב צבאי אי אלו דברים שלא סביר שיקרו שוב. במתקן דרומי אחד בוצע רצח לפני כמה שנים. בטרגדיה ההיא נטלו חלק שני קצינים, חייל, שתי נשים, פיליפיני וסוס.
החייל בפרשה ההיא היה טוראי אֶלג’י ויליאמס. לעיתים קרובות אפשר היה לראות אותו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יושב לבדו על אחד הספסלים הניצבים לאורך המדרכה שלפני הצריפים. היה זה מקום נעים בזכות שורה כפולה מתארכת של עצי אדר צעירים, שהטילו על המדשאה ועל המדרכה צללים צוננים, שבריריים ונשובי רוח. באביב היו עלי העצים ירוקים זוהרים, ובבוא החודשים החמים פשט בהם גוון שלֵו, כהה. בשלהי הסתיו היו לזהב לוהב. כאן היה יושב טוראי ויליאמס ומחכה לקריאה לארוחת הערב בחדר האוכל. הוא היה חייל צעיר וחרישי, ובקסרקטין לא היו לו לא אויב ולא ידיד. פניו העגולים וצרובי השמש ניחנו במין תום ערני. שפתיו העבות היו אדומות, ובלורית שיער נשמטה על מצחו, חומה וסבוכה. עיניו — כעין תערובת מוזרה של ענבר וחוּם — הביעו אילמות שנשקפת בדרך כלל מעיניהם של בעלי החיים. במבט ראשון הותירה צורתו החיצונית של טוראי ויליאמס רושם כבד ומגושם במקצת. אבל לא היה זה אלא רושם מטעה; הוא נע בדממה ובזריזות של יצור פרא או של גנב. לא אחת, חיילים שדימו בליבם כי הם לגמרי לבדם נדהמו לראות אותו צץ לפניהם מן האין. ידיו היו קטנות, בעלות חיטוב עדין, וחזקות מאוד.
טוראי ויליאמס לא עישן, לא שתה, לא זנה ולא הימר. בצריפים היה מכונס בעצמו ובעיני הגברים האחרים היה כעין תעלומה. את רוב שעות הפנאי בילה טוראי ויליאמס ביערות המקיפים את המוצב. השמורה, עשרים וארבעה קילומטרים רבועים שטחה, הייתה ארץ פרא, אדמת בראשית. היו שם עצי אורן בתוליים ענקיים, זני פרחים רבים מספור, ואפילו בעלי חיים מהוססים כגון צבאים, חזירי בר ושועלים. פרט לרכיבה על סוסים, לא נמשך טוראי ויליאמס אחר שאר ענפי הספורט שעמדו לרשות החוגרים. איש לא ראה אותו מעולם בחדר הכושר או בבריכת השחייה. אף פעם לא נראה צוחק, מתרגז או מפגין סבל כך או אחרת. הוא אכל לשובע שלוש ארוחות מלאות ביום, ומעולם לא התלונן על טיב האוכל כשאר החיילים. הוא ישן בחדר ובו טור כפול ארוך של כשלושים ושש מיטות שדה. לא היה זה חדר שלֵו. בלילה, כשכבו האורות, נשמעו לעיתים קרובות קולות נחרה, נאצות, וזעקות חנוקות של חלומות בלהה. אבל טוראי ויליאמס ישן בלב שקט. לפעמים חמק ממיטתו רשרוש חשאי של עטיפת ממתק.
במלאת שנתיים לשירותו הצבאי זומן יום אחד טוראי ויליאמס אל מגוריו של קפטן1 פֶּנדֶרטוֹן. וכך קרה הדבר. במהלך ששת החודשים הקודמים הוצב טוראי ויליאמס באורוות באופן קבוע, משום שהיה לעזר רב בטיפול בסוסים. במקרה טלפן קפטן פנדרטון לרב־הסמל הפלוגתי, ומאחר שסוסים רבים יצאו להשתתף בתרגילים צבאיים בעת ההיא, והעבודה סביב האורוות נתמעטה, התאים טוראי ויליאמס לתפקיד המבוקש. אופי המשימה היה פשוט. קפטן פנדרטון רצה לברא חלק קטן מן היער שבגב ביתו, כך שבסופו של דבר, כאשר יעמידו שם את מתקן הגריל, הוא יוכל לערוך מסיבות באוויר הפתוח. עבודה כזאת תארך, ככל הנראה, יום עבודה אחד מלא. טוראי ויליאמס יצא למשימה בסביבות שבע וחצי בבוקר. היה זה יום בהיר ושטוף שמש באוקטובר. הוא ידע היכן מתגורר הקפטן, מפני שהיה חולף ליד ביתו לעיתים קרובות כאשר יצא לשוטט ביערות. הוא גם הכיר היטב את הקפטן על פי חזותו. למעשה, פעם פגע בקפטן בשוגג. שנה וחצי לפני כן נשלח טוראי ויליאמס לעבוד מספר שבועות בשירותו של סגן־מפקד הפלוגה שסיפחה אותו. יום אחד אחר הצהריים ביקר קפטן פנדרטון את הלוטננט, וכשטוראי ויליאמס הגיש להם כיבוד, נשפכה תכולתו של ספל קפה על מכנסיו של הקפטן. הוא אף ראה את הקפטן לעיתים קרובות באורוות, והיה מופקד על הטיפול בְּסוסהּ של אשת הקפטן, סוס הרבעה ערמוני, שלא היה יפה ממנו בכל סוסי הרכיבה.
הקפטן גר בפאתי המוצב. ביתו, מבנה טיח ובו שמונה חדרים ושתי קומות, היה זהה לשאר הבתים ברחוב, פרט לעובדה ששכן בקצהו. משני צידיה גבלה מדשאת הבית בשמורת הטבע. שכנו היחיד של הקפטן היה מייג’ור מוריס לֶנגדוֹן, שגר מימינו. כל בתי הרחוב השקיפו אל שדה גדול ושטוח המצמיח עשב חום, אשר שימש עד לאחרונה כמגרש פולו.
כאשר הגיע טוראי ויליאמס אל יעדו, יצא הקפטן להסביר לו בפירוט מה הוא רוצה שייעשה. את שיחי האלון והשיחים הקוצניים הנמוכים יש לעקור, ואת ענפי העצים הגדולים שהזדקרו מתחת לקו הגובה של שני מטרים יש לגדוע מגזעיהם. הקפטן הצביע לעבר עץ אלון עתיק שניצב במרחק כעשרים מטרים מן המדשאה, בתור סימון הגבול של מרחב העבודה. על אחת מידיו הלבנות, השמנמנות, ענד הקפטן טבעת זהב. הוא לבש הבוקר מכנסי חאקי שהגיעו עד לברכיו, גרב גרבי צמר גבוהים ועטה ז’קט מעור מעובד. פניו היו חדים ומתוחים. שערו היה שחור וצבע עיניו כחול זגוגי. הקפטן לא זיהה את טוראי ויליאמס כמדומה, וחילק את הוראותיו בעצבנות נוקדנית. הוא אמר לטוראי ויליאמס שעליו להשלים את העבודה בו ביום, ואילו הוא יחזור בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
כל שעות הבוקר עבד החייל בהתמדה. אחר כך הלך אל חדר האוכל לארוחת הצהריים. בשעה ארבע הסתיימה העבודה. הוא פעל על פי הוראותיו המדויקות של הקפטן ואף למעלה מזה. צורתו של עץ האלון הגדול שסימן את הגבול הייתה יוצאת דופן, ענפיו שבצד המדשאה היו גבוהים דיים כדי להלך תחתיהם, ואילו הענפים שמעברו האחר של העץ כרעו מטה אל הקרקע בחן. החייל טרח טרחה רבה וכרת את הענפים מראשון ועד אחרון. כשנשלמה העבודה הוא נשען על גזע של עץ אורן וחיכה. נראה כי הוא נינוח ושבע רצון ונכון לעמוד ולחכות כך לנצח.
“הֵיי, מה אתה עושה כאן?” שאל אותו קול לפתע.
החייל ראה את אשתו של הקפטן יוצאת מהכניסה האחורית של הבית הסמוך וחוצה את המדשאה לעברו. הוא ראה אותה, אבל היא לא חדרה אל תחום הכרתו הקודרת עד שפנתה אליו.
“הייתי ליד האורוות,” אמרה גברת פנדרטון. “פַיֶירבֶּרד שלי חטף בעיטה.”
“כן, גבירתי,” ענה החייל במעורפל. הוא התמהמה רגע כדי לעכל את פשר דבריה. “אֵיך?”
“את זה אני לא יודעת. אולי איזה פרד ארור או שאולי נתנו לו להיכנס אל האורווה של הסוסות. רתחתי מזעם וביקשתי שיקראו לך.”
אשת הקפטן נשכבה בערסל שנקשר בין שני עצים בקצה המדשאה. אפילו כך, במגפיים, במכנסי רכיבה מצמר שהתרפשו והתבלו באזור הברכיים ובאפודה אפורה, ניכר בה כי היא אישה נאה מאוד. פניה הפיקו שלווה ענוגה כשל המדונה ושערה האדמוני החלק היה אסוף בסרט על עורפה. בשעה שנחה לה שם יצאה המשרתת, כושית צעירה, נושאת מגש עם בקבוק של ויסקי שיפון, כוסית וקצת מים. גברת פנדרטון לא דקדקה במיוחד בהרגלי השתייה שלה. בבת אחת רוקנה אל גרונה שתי כוסיות ויסקי ומייד השלימה אותן בלגימה מהירה של מים קרים. שוב לא פנתה אל החייל והוא לא התעניין עוד בתקרית הסוס. נדמה שאיש מהם אינו מודע לנוכחותו של האחר. החייל נשען לאחור על עץ האורן שלו ובהה בחלל בלי למצמץ.
שמש הסתיו המאוחרת יצקה הילה זוהרת על פני הדשא החורפי הדשן, וגם ביערות הבקיע האור מתוך אזורי עלווה דלילים ורָקַע באדמה דפוסי זהב בוערים. ואז פתאום נעלמה השמש. צינה אחזה באוויר ורוח קלה וצלולה חצתה אותו. הגיעה השעה לסגת. אי שם נשמעה תרועת החצוצרה, מתבהרת במרחק ומתהדהדת ביערות בנעימה חלולה אבודה. הלילה היה קרוב כמטחווי זרוע.
אז חזר קפטן פנדרטון. הוא החנה את מכוניתו לפני הבית ומייד חצה את החצר כדי לבדוק כיצד נעשתה העבודה. הוא בירך את אשתו והצדיע חטופות לחייל, שעמד עכשיו בפיזור דעת לפניו. הקפטן העיף מבט בחלל החשוף. בבת אחת נקש באצבעותיו ושפתיו התחדדו בלגלוג דק ומאובן. הוא הפנה את עיניו הכחולות הבהירות אל החייל. אז אמר בשקט רב: “טוראי, כל הרעיון היה עץ האלון הגדול.”
החייל שמע את דבריו בדממה. ארשת פניו העגולים הרציניים לא השתנתה.
“ההנחיות היו לפנות את הקרקע רק עד עץ האלון,” המשיך הקצין בקול רם יותר. בצעד נוקשה חזר אל העץ המדובר והצביע על אזור הענפים שנכרתו עד היסוד. “הצורה שבה הענפים הצטופפו על האדמה וחסמו את הרקע של היער הייתה כל העניין. עכשיו הכול נהרס.” סערת הנפש של הקפטן הייתה כמדומה גדולה למידותיה של תקלה מצערת שכזאת. בעומדו לבדו ביער הוא היה איש קטן.
“מה הקפטן רוצה שאעשה?” שאל טוראי ויליאמס בתום שתיקה ארוכה.
גברת פנדרטון צחקה פתאום ותקעה בדשא את עקב המגף כדי לנדנד את הערסל. “הקפטן רוצה שתאסוף את הענפים ותתפור אותם לעץ מחדש.”
בעלה לא צחק. “כאן!” אמר לחייל. “תביא כמה עלים ותפזר אותם על האדמה עד שהם יכסו את האזורים שהענפים כיסו קודם. אז תוכל ללכת.” הוא טפח קלות על כתפו של החייל ונכנס אל הבית.
טוראי ויליאמס חזר לאיטו אל היער החשוך כדי ללקט שם עלים מן הקרקע. אשתו של הקפטן התנדנדה על הערסל והתנמנמה. בשמיים פשט אור צהוב, חיוור וקר, והכול עמד מלכת.